מדינת ישראל ידעה לא מעט חטיפות חיילים.

ובכל פעם מחדש עולה השאלה המוסרית הזאת "לשלם או לא לשלם את המחיר".

ולכל צד את יש את הטענות והמענות שלו.

עד היום אני באמת לא ידעתי למי אני משתייכת.

עד היום.

היום הבנתי.

אחרי שהחזירו את הבנים, לצערינו (הרב מאוד) בתוך ארונות,

אפשר היה לשמוע את ההקלה בכל בית בישראל.

האבן העצומה הזאת שירדה לכל אחד ואחד שאיכשהו אכפת לו ממה שקורה כאן.

היום אני הבנתי: צריך לשלם כל מחיר. אפילו הכאוב ביותר.

וכן, מאוד קשה לראות את המפלצת, סמיר קונטאר, יוצא ומגיע ללבנון בשירים וריקודים,

אבל הידיעה הזאת ש"הבנים שבו הביתה", אין לה תחליף. 

כי בעצם אודי ואלדד הפכו לבנים של כל אחד בארץ.

בעקבות התעמולה התקשורתית כולם פתאום הרגישו חלק ממשפחת גולדווסר ורגב.

וזה כואב לכל אחד מאחד מאיתנו.

אבל גם זה יעבור.

אחרי השירים העצובים ברדיו,

ואחרי שהרגשנו ממש כמו יום אבל לא רשמי,

כל אחד יחזור לחיות את השגרה שלו.

ועוד חייל יחטף, ועוד ראש ממשלה יתחלף, ועוד מלחמה, ועוד פיגוע,

אתם יודעים, השגרה שלנו.

ולא נזכור יותר מי היו אודי ואלדד.

זה עצוב. אבל ככה הגלגל מסתובב.

ובכל זאת,

נדליק לכל אחד ואחד מהם נר זיכרון. אפשר ווירטואלי או חי.

אני מדליקה את שניהם.

http://habanim.bon.co.il/Front/Intro/intro.asp

אהוד גולדווסר ואלדד רגב,

יהי זכרם ברוך.

עכשיו מחכים לגלעד שליט שיחזור הביתה בריא ושלם.