לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  סופרת אנונימית

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2009    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2009

פרק חמישי.


 

בסוף לא הספקתי לעדכן במשך השבוע, אבל לפחות הבאתי את הפרק בשבת ולא דחיתי את זה בשבועיים.

תודה לכולכן על התגובות המדהימות  תהנו מהפרק (:

 

Gavin DeGraw - Belief


 

פרק חמישי

 

 

שבוע לאחר מכן עדיין לא הרגשתי כמו בת בית אצל משפחת סטיוארט, אבל ידעתי שזה יקח קצת יותר משבוע עד שארגיש בנוח לידם. טורי המשיכה לדרום לי להרגיש לא בנוח, וראיין לא הפסיק לנסות לגרום לי להרגיש בדיוק ההיפך.

בעבודה לעומת זאת, הרגשתי פתוחה, חופשייה. ליום הראשון ב'ג'וסי' לא באמת הגעתי עם רעיון שיחזיר את המקום לחיים, אז כשרה שאלה אותי אם עלה לי משהו לראש זרקתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש, "מופע כישרונות, מוסיקה וקסמים, מה שיבוא." אמרתי, ושרה חשבה שזה רעיון נהדר וכבר התחילה לפנטז על איך יראה המקום ועל המטריות הצבעוניות שתוסיף לכוסות השתייה באותו הערב, כדי להתאים אפילו את עיצוב הכוסות למסיבה שנארגן בעסק הכי קטן בעיירה.
מאז, כיוון שעדיין לא קיבלתי את מכתב הקבלה לבית הספר, אני מגיעה ל'ג'וסי' בכל בוקר ועוזרת לשרה, היא החליטה לסגור את המקום עד לאירוע ולהפוך את ערב הכישרונות לערב הפתיחה מחדש.
תלינו שלטים אודות המופע מחוץ לחנות, לא היו הרבה מתמודדים ראויים ושבוע אחרי שתלינו את השלטים הצלחנו למצוא רק גבר בן ארבעים שהחליט לפתוח בקריירת סטנד-אפ במופע שלנו.
"ראיין?" דפקתי על דלת חדרו בבוקר יום שני, הוא בדיוק התארגן לבית הספר.

"כן?" שמעתי אותו ופתחתי את הדלת, הוא היה עסוק בלדחוף ספרים ומחברות לתיק שלו, "בוקר טוב." חייך אליי ראיין כשהרים אליי את מבטו.

"בוקר טוב." חייכתי אליו בחזרה.

"עדיין לא קיבלת את המכתב?" הוא שאל.

"לא... בדיוק בדקתי את התיבה" עניתי, "אין שם כלום." הוספתי בחיוך עצוב, "אבל באתי לבקש ממך משהו בנושא אחר לגמרי." אמרתי.

"מה שתרצי." הוא אמר וסגר את התיק שלו בחיוך מרוצה.

"אתה יכול לקחת כמה פליירים לתלות בבית הספר?" ביקשתי, "עדיין לא מצאנו כישרונות למופע..."הוספתי ונתתי לו את חבילת הדפים שהחזקתי, "חוץ מאלברט, אבל הוא לא ממש כישרון." חייכתי וראיין פרץ בצחוק.

"כן, אין בעיה." הוא לקח את הדפים, "הפתיחה המחודשת של ג'וסי, ליל שבת..." קרא ראיין את המודעה.

 

*

 

"אחי, מה אתה עושה?" שאל נייט את ראיין, שתלה דפים על לוח המודעות של בית הספר.
"עוזר ללילי לפרסם את המופע שהיא מנסה לארגן." ענה ראיין.

"תראה..." חטף נייט לראיין דף מהערימה, "יום שבת, אה?" ראיין הנהן.

"היי, אולי אתם תופיעו שם?" הציע ראיין והפנה את מבטו אל נייט.

"מה, עם הלהקה?" הרים נייט גבה.

"כן, אתם עושים חזרות כבר כמה חודשים, וזו לא תהיה ההופעה הראשונה שלכם." אמר ראיין.
"אבל זה מופע כישרונות." עיקם נייט את שפתיו.

"נכון, אבל אין מי שיופיע." אמר ראיין, "נו, מה אכפת לך?" ראיין ספקשאל-ספק אמר והחל לחלק את הפליירים לתלמידים העוברים במסדרון.

"בסדר, אני אשאל את השאר." הסכים נייט.

 

*

 

"היי..." נכנסתי ל'ג'וסי', שרה הייתה עסוקה בצביעת הקירות.

"בוקר טוב, לילי." היא חייכה אליי.

"ואוו, זה נראה ממש טוב." אמרתי והבטתי בקירות הצבעוניים. כתום, אדום, ורוד, סגול, ירוק וכחול קישטו את הקירות הלבנים של ה'ג'וסי', המקום נראה מדהים. לקחתי מברשתי והתחלתי לעזור לה. "באו אנשים להיבחן למופע?" שאלתי.

"לא..." היא נאנחה בייאוש.

"נתתי לראיין לפרסם את המופע בבית הספר, אולי שם מתחבאים הכישרונות שלנו." ניסיתי לעודד אותה.
"אולי..." היא חייכה אליי, "תקשיבי, הבאתי צבע לעץ של הבמה ושל הבר, בא לך לצבוע אותם?" שאלה שרה.

"כן, בטח." חייכתי אליה ועברתי לצבע החום הכהה, שהיה הניגוד המוחלט של כל הצבעים הבהירים שקישטו את הקירות, "איפה כל השולחנות והכיסאות?" שאלתי, כששמתי לב שהמקום ריק מדי.
"במחסן, הזמנתי חדשים אז בקרוב נוכל לזרוק אותם." חייכה שרה.

"אבל זה לא... יקר קצת?" שאלתי.

"אני רוצה להאמין שברגע שנפתח את המקום, זה יהיה שווה את הכסף." אמרה שרה באופטימיות.
"אני מקווה שאת צודקת." מלמלתי.

"גם אני." היא נאנחה, "כי אם זה לא יעבוד, אני אאלץ לסגור את המקום." היא נאנחה, ומעט ייאוש נשמע בקולה. הרמתי את ראשי כשפעמון הכניסה צלצל בפתאומיות, דן וג'יימס נכנסו לחנות כאילו הייתה שייכת להם.

"היי דודה." אמר דן לשרה, 'דודה?' הבטתי בהם, 'מי היה מנחש...'.

"דני..." היא חייכה אליו, "בדיוק בזמן לעזור." הוסיפה שרה, "מה שלומך, ג'יימס?" הוסיפה.
"בסדר, מה נשמע?" החזיר ג'יימס בנימוס.

"נו, יאללה, קחו מברשת ותתחילו להזיז את התחת שלכם לשם שינוי..." חייכה אליהם שרה.
"נו, באמת, דודה" אמר דן וסקר את החנות עם מבטו, "את יודעת שאנחנו לא בנויים לעבודה קשה." צחק, "לאן כל הכיסאות נעלמו?" שאל.

"אם תעבוד, תדע." אמרה שרה במסתוריות.

"מה כל-כך קשה בלצבוע?" התערבתי, אחרי שנייה התחרטתי על היציאה הזאת ומיד המשכתי בצביעת הבר.

"מישהי למדה לדבר..." ניסה דן לעקוץ, "כבר שכחנו שאת פה." הוסיף וחייך חיוך שחצני.
"בשביל מה באת בכלל?" שאלתי את דן, "אתה הרי יודע שאנחנו עובדות, מה חשבת, שניתן לך לשבת ולצפות?"עיקמתי את שפתיי.

"זה לא אני, מותק, זה בן דוד שלך שרצה לבדוק מה איתך." אמר דן. הבטתי בג'יימס ושמתי לב שהוא שותק, ומשתדל לא להביט לאף אחד בעיניים, היחס שלו תמיד עוין יותר כשהוא עם דן והוא תמיד דותק, כאילו הוא כ"כ טוב שלזרוק איזו מילה יהיה ממש ירידה ברמה. יש בו משהו מתנשא כשהוא מחוץ לבית.
"אני בסדר, אתם יכולים ללכת." אמרתי.

"דן, עזוב." זרק לפתע ג'יימס, מניח את ידו על כתפו של דן ומושך אותו מעט אחורה, מונע ממנו להוציא מילה. הם מלמלו כמה מילות פרידה לשרה ויצאו מה'ג'וסי' בתבוסה.

 

"כמה דרמה, תהיו בריאים..." מלמלה שרה בחיוך ובצקצוק לשון.

"הם נמצאים בכלל בבית ספר מתישהו?" זרקתי, שרה הביטה בי למספר שניות.

"עכשיו, כשאת מזכירה את זה, אני די בטוחה שהם אפילו לא זוכרים את הדרך לבית הספר." היא צחקה.
"כמה מפתיע." מלמלתי.

 

*

 

"נכון שאת מתה עליי?" נכנס ראיין לעליית הגג בהפתעה, כשחיוך ענק מרוח על פניו.

"מה?" צחקתי והבטתי בו.

"השגתי לך להקה לערב הפתיחה, ויש להם יותר משיר אחד ככה שאם תתקעי תהיה לך הופעה של ארבעים דקות לפחות." הסביר ראיין.

"לא נכון!" קמתי אליו כשעל פניי הבעה מוכת הלם, "באמת?" הוא הנהן, "תודה, תודה, תודה!" חיבקתי אותו בהתלהבות.

"אין על מה." צחק ראיין וחיבק אותי בחזרה, "לא שכחת משהו?" הוסיף.

"בטח שאני מתה עלייך." חייכתי ונתתי לו נשיקה מהירה על הלחי.

"איכס, גילוי עריות." אמרה טורי שעמדה בכניסה לחדר, "אמא שלי קוראת לך." היא פנתה אליי.
"אה, אוקיי." העברתי את מבטי בינה לבין ראיין ויצאתי מהחדר.

 

"את לא יכולה להיות קצת נחמדה?" שאל ראיין את טורי.

"היא בן-אדם זר שעבר לגור אצלי בבית על חשבון ההורים שלי, למה שאני אהיה נחמדה אליה?" עיקמה טורי את פרצופה, "אתם אולי מאמינים לכל ההצגה הזאת של הילדה העזובה, אבל אני לא קונה את זה." הוסיפה.

"סליחה שביקשנו ממך להפגין קצת אנושיות." מלמל ראיין, "תפסיקי כבר להיות כזאת ילדה מפונקת ובכיינית, ותתחילי להראות קצת בגרות." הרים את קולו.

"סליחה? מה אמרת?" הביטה בו טורי בתדהמה והרימה את גבותיה.

"מה ששמעת, מאז שהיא באה את רק מחפשת תשומת לב, באמת נראה לך שאמא ואבא יזנחו אותך בשבילה? הם בסך הכול מנסים לעזור לה, את יכולה לשתף איתם פעולה ואת יכולה גם לא." אמר ראיין, "אבל את לא צריכה לקנא בה, אין לה למה לקנא בה." הוסיף ויצא מעליית הגג, משאיר את טורי עומדת ליד הדלת, בהלם מוחלט.

 

*

 

"ליסה?" נכנסתי למטבח, היא ישבה שם ושתתה כוס קפה. כשנכנסתי הרימה ליסה את מבטה אליי וסימנה לי לשבת לידה.

"דיברתי עם נורה, מנהלת בית הספר." החלה לומר, כבר אז ידעתי שמשהו לא בסדר, חשבתי שאולי לא התקבלתי לבית הספר, ואז היא המשיכה, "עברת את מבחני הקבלה..." אמרה ליסה.
"אבל...?" ציפיתי להמשך, ומצב שני- פחדתי ממנו.

"כשהיינו אצלה, היא שכחה להזכיר שיש ועדת קבלה לבית הספר" סיפרה ליסה, "וגם אחרי ישיבה ארוכה, הוועדה מתלבטת אם לקבל אותך, כיוון שאני עדיין לא האפוטרופוסית הרשמית שלך." המשיכה.
"אז מה זה אומר?" שאלתי.

"תראי, אני יודעת שנורה טעתה כשלא אמרה לנו על ועדת הקבלה לבית הספר, או שלא אמרה לנו שנצטרך לחכות למכתב הקבלה אבל היא באמת עושה הכול כדי שיקבלו אותך לבית הספר."  הסבירה ליסה, "וכל שנשאר לנו לעשות זה לחכות..." אמרה.

 

עליתי לעליית הגג בשקט, מועקה כבדה נפלה עליי אחרי שדיברתי עם ליסה, 'מה אם אני לא אתקבל לבית הספר? מה אז?' שאלתי את עצמי, כל השמחה שנחתה עליי בעקבות הבשורה של ראיין נעלמה כאילו לא הייתה.

"לילי." עצר אותי ג'יימס במסדרון.

"מה?" הסתובבתי אליו בחוסר חשק מוחלט.

"כלום" הרים את כתפיו והמשיך שנייה לפני שפניתי בחזרה לעליית הגג, "רק רציתי שתדעי, שלא באמת באנו לג'וסי כי רציתי לראות מה איתך." אמר ג'יימס.

"ולמה את מספר לי את זה?" שאלתי בהרמת גבה.

"כדי שלא תחשבי שאכפת לי ממך או משהו..." הוא זרק באדישות, שהייתה הניגוד המוחלט לכל השיחה המיותרת שניהלנו.

"אל תדאג, לא חשבתי שאכפת לך ממני" אמרתי, "אני יודעת שלא אכפת לך." הוספתי והמשכתי ללכת.

 

*

למחרת בבוקר קמתי אחרי שכולם יצאו, סידרתי את הבית ויצאתי אל הג'וסי. כל בוקר כשאני קמה אני מרגישה כפוית טובה, אני ישנה, אוכלת וחיה על חשבון משפחת סטיוארט, ולא עושה דבר בתמורה.
אז הפעם החלטתי לעשות עם זה משהו, לפחות עד שאתחיל לקבל משכורת משרה ולממן את עצמי.
"השגתי לנו להקה שתופיע בערב הפתיחה." הודעתי לשרה בחגיגיות כשנכנסתי ל'ג'וסי', "בעצם, ראיין מצא אותם." אמרתי, "אבל יש לנו הופעה, וזה מה שחשוב." אמרתי ושרה חייכה אליי באושר כשהטלפון צלצל. "מי זה יכול להיות?" שאלתי אותה.

"לא יודעת, אולי ההובלות של הרהיטים." אמרה שרה. "הלו?" היא ענתה לטלפון, "ראיין? היי, מה שלומך? תודה על כל מה שעשית, באמת שהצלת אותי." אמרה ונתנה לי את השפורפרת, "חבל שלא דיברנו על מיליון דולר." צחקה והעבירה לי את הטלפון.

"היי, מה קורה?" הצמדתי את השפורפרת לאוזני.

"הכול מעולה, אפילו יותר ממעולה." ענה ראיין.

"מה קרה?" צחקתי.

"דיברתי עם נייט, הוא אמר שהם מוכנים להופעה ושאת יכולה לבוא היום למחסן שהם מתאמנים בו לשמוע אותם מנגנים." אמר ראיין.

"נייט, חבר שלך?" שאלתי.

"כן, את כבר מכירה את כולם שם." אישר.

"מצויין, אז מתי ואיפה בדיוק?" שאלתי אותו וחייכתי לעצמי.

"נצא היום בשש מהבית ונלך אליו, הוא לא גר רחוק כל-כך." ענה ראיין, "טוב, תשמעי, יש לי שיעור, אז נדבר יותר מאוחר?" ראיין ספק שאל- ספק אמר.

"כן, בטח." אמרתי.

"יאללה, ביי." אמר ראיין.

"רגע, ראיין?" ניסיתי לעצור אותו לפני שינתק.

"מה?" והצלחתי.

"תודה, על הכול." אמרתי.

"אין על מה." הוא שוב חזר על עצמו.

"ביי." סיימתי את השיחה 

 

 


 

 

עד הפרק הבא...  

נכתב על ידי סופרת אנונימית , 5/12/2009 17:11   בקטגוריות "בית הסודות של לילי"  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שניצל אביטבול ביבר (; ב-18/11/2010 21:50
 





89,573
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מדע בדיוני ופנטזיה , תחביבים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסופרת אנונימית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סופרת אנונימית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ