לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אם יש לכם בעיות עם אנגסט, הומואים, לסביות או כל דבר שאני אכתוב כאן פשוט תלחצו על הכפתור האדום והנחמד בראש בעמוד.

Avatarכינוי: 

מין: נקבה

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2008    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2008

פרק שלישי


הוא החל לנשק את צווארו של הנער, מצמיד אותו כלפי הקיר בעזרת גופו. ידייו של הנער מעל ראשו, מוחזקות בעזרת ידו האחת, ידו השניה מרימה מעט את חולצתו, נוגעת בחזהו, גורמת לנער להיאנח קלות.

"...ע...עצור" אמר הנער, נאנח חלושות. הוא יכל לשמוע את נשימותיו.

הוא הרים את ראשו, שפתיו על יד אוזנו "למה? אתה נהנה מכך הלא כן?" מכרסם מעט את תנוך אוזנו.

"מ...מישהו...יכול לראות...אה...אותנו" הנער נאנח בשנית בעת שידו סרקה את חזהו. "...חדר..." הוא יכל לשמוע מילה זו מבין אנחותיו.

 

הוא אהב את אנחותיו הקלות של הנער, את קולו באותה העת בה גופו היה כנה כלפיו. הוא עזב את ידיו, אשר נכרחו מידית מסביב לצווארו. הוא נשק לשפתיו, מחדיר לשונו אל פיו, ידיו קרועות בין ההחלטה להמשיך לחקור את גופו או לפתוח את ידית הדלת מאחוריהם. כשאר זו נפתחה המראה הנגלה לנגד עיניו גרם לו לעצור כל פעולה שעשה.

על המיטה שכב אחיו, רגליו מפוסקות וידיו כרוחות מסביב לצווארו של אהובו. אחנות עונג יוצאות מבין שפתיו.

 

~~~~~~

 

אדריאן התעורר בצעקה אשר היה בטוח כי יחלה להעיר את המתים. הוא הביט על שעונו העומד על השידה על יד מיטתו, השעה הייתה 05:24 לפנות בוקר. אדריאן הניח את ראשו חזרה על הכר, עוצם את עיניו בשנית, מנסה להירגע מחלום הבלהות כפי שהיה בשבילו אשר חווה בזה הרגע.

 

מסיר את השמיכה מעל עצמו, אדריאן קם ממיטתו, יורד במורד המדרגות, מביט בדאר הישן ברכות על הספה.

עברו שבועות, אם לא חודשים מאז שדאר הגיע אליהם. אדריאן אינו ספר את הזמן אשר בו הנער שהה בביתם, בשבילו היה זה נצח.

דאר בעיקר עזר לכריסטיאן בעבודות הבית אך באותה העת דאג לארח חברה לאדריאן, חיוכו וצחוקו הרך של הנער הצליחו להשכיח מאדריאן את הכאב אשר נשא בליבו זמן כה רב בצורה מסויימתאשר אפילו אדריאן עצמו אינו הבין. בתקופות מסויימות הוא גרם לו אף לשכוח את הסיבה אשר בגללה הגיע לעולם זה.

הוא ניגש אל הקומקום, ממלאו במים ומניחו על הכריים אשר הבעיר בזה הרגע.

 

"איזבל..." לחישה בודדה יצאה מבין שפתיו של דאר, ידו הרכה תופסת בכרית בחוזקה, אינה מרפה.

אדריאן ניגש אל הנער, כמו בכל פעם ששמע שם זה יוצא מבין שפתיו בחודשים אלו. חלק מסויים בו רצה כי יהיה זה שמו אשר יצא מבין שפתיו של דאר, הוא רצה לדעת מי הייתה האיזבל אשר עליה חלם הנער במשך שבועות כה רבים.

הוא ליטף את ידו של הנער ברכות, צופה כיצד זה נרגע, צופה כיצד בפעם הראשון הוא הניח את ידו שלו על זו של אדריאן.

הוא נראה כמו מלאך אשר נפל מגן העדן וכנפיו נתלשו ממקומן.

פחד פתאומי עבר באדריאן, מדוע בכלל היה לו אכפת? מדוע פחד אם הנער יגלה כי אדריאן ואחיו שנייהם שדים?

 

שריקת הקומקום קטעה את רצף מחשבותיו, גורמת לו לשחרר את ידו מאחיזתו של הנער. הוא מזג את המים הרותחים אל תוך הספל הקר, הערבב את הקפה, רק מביט במים המסתובבים במעין ספירלה מהפנטת.

תזוזה קלה של דאר מזווית עינו גרמה לו לחזור אל מחשבותיו,  שמיכת הפוך נפלה חלקית על הרצפה, חושפת חלקית את כתפיו הלבנות של הנער אשר הציצו מבעד לחולצה אשר הייתה גדולה עליו בכמה מידות.

 

חלומותיו כבר אינם הספיקו לו כך הבין אדריאן כאשר הביט בשנית בנער הישן. הוא רצה את הדבר האמיתי, את אותן השפתיים הרכות אשר להן נשק בכל פעם, אותו העור הרך אשר ידיו ליטפו פעם אחר פעם, השיער הלבן הכמעט כסוף באורו של הירח פזור ברכות על הכרית. וידיו, הידיים הארוכות אשר אחז, אותן הידייו אשר נכרכו סביב צווארו, אוחזות בגופו בחוזקה, הוא היה בטוח כי היו פעמים אשר בהן יכל להרגיש את הכאב של ציפורניו הננעצות אל תוך גבו.

הוא חשק בו, הוא היה בטוח בזאת, אך אינו היה מוכן לממש את חלומותיו, עדיין לא בכל מקרה.

 

~~~~~~

 

דאר פקח את עינייואט אט, אור השמש נופל מן החלון הפתוח עלפניו, מאירן. האוויר היה עדיין קר בחודשים אלו של ינואר, מזג האוויר כמעט ואינו השתנה כלל כבר בכמה חודשים, אומנם השלג הפסיק לרדת בכמויות הרבות אשר בהן ירד חודשים ספורים לפני כן אך הטמפרטורות נשארו כפי שהיו ואינן השתנו כלל.

 

הוא היה עייף מידי בכדי לקום וראשו כאב בצורה אייומה ככל הנראה מליל אמש, עכשיו כשהוא חשב על זה הוא אינו הצליח להזכר כלל בכל מה שקרה בלילה אמש.

לאחר שבילה כרבע שעה מתחת לשמיכה, מתהפך ומנסה להזכר במה שקרה הוא הצליח לשחזר כמה מן הדברים.

הוא הצליח לזכור כי אאיזה הגיע לפנות ערב לביתם של כריסטיאן ואדריאן וכי שנייהם אינם היו מאושרים מכך כלל. הוא זכר כי אדריאן התרגז ברגע שאאיזה החל לדבר עם כריסטיאןבאותו הערב ושתה יותר מידי.

פניו של דאר האדימו רק מן המחשבה על מה שקרה לאחר מכן כאשר הוא עזר לאדריאן לעלות אל חדרו, אדריאן נישק אותו.

הוא קיווה כי אדריאן אינו זכר דבר על כך, כי אינו זכר דבר על כך שדאר נישק אותו חזרה והוא עצמו אינו זכר דבר ממה שקרה לאחר מכן.

הוא אינו רצה כי היחסים בינייהם יפגעו עקב כך כלל.

 

דאר כיסה את ראשו עם השמיכה, מקווה להירדם ולא להתעורר לעולם, אך קולו של כריסטיאן גרם לו לצאת ממתחתיה.

"דאר, אתה יכול לעזור לי עם ארוחת הבוקר?" הוא אינו היה בטוח מתי כריסטיאן התעורר משום שאינו שמע את צעדיו כאשר ירד במדרגות או כאשר בישל, או שהוא פשוט היה שקוע מידי במחשבותיו שלו.

 

"כמובן." הוא עצמו ענה ברגע שרגליו נגעו ברצפת העץ הקרה.

 

"ישנם צלחות על השיש, אתה יכול להביא אותן?" כאשר כריסטיאן הביט בוא המבט שבעינייו היה רך מן הרגיל.

 

דאר קם על רגליו, מועד מעט מתוך חוסר שיווי המשקל אשר חווה בזה הרגע, ניגש כלפי השיש ומעביר חלק מהצלחותאת כריסטיאן אשר הניחן על השולחן.

 

הוא שם לב כי כריסטיאן נראה מאושר מן הרגיל, אולם הוא לא הראה זאת או חייך אך משהו בו גרם לדאר לחשוב כך, הוא אינו היה בטוח כי הוא רצה לדעת את הסיבה אך הוא היה בטוח כי רצה לדעת את הסיבה לדבר אחר.

"היכן אדריאן?" שאל.

 

כריסטיאן אפילו אינו היה צריך לענות משום ששאלתו של דאר קיבלה מענה ברגע שדלת המקלחת נפתחה.

אדריאן פסע קדימה, שיערו הארוך פזור ורטוב, שוכב ברכות על כתפיו. מגבת בודדה על מותיו, נשאר כמאיימת ליפול בכל כרגע.

 

דאר הרגיש כיצד פניו מאדימות, לפנה את ראשו במהירות משנייהם על מנת כי אף אחד מהם אינו יראה את פניו, מרגיש כיצד ליבו הולם בחוזקה.

הם זהו חטא להרגיש כך כלפי מישהו ממינו?

 

דקות אחדות לאחר מכן השולחן היה ערוך ומוכן, אדריאן ירד במדרגות דקות ספורות לכן, שיעור עדיין רטוב אך אסוף בקוקו אשר נח על כתפו. הוא הניח נשיקה על לחיו של כריסטיאן, מחייך כלפי דאר בעודו לוחש בוקר טוב לשנייהם.

 

בארוחת הבוקר דאר אינו היה מרוכז בדבר, רק מביט מן החלון על העצים, מביט

 כיצד הרוח מניעה את הענפים.

 

"מה דעתך דאר?" דאר פנה להביט באדריאן היושב מולו, רק אז כאשר הביט בצלחת המונחת על השולחן הביןכי אינו נגע באוכל כלל.

דאר הביט בצלחת האוכל, משחק מעט איתו, אינו מוצא את תאבונו שלו כלל.

 

"מה העניין?" שאל אדריאן.

 

"שום דבר." ענה דאר, מחייך חיוך מזוייף כלפי אדריאן היושב מולו, אינו נותן לאיש לראות כי משהו אכן מטריד אותו.

"אני יכול לצאת לרגע?" הוא קם מכיסאו, אינו מחכה לתשובה מאיש מהם ויוצא מפתח הבית.

 

האויר הקר עובר על פני עורו, שולח צמרמורת קלה בגופו. רגליו החלו להתקדם אל עבר היער, לוקחות אותו אל מקום אשר אפילו את דרכו הוא אינו ידע.

'בוא אלי.' קול נשי מוכר נשמע בראשו, אך עם זאת הוא נשמע כה קרוב אליו, כאילו לוחש באוזנו את אותן המילים. "את כאן?" הוא לחש לאוויר בעודו מסיט כמה מן הענפים אשר הפריעו בדרכו. אך שאלתו אינה קיבלה מענה, רגליו רק ממשיכות להתקדם אל תוך עומקו של היער.

 

"אנא ממך עני לי." רגליו עוצרות, קולו מתחנן לתשובתה. "אני לא רוצה שכל זה יהיה אשליה, אם את באמת כאן אז תראי את עצמך!"

'המשך ללכת, איני יכולה להראות את עצמי עדיין.' הוא נשבע כי יכל להרגיש את ידיה נוגעות קלות בשיערו בעודו שומע את קולה בתוך ראשו.

הוא אינו ידע כמה הלך, או כמה זמן היה בחוץ, כל זאת לא שינה לו. הוא הרגיש את ליבו פועם בחוזקה, הוא עמד לראות אותה, לאחר כל השנים הללו אשר בהן הדרך היחידה שלה לתקשר הייתה אך ורק באמצעות חלומות.

 

'עצום עיניך והסתובב.' הוא ביצע אחר פקודותיה, מסתובב אחורנית. 'אתה מוזמן לפתוח אותן.'

 

הוא פקח את עינייו, רואה אותה לראשונה בחייו. שיערה הקצוץ לבן כזה שלו, מתנופף ברוח הקרה באלגנטיות. למרות הקור העז גופה היה חשוף, חתיכת בד בודדה קשורה מסביב לשדיה, אינה מסתירה את הצלקות על גופה. עינייה כשלו, רק ממוקמות מנגד. הוא יכל להישבע כי אם לא מינם או אורך שיערת הם היו השתקפות מראה זה של זו.

"חיכיתי נצח לרגע הזה." קולה רך, רגליה היחפות מתקדמות לעברו. ידיה נכרכות סביב צווארו, מצמידות אותו אל גופה בחוזקה. הוא הרגיש את דמעותיה זולגות על כתפו, הוא הרגיש כיצד דמעותיו שלו החלו לזלוג מעיניו, ידיו מחבקות אותה בחוזקה.

"אין לנו הרבה זמן." קולה יוצא בלחישה עמומה. "אי צריכה שתבוא איתי, אנו נהיה יחד, לנצח. איש לא יוכל להפריד ביניינו." ידייה עוזבות אותו ותופסות בידיו, חיוך נראה על פניה.

הוא רק הביט בה, אינו חושב אפילו על התשובה. "אני לא יכול." הוא ענה בקולו החלוש. "אני לא יכול להעלם מהעולם שהתחלתי להכיר. חיי הקודמים אינם היו חיים כלל, אלו הם חיים. לראות את אור השמש בכל יום, להרגיש את משב הרוח על פני, לדעת שלמישהו באמת אכפת ממך." הוא שיחרר את ידיו מאחיזתה, מרגיש עד כמה חמות הן היו.

 

"אני לא יכולה לחיות בעולם הזה עוד הרבה, אתה שייך להארו, אני שייכת לגיהנום." היא החלה להתרחק ממנו. "להיות שייכת לגיהנום הוא משהו אשר איש אינו יכול לשנות, ברגע שנשמתך שייכת אליו היא אינה ניתנת לשחרור."

הוא רק הביט בה, אינו יכול להוציא מילה מפיו.

 

"דאר!" הוא שמע את קולו של אדריאן קורא בשמו, מבטו מופנה מאיזבל כלפיו. כריסטיאן עומד מאחוריו, ידיו שלו על פיו.

'אני מצטערת.' היה הדבר היחיד ששמע לפני שטפריה ננעצו בעורו בחוזקה, מרגיש כיצד לרגע קלוש הזמן עצר מלכת, נשימתו כמתנתקת מגופו.

 

עינייהם ננעצו בו בעודו נופל ארצה.

"אל תאמר את שמי." קולה של איזבל נלחש באוזנו.

דמו על ידיה, לחישה בודדה יוצאת מבין שפתיו המלבינות אט אט. באוזניו צעקות אפופות של שמו. הוא הרגיש כיצד דמו שלו נשפך מתוך גופו בעודו מכה בארץ, הכאב בחזהו עדיין נסבל במידה מסויימת.

 

הוא הרגיש ידיים חמות על גופו, פוקחת את עינייו העצומות, מביט בפניו המדאגות של אדריאן. הוא נשבע כי יחל להרגיש משהו רטוב נוחת על שפתיו.

 

"בבקשה לא שוב." במילים נשמעו באוזניו, ידיו החמות מונחות על פצעו של דאר, מנסות לעצור את הדם הנשפך במהירות.

עיניו של דאר נעצמות בשנית, אך הפעם אינן נפקחות. נשימותיו היוצאות מבין שפתיו יצאו בכבדות, במועטות אשר הרגישה כאילו כל אחת מהן תהיה האחרונה.

 

אדריאן הביט בו, דמעותיו זולגות מעיניו, במורד פניו. מעטות מהן נופלות על פניו היותר מידי שקטות של דאר.

 

"הוא לא ימות, לא עכשיו בכל אופן. נשמתו רק תועבר למקום אחר, מקום בטוח יותר מזה." מילותיו של דיימון הזהדו באוזניו של אדריאן, גורמות לו לקום על רגליו.

 

כריסטיאן הביט באחיו זז במהירות אשר הוא עצמו אינו היה בטוח כי יחל לזוז בה, הוא רצה לעצור אותו אך חלק ממנו מנע ממנו, רוצה לראות כיצד דיימון סובל בידיו של אדריאן.

הוא הביט בגופו של דאר השוכב לרגליו, מדמם על השלג הקר. זה נראה מוכר מידי, הרבה יותר מידי.

 

אדריאן זז כסהרורי, עיניו החתוליות נעולות על דיימון, ידיו תופסות בצווארו בחוזקה.

"עצתי היחידה היא שתיקח את בת התערובת הזאת הרחק מכאן, לפני שדמה יהיה על ידי."

איזבל הביטה באדריאן בעיניים מלאות שנאה. היא רצתה להוציא את ליבו ממקומו ולמחוץ אותו בידיה.

 

"הורד את ידיך ממני ורק אז נסתלק." מילים יוצאות מבין שפתיו של דיימון, ידיו על אלו של אדריאן מחזיקות בהן בחוזקה עד שאלו לא עזבו אותו.

בעודו עובר על יד אדריאן לוחש באוזנו. "היא אומנם בת תערובת, אך מה הנער אשר איתך?"

עיניו של אדריאן פקוחות לרווחה, ראשו מופנה אחורנית אך איש מהם אינו היה שם. רק גופו המדמם של דאר וכריסטיאן היושב לצידו, דמעותיו זולגות מעיניו המפוחדות.

 

"כריס..." הוא פחד מן הנורא מכל, הוא אינו רצה את הנורא מכל.

 

קולו של כריסטיאן רועד. "הוא אינו נושם...אדריאן הוא...." דמעותיו של כריסטיאן זולגות בחוזקה, נוחתות על פניו של דאר אשר היו יותר מידי שקטות.

"הוא מת..." כריסטיאן הכה באדמה בחוזקה, בוכה בקול.

 

אדריאן אינו אמר דבר, רק נופל על ברכיו, מביט במבט ריקני בגופו של דאר.





סוף כל מאדרפאקינג סוף! סיימתי את הפרק הזה!

אם למישהו יש כל בעיה עם כל מה שכתוב כאן, לכו תמצאו משהו אחר לקרוא.

אני כל כך מצטערת על האיחור הזה, הפרק הזה היה כמעט גמור כבר מלפני חודש אבל העבודות בעיצוב ואומנות קברו אותי. ;__________;
אבל אתם מוזמנים לחנוק אותי למרות שאם אני אמות אז לא יהיה המשך~

פרק הבא: Red rose, Black paradise, אני אשאיר לכם לנחש איזה סיפור רקע זה יהיה~  (ואני מבטיחה לנסות לסיים אותו כמה שיותר מהר.)


עד הפעם הבאה, קירה.

נכתב על ידי , 18/3/2008 16:36  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של 8th_Sin ב-9/6/2008 14:57
 





962

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לK. chan אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על K. chan ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ