לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


הגיגיו, מחשבותיו, יצירותיו וכתבי-ידו של איתי, מתבגר מעריץ ביטלס ש[פולמתבתאונתדרכים]עבר הרבה מאוד דברים בגלל, בזכות, ובצורך הבלוג הזה. חוץ מזה, הבלוג הוא בחינם ועם 7 שנות אחריות, לא מומלץ לשונאי ביטלס, אוהבי טוקיו-הוטל, ולמיקי בוגנים.

Avatarכינוי: 

בן: 23

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2010    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2010

איתיגל התיכוניסט בפוסתיכון, וסוף סוף - הסיום של "איתי הומלס"!!!


אהלן חבר'ה! שמחתי שההשקעה בקומיקס "התמכרות" השתלמה ושהקומיקס אפילו הגיע לעמוד הראשי. באופן אירוני למדי, הפוסט עם הקומיקס הזה הוא הפוסט שקיבל הכי הרבה לייקים בתולדות הבלוג.

באופן כללי, פעם הבלוג הזה היה לגמרי חצי בלוג כתיבה וחצי בלוג קומיקס, ובחודשים האחרונים תחום הקומיקס פה קצת ננטש... אז החלטתי להחזיר אותו בגדול!

אז בפוסט הזה יש חפירונת על תחילת התיכון, וסיפורים משעשעים ממה שעבר עליי שם בינתיים, ובהמשך - יש את הסיום של סדרת "איתי הומלס" שכולנו חיכינו לו כל כך הרבה זמן! (ומי שקנה חוברת ראה אותו כבר די מזמן + בונוסים וכאלה שאף אחד לא יראה בבלוג הזה!)

אני מודע לכך שהפוסט יצא בגלל זה קצת ארוך למראה עין, אבל אני מקווה שהוא יצליח לבדר אתכם ושתצליחו להמשיך עד הסוף למרות שהוא נראה ארוך.

 


כמו שכולכם יודעים, התחילו הלימודים. ואני התחלתי ללמוד בכיתה י', וכך נאלצתי להיפרד מחטיבת הביניים התמימה והמוכרת ולעבור לתיכון החדש והמפחיד. בואו ואספר לכם כמה דברים על תחילת התיכון!

  

קודם כל, התברר לי שאין לנו מנהלת. זאת אומרת, בתחילת השנה מציגים לנו הולוגרמה של מנהלת שמדברת על כמה שהתיכון הזה הוא תיכון טוב ושיש בו הרבה תלמידים מצטיינים. אחרי זה, אנחנו לא הולכים לראות אותה יותר לעולם, אלא אם כן יש איזה טקס או אירוע חריג במיוחד, ואז יציגו את ההולוגרמה שוב כדי לתת לנו את האשליה שיש לנו מנהלת.

למי שלא יודע, אני נמצא במגמת קולנוע, וכמובן שלא יכולתי יותר לשמוח כשגיליתי שהכיתה שלי מורכבת מקולנוע וספורט. כן כן, גם אני חשבתי שהרוב המוחץ של הבנים בכיתה יהיה ערסים. אבל כשפגשתי את הכיתה ביום הראשון גיליתי שהם לא יותר מדי נוראיים, ואפילו די חברותיים.

 

ואיך מערכת החינוך עצמה?

בוא נתחיל מזה שלמחנכת הכיתה שלנו קוראים דורה. דורה. זה השם הפרטי שלה. בתעודת הזהות שלה כתוב "דורה". היא נכנסה לכיתה בפעם הראשונה, ואמרה "שלום, אני דורה, המחנכת שלכם". כולם שתקו והתאפקו לא לצחוק. ברגע שהיא יצאה לשניה מהכיתה, כולם התפוצצו מצחוק ולא הצליחו להפסיק עד שהיא חזרה. מה שגם, יש לה תספורת קארה ועור שחום, ככה שהשם די הולם אותה.

 

אז כשהיא נכנסת ואומרת -

 

כל מה שעובר לנו בראש זה -

 

בשנה שעברה, למי שזוכר ולמי שלא, עברתי ניתוח. זה לא באמת משנה מי מה או איפה, מה שמשנה זה שהניתוח הזה נתן לי תירוץ במשך כל השנה לא להשתתף בשיעורי ספורט. גם בשנים הקודמות, היה לנו מורה חביב בשם סמי שהיה נורא נורא רחמן, ומבחינתו היה מספיק שאעשה חימום ואז אשמע מוזיקה באוזניות עד סוף השיעור.

אני מאז ומתמיד חשבתי שספורט זה מקצוע מיותר. בגלל היותי חנון, אני ממש ממש לא בכושר ולא טוב בשום ספורט בשום צורה. אבל עזבו את זה. בספורט אנחנו לא באמת לומדים כלום. בספורט לא מעשירים אותנו בשום דבר. בשביל להיות מורה לספורט אתה לא צריך כישורים כלשהם. הקריטריונים ללהיות מורה לספורט זה להיות איש. את בגדי ספורט והמשרוקית בית הספר מממן. אני מדבר ברצינות, בחיים אבל בחיים שלי לא ראיתי מורה לספורט עושה ספורט. כל מה שהמורה עושה זה לומר לנו מה לעשות. וואלה יופי, גם אני יכול לעמוד עם משרוקית ולהגיד לילדים מה לעשות.

שיעורי הספורט בבית הספר מתבססים על "תעשו חימום 5 דקות ואז תקחו כדור ותשחקו". לדעתי זה מיותר, ויותר מזה - אני באמת חושב שזה מפגר שדבר כזה משפיע על הציון הסופי שלי בתעודה.

אבל כל זה לא באמת שינה לי, בגלל העובדה שבחטיבה התרגלתי להתעצל ולא לעשות שם כלום. אבל עכשיו? עכשיו כשעברה יותר משנה מאז הניתוח, אין לי שום תירוץ. המורה לספורט בתיכון יותר קשוח, ועל השיעור הראשון הבנתי שהוא שונא אותי. (יכול להיות שלהרים יד כשהוא שאל "מי פה לא אוהב ספורט" לא היה רעיון חכם) בינתיים היו כמה שיעורים, ובכל השיעורים היה משחק כדור כלשהו שאני אולצתי לשחק בו. במשחקי כדור התפקיד שלי הוא פשוט - לבהות בחברי הקבוצה שלי משחקים, ומדי פעם לנסות לגעת בכדור ללא הצלחה. באיזשהו שלב הבנתי שאני כל כך כישלון שאני צריך כמה שיותר להתרחק מהכדור. האסטרטגיה הזו הביאה לכמה וכמה נצחונות של הקבוצה שבה הייתי.

 

עוד תופעה מעניינת ומשעשעת היא שיעורי אנגלית. למורה שלנו קוראים יהונתן שרון. אבל שזה לא יטעה אותכם -הוא עולה חדש מקליפורניה ומדבר רק אנגלית. זה לא כמו המורים האלה לאנגלית שהם דוברי עברית, אבל בכל מצב אפשרי הם יתעקשו על לדבר אנגלית. (אפילו אם זה מצב כמו "המורה!!! אני מדמם!!! תזמיני אמבולנס או שאני לא אשרוד!!!" "Now in English!") עם המורה הזה, אין לנו שום ברירה - כי הוא מבין רק אנגלית. כמו כן, הוא הביא איתו את השיטה המקובלת באמריקה - והיא שאסור לנו לקרוא למורה שלנו בשמו הפרטי. אז כן, אנחנו לומדים אנגלית עם Mr. Sharon (נא לקרוא את זה במבטא אמריקאי כבד).

מה שמצחיק, זה שבכיתה לא כולם טובים כל כך באנגלית. באחד הימים, היה ילד שרצה לבקש לצאת כי היה צריך לדבר עם היועצת. הוא לא ידע איך אומרים יועצת, וככה יצא לו מהפה המשפט - "Mr. Sharon, I have to go to speak with the president". כולם צחקו, ואז מישהי שטובה באנגלית הסבירה לMr. Sharon שהילד התכוון לזה שהוא רוצה לראות את היועצת (counselor). אז Mr. Sharon נתן לילד לצאת. הוא לא היה בטוח מי היועצת שלנו, ואחד השמות הבודדים שהוא הכיר מסגל המורים היה דורה, אז הוא שאל "Who's your counselor? Dora?", ואז ילד אחד ענה בתשובה מתחכמת אבל גאונית - "No, Dora is the explorer!".

 

התיכון עצמו הוא מן גרסא בית-ספרית של דיזינגוף סנטר - מבוך. בחיי שזה מבוך. אלפי גרמי מדרגות שמובילים אחד לשני באופן לא הגיוני, וחדרים שמסודרים במספרים מוזרים להפליא. התיכון הוא מבנה גדול במיוחד, ובניגוד לחטיבה הקטנה, החמימה והמוכרת, שבה יכולתי ללכת ובכל שני מטר להיתקל במישהו שאני מכיר - פה אני צריך להתקשר לאנשים כדי לפגוש אותם בהפסקה. ואם אין להם פלאפון... צריך מזל מאוד גדול כדי להיתקל בהם במקרה.

בניגוד לקפיטריה המגעילה והקטנה שהייתה לנו בחטיבה, פה יש חתיכת קפיטריה עם מגוון של ממתקים, חטיפים, משקאות ויש אפילו אשכרה אוכל אמיתי בשביל הימים הארוכים. מקרואסונים ומאפים שונים, עד להמבורגרים, שניצלים ונקניקיות.

עוד דבר שמשפר בשבילי את החוויה של בית הספר היא שיש בקפיטריה אייס-קפה. הרבה ממכריי יודעים עד כמה אני מכור לאייס-קפה, ובכל יום בחטיבה התלוננתי על כמה שמתחשק לי אייס קפה וכמה שזה יכול לעזור לי להתעורר בבית הספר. והנה - יש לנו אייס קפה. קצת מגעיל אמנם, אבל מתרגלים לטעם בסופו של דבר.

 

ובינתיים עוד לא ממש התחילו המבחנים והלחצים האמיתיים, ואלוהים אדירים, משהו בי מתפלל שזה יישאר ככה, למרות שזה ברור שזה לא.


אז למי שזוכר ולמי שלא - סדרת הקומיקס "איתי הומלס" (שתוכלו לקרוא את הפרקים שהופיעו עד עכשיו בבלוג ברשימות בצד) היא בעצם קומיקס בהמשכים טיפשי שהתחלתי לפני כשנתיים או אפילו שלוש, מי זוכר. בכל כמה זמן פרסמתי פרק חדש, וכמו שכולנו שמים לב - ככל שהזמן עבר, השתפרתי. באיזשהו שלב קלטתי שיש פוטנציאל בקומיקס הזה, וכך קרה שבפסטיבל הקומיקס האחרון מכרתי את החוברת של "איתי הומלס". בחוברת יש פה ושם בונוסים, שינויים, וכמובן - את הסוף המפתיע והמרגש של הקומיקס. מכרתי כבר די הרבה חוברות (הדפסתי כ80 עותקים ונשארו לי בסביבות ה15!), ואני חושב שהגיע הזמן שמי שלא הספיק לקנות חוברות יוכל לראות את הסוף של הקומיקס האהוב על כולנו. למקרה שאתם חדשים בבלוג, אנא תקרא את הפרקים מהתחלה כדי שתבינו במה מדובר.

 אז הנה זה בא, ההמשך-עד-הסיום של "איתי הומלס"!

(הערונת - בגלל שזה ארוך חילקתי את זה לשלושה קבצים, והאחרון יצא טיפה צר יותר מהאחרים, אז תעשו טוב ותתעלמו. כמו כן, בגלל שאני מפגר וממש מיהרתי לסיים את זה יצא לי בהתחלה "מפקה" במקום "מפקדה". עמכם הסליחה.)

 

...It's going to be LEGAN-wait for it


 

!Dary! Legendary-...


מקווה שנהניתם, ומקווה שבכלל שרדתם פוסט כזה ארוך. אחרי נטישה כזו ארוכה הייתי צריך להשלים פערים, אז הנה, מנת-יתר של איתיגל ישר אצליכם בסלון\חדר שינה\מחשב\נעל\איגלו.

כולכם מוזמנים להגיב ולספר לי מה דעתכם על הסיום, ובכלליות, על הפוסט.

בתקווה שמישהו באמת קרא את זה כמובן.

שבוע טוב וכל החרטא הזה!

איתיגל.

נכתב על ידי , 6/10/2010 12:14  
46 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Tears of blood ב-8/11/2010 14:11




136,600
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , החנונים , קומיקס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להגבוה עם התלתלים. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הגבוה עם התלתלים. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ