לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הגיגים מעיר החטאים.


הגיהנום ריק, כל השטנים נמצאים כאן- וויליאם שייקספיר.

Avatarכינוי: 

בת: 7





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2014

אחד יותר מדי


אתמול בלילה בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר אדם החליט להתפרץ עליי, ראיתי את זה מגיע. אנחנו הפכים מוחלטים מהבחינה הזו, אין לי פילטר לכן כמעט כל אחד יודע מה אני חושבת ומרגישה בכל רגע נתון. אדם בניגוד אליי הוא פצצה מתקתקת, הוא לא יוציא מילה מהפה, יכחיש שמשהו עובר עליו או מפריע לו ולאחר יום-יומיים ולפעמים שבוע שלם אחרי- הוא יתפרץ. אל דאגה, זה לא כזה פשוט להתפרץ עליי מהסיבה הפשוטה שגם אני יכולה להתפרץ בחזרה ותאמינו לי, אני הרבה יותר טובה בזה. לא סתם מינו אותי לתפקיד מנהלת (האשה הראשונה בתפקיד) בעבודה הקודמת שלי למרת שהיה לי וותק של שלושה חודשים בלבד. רוב העובדים שלי היו גברים, רובם ערסים ומתנשאים וגם כאלו שגדולים ממני בכמה עשורים אבל הבוס שלי ידע שאותי אף אחד לא יצליח לרמוס, אני אלעס ואירק אותם הרבה לפני שאפילו יעיזו לנסות. גם מניפולציות שמנסות לשחק עם צד הרך והלב הרחב שלי לא עובדות עליי, אני לא טיפשה.


ובכן, אדם התפרץ עליי אז הזכרתי לו שבזה אני הרבה יותר מוצלחת ממנו לכן בפעם הבאה הוא יכול ללכת ולדפוק את הראש בקיר במקום. פתאום הוא החליט שבא לו לדבר כמו בן אדם אחרי ששרף את רוב הפיוזים שלי, לא רציתי לדבר בשלוש לפנות בוקר ואמרתי שנדבר כשנתעורר. הוא ניסה להתקרב אליי ולחבק אותי ובכך לגרום לי להקשיב לו, מה שרק גרם לכך שגם הפיוז האחרון שנותר בי נשרף. אני שונאת, שונאת, שונאת כשאנשים מנסים לגעת בי במטרה להרגיע אותי אחרי שהם בעצמם גרמו לכך שאני לא רגועה. אמרתי לו שלא יגע בי, אם יש לו משהו להגיד אז שידבר אבל שלא יגע בי כי אני עצבנית.

הוא קם, הדליק את האור בחדר השינה והתחיל לאסוף את הדברים שלו. כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שהוא רוקן את הבית מכל הדברים שלו (מינוס שני בשמים ששכח על השידה) ובאקט פסיכי למדי החליט לנסוע לבית של ההורים שלו בעת שהשעה הייתה כבר כמעט ארבע לפנות בוקר.


הרבה מחשבות ותהיות עוברות לי בראש. רציתי להגיד לו שהוא אידיוט כי הוא החליט לעזוב בארבע לפנות בוקר ולנסוע שעה עד הבית של ההורים שלו. רציתי להגיד לו שהקריזה הזו אופיינית יותר לנערה בת חמש עשרה שנמצאת במחזור ולא לגבר בן שלושים. רציתי להגיד לו שייקח את הטבעת (שאותה הורדתי ושמתי בקופסה) וידחוף לעצמו עמוק בגרון. רציתי להגיד לו שילך ויחפש את הסמרטוט, בחורה חסרת עמוד שדרה שתרוץ אחריו ותתחנן על ברכייה שלא יעזוב כי זו לעולם לא תהיה אני. בגלל כל אלו והרבה יותר, אני מעדיפה לשמור על שתיקה עד שיעבור הזעם (שלי, כן?) ולכתוב את זה כאן במקום לכתוב לו.


מבחינתי שלא יחזור, גם אם ירצה ונצליח לשים את זה מאחור, לא רוצה את הדברים שלו בבית שלי, לא רוצה שהוא ישן איתי לא רוצה אותו פה.


נשבעתי שהילדים שלי לעולם לא יצטרכו לעבור מה שאני עברתי. אני זוכרת היטב את כל הפעמים שבהן אבא שלי החליט לירוק על אמא שלי ועלינו, ארז כמה תיקים ועזב אותנו. לפעמים הוא נטש אותנו לכמה ימים ולפעמים לכמה שבועות, פשוט קם והלך בקלות שכזו. הוא גם עזב את אמא שלי לבד כשהיא הייתה בהיריון מתקדם איתי, הוא חזר אלייה כמה חודשים לאחר שנולדתי, הכריחו אותו. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בבית ספר יסודי, מכינה מצגות בשביל לשכנע את אבא לחזור הביתה. אני זוכרת את אמא בוכה ואומרת שהיא רוצה למות, שאין לה סיבה לחיות עכשיו שהוא עזב אותה... כלכך שנאתי אותו. הוא נטש אותנו וחזר, שוב נטש ושוב חזר ככה פעם אחר פעם במשך שנים רבות.


נשבעתי לעצמי שאני לעולם לא אהיה כמו אמא שלי, הילדים שלי לא יגדלו במציאות שבה אני גדלתי.


אדם עזב באותה הקלות כפי שעשה אבי אינספור פעמים, רק שאת אבא לא בחרתי אבל את אדם כן. בחיים שלי אין מקום לבן אדם נוסף שמחליט לעזוב אותי, כבר יש לי אחד כזה, אחד יותר מדי.
 




אוהבת המון,

היילי מונרו

XOXO

נכתב על ידי , 8/10/2014 01:57  
48 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ColdState ב-14/10/2014 22:09
 



ברוגז עם אלוהים


בימים האחרונים לפני יום כיפור נתקלתי בדילמה האם לצום או לא לצום. בכל שנה השיקול העיקרי שלי הוא מערכת העיכול הדפוקה שלי, אותה הצלחתי להחריב כמעט לחלוטין במהלך שנות הפרעות האכילה שכנראה גם גררו את המחלה הלא כלכך ברורה שאיתה אני מתמודדת בשנים האחרונות. כשאני חושבת על אוייבינו, אני בדרך כלל סבורה שלייחל למותם זה פיתרון מתוק מדי, לעומת זאת לייחל להם מערכת עיכול כמו שלי ושיסתובבו עם כאבי תופת חצי משותקים ועם קשיי נשימה זה אכזרי הרבה יותר. אני לא מסוגלת להעביר כמה שעות ללא מים, מבחינתי זה גזר דין מוות לגוף שלי ובגלל זה כלכך קשה לי כשאני נמצאת בחו״ל או סתם נמצאת מחוץ לבית בלי גישה למים בכל רגע נתון.


השנה יום כיפור נפל על יום הזיכרון להירצחם של בני משפחתי. במהלך הנסיעה של לפסיכולוגית ביום שישי בבוקר, זה הכה בי שאני מתחתנת בעוד פחות משנה והם לא יזכו לרקוד איתי ביום חתונתי. הם לא יראו אותי לבושה בשמלה לבנה, הם לעולם לא יכירו את אהוב ליבי. פתאום נהיה לי כלכך ברור שיום חתונתי לא רק יהיה היום המאושר בחיי אלא גם יום שמהול בהרבה כאב ועצב. ניסיתי לא לפרוץ בבכי אבל המחשבות על כך שבפעם הבאה שאעלה לקברם בישראל אהיה נשואה, הרגישו כמו סלע שיושב ומחוץ לי את הלב. נזכרתי גם בסבא יוסף ז״ל הצדיק שאיתו תמיד הלכתי לבית הכנסת ביום כיפור ומאז מותו, לא העזתי ללכת בלעדיו.


יום כיפור, היום שבו אנחנו צמים ומבקשים סליחה על כל מה שעשינו לא בסדר בשנה החולפת. אני מסתכלת על עצמי ורואה מישהי שמלאה ברגשות אשמה גם בגלל כל הדברים הקטנים ביותר, על המחשבות השליליות ועל הפגיעה הלא מכוונות באחרים- אני לא צריכה יום אחד בשנה בשביל לבקש סליחה, אני מתנצלת בכל רגע נתון בפני עצמי, היקרים לי ואלוהים. אני תמיד מנסה להיות הגרסא הטובה ביותר של עצמי, האדם המוסרי ביותר שאני יכולה להיות. לפעמים אני יושבת במשך שעות וחושבת על איך לתקן את העולם, להפוך אותו למקום טוב יותר. אני גם צופה בחטאים של אלו מסביבי שמתיימרים להיות צדיקים, יהודים ״טובים״ שבשם הדת מעיזים להכפיש ולשפוט אחרים ובאותה הנשימה חושבים שאלוהים סולח להם כי הרוע מקדם את היהדות.

לפני כמה ימים נתקלתי בשיחה בין ערס אחד לאחר שאמר עליי ״היא מתחזה לימנית ציונית, היא מאורסת לגויים מתבוללת שמחריבה את היהדות״. זה הצחיק אותי במעט, גם בלמתי את עצמי מלשאול לכמה גויים אני מאורסת? חשבתי שרק לאחד, אולי פספסתי משהו.


בחרתי שלא לצום, הדלקתי נרות נשמה ויצאתי מהבית לכיוון שדה התעופה לאסוף את אביו של אדם שחזר מלבנון. במהלך הנסיעה הביתה ישבנו בדממה, לא העזתי לשאול אותו איך היה הביקור. הסרטן של דודתו של אדם התפשט לשאר האיברים בגוף והיא גוססת, ידעתי שבשביל אביו היה זה ביקור פרידה, נמחץ לי הלב. מאלוהים לא ביקשתי סליחה באותו היום אבל גם לא ביקשתי שיאריך את חייה של הדודה. העובדה שיום כיפור נפל על יום הזיכרון להירצחם של בני משפחתי הזכירה לי שאלוהים לא באמת שומע, או שלא אכפת לו.


איכשהו אני עדיין מאמינה בו אבל אנחנו נמצאים בברוגז כבר שש עשרה שנה.


 

אוהבת המון,

היילי מונרו

XOXO

נכתב על ידי , 5/10/2014 00:28  
הקטע משוייך לנושא החם: יום הכיפורים
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של האין הנצחית ב-10/10/2014 23:56
 





340,281
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , החיים מעבר לים , אופנה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להיילי מונרו. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על היילי מונרו. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ