לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Crazy on a ship of fools



כינוי:  Shatengy

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2014

היום שהיה.


אני יורדת מהאוטובוס היישר לצומת הסואן ביותר שכלי התחבורה, הפיח והרמזורים הטיבו ליצור באותו רגע. בשלוש שניות שמדדתי ספרתי אולי שמונה צפירות. זה גרם לי להתעמק בנושא, אם ברגע של חוסר מעש מוחלט ננסה למצוא חוקיות בין אורך הצפירה לכלי הרכב המשמיע אותה, האם נמצא כזו? ובכלל, מה מגדיר צפירה כארוכה מדי או אפילו כלגיטימית מלכתחילה? זה שהאדם מצוי בסכנת חיים? זה שהוא התעצבן? האם כעס מפלח תודעה וקיום נחשב לסכנת חיים?

אין ספק, זה לא מדע מדויק, ולכן תחום הצפירות יישאר כאבן שאין לה הופכין עד שיימצא האדם הלוקה בחוסר המעש האמור לעיל, ואז ייתכן שנתמודד עם בעיה מסוג אחר לחלוטין.


נראה שניתן להגדיר כמוסכמה את הקשר בין כלי רכב גדולים לבין החלטות אמיצות עד מטופשות ומסכנות חיים. דבר שאולי נשען על גודלו הפיזי של כלי הרכב, דבר שמובן לכל בר דעת, הופך ללא רלוונטי בעליל בהתנגשות עם כלי רכב אחר/קיר/קערה גדולה במיוחד במהירות 120 קמ"ש. מה שכן, החוקיות האמינה ביותר כנראה, היא היחס ההפוך בין גודל הרכב לבין איבר המין.


היום הייתי בקניון עזריאלי ובעקבות כך חשבתי על כמה דברים. רק אחד מהם ראוי לציון או לזיכרון של יותר מכמה שניות, ולכן אני בוחרת לספר דווקא אותו. נתקלתי במספר לא ראוי של נשים שלדעתי עברו את הגיל ללבוש ביקיני. אם שואלים אותי, את הגברת (לא פחות) ואת חברתה השזופה באופן בלתי הפיך באותה מידה, אני כנראה בדעת מיעוט. מה שבאמת מגוחך הוא חוסר היכולת לקשר בין צורת הכתפיות הסבוכה של החלק העליון לבין הדוגמא המעניינת הנוצרת על בית החזה.


מתוך חוויותיי בבית קפה בו אני עובדת...


"שלושת הדורות" – מחזוריות מטרידה במסגרתה מגיעות שתי אימהות ושתי ילדות, שהן שלוש נפשות בסך הכל. סבתא, אם ובת. הן מגיעות כטריו-סטריאוטיפ גרוטסקי בתדירותו ובהישנות המדויקת שלו. הסבתא, בעלת ביגוד צמוד ושחור, קליפס זהוב האוחז בשערה אחוז האמוניה, היא נועלת כפכפים צבעוניים או נוצצים או שניהם, ועור המחשוף שלה מקומט, מנומש ומוכתם כאילו עברה שיזוף רצוף מגיל המצוות עד לפני שנתיים.


האם, שהיא בת בעצם, בעלת הבעת פנים מורכבת ופשוטה בו בעת. שמחה בחלקה אך לא שבעת רצון, שמחה להיכנס לבית הקפה אבל תשמח גם לצאת ממנו, לא נראית ממהרת אך משום מה חסרת סבלנות, ופניה אומרות "יש כמה מקומות שהייתי מעדיפה להיות בהם במקום כאן, איתכם".


האם כמובן משלמת על התענוג הקפאיני, במבט האומר "קצת יקר, אבל בסדר. עד שאנחנו יוצאות, מגיע לנו". כולם יצאו די מרוצים: הילדה, היחידה מבין כולן שאין לה ילדה, קיבלה ארוחה מזינה בדמות אייס קפה וקרואסון שוקולד, הסבתא קיבלה את הזכות להרגיש תלות מצד בתה ונכדתה, ממלאת תפקיד כלכלי, אך גם כמעט מנטורי בעיניה, היא בעלת המאה ולכן מן ההכרח שהיא בעלת איזושהי דעה. וזו שבאמצע, היא פשוט שמחה לא להיות בבית.

 

עד הפעם הבאה,


צריכה למצוא כינוי חדש.  

נכתב על ידי Shatengy , 17/6/2014 23:20  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לShatengy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Shatengy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ