לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

There and back again, a Human's tale


נסיון, להתמודד עם החיים, אנשים ומצבים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2008

coffee, beer and in-between 




תום* התקשר אלי ואמר לי שהוא חוזר לעיר ב 12 בלילה, אם אני רוצה להצטרף לבירה בבית קפהישר אמרתי כן, למרות שידעתי שאני לא ארגיש הכי בנוחאין מה לעשות, אני לא יודע אם אני ארגיש איי פעם נוח בחברה של 20+ הומואים.


הגעתי לבית הקפה בדיוק שראיתי את תום מגיעמעולה, חשבתי לעצמי, בכל אופן לא התכוונתי להיכנס לבד לשם אלא לחכות לו בחוץמיקה שר לו ברקע כמה זה נעים וטוב למצוץ סוכריה על מקל, מה שגרם לכל הנוכחים ישר להרגיש בביתלי, לעומת זה, זה גרם מבוכה עצומהמה, חסרים שירים בעולם?


הלכתי לקחת בירה והצטרפתי לחבר'ה בחוץ לסיגריהחלקם אני מכיר, חלקם אני מזהה רק בפרצוף, שמות אני כבר לא מנסה לזכוראבל נחמד, קר-סביר בחוץ, ועם הבירה ביד זה יותר כייף אפילומספרים עוד בדיחה שאפילו את כולה הצלחתי להביןאני צוחק בקול רם כמו שאני תמיד עושה, וכולם מסתכלים עלי, חלק, טיפה מוזראבל זה אני, אין מה לעשותלא הרבה יוצא ממני מבחינה רגשית, אבל כשכבר יוצא זה דיי חזק.


*אמט הגיע, וניסה להתחיל להציק לי אז בעטתי לו ברגלמן חיבה הדדית שכזו שהתפתחה לה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו לפני שבועיים, וזו גם הייתה הפעם הראשונהאני חושב שהוא מחבב אותי, ואני מקווה שזה לא יותר מזה, למרות שיש לי הרגשה שכן.

מצד אחד, לחתוך ישרלהיות אליו מגעיל ולא נחמד על מנת שלא יפתח ציפיות ולחסוך ממנו כאבאו להנות מהחברה שלו ולהראות לו את זה, כי זה למען האמת נכון, בתקווה שהוא יבין שיותר מזה לא יהיה.

תום כבר עזב אותי ורץ לדבר עם כל החברים שלוהבנאדם באמת מכיר את כולםועכשיו הוא מדבר עם *מרקוסאת מרקוס כבר ראיתי פעמיים, ומהפעם הראשונה הוא מצא חן בעיניהוא אומנם נמוך ממני מה שלא כל כך קשה כי אני טיפה גבוה, אבל השילוב של החיוך עם העיניים, המבטא הכבד והגוף פשוט עשו לי את זהבמיוחד החיוך, עד כמה פלצני שזה נשמעאתם מכירים את זהכשמישהו מחייך ורואים את החיוך בעינייםעם הברק הקטן והזוויות הקטנות של העין שיוצרות מעין קסםאז זהומה רק שיש לו ידים מגעילות לחלוטין, עם ציפורניים אכולות עד המרפק.

  בערב הראשון שראיתי אותו לא הפסקתי לחייך אליואחרי הבירה הרביעית הלכנו לרקוד ביחד, עם תום ואחרים ושמתי לב שהוא נשאר לידיאני מוצא חן בעיניו, חשבתי לעצמייכול להיותאו שאני עוד הפעם מדמיין משהו שלא באמת שםבסוף הערב למדתי שיש לו חבר מעבר לגבול – מה שאומנם נשמע רחוק, אבל בעצם מאוד קרובככה זה תמיד, שמעתי את עצמי מנחם אותיכל השווים תפוסים, משאירים לנו שאריות להסתפק בהן.


בפעם השנייה שראיתי אותו, ניסיתי לראות אם משהו השתנה, ואכן כך היה הדבריותר מחיוך רשמי ולחיצת יד הוא לא העביר לכיווני, והנגיעות המזדמנות ברגל, ביד ומאחורי הגב מהפגישה הראשונה שלנו התחלפו בחיוכים מנומסים של "עוד מישהו שאני מכיר".


אז נדלקתי על מישהוסוף העולםילד בן 16 אני כבר לא, ומידה מסויימת של שליטה על הרגשות כן צברתי במהלך הדרךיעבור לי.


אז תום עמד בפינה עם מרקוס ושניהם דיברו, ריכלו, או מה שבנים בעצם עושים, דיסקסו על הא ודה (על הא ודה?, איזו פלצנות יתר...) ואני החלטתי שאני צריך עוד אלכוהול על מנת לשרודחזרתי והצטרפתי לשיחה מעלפת על דיאט קולה ופפסי, קושיין (הזמרת) והפאדיחה הנוראה שקרתה לאלברט* אב הבית של בית הקפה בשבוע שעברמעולף מנושאי השיחה, החלטתי לתפוס מרחק, ובעודי חושב כמה סנוב אני בעצם אם אני חושב ככה עליהם, או שבאמת אני צודק ועלי לחפש את האורגזמה האינטלקטואלית שלי במקום אחר, נעמד מישהו לידי והחליט לדבר איתימכר שלו הצטרף והתחלנו לשוחח.  “היי, אני מכיר אותך בעצם". הוא אומר לי.  “ברור שאתה מכיר" השבתי בחיוך.  “כן, אבל תוריד את הכובע ואז יהיה קל לזהות אותך".  “זה בדיוק העניין" השבתי עם חיוך מאוזן לאוזןמעניין כמה מוזר הם חושבים שאני באמתיש טעם לנסות להסביר להםאני יכול בכלל להסבירמה, להגיד שאני קנאי לפרטיות שלי ברמות מטורפות, שאני יוצא מודיעין, שאני נגד מסירת מידע שלא לצורך, שאני לא רוצה שאנשים ידעו מי אני אבל עדיין יהיו חברים טובים שלי, שאני בונה לעצמי חיים אחרים עם היסטוריה אחרתהחלטתי שזה עמוק מדי, ושאלתי את הבחור הראשון אם יש לו מסטיק בשביליטעם המנטה הנוראי בשילוב של דובדבנים (מי ממציא דבר כזה??) הגעיל אותי ובשילוב עם הבירה היה בכלל אסון נוראי.


עוד סיגריה ועוד שיר, עכשיו כבר עברנו לטכנו הזול של שנות ה 90, הרופא אלבן וסקוטריותר רע מזה זה לא יכול להיות חשבתי לעצמיהתיישבתי לי בחוץ, מתחת לעץ עם הפרחים הסוגלים ומנורת האששית הדלוקה והדלקתי סיגריה נוספתתום, מרקוס, אמט והאחרים הצטרפו גםישבנו שם עוד שעה בערך, מספרים בדיחות, בעיקר על מרקוס ואמט כי יש להם מבטא נוראיואני יושב שם וצוחק בקול, מפחיד-משהו את האמריקאי המבולבל שישב מולי.


יאללה, 2 בלילה טום אומר, הולכיםטוב, לאן? לשם הוא אומריאללה, הולכיםמגיעים לאוטו של אחד מההם, וכמובן ש 6 אנשים לא נכנסים אז אני ישר מתנדב ואומר שאני אקח לבד מונית הביתהככה אני, רץ להציל אחרים והופך עולמות העיקר שהם ירגישו בנוח ושהכל בסדרגם ככה בעצם לא הייתי מרגיש בנוח איתם באוטו.

בעייה טכנית, ולשונית בעיקר לטובתו של האמריקאי גרמו לכך שאני תום ומרקוס התחלנו לצעוד הביתה ברגלהגענו לפרשת הדרכים, בה כל אחד פונה לכיוון אחראמרתי לכולם שלום, ואפילו הענקתי לכל אחד מהם חיבוקלא היה כזה נורא, חשבתי לעצמי בעודי פוסע על הגשר לכיוון הבית, הנהר זורם מתחתי, מואר באורות הטיילתלאחר כ 2 דקות אני שומע את מישהו צועק את שמימרקוסחזרתי לקראתו בעודו עומד ליד המרזור של הצומת, נשען עליו כלולב ברוח מרוב שתייה.  “מה קורה" אני שואל אותו, “הכל בסדר?”  , “כן,כן" הבחור הקטן משיב לי, עם החיוך הזה.  “בוא".  והתחלנו לצעוד.  “לאן הולכים?” אני שואל "אתה רוצה לקנות סיגריות?” -”לא, אני גר כאן, אנחנו יכולים לעלות לראות סרט".

סרט אתה אומר, אני חושב לעצמיטוב נו, בוא נראה לפחות איזה סרטים יש לבחור בספרייה שלו. עולים במעלית לקומה שלישית, דלת שנייה מצד ימיןדירה קטנה, הפוכה משהו, עם אורגן בכניסה, סל כביסה במרכז והמון בקבוקי בירה על הדלפקאבל נקייה.

"אז מה" הוא שואל אותי, וגומות החן שלו מנצנצות לכיווניאני רואה תמונה על הקיר, מעין טריפיטיך של בחור.  “זה החבר שלך?” אני שואל, ומקבל תשובה חיובית.  “כל כמה זמן אתם נפגשים?” אני ממשיך.  “לעיתים דיי קרובותאז מה?” הוא ממשיך.  “אז מה?” אני מחזיר.  “קראת לי"  -”כן, קראתי לך" “ואני באתי" -”ואתה באת" הוא אומר, נעמד קרוב אלי כך שאני מריח את האפטרשייב שלו, כל חושי אומרים לי "זנק עליו", אבל אני ממתיןמפריעה לי ההרגשה, גם שיש לו חבר וגם שהוא שיכור.  “בוא תיכנס" הוא אומר לי, כי אני עדיין בפתח ולא ממש זז.  “נתחיל עם המעיל שלך" הוא אומר ולוקח אותו ממני, אני נשאר במקום לא זז, עם הגב אליוכשהוא חוזר ונעמד מולי הוא עם גופיה ובוקסר בלבדאני תופס אותו במותניים ואומר לו "תשמע, אני חושב שאתה חמוד ביותר ומגניב מאוד, אבל יש לי בעייה עם זה שיש לך חבר, וגם עם זה שאתה שיכור".  “ברור שאנ שיכור!” הוא כמעט צועק ומועד.  “אני אוהב לשחקמה אתה אומר שתשכב על המיטה ואני אלך להביא כמה צעצועים?”  בשלב הזה הוא כבר כל כך קרוב אלי, שאני מרגיש את הנשימות שלו על העור שלילא יכולתי להתאפק יותר, תפסתי אותו חזק ופשוט נישקתי אותועמדנו שם כמה דקות משולבי לשנות, מלטפים אחד את השני, נושפים ונאנחים, אני מההרגשה, כנראה שגם הוא, רק טיפה שונה לדעתי, בעיקר הרגשת האלכוהולהוא התחיל לשלוח ידים, וכבר הוריד ממני את החולצה הארוכה והקצרה, הכניס יד לתוך המכנסיים שלי לתחתונים.  “מה אתה חושב?” הוא אמר, בעוד לשונו נמצאת בשלי, עיניו פקוחות מנסות להבין אותי.  “אני רוצה לשחק" הוסיף.  

"אני מצטער" אמרתי, “אני לא יכול", רכסתי מהר את מכנסי, לבשתי את הגופייה, לקחתי את המעיל, נתתי לו עוד נשיקה קצרה וקטנה ואמרתי "אני בורח מהר" בעודי יוצא.


3 הקומות במעלית עברו מהר, ורק כאשר יצאתי החוצה הבנתי מהקור העז, שבעצם את החולצה הארוכה השארתי אצלונהדרמה עכשיולעלות שובאין מצב...אני הולךאני הולךאני הולךהלכתיהגעתי לגשר, הפעם נעמדתי תחתיוהמצפון שלי, אני חייב להתקשר אליה, אומנם מוקדם בבוקר בארץ אבל אני חייב לדבר איתה ולספר לה את זה, אני חייב שהיא תגיד לי מה לעשותאבל היא בטוח ישנה.. גלעד*, אני חייב להתקשר לגלעד ולדבר איתו, אבל בעצם הוא בארה"במה אני עושהחצי התיישבתי מתחת לגשר, מכוניות של תחילת הבוקר עוברות לידי, הנהגים מסתכלים עלי, פרוע שיער, מבט מבולבל והראש בין הידיים, מנסה להבין מה לעשות.  “זה החיים, זה אמיתי, זה עכשיו" משהו אמר לי בראשיהתחלתי לצעוד בחזרה לכיוון דירתו של מרקוס.  20 צעדים והסתובבתי בחזרהלשחקאיתיאף אחד לא משחק איתיאני לא הורס בתים, ולמרות שהמעשה כבר נעשה, והנשיקה כבר התרחשה, אני חושב שזה לא כזה נוראזאת אומרת, זה כן נורא, אבל אני חושב שאני הגעתי למצב שבו אם אני הייתי עם מישהו/י והם היו אומרים לי שהם התנשקו עם מישהו אחר, עד כמה שזה ישמע לא אמיתי וכן, הייתי מביןזה אולי נשמע באמת שלוף מהמותן רק בגלל שאני כרגע עשיתי את זה, אבל זה לא כךהשקעתי בכך הרבה מחשבהובסופו של דבר, אנחנו רק בני אנושמי אמר בעצם שאנחנו חייבים ויכולים להיות עם בן אדם למשך תקופת חיים שלמהושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא נותן כאן אור ירוק לפורענות ויחסים פתוחים, כי אני חושב שאף אחד מהם לא היו עובדים בשביליאני בסך הכל אומר, שאם בשלב כזה או אחר במערכת יחסים הצד השני היה מגיע אלי והיה אומר לי שבערב מסויים התרחשה נשיקה ותו לא, הייתי מבין ואומר אוקיבסופו של דבר הם חזרו אלי, לאכל אחד צריך מידה מסויימת של חופש.



בחזרה למרקוס ודעותי עליוהוא שיכור, הוא לא יודע מה קורה איתו, לנצל אותושנזדייןזה יפריע ליאני ארגיש רעכולם ידברו על זה בעצםרגע, הוא בטוח דיבר על זה עם תום לפני...אין מצב שלאהם מדברים על הכל והם היו ביחד שנייה לפני שאני הלכתיהוצאתי את הפלאפון בזעם אין קץ והתחלתי לכתוב הודעה לתום: “אני לא הורס בתים, והיית צריך לחשוב עלי דברים יותר טובים מזה".  אני מסתכל על ההודעה, מתלבט אם לשלוחאני יודע שהם דיברו על זה, אני יודע שאחרי הלילה כולם ידברו עלי ומרקוס לא יצליח לסתום את הפה ולדבר על המעט שיזכורמצפון, גלעד, איפה אתם...מה לעשותמה אני עושה עם החיים שליהנה, מצב אמיתי, בו הסרט נעצר וזה רק אני, בלי שאר הדמויות, בלי מוזיקת רקעאני על הבמה ואני חסר מוצאקח את עצמך בידיים, אמרתי לעצמי, חוזר על עקבותי לכיוון דירתו של מרקוס.


אומנם כבר 3 ורבע בלילה, ואין לי מושג איך לגרום לו לפתוח לי את הדלת, אז אני פשוט מנסה באקראי כמה כפתורים, עד שהוא עונה בחצי קול.  “שכחתי אצלך את החולצה שליאני אומר, ושם בעצם לב שאת הגופייה שעלי לבשתי בכלל הפוךאני עולה במעלית, נכנס בדלת והוא עומד שם, ללא חולצה והמבט התמים בעיניו.  “אני צריך להשתין" אני אומר ונכנס לשירותיםאז זו האמבטיה שלו, יש לו עדשות, ומספריים לגזוז את הזקנקן (רואים שאריות של זיפים בכיור) ועגיל לאוזן וסל כביסהאני יוצא ושואל אותו אם יש לו מיים לשתות כי אני נורא צמא, מה שהיה אמיתי לחלוטיןאני נעמד מולו ושואל אותו "עד כמה אתה שיכור" הוא חייך, מרים את העיניים למעלה וחושב "דיי".  “מה חבר שלך יגיד על זה?” אני שואל, “יש לנו הסכם ואנחנו מבינים אחד את השני בנושא" הוא אומר לייכול להיות שהוא אמר לי מה שרציתי לשמוע, יכול להיות ששאלתי אותו כי רציתי שהוא יגיד לי מה שאני רוצה לשמועיכול להיות שהוא אמר את האמתאו שבעצם יכול להיות שחשבתי לעצמי לכל הרוחות, הילד בן 29, זו החלטה שלו כמו שזו שלי, ואם לו זה לא מפריע או גורם להרגיש לא בנוח, אז למה ליהצד השני אמר שהוא בעצם שיכור, וזה יהיה ניצול לא הוגן, והאם בעצם כך אני רוצה לזכור את זהלעזאזלבחייבקפה לפני כן מישהו אמר לי שיש משהו יותר חשוב בחיים מלהיכנס להגדות מיניות, וכששאלתי כמו מה הוא השיב לאחר זמן מה, “להנות מהחיים".  אז הנה, אני אהנה מהחיים.

תפסתי אותו חזק ונשקתי לשפתיו עם שמץ של זיפים (אין להם ממש זקן כאן..) נהנה מהרגשת ידיו העולות על גביעצמתי את עיניי והנה, אנחנו כבר על המיטה שלו והוא מפשיט אותי.  “למה חזרת?”  הוא שואל.  “רציתי לשחק" אני משיב בטבעיות.  

  


                                                                                                                                                     



לאחר מאבק כוחות קטן הבנו שאנחנו בעצם מאותו המחנה, ואף אחד מאיתנו לא היה מוכן לוותר.  “אז מה עושים?”  הוא נשכב לאורך מיטתו הקצרה.  “או שאני הולך, או שאנחנו פשוט יכולים להירדם ביחד".  שתי האפשרויות נראו לי סבירות למדי.  “אני צריך לקום מחר ב 8 בבוקר" הוא אמררגע, זה רמזזה עוד קטע אנושי כזה שאומרים דברים מסביב ולא ישר?

"תשמע", אני אומר, בעודי מניח יד על הבטן השטוחה שלו, “אני לא טוב בקטעים האלו, אני לא עובד על רמזיםאל תנסה להיות מנומס איתי מעבר למידה הנחוצהאתה רוצה שאני אלך? פשוט תגיד".  -”כן" -”סבבה".  התלשבתי במהרה, מה שגרם לי להרגיש יותר דחלילי מתמיד, ניגשתי אליו ואמרתי לו "שלא תתנהג לידי מוזר בפעם הבאה שאני רואה אותך, ברור?” “בטח שלא" הוא אמר.  שרוע על המיטה נישקתי אותו עדינות ויצאתי החוצהבעודי צועד בקור העז שמתי לב שעוד הפעם לבשתי את החולצה הפוך.




*כל השמות שונו על מנת לא לפגוע בזהותם של האנשים המעורבים.



נכתב על ידי מנש'קה , 26/4/2008 05:41   בקטגוריות מיניות, נסיון להבין, אהבה ויחסים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מנשק'ה ב-27/4/2008 13:03
 



Happiness?


I think I am almost there.  What will it take to make me happy?
Should I go back?  Will it be better for me there rather than here?  Or am I to feel loneliness and sorrow wherever I go, like the depths of the universe consumes me, an endless void.

I can't get it out of my head.  Tough it out, I say to myself.  Embrace the unchangeable situation.

    Are we actually the thoughts of God, or is it the other way around?

What is it that I'm looking for?  What am I searching?  What do we all hope to find?  Friendship?  Money?  Wealth?  Health?
What will make us all happy?  How do you define happiness?  Is it something which makes you smile, or laugh?  Or is it something that you actually don't have and long for?

Vitaly (the Russians are everywhere) asked me what I'm dreaming of.  I was startled.  Not entirely sure how to answer a question for the first time in my life had left me quite surprised.  What am I'm dreaming of?  Hot air balloon ride?  Being able to play the guitar or piano?  Having unfathomable knowledge about everything?  Having an adventure, resulting with me ending up on an island with only 5 books under my possession?  Is that happiness for me?  Will I be then pleased?
נכתב על ידי מנש'קה , 24/4/2008 10:54   בקטגוריות נסיון להבין, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הוא עומד שם, על הבמה שלו, מכוסה חלודה ולשלשת יונים.  עיניים חודרות באמצע הצעידה.  מה השאלה?  הוא התכופף לקשור את השרוך שנפתח לו, יושב על הספסל עם הג'ינס שלו והנעליים האדומות, מתסכל על זה שלידו.  אתה הרי אוהב אותו, לא? הוא שואל.  מה זה אוהב בעצם? מתגעגע? חושב? כן.  לתמיד? לעכשיו? לעכשיו ולתמיד.

הרוח נושבת מפזרת את העלים הקמלים ממעל, הוא מתיישב לידך מדליק סיגריה.  מה אתה אוהב בדיוק? את מה שאתה רואה? גם.  ומה עם מה שאתה לא רואה? חלק אני אוהב, חלק אני לא.  חלק אני מכיר וחלק גדול בכלל לא.  אתה רוצה לגלות? הוא שואל, שואף מלוא העשן.  זה תלוי.  הוא מתסכל וצוחק, נוגע עם היד בפנים.  במה? במה שצריך להקריב.  נו, הוא אומר, נשמע הגיוני, לא?  אחרת, איך תדע להעריך משהו אם לא לפי מה שהיית צריך להקריב על מנת להשיגו?  הוא מסובב את גופו אליך מסתכל עליך בריכוז רב, עם הפרצוף הזה שלו, עם העור שמתוח על עצמות הפנים, השיער מתפזר ברוח, ברק ירוק בעיניים.

אתה מסתכל עליו בחזרה, מנסה להבין את מה שאתה לא רואה.  זה יוצא מבפנים, כמו כרית סיכות הפוכה שמתגלגלת לך בתוך הנשמה, מחוררת אותה.  זה אמור להיות פשוט בעצם, לא?  אתה שואל.  אתה מחליט אם לעשות את זה פשוט או לא הוא משיב בשאננות, מעיף עשן לכל כיוון.  זוג אנשים זקנים עוברים ליד, מסתכלים עליכם יושבים שם, עם השקיות והעלים.

זה לא נכון אתה אומר.  זה לא כזה פשוט כמו שאתה גורם לזה להישמע ואתה יודע את זה.  אני יודע רק דבר אחד, הוא עונה, אם זה שווה את זה, אז זה שווה את זה.
הוא מכבה את הסיגריה על הספסל הלח, מסתכל עליו בזווית העין ושמץ של חיוך על פניו.
נכתב על ידי מנש'קה , 23/4/2008 18:35   בקטגוריות נסיון להבין, סתם ככה, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  מנש'קה

בן: 35




457
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , גאווה , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למנש'קה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מנש'קה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ