לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Down is the New Up

כינוי: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2007

About good days


|

פתאום מצאתי את עצמי בגני התערוכה, אחרי שהראיתי את הכרטיס שלי למאבטח, מלא אנשים ישבו, עישנו, שתו ודיברו ואני קניתי לי לאכול ולשתות כדי שאני לא אתעלף בהופעה עצמה. הצלחתי להידחס לשורה השלישית, וכשהם עלו, חשבת לניה "רגע.. הם לא נראית כמו ניין אינצ' ולא נשמעים כמוהם.." ואז קלטתי שאלה אנקל המעולים. מכאן - קטותי מכדי לתאר את מה שהיה שם, גם בהופעה שלהם, גם מה שהתפוצץ אצלי בבטן שטרנט עלה לבמה וביצע מולי את השירים ששמעתי כל הזמן, צללתי לתוכם ונאחזתי בהם כשלא היה לי עוד במה, ועוד יותר את הרגע המאושר בחיים שלי, שבו הם שרו את Something I can never have, שבו בכיתי פשוט מרוב שזה היה חזק. צילמתי את הכל בראש שלי והתמונות נשארו חדות כאילו אני שוב חוזרת לשם וכל רגע שאני רוצה להרגיש את זה שוב, אני רק מריצה את הכל שוב. מאז אותו יום, ניין אינצ' ניילז הם בשבילי סמל לחיים.

 

||

גם על זה אי אפשר להרחיב, פשוט כי זה רק יחליש את מה שזה היה באמת. המדבר שלא זז, הסדנאות שאפשר היה להגיע ולצאת מתי שרוצים, לשכב על השטיחונים ולהיצמד לכל מילה וללמוד עוד הרבה על מה שאפשר לעשות רק עם גיטרה, מילים וקול, ההופעות המדהימות שנמשכו עד לבוקר, במיוחד זו של עמיר לב, האנשים המיוחדים שהקיפו אותי בכל מקום, החופש הנדיר הזה להיות אני בלי שמישהו יראה ויעקם את האף, סיסטרז אוב מרסי ורדיוהד בשקיעה באוטובוס חזור, הכובד של התיקים והקייס, ההופעה הרצחנית בבמה הפתוחה, שבה אזרתי אומץ וביצעתי שיר שלי, ההתמכרות לכל צליל אקראי של גיטרה, הלילה באוהל שבחור שהכרתי שם השאיל לי, הקור בלילה, החום שהוקרן בכמויות מסחריות מכל פינה.

 

|||

חוסר מחשבה מוחלט, מים צלולים לגמרי, חול לבן, סלעים, סרטנים, עצי דקל וקוקוס, וילונות של עלים במצוקים, היביסקוסים ופרחים ורודים מהפנטים, נסיעות בכבישים תלולים ונוף של ג'ונגל מהחלונות, אוטובסים משנות ה-69, גשם חם, לנסוע על הכביש הצמוד לחוף, למצוא מקום טוב, להחנות ולהיכנס, אפריקאים מושכים ש-פשוט להסתכל עליהם בפה פעור, צחוק משוחרר של כל אחד מהמשפחה, כמו שאף אחד כאן לא יכול לשחרר בבית. הדבר היחיד שפגם בזה היה הסרטים שלפני השינה שלא עזבו אותי אפילו שם ופחד שבטיסה חזור נתרסק, במיוחד בטיסה עצמה. במובן מסויים, בהחלט טוב לחזור, התגעגעתי אליכם.

 

V|

אני לא מאמינה שביום רביעי אנחנו שנתיים (:

(וכל רגע איתו שווה הכל)

 

מצטערת על חוסר הרמה בפוסט-

רגעים עצובים צריך להנציח, רגעים שמחים צריך לחיות

(במיוחד כשיש כל כך מעט כאלה אמיתיים..)

 

אנה לוקרישיה.

נכתב על ידי , 13/10/2007 22:21  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לRebel Blood אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Rebel Blood ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ