לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Carry this picture


"Color the coast with your smile, its the most genuine thing that ive ever seen"

כינוי:  Michal :]

בת: 23

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2007

"הכל יהיה בסדר.."


אחרי הפוסט של אתמול, העמדתי פנים שאני ישנה עד שאבא יצא לעבודה, ואיפשהו בדרך נרדמתי בלי להרגיש.

ישנתי עד הצהריים, ואז ליהי התקשרה אלי. דיברנו שיחה די ארוכה.. והסכמנו לשים את הכל בצד לבנתיים, למרות ששתינו הסכמנו שהכל לא יהיה כמו פעם :\

אני אמנע ממכם פרטים של השיחה הזו, כי זה לא מה שבאמת חשוב.

במהלך השיחה היא אמרה לי שהיא דיברה בבוקר עם אבא של שני שחזר להחליף בגדים ולהתקלח [היא הרי שמרה על אח של שני, אז היא ישנה אצלהם בבית], ושהוא אמר שאפשר לבוא לראות את שני היום בשעות ביקור אחרי הצהריים (למרות שבסוף נשארנו ממש אחרי שעות הביקור.. יצאנו משם רק באיזה 22:00).

ישר כשהיא אמרה לי את זה, החלטתי לסוע. לא איכפת לי אפילו שבר וליבי היו שם, העיקר לראות את שני, ולהראות לה שאני איתה ודואגת לה למרות הכל. אמרתי לאבא שאני נוסעת לת"א עם חברה, ונסעתי לחיפה.

 

כ"כ שמחתי לראות את שני. היא חייכה, וצחקה איתנו, ודיברה איתנו, ואפילו הייתה מאוד פתוחה וכנה..

היא בעצם זו ששאלה אותנו בקצת היסוס אם אנחנו רוצים לדעת למה.. ואמרנו לה שלא [כי היו שם איזה 7 אנשים, וזה ממש לא היה מתאים כרגע שהיא תתחיל להסביר לנו את זה], ושהכי חשוב שהיא בסדר. (למרות שאח"כ אני וליהי דיברנו איתה לבד והיא סיפרה לנו למה, אבל זה לא מתאים לכתוב את זה כאן). 

חצי מאיתנו בכינו כשראינו אותה, כולל אותה, וכולל אותי.. ובמקום שאנחנו נרגיע אותה, היא זו שהרגיעה אותנו ואמרה לנו שהכל יהיה בסדר.

היא כ"כ חזקה שזה מדהים אותי לפעמים.

 

היא אמרה לנו שמחר מעבירים אותה בבוקר למחלקה פסיכאטרית [בנתיים היא במחלקת ילדים], ושהיא רוצה שנשב בערב הזה וניהיה פשוט כמו שהיינו פעם (=חבורה של מפגרים שיושבים בחורב כל היום, שותים וודקה ומשחקים אמת או חובה), כי היא לא יודעת מתי הפעם הבאה שיצא לה לראות אותנו, ואת כולנו ביחד ככה והכל..

אז אני וליאור קפצנו לקיוסק שקרוב לבי"ח, וקנינו וודקה. לא ידענו אם לשני מותר כבר לשתות [ומן הסתם היא לא רצתה לשאול חח], אז אנחנו שתינו פי שתיים בשבילה, כי זה מה שהיא ביקשה מאיתנו לעשות.. P:

שיחקנו אמת או חובה [מזל שהיא בחדר פרטי כי אחרת היינו יוצאים ממש זונות ><" ופעם אחת האחות נכנסה לחדר כששתינו, אבל היא הייתה ממש אחלה, ונורא נחמדה, והיא רק אמרה לנו לא לתת לשני לשתות כי היא לא יודעת אם מותר, ולא אמרה כלום על זה ששתינו בעצמנו], ובמקום לסובב בקבוק שני בחרה את כל המשימות והשאלות, ואנחנו פשוט עשינו מה שהיא רצתה. אני חייבת לציין שהיא הייתה מרושעת במיוחד. והיא גרמה לי לנשק את ליבי.. אבל מה לא עושים בשביל שני? הצעתי אפילו לנשק אותה במקום ;] והיא אמרה לי שהיא תתן לי חובה כזו כבר אח"כ 3> חח

בכל מקרה, אחרי ששיחקנו אמת או חובה, וכולנו היינו קצת שיכורים, הייתה קצת שיחת לב-אל-לב, שאני לא חושבת שמתאים להעלות כאן.. אבל אני רק אגיד שעם כל הצחוקים, ועם כל השטויות, היא עדיין הייתה הכי אמיתית והכי כנה בעולם. היא אמרה ש"החוויה" הזו [ככה היא נסחה את זה] גרמה לה להבין שאסור לשמור דברים בפנים.

ובכנות, זה גם גרם לי להבין שאסור לשמור דברים בפנים.

הילדה הזו.. גם כשהיא עושה דברים קיצוניים ומטומטמים, היא מצליחה ללמוד מהם משהו, ואפילו ללמד את כולנו לקח חשוב.

 

הייתי בטוחה שכשנבוא היא תהיה מדוכאת, או שקטה, או עצובה.. ולא.. היא גרמה לנו ליהיות ה"the l word" של פעם [יש לנו קטע כזה שכל אחת מאיתנו דומה לדמות בישנן בנות.. אני (לפי מה שהן אומרות) אליס XD], ואפילו הוסיפה את ליאור ל"חבורה" הזו כטים.

 

ועכשיו בשיא הרצינות, בלי כל הצחוקים [אני עדיין קצת שיכורה, אז הכתיבה שלי כרגע בטח נראית נורא צינית, מפגרת ולא תואמת לארוע ><"], אני כ"כ שמחה שהייתה לנו את ההזדמנות הזו לבלות איתה כולם ביחד, ועכשיו רק נותר לי להחזיק לה אצבעות שהיא תתאושש ושהכל יהיה בסדר, כמו שהיא אומרת שיהיה.

עדיין קצת כואבת לה הבטן והיא לא כ"כ מסוגלת לאכול אוכל מוצק, אבל מבחינה רפואית כעקרון היא בסדר.

ואני ממש שמחה שנסעתי, כי לפני כן דמיינתי את הגרוע ביותר, ועכשיו לפחות אני יודעת שהיא תהיה בסדר מבחינה רפואית, ומקווה שגם מבחינה נפשית..

היא הילדה הכי מדהימה שפגשתי, והקטע הזה עזר לי להבין את זה אפילו יותר.

נכתב על ידי Michal :] , 26/11/2007 04:42  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"היא נסתה להתאבד"


למטה.. בבקשה תגיבו. :\

לא בקטע של צומי, אלא בקטע של- אני אבודה לגמרי כרגע, ולצערי אין לי מקום אחר לפרוק בו את התסכול ולבקש עצה :X

אני חייבת שתעזרו לי, אם יש מישהו שעבר מקרה דומה. אני לא יודעת אפילו מה לעשות כרגע.. לסוע, לא לסוע, להתקשר להורים שלה או לא להטריד אותם כרגע.. אני ממש לא יודעת מה לעשות. ואני פשוט לא מסוגלת לשבת כאן בחיבוק ידיים.

נכתב על ידי Michal :] , 25/11/2007 06:48  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



"היא נסתה להתאבד".


3 וחצי בבוקר. ישנתי.. ופתאום הפלאפון צלצל. "ליבי" על הצג.

כבר חודשים שאנחנו לא מדברות.. ואני לא אגיד שזה לא מפריע לי, כי כל פוסט כאן כמעט מדבר על הגעגועים שלי אליה ואל ליהי ושני (ואל בר..) ועל הבדידות. בסכ"ה מה שהיא עשתה לי היה ממש מגעיל, אז אפשר להבין למה שקלתי פשוט לנתק לה, אבל אני חייבת להודות שהייתי מסוקרנת לדעת מה היא רצתה.

 

 

"מה?" אני עונה לטלפון בחוסר חשק.

"ממ.. היי."

"היי..."

*שתיקה מביכה*

"אני מצטערת שאני מתקשרת אליך עכשיו בשעה כ"כ מאוחרת אבל.."

פתאום שמתי לב שהקול שלה נשמע מוזר, כיאילו היא בוכה.

"מה קרה?" התיישבתי במיטה והדלקתי את האור. [ליבי לא בכתה לעיתים קרובות. זה אמר שקרה משהו רציני.]

"זו שני.. היא.. היא נסתה להתאבד".

[אני אדלג כאן על כל הקטע שניסיתי לגרום לה לשכנע אותי שזו בדיחה, וגם על הקטע ששאלתי "למה?", כי זו הייתה שאלה ממש מפגרת].

"היא.. בסדר?"

"אממ נראה לי שכן.. ליהי דיברה עם אמא שלה ושלחה לי אסאמאס שהיא לקחה איזה שתי בקבוקים של משככי כאבים, ושטפו לה ת'קיבה.. השאירו אותה בבית חולים ללילה.. אני בר וליאור רצינו ללכת, אבל הם נותנים להכנס רק בשעות ביקור, וכנראה שמחר יעבירו אותה למחלקה פסיכיאטרית אז אני לא יודעת אם יתנו לנו בכלל להכנס.. ולא נראה לנו מתאים להתקשר וזה בנתיים.."

"כן, ברור.." מלמלתי, עדיין בשוק מוחלט. "אמ.. מתי זה קרה?"

"היום, ב12 בלילה.. ההורים שלה חזרו מסרט או משהו ומצאו אותה.."

"פאק." התחיל לשקוע לי מה שהיא אומרת. התחלתי לבכות. "אני רוצה לבוא.."

"אבל זה לא יעזור בייב (בעע. היא לא קראה לי ככה מאז שנפרדנו. זה קצת הפריע לי ת'אמת, אבל לא יכלתי לחשוב על זה כרגע).. הם לא נותנים להכנס לראות אותה.."

"פאק." אמרתי שוב. רציתי לצרוח, אבל לא רציתי להעיר את אבא. :\

"רק רציתי להודיע לך.. אממ.. ואולי כדאי שתדברי עם ליהי.. היא עכשיו בבית של שני, שומרת על אח שלה וזה.. (הרגשתי צביטה בלב. אח שלה הקטן. הוא כלכך קשור אליה.) ניסיתי להתקשר אליה, אבל היא לא עונה לי. אולי לך היא תענה".

פתאום היה לי פלאשבק ליום שבו אמא של ליהי עברה את התאונה. היא לא ענתה גם אז.. נתקה את כל הטלפונים בבית ולא פתחה לליבי ובר את הדלת. היא כזו רגישה.. אבל זה מה שאהבתי בה.

*ניתקתי את הטלפון*. בלי ביי.. לא יכולה לחשוב על ליבי עכשיו בכלל. או על שום דבר אחר.

ניסיתי להתקשר לליהי כמה פעמים מאז אבל היא לא עונה. אני מניחה שכדאי לתת לה את הספייס שלה ולהתקשר בעוד כמה שעות.

 

אני לא מצליחה להפסיק להאשים את עצמי.. אולי אם הייתי משלימה עם שני בלילה ההוא לפני שבוע שהיא בקשה סליחה.. אולי אם הייתי סולחת לה, ומקשיבה לה, ומדברת איתה.. אולי הייתי מצליחה למנוע את זה.

זה עדיין לא הכה בי לגמרי.

היא אף פעם לא הייתה הטיפוס הזה.. היא אף פעם לא הייתה הטיפוס המתבודד, או האובדני, או המדוכא. היא אף פעם לא חתכה וורידים, אף פעם לא דיברה על להתאבד, אף פעם לא נראתה כזו... :X

מבין כולנו היא זו שתמיד הייתה הכי שמחה.. לכולנו יש הורים גרושים\הורה אחת שנפטר, והיא היחידה שהמשפחה שלה תמיד נראתה מושלמת.

מבין כולנו, היא היחידה שהייתה מחוץ לארון בפני המשפחה שלה, והם קיבלו אותה בזרועות פתוחות.

מבין כולנו, היא הייתה הכי חייכנית, ותמיד הייתה מאושרת.

כולנו היינו, איך להגיד את זה, לא הכי מקובלות בבי"ס שלנו, והיא הייתה הכי יפה בשכבה.. זו שכל הבנים תמיד רצו להתקרב אליה [לא שזה עניין אותה, אבל הם לא ידעו את זה].

מבין כולנו היא זו שהכי פחות הייתי מצפה את זה ממנה.. וזה מה שהופך את השוק שאני בו כרגע לאפילו יותר גדול.

אני מניחה, שאף פעם אי אפשר לדעת מה באמת עובר לבנאדם בראש.

 

 

מאז השיחה הזו, הפכתי את החדר שלי בניסיון למצוא תמונה של שני. :\

אני כזו מפגרת. אני שונאת את עצמי על זה שכל פעם שאני רבה עם מישהו אני מוחקת את כל התמונות שלנו ביחד, משמידה כל זכר ממנו.. ועכשיו אין לי שום תמונה שלה.

ניסיתי לצייר אותה. אבל שום דבר לא מצליח לתפוס מהות של בנאדם כלכך יפה.

אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מ"למה".

ואני כלכך רוצה ליהיות שם.. גם אם לא ליהיות שם איתה, ליהיות שם בשביל ליהי [ואפילו בשביל ליבי ובר]. בזמן כזה ממש לא איכפת לי מכל המחלוקות שבנינו. הכל מתגמד לעומת משהו כזה. אני רק רוצה ליהיות שם.. אבל אני לא יכולה. איך אני אסביר פתאום לאבא שאני צריכה לסוע עכשיו לחיפה בשבע בבוקר? הוא לא מכיר אותן בכלל.. הוא לא שמע עליהן, לא יודע עם מי אני שם בחיפה [אני תמיד משקרת בקטע הזה.. ועכשיו אני מצטערת על זה כלכך].

 

אני כלכך מקווה שהיא תהיה בסדר.

 

ועכשיו אבא עומד להתעורר. אז אני צריכה לנגב את הדמעות, ולהעמיד פנים שאני ישנה עד שהוא יצא לעבודה בעוד שעה בערך. ואז ב10 בערך הבטחתי לעזור לאחותי לצבוע את החדר של האחיינית החדשה שלי [ואין לי איך לצאת מזה עכשיו].. ובצהריים אחותי השניה תחזור מהעבודה, ואני אאלץ ליהיות מזוייפת לעוד כמה שעות עד הלילה. וכל מה שבא לי לעשות זה לצרוח. ואני לא יכולה.

בקושי יש לי זמן לעצמי, ואני לא יכולה להגיד למשפחה שלי שאחת החברות הכי טובות שלי ניסתה להתאבד.. כי עד כמה שהם יודעים, הם מכירים את כל החברות שלי. ואם אני אספר לאבא עכשיו ששיקרתי לו כל הזמן הזה, הוא בחיים לא יתן לי לסוע לחיפה שוב.

ועכשיו אני גם מרגישה כמו אגואיסטית מטומטמת על זה שהיא נסתה להתאבד, והיא והמשפחה שלה בטח עוברים גהנום עכשיו, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו כרגע זה אני, המשפחה שלי, והשקרים המפגרים שסיפרתי. |:

נכתב על ידי Michal :] , 25/11/2007 05:55  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

778
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , חטיבה ותיכון , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMichal :] אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Michal :] ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ