לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חופש אהבה אחריות



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2014

לקט שעורים מעשיים לחיים.


אם היו אומרים לכם שיש ספר טוב בו מרוכזים רב השעורים החשובים של החיים,מקבץ ענייני של התחברות לטבע, להסטוריה, לאנשים ולמציאות.
ספר בו החומר מועבר בצורה המובנת ביותר ומה שתלמד ממנו, לא תשכח במשך כל חייך.לא הייתם רוצים לקרוא?
אני יכול להניח שרבכם רוצים לעיין בספר כזה.
הספר נקרא "שביל ישראל", הוא נכתב ע"י הטבע, נערך ע"י הוועדה לשבילי ישראל והחברה להגנת הטבע, וראה אור ב-1995.
ההחלטה לעשות את שביל ישראל ברצף התקבלה יחסית בספונטניות, והיא הגיעה ממקום של אהבה לטיולים מאתגרים וחיפוש אחר ריגושים.
קניתי סט מפות סימון, התפטרתי מהעבודה, מצאתי שותף, קצת תכנונים, ונסענו לאילת.
החלטנו לעשות את שביל ישראל מדרום לצפון כי כבר היה חם בחוץ ולא רצינו לסיים את המסע במדבר - כאשר עוד יותר חם וקשה.
ההתארגנות למסע הייתה ברמה נמוכה, החלטנו שנוותר על הטמנות מים ואוכל במקטעים בהם הולכים כמה ימים ברצף ללא ציביליזציה ונסחב כל מה שידרש על הגב; כתוצאה מכך - תרמיל ששוקל יותר מידי.
באילת נתקענו ליומיים באיזה בית מלון עם כל הפינוקים, ובבוקר היום השלישי, התחלנו הליכה צפונה ממעבר גבול טאבה.
מלון באילת - המון ערסים, בריכה וחום.
קילומטרים ראשונים
המטרים הראשונים של המסלול היו בסימן ברבור, כי התוואי שם השתנה בגלל כל מיני אילוצים צבאיים, אבל מהר מאד התחברנו לשביל ומצאנו את עצמינו מטפסים במעלה של הר צפחות.
היום הראשון היה קורע, השותף שלי לטיול שידר סימנים של אפיסת כוחות, היה לנו חם וכבד ודפקנו את כל המים שהיו לנו ליומיים.
ביום הראשון טיילנו בצורה לא מקצועית ולא בטיחותית בשיט! פשוט לא ידענו מה אנחנו עושים.
למזלינו, בסוף המסלול הגענו למוצב צבאי שבו החיילים תידלקו אותנו במים.
ישנו בחניון לילה ולמחרת המשכנו הליכה, שוב מאוחר מידי...
ההליכה ביום השני הייתה קצת יותר קלה, ובאיזשהו שלב התקבלה החלטה ללכת קטע יותר ארוך מהמתוכנן לאותו היום ולהגיע לחניון לילה ליד באר אורה.
החלטה זו הייתה החלטה גרועה, שהתקבלה בקלות דעת תוך כדי הפעלת לחץ מצידי על החבר שהיה שבור עוד מהיום הקודם והלילה בו לא ישנו הכי טוב.
ביום זה סטינו מהסימון של שביל ישראל ומצאנו את עצמינו מטפסים בשביל כחול שרמת הקושי שלו גבוהה מאוד. שוב בחום, שוב בלי הפסקה.
אחרי שמצאנו את הסימון שלנו, היינו כבר סחוטים ולפנינו מעלה עמרם.
עלינו את המעלה, ירדנו, השטח היה קשה והיינו כבר גמורים מעייפות, אנחנו הולכים שעות ארוכות, וכבר מתחיל להחשיך, ואין חניון לילה.
ואז, באיזשהו שלב, הכל התחיל להיראות רע והתחילה פאניקה.
הייתי רעב, עייף וצמא, השותף היה עוד יותר עייף ממני וכבר מחשיך, פתאום נדמה לי שאבדנו את הסימון ואנחנו הולכים כבר שעה בכיוון הלא נכון. התחלנו להתפצל, לחפש, לנווט ללא הצלחה בחושך ולהכנס לסרטים רעים.
בסוף סיימנו את היום שלנו באמצע הדרך כשאנחנו לא בטוחים אם אנחנו על השביל, וכמעט אין לנו מים.
בבוקר קמנו, ואחרי כמה דקות הבנו שהלכנו בשביל הנכון והחניון נמצא במרחק של 5 דק'הליכה מאיפה שנפלנו.
משם חתכנו מהר לכיוון באר - אורה.
תושבי באר אורה שפגשנו בשער (האחורי והנעול) של הישוב, הפנו אותנו ל"מלאך שביל" שהיה נחמד והציע את החצר המאובזרת שלו ללינה תמורת תשלום סמלי.
זולה
ההחלטה שהתקבלה: להשאר לפחות ליום מנוחה אחד.
לשם שינוי, החלטה טובה שהתקבלה.ביום למחרת, הגיעו 3 מטיילות לאותו המלאך. הבנות היו נחמדות, החלטנו להשאר עד צאת השבת.
הבנות פתחו לנו קצת את העיניים והסבירו דברים שלא הצלחנו להבין בעצמינו אחרי 2 ימי הליכה נוראיים.
פתאום הבנו שאפשר לקום לפני הזריחה ולהתחיל הליכה עם אור ראשון ובכך להרוויח שעות הליכה שנעים ללכת בהן. הבנו שאפשר לעצור בשעות הצהריים החמות ופשוט לנוח בצל עד שיהיה נעים ללכת, וכמו כן, הבנו שאנחנו סוחבים דברים מיותרים שמכבידים עלינו סתם.
במוצש יצאנו עם הבנות לניווט לילי קצר שנועד לצמצם את החזרה לשביל מבאר אורה (סטיה קטנה). 
יום ההליכה השלישי נראה והרגיש הרבה יותר טוב מימי ההליכה הקודמים.
קמנו מוקם, אכלנו כמו שצריך, בצהריים נחנו בצל וראינו את המיצג האורקולי 
בפארק לאומי תמנע. באותו היום פגשנו מטייל אמריקני מפנסילבניה, שהיה לקראת סיום השביל מכיוון צפון.
הגבר התברר כמי שמטייל בטיולים ארוכים בכל מיני מקומות בעולם.
הוא היה עם תרמיל נורא קל,עם מינימום ציוד, סיפר לנו על שביל האפלצ'ים בארה"ב ונסיונותיו הקודמים לעשות את שביל ישראל, שלפי דבריו, "יותר קשוח" משביל האפלצ'ים בגלל תנאי מזג האוויר.
המטייל היה נחמד, צילם עם מצלמתה GOPRO המחוברת למקל ההליכה שלו, והתלהב מזה שאכלנו קוואקר - אמר שזה מחזיר אותו הביתה, ובמהלך שהותו בישראל, הוא ניזון בעיקר משוקו...
את היום סיימנו למרגלות מעלה מלחן, כאשר הרעיון לישון דווקא שם, הגיע מתוך האסטרטגיה "עלייה קשה רצח - לקום מוקדם - לעלות לפני שחם".
היום הבא כאמור, התחיל במגמת עליה עצבנית, עבר בשבילי המדבר כאשר הוא חולף על פני נופים מדהימים והסתיים בישוב שחרות.
בישוב שחרות קיבלו אתנו מלאכי שביל שהיו נחמדים, אבל הורגש איזה מטען רגשי אצל בני המשפחה שכנראה כבר ארחו יותר מידי מטיילים ששגעו להם את המוח.
ביום למחרת אני ושותפי החלטנו שנקום לפני הבנות ונתחיל הליכה לכיוון צומת שיזפון, הבנות החליטו לא ללכת בקטע זה, אלא לטפוס טרמפ בטענה 
שקטע זה אינו מעניין וכי רב המטיילים מדלגים אותו.
בסופו של דבר הקטע התברר כמעניין מאוד וגם יפה.
נקודת ציון מיוחדת במהלך המסלול - הדיונה החולית ליד עובדה, חול נעים ונקי, נוף מדהים מסביב. מי שמדלג - לא יודע מה זה חול!
חול אמיתי
היום נגמר בפונדק נאות סמדר בצומת שזפון. לפונדק נכנסנו בסביבות אחר הצהריים כאשר חם לנו ואנחנו רעבים.
התפריט היה צמחוני, האוכל טעים, מיצים טבעיים מעולים והיה לנו כל כך נחמד וטעים, שפשוט נרדמנו אחרי הארוחה על השולחן.
אחרי ששבענו החלטנו ללכת לקיבוץ נאות סמדר בעקבות הבנות שהגיעו לשם לפנינו בטרמפ.
מהפונדק התחלנו לחשוד שיש לנו עסק עם קהילה מיוחדת, וכאשר נכנסנו בשערי הקיבוץ, נדהמנו לגלות מקום יפהפה, עם גנים מדהימים, ברכות נוי ואגמים מלאכותיים לרחצה. האדם שהיה אחראי על הארוח שלנו בקיבוץ, הציע לנו להצטרף למהלך היום של הקיבוץ וכמובן שלא יכולנו לסרב להצעה.
חשוב לי לציין שנורא התלהבנו מהמקום, והסתקרנו לגלות על האנשים העומדים מאחוריו. ההשתלבות במהלך היום היתה מוצלחת ויצא לי לעשות קצת מטבח.
באמת שלא נהנתי בחיי כך במהלך עבודה במטבח. פשוט אוירה אחרת מכל מקום שהכרתי. הדגש הושם על עבודה בנחת וללא לחץ, תוך כדי שיתוף פעולה יעיל. ביקשנו להשאר עוד 3 ימים בקבוץ.
כאשר שואלים אותי על נאות סמדר, ואני מתחיל לתאר, התגובה הנפוצה לתאורים היא: "בונא היית בכת!", שעמה אני נוטה לא להסכים.
איני רוצה להכנס להגדרות של "כת" ובכלל הגדרות, כי זה לא כל כך מעניין אותי אבל אוכל להגיד בודאות, שזאת קבוצה מיוחדת ושונה שמתקיימת בארץ.
הקיבוץ כולל חברי קיבוץ ומתנדבים מכל מיני מקומות בעולם וגם מהארץ כמובן, שהאוירה בינהם היא אווירה של חיבור לקיבוץ, לעבודה לטבע ולערכים 
שלא מובילים, לצערי, את רב אזרחי המדינה. פשוט אנשים שחיים טוב בבועה יפהפיה באמצע המדבר.
אנשים שסדר היום שלהם כולל פחות טלפונים וכסף, אנשים שפונים אחד לשני בקול נעים ושקט, מדברים אחד עם השני ויוצרים אוירה נעימה.
אם יתאפשר בעתיד, אני בטוח ארצה להגיע לשם לאיזה תקופת התנדבות.
נאות סמדר
הלאה המשכנו אחרי כמעט שבוע שעבדנו בקיבוץ. שוב בקטע שלפי אגדות השביליסטים, נהוג לדלג בטרמפ, כי ההליכה היא לצד כביש ואינה מעניינת.
ההליכה בקטע זה הובילה אותנו לתובנה שאנחנו מטיילים בטבע באזור המדברי המדהים, והכביש שהגיע אחרי הנוף, לא הפריע לנו להנות מההליכה.
בסוף, הגענו לשיטים, מקום המוכר בקרב החופרים כ"אשראם במדבר".
באשראם גם היתה אוירה שקסמה לנו, והחלטנו להשאר איזה יום ככה לנוח...
האווירה באשראם ללא ספק מיוחדת גם כן. מקום קטן שמרים מסיבות טבע רציניות. חברה צעירים, עובדים בסבבה, לא אוכלים חיות ועושים מדיטציה.


אשראם במדבר
 
מאשראם עשינו חצי יום הליכה עד צומת ציחור וישנו בחניון הלילה באזור.
קטע ההליכה הבא היה נורא יפה, והוא עבר בקניון ורדית ונחל ברק.
באותו היום, היה נורא חם והיינו קצרים במים. באיזשהו שלב החלטנו שרצים עד צופר ביום אחד כי אין איפה לתלק במים.
באמצע ההליכה כשהתחבאנו מהשמש באהל מאולתר לצד שביל העפר, עבר ג'יפ שעצר והציע מים קרים. לסרב - לא יכלנו.
בצופר הגענו לחקלאי שמארח מטיילים באמת מכל הלב. ישנו במתחם מאובזר עם מזגן בחדר, מטבח עם מצרכים שהוזרמו לפי הצורך,
וחבר'ה נחמדים שהתארחו אתנו. ביום למחרת הלכנו לתת קצת קטיף עגבניות בחממות. היה יום קשה וחם בתוך חממה עם תאילנדים.
חממות
במהלך היום, הנושא החם היתה תחזית מזג האוויר שכללה גשם באזור המדבר.
אני אשית מאד פיקפקתי בתחזית זו אבל למרות החום הכבד באותו היום, נפתחו השמים וירד מבול רציני.
מחזה נדיר לעונה.
בבוקר למחרת, הגיעו בנות שהיו בשטח בזמן הגשמים ובפיהן הרבה סיפורי הירטבות.
בצופר נשארנו 3 ימים ומשם עשינו קטע הליכה קצר לישוב הסמוך - ספיר, בכדי להעביר את השבת בבית החב"ד.
בבית החב"ד ארחו אתנו מכל הלב ונתנו לנו להשאר יותר ממה שתוכנן וסוכם מראש (כן, שוב נתקענו).
ביום שבת, לקחתי את התרמיל שלי רוקנתי אותו מתכולתו, והכנסתי בקבוקי מים רבים ככל שיכולתי להרים, ולאחר מכן יצאתי לשטח להטמין את המים.
ההליכה לבד היתה טובה, בחניון גב חולית, אליו הגעתי בסביבות שעה 11 היו הרבה רכבי 4X4 ואנשים שהתעוררו מלינה בשטח.
פניתי לאנשים במטרה לבקש משהו לחפור, ומפה לשם, יצא שעליתי אתם לרכבים ויצאנו לטייל.
האנשים התבררו כמאד נחמדים, פינקו אותי בשלל פינוקים כגון אוכל מעולה (אכלתי סטייק מהגריל אחרי איזה חודש שלא יצא לי לאכול בשר), שתיה ואוירה מעולה. טיילנו באזור עין סהרונים וזכיתי להרבה זמן איכות עם ילדים מעצבנים והתבוננות בנופים המדהימים מתא המטען של הטנדר.
מטיילים רציניים בשטח
מטיילים רציניים בתא המטען
את טיולי הג'יפים סיימנו בשעות הדמדומים, ירדתי על הכביש ותפסתי טרמפ לספיר. אחרי יום של טיולים הייתי קצת תשוש, ובגלל זה ביקשנו מהרב 
בבית החב"ד החלטנו להשאר עוד יום.
אחרי מנוחה כמו שצריך, חידשנו הליכה, כאשר אני צועד את הקטע מספיר עד גב חולית פעם שניה.
ההליכה היתה בקצב טוב, בחניון חיכתה לנו הטמנה של מים וקצת אוכל, נחנו והמשכנו לכיוון מצפה.
באיזשהו שלב, לקראת סוף היום, טעינו בהעכרת המרחקים ומצאנו את עצמינו באמצע ירידה תלולה כאשר כבר התחיל להחשיך.
נכנסנו ללחץ, נפלתי והתגלגלתי, אבל לא הרגשתי כאב בגלל כל האדרנלין שהיה בי באותו הערב. 
בשעה שכבר נהיה חושך מוחלט, שמענו קול שקרא לנו ומסמן לנו בפנסו. באמצע שום מקום, פגשנו בחור צעיר שמטייל לבד
והתברר כי גם הוא הולך להעביר את הלילה באמצע שום מקום כי הוא טעה בכל מיני הערכות. 
בבוקר המשכנו צפונה, והוא דרומה.
היום עבר דרך מכתש רמון והוא לווה בקולות של מטוסי קרב ובומים אלקוליים בלתי פוסקים מהלך כל היום. הנופים היו מדהימים.
אני על שן רמון
את היום סיימנו במצפה רמון אצל מלאכי שביל נוספים שהסכימו לפתוח את הדלת עבורינו בהתראה קצרה. אצלם פגשנו עוד מטייל מארה"ב 
שהיה בחור צעיר ומגניב שהוא מורה להסטוריה בארה"ב.
כמובן שבמצפה ניצלנו את ההזדמנות לאכול כמו שצריך והזמנו חצי תפריט בפאב המקומי, היה טעים.

תצפית על מצפה מהגמל.
סוף השבוע התקרב והתחלנו לחפש מקום להעביר בו את השבת. במדרשה מצאנו מישהי שהיתה מוכנה לפתוח את הבית שלה אבל ללא האוירה של 
השבת, מה שהיה חשוב לשותפי לטיול.
יום ההליכה ממצפה התאפיין בנופים עוצרי נשימה וכמה החלטות שגויות שהתקבלו בו.
אחת הטעויות היתה בבחירת המקום להפסקת צהרים: בחרנו לסטות לעין חוה בתקוה למצוא מעיין ומים שאפשר להכנס, אך התאכזבנו כאשר מצאנו שלולית מסכנה, ולאחר שנחנו והמשכנו ללכת התאכזבנו עוד יותר כאשר ראינו את גבי חווה המדהימים והבנו שפספסנו אותם.
מיד לאחר האכזבה, הלכנו לאיבוד כתוצאה מלקיחת יוזמה שלי. היה איזה קטע שהסימון בו לא היה משהו, פתחתי מפה, העפתי מבט, והחלטתי שאני יודע לאן ללכת וכי תוך שניה, נראה סימון... יצא שהתברברנו איזה שעתיים כאשר אנחנו עולים לכיפות בשטח קשה ללא שבילים מסומנים כדי לנסות לנווט. על איזושהי כיפה הצלחתי להבין איפה אנחנו, וחזרנו לשביל, אך זה עלה לנו בהרבה זמן, כוח פיסי ומנטאלי. את היום סיימנו באמצע הירידה
באמצע איזה פיר בתוך הסלע לאחר שהבנו שאנחנו באמת עייפים, וכבר לא רואים כלום (שוב אבדנו את הסימון).
באמצע הירידה
ביום הזה דיברנו עם הבנות שפגשנו בבאר אורה, ונכון לאותו הזמן הן היו יום לפני ערד. החלטנו הולכים לערד לעשות שבת כמו שצריך.
בבוקר קמנו מוקדם, והתחלנו למהר לכיוון מדרשת בן גוריון כי היה יום שישי וקבענו להגיע לערד. למדרשה הגענו מהר לאחר שזנחנו את שביל ישראל ולא הלכנו דרך עין עקב, אלא בדרך הקצרה, דוך למדרשה, טרמפ לב"ש ואוטובוס לערד.
באותו היום בב"ש השותף שלי לטיול אמר לי שקשה לו פיסית ואנחנו לא באותו הראש, ולכן הוא רוצה לפרוש אחרי ערד.
אני ידעתי על מה הוא מדבר והודעתו בנוגע לכוונה לפרוש באה לי בטוב.
בערד פגשנו את הבנות ועוד שני מטיילים שטיילו בשביל. זאת הייתה שבת כשרה, ישנו בדירת ש"שנים והתארחנו אצל משפחות לארוחות. ביום שבת הלכנו לעשות סנפלינג עם כמה חבר'ה מגניבים מערד.
את השבוע הבא החלטתי לנצל למנוחה בחוות בודדים בה עבדתי לפניכן. התקבלתי יפה מאוד בחווה, חזרתי לימים שהייתי עובד שם, וזה עשה לי טוב. 
באחד הימים הצטרפה אלי אמא שלי שבאה לטייל קצת. עשינו טיול רגלי מעגלי מהחווה דרך המדרשה, לעין עקב עליון, תחתון וחזרה למדרשה. ובכך השלמתי את הקטע, שעליו דילגנו כאשר מיהרנו למדרשה ביום שישי. אלו מסלולים מאוד יפים במדבר, יצא לי לטייל בהם לפניכן כמה פעמים, ופשוט לא יכולתי לותר עליהם כחלק משביל ישראל. אמא שלי השתפשפה והתעייפה מאוד במהלך הטיול, אני אציין שהיא עשתה עבודה טובה מאוד בהתחשב ברמת הכושר והציוד שהיא באה איתו והלכה 35 ק"מ בחום של המדבר כמו גדולה. למחרת ב 5 בבוקר היא עלתה על טרמפ לבאר שבע בלי למצמץ.
ביום אחר במהלך שהותי בחווה, נדחפתי למסיבת רווקים שהתקיימה שם, ויצא לי להתפנק במאכלים מעולים ברמה גבוה, ושתיה בשפע :) פשוט אנשים מגניבים.
החווה בה עבדתי
מהחווה יצאתי בכוחות מחודשים והרבה מצב רוח טוב בחלק השני של היום. עשיתי הליכה לא ארוכה, שוב, מהמדרשה לכיוון נחל מדור.
כתובות מאבנים בנחל צין - הגראפיטי של המטיילים
את הלילה העברתי ממש מתחת לעלייה להר הכרבולת. על הר כרבולת אני שמעתי הרבה סיפורים מכולם, אמרו שהוא קשה, אמרו שהוא יפה, אמרו גם שהוא קל.
היום על הר כרבולת היה יום הליכה טוב מאד, עוצר נשימה ביופיו, ירדתי מהכרבולת עוד לפני שעות החום הגדול, ועשיתי הפסקה סמוך למפעל אורון.
כרבולת
קשה זה לא היה, אך להגיד שהיה קל, לא ניתן. בדרך נדבקו אלי מיליון זבובים ולא עזבו אותי במשך כל ההליכה על הכרבולת. בחצי השני של היום עברתי את עין יורקעם, מעלה (מורד) הפלמ"ח, ובסוף הגעתי למכתש הקטן לחניון הלילה שנמצא על שפת המכתש.
עין יורקעם
בסוף היום הרגשתי שעבר עלי יום אינטנסיבי, ומחר צפוי אחד נוסף. 
בבוקר הייתה תצפית מאוד יפה על המכתש ואחריה התחלתי מיד לרדת למטה בירידה מאוד תלולה.
אציין שגם ירידות תלויות הן קשות עם תרמיל וציוד, ירדתי, חציתי את המכתש, ובסביבות השעה 9 התחלתי לעלות. את מעלה חצרה לא אוכל לשכוח בחיי. משום מה נפלה עלי העייפות באותו החלק של היום, היה נורא חם, והעלייה הייתה תלולה וארוכה. השקעתי מאמצים אדירים והרגשתי שאני נמצא קרוב לקצה היכולת, וברגעים מסויימים, אפיסת כוחות. היה נורא חם, באמת. המעלה הכי קשה עד כה.
כאשר סיימתי לעלות, נשכבתי על האדמה, ושכבתי במשך 15 דק' בלי לזוז. אח"כ עשיתי מתיחות, קמתי, והמשכתי. למזלי פגשתי בגב מים מדהים באזור נחל חצרה ואת הפסקת הצהריים העברתי במקום מגניב כאשר כל כמה זמן נכנסתי להצטנן במי הגב שכנראה לא היו נמצאים שם אילולי הגשם שירד כשהיינו בצופר.
מים באמצע המדבר
אחרי הצהריים שוב הייתי צריך לעלות, אך העלייה הרגישה הרבה יותר נעים הפעם. עליתי לכיוון מצד תמר הסמוך לכביש, והתחלתי להתקשר למלאכי שביל בדימונה. זאת הייתה החלטה מהירה לעשות יום מנוחה בדימונה. הייתי גמור.
בכפר הסטודנטים איילים הסכימו לארח אותי, יש להם חדר במיוחד למטיילים בשביל ישראל והיה לי נחמד לנוח שם. את יום המנוחה ניצלתי לביקור בשכונת העבריים, מנוחה, ושתיית בירה. 
שכונת העבריים בדימונה
מדימונה היה לי טרמפ למצד תמר, בדיוק לנקודה בה הפסקתי. את ההליכה התחלתי בשעות הערב, ואני זוכר שהיא היתה מאוד מהירה כי כל הזמן הלכתי ישר או בירידה. את יום ההליכה סיימתי בחניון לילה באר אפעה, שזכה לתואר "חניון הלילה המסריח בארץ", בשל היותו קרוב לכביש פעיל בשעות הלילה, בו כל חצי שעה עוברת משאית. באותו הערב ידעתי שביום למחרת, אגיע לערד. התקשרתי למלאכי שביל לבקש לעצור אצלם ללילה. לאחר לילה לא כל כך מוצלח, התחלתי הליכה לכיוון ערד ועברתי באזורים מאוד יפים, וגם פחות יפים (נחל יעלים המזוהם).

נחל יעלים
לערד הגעתי לפני הצהריים, וישר עשיתי את דרכי למקום שנקרא המוזה. שם אכלתי ארוחה טובה ושתיתי קצת בירה. את המקום יצא לי להכיר מהשבת אותה עשינו בערד. אחרי ארוחה וקצת מנוחה, החלטתי להציץ במוזאון הזכוכית בערד עליו הומלץ בחום בספר בו השתמשתי. מהמוזאון הופתעתי לטובה. מדובר באמן בעל שם עולמי, שיוצר יצירות מדהימות מזכוכית ממוחזרת. אותו האמן ד"א, מעביר את הסיור במוזאון שלו ונותן המון מידע וכלים להבנת היצירות שלו. שווה לכת לבקר, באמת.
מוזאון הזכוכית
מהמוזאון עשיתי את דרכי לבית של מלאכי השביל איתם קבעתי. הגעתי לביתם, והתקבלתי יפה באוהל בסגנון בדואי בחצר האחורית של המשפחה. האוהל, שמאובזר היטב בכל הנוחויות, היווה הזדמנות מצויינת לנוח כמו שצריך. באותו היום הלכתי לישון מוקדם.
כפי שכבר התרגלתי, יצאתי בשעות המוקדמות מערד, ובאותו היום לא בדיוק הייתי סגור על היעד הסופי שלי, אז הלכתי בקצב הרגוע שלי. באותו היום עברתי באזור מגורי הבדואים והתברברתי בערך שעה...
כשסיימתי להתברבר, עליתי על הר עמשא, ושם הבנתי שזהו, נגמר המדבר. ראיתי את היער, ראיתי עצים וצמחייה.. על הר עמשא לקחתי הפסקה של דקה כדי להנות מהנוף שנגלה מהתצפית.
תצפית מהר עמשא
אחרי המנוחה, התחלתי לחפש ברז מים שסומן במפה. את ברז המים לא מצאתי, אבל מצאתי מקום יפה להפסקת צהרים. מאחר ולא הייתי בלחץ על כמות המים, החלטתי לעצור בחורשה עם תצפית לעבר מאגר מים חצי ריק. במהלך המנוחה הצטרפו אלי שני פקחים של משרד החקלאות שעבדו באזור, והם פינקו אותי בקצת אוכל ומים קרים בתמורה לסיפורים. הם מצדם, סיפרו לי שלא מזמן, טבעו מספר צעירים בדואים שנכנסו למאגר המוקף בגדרות לאורך כל היקפו. סופר כי החברים נכנסו לטבול, ולא יכלו לצאת כי קרקעית המאגר מכוסה ביריעות מחומר בו אין אחיזה מתחת למים. מפגרים.
מאגר המים
אחרי שבהיתי כמה דקות במפה וחשבתי איפה לעזזל אני הולך לישון היום, החלטתי שאני הולך לבית היערן. הדרך היתה מיוערת ונעימה, ובסוף הגעתי לבית היערן. המקום היה מלא בעובדים בדואים, אבל אפשרו לי להשאר אצלם בחדר המאובזר במקרר, לישון על מיטה ולעשות מקלחת מה שהיה חשוב באותה עת. 
בערב עליתי על המגדל בבית היערן ובהיתי בנוף של היער.
המגדל בבית היערן
בבוקר למחרת, קמתי מוקדם כרגיל, שער הכניסה לבית היערן היה נעול, אז פתחתי את הבוקר בדילוג עם משקל מעל השער. לאחר מכן המשכתי בדילוגים לכיוון מיתר, קפצתי לתחנת דלק, וחתכתי לסנסנה.
אודות סנסנה והצימר לשביליסטים שמעתי רבות ממטיילים שעברו שם ולכן תיכננתי ללכת על יום מנוחה שם. הגעתי לשער הישוב, ותוך דקות מצאתי את עצמי בבית אצל משפחה האחראית על הצימר, שותה לימונדה ואוכל פירות קרים, האשה שקיבלה אותי, לא הפסיקה לפנק אותי בעוגיות ואוכל ושאלה מספר פעמים אם חסר לי משהו - סטנדרט גבוה של פינוק למטיילים. לאחר מכן, ציידו אותי במפתח והפנו אותי לבקתה המקסימה. אחרי שהתאפסתי קצת על איזה מזרון בבקתה, תקף אותי הרעב והחלטתי ללכת למשפחה ולבקש לחם. כשהגעתי הוצע לי להשאר לארוחת ערב, לסרב לא יכולתי, נשארתי ואכלתי ארוחת ערב מעולה מכל הלב.ביום המנוחה בעיקר רבצתי בבקתה, אך יצאתי לעשות סיבוב בטיילת זיכרון הסמוכה לבקתה וטבלתי בבור מים המקומי שהריח כמו חרא.
הצימר בסנסנה
בור המים
אציין כי בסנסנה, קיבלתי נקודת מבט נוספת על ה"חיים בקהילה". ראיתי אנשים שחיים בצניעות במקום מדהים ביופיו. מארחים מטיילים להם נותנים להרגיש באמת כחלק מהמשפחה, והדלת שלהם תמיד פתוחה, כל הזמן תנועה של ילדים, שכנים, הרבה שמחה ואוירה נעימה. המקום עלה על הציפיות שלי, באמת התפנקתי, והייתי מוכן לצאת בפול כוח.
יום ההליכה מסנסנה היה טעון בהרבה אנרגיה והמסלולים היו ברמת קושי בינונית ומטה, ולכן מצאתי את עצמי אוכל ארוחת בוקר בארומה צומת קמה בשעה 9 בבוקר. היום הזה סיפק תנאים טובים להליכה אינטנסיבית ("עננים של הליכה" קראתי לעננים בשמיים באותו היום), ומהר מאוד התפטתי לרוץ כמו מטורף בלי לצעור מה שבסופו של דבר גרם לפציעה ופגיעה במהלך הטיול.
עננים של הליכה
באותו היום הגעתי עד תחנת הדלק בית גוברין. יתכן וחלקכם יטילו ספק בסיפור כזה, כי המרחק המדובר מתקרב ל 60 ק"מ, אך אין לי סיבה לחרטט, באמת קרה. את המטרים האחרונים כבר סחבתי בקושי. הרגשתי שפשוף בכף הרגל, הרגשתי שהנעליים שלי מפורקות והסולייה משופשפת. עצרתי כדי להחליף לסנדלים - שזה היה רעיון גרוע. את המטרים האחרונים הלכתי משופשף עם רגל שעבדה בערך 10 שעות במצטבר, וכמובן שהנעל הרעועה אתה צעדתי כל היום הסנדלים בסוף ותוואי הדרך לא סיפקו סביבה סטרילית לרגל הפגועה וחדר זיהום. ברגע שהתיישבתי על ספסל, ולקחתי כמה נשימות עמוקות, רמת האדרנלין בגוף ירדה והתחלתי להרגיש כאב. בזמן שישבתי ודחפתי לחמניה עם שוקו ניגש אלי חייל במדי צנחנים, והתעניין במסע שאני עושה. הוא פלט כמה דברים על אבא של חברה שלו שעשה את השביל בגיל 50+ ואמר שהוא מחכה לו בדיוק שיאסוף אותו לבית שמש. החייל הציע להצטרף. בהתחלה סירבתי, אך לאחר מספר דקות, כשניסיתי לקום מהספסל, הבנתי שאני לא יכול לדרוך על הרגל מבלי להתפוצץ מכאבים. מהר מאד שיניתי את דעתי ותוכניותיי, וחזרתי בי בקשר להצעתו של החייל לטרמפ לבית שמש.
תוך דקה החלטתי: אני עוצר, הולך הביתה. בדרך הביתה הכאב נעשה יותר חזק והרגל התנפחה. מהאוטובוס בירושלים כבר זחלתי. מזל שחזרתי הביתה, ויש חברים שיכולים לאסוף אותי מהתחנה המרכזית.
ביום למחרת החלטתי להראות את הרגל שלי לרופא, שהתלהב מהשלפוחית הענקית בכף הרגל שהייתה נפוחה ודלקתית. תהליך חיתוך השלפוכית היה כואב מאוד ולא נעים, אך ממנו לא היה ניתן להימנע, כי הנוזלים שהצטברו מתחת לעור העבה על כף הרגל, לחצו על הפצע המזוהם וגרמו לכאבים נוראיים ובלתי פוסקים. במרפאה הורו לי לגשת למעקב בכל מספר שעות ודחפו לי אינפוזיה כדי לתת אנטיביוטיקה לגוף. במשך יומיים הסתובבתי עם וריד פתוח והרגשתי כמו איזה מכשיר שנגמרה לו הבטריה וצריך לטעון אותו באנטיביוטיקה כל 8 שעות :(
בטעינה...
בנוסף לכך, גיליתי שאבדה לי תעודת הזהות.
לאחר סיום הטיפול האנטיביוטי הרגשתי יותר טוב בהרבה, וכבר יכלתי לדרוך על הרגל, לקחתי עוד כמה ימי מנוחה והרגל חזרה לקדמותה. את ימי המנוחה לניצלתי לרביצה, שתיית בירה והצטיידות להמשך המסע. הלכתי לקנות נעלי הליכה חדשות כי לא הייתה לי ברירה, הנעליים הקודמות עשו את שלהן לאחר שנתיים שנעלתי אותן על בסיס יומי וחצי שביל ישראל. חששתי מאוד מנעליים חדשות, הרי ידוע כי כמעט כל נעל חדשה צריכה את הזמן ואת השפשופים ברגליים עד שהיא תתרכך ותתפוס צורה. הלכתי לחנות ובחרתי את הנעל הכי מרופדת ונוחה שהייתה, שילמתי עליה מלא כסף, אבל ידעתי שזה חשוב.
את ההליכה חידשתי לאחר שבועיים. נסעתי בתחבורה ציבורית לבית גוברין בחלק השני של היום, בדיוק לנקודה בה עצרתי והמשכתי ללכת. במהלך המנוחה עלו בי הרבה מחשבות על איך אני רוצה, וגם לא רוצה להרגיש בהמשך הטיול. למזלי, הנעליים שבחרתי לא גרמו לשפשופים כלל ועשו את העבודה בצורה טובה שניה אחרי שנעלתי אותן. בערב עצרתי ללינה במצפה משואה, ובשעות הבוקר המוקדמות המשכתי לכיוון תל עזקה ולאחר מכן, עמק האלה.
תצפית על עמק האלה מתל עזקה
האזורים בהם עברתי היו מוכרים מטיולי בית ספר וימי תרבות בצבא. הרגשתי שעכשיו אני מטייל באמת קרוב לבית, ויפה פה מאד. יום ההליכה הסתיים במדשאה בגן ציבורי בישוב צור הדסה. ביום למחרת, מוקדם בבוקר כמובן, המשכתי ללכת לעלות לכיוון ירושלים. בעליות היה לי חם ויצא לי לאבד את הסימון ולהתברבר איזה שעה. בשטח מיוער נורא קל לאבד את הסימון. לקראת שעות הצהריים המוקדמות עליתי לישוב עמינדב, ומשם חתכתי לירושלים, עליתי לאוטובוס ונסעתי הביתה להתקלח ולאכול. בערב חזרתי ליער עמינדב עם חברים, עשינו ישיבה קטנה שם, לאחר מכן הם נסעו הביתה ואני הלכתי לישון. ביום למחרת, ההליכה הייתה באזור ציורי ומדהים ביופיו ליד ירושלים אותו סימנתי לרשימת "המקומות אליהם אני הולך לחזור הרבה".

יער עמינדב


הדסה עין-כרם

מסר מעניין
מדובר על הקטע בין יד קנדי להדסה עין - כרם, הכולל מעיינות רבים ונופים מדהימים במהלך הדרך. באותו היום עשיתי הליכה טובה דרך נתיב הל"ה, וסיימתי את היום סמוך לישוב נווה-שלום. ביום למחרת הלכתי במזג אוויר חם מאוד, כאשר השמש התחילה להכות בי כבר מהשעה 8:30 בבוקר.

תצפית באזור צומת לטרון
ביום זה עברתי בשטח של מתקן אדם, וזיהיתי פריקסט בו ישנו במהלך הטירונות. את היום הזה סיימתי בישוב אלעד אחרי הליכה ארוכה וחמה. בישוב אלעד לא היו מלאכי שביל אצלם אפשר להתכונן להליכה ביום הבא, ולכן נאלצתי לאלתר.
חיפשתי מקום טוב בתוך הישוב כדי לפתוח שק שינה, אך כל הגנים הציבוריים היו מלאים בילדים דוסים קטנים, ואחרי סיבוב קטן בישוב, מצאתי את עצמי חודר לתוך שטח של ישיבה. הכוונה בחדירה לא הייתה לפרוץ או חס וחלילה לגרום נזק, פשוט רציתי מקום שקט שיש ברז מים קרוב אליו. את היום סיימתי בתוך שק"ש בחצר של הישיבה. במהלך הלילה קמתי כדי להשתין, ומישהו מחוץ למתחם קלט אותי שאני בפנים. אחרי שחזרתי לשק"ש והייתי בדרך חזרה לעולם השינה, עצר אותי קולו של גבר שהסתובב בחצר וחיפש את הפולש: "לא לא, אני לא רואה אותו, אתה בטוח שהוא היה בפנים?". באותו רגע התחלתי לחשוש שיתכן ואסתבך, אבל נרגעתי ונשארתי בתוך השק"ש, כאילו ישן. ידעתי שבסופו של דבר לא באתי ליצור בעיות. אך למזלי, האיש שחיפש אחרי לא הבחין בשק"ש ובציוד שלי שנבלעו בתוך החושך, ולא הטריד את מנוחתי. בבוקר יצאתי מודמם מן המוקדם, כי הדרך היתה ארוכה ולא רציתי להיתקל בתושבי המקום בדרך שלי החוצה מהישוב. היעד הסופי היה תל-אביב. על המסלול ביום זה אין יותר מידי מה לספר, ההליכה ברובה היתה על שפת נחל הירקון על שביל שמשני צידיו משתרעים צמחי קנה. הלכתי שעות בתוואי זה ומידי פעם חציתי את הנחל, בדרך עברתי את הפרדסים המפורסמים ועשיתי כמה עצירות בצל. היה לי חם מאוד ולח מאוד, באיזשהו שלב הייתי רטוב כאילו טבלתי עם הבגדים. בדרך פגשתי המון רוכבי אופניים וכולם בירכו אותי לשלום. באותו יום אמרתי שלום בערך 200 פעמים לאנשים שאני לא מכיר. המשימה היתה להגיע לת"א כמה שיותר מוקדם. לפארק הירקון הגעתי בשעות הצהריים, עליתי על אוטובוס ונסעתי לחבר שגר במרכז ת"א. אצל החבר שאצלו עצרתי ליום מנוחה, שהה עוד בחור שהיה טיפוס מעניין. הבחור הצעיר שפגשתי, במקור מרוסיה, מטייל בעולם במשך 3 שנים וכותב בלוג באינטרנט. עם הבחור לא התקשינו למצוא שפה משותפת (טוב לא חכמה, גם אני וגם הוא, דוברים רוסית), ודיברנו המון על המקומות שיצא לנו לראות עד כה. והצעתי לו להצתרף אלי להמשך השביל כדי שיוכל לראות כמה שיותר מקומות בישראל. הוא כמובן נענה בחיוב, וביום ראשון יצאנו לדרך.
ההליכה מפארק הירקון בת"א היתה בסימן "חופי מדינת ישראל". הבחור שהצתרף אלי לא הפסיק לצלם, ואני רצתי קדימה כל הזמן, כך שבמהלך ההליכה לא דיברנו יותר מידי.


תל-אביב
יום ההליכה הראשון הסתיים באחד החופים ליד הרצליה, כאשר בדרך פגשנו מטיילת עם תרמיל והתברר כי תכננה טיולים במדבר, ובגלל כל מיני אילוצים התפשרה על החופים. החלטנו לשלב כוחות וללכת קצת אחד בחברת השני. אחרי הלינה על החול, אנחנו והציוד שלנו נראנו כמו שניצלים שמוכנים להכנס לטיגון, והבחור התחיל לסלק כל גרגיר חול מהציוד שלו בכדי לשמור על המחשב ושאר השטויות שהוא סחב איתו. ביום זה התעוררנו יחסית מאוחר והתחלנו הליכה בסביבות השעה 9 בגלל כל מיני מבצעים לסילוק חול. בקטע זה, חלצתי את נעליי, קשרתי אותן לתרמיל, והלכתי יחף עם סנדלים ביד, בכל פעם שלא היה ניתן מלעבור על צדפים וסחף גס, שמתי את הסנדלים והורדתי מיד כשהגעתי לחול הרך. ביום זה ראינו הרבה ים, חול וסלעי כרכור. השתדלתי להשאר בקצב של כולם, אבל איכשהו תמיד מצאתי את עצמי מקדימה. הפסקת הצהריים באותו יום התקיימה בחוף פולג והתכנון היה לישון בנתניה הבחורה שעמה טילנו, החלטיה להמשיך, בזמן שנתקענו על החוף ובהינו בבחורות חצי עירומות. בנתניה לקח לנו זמן להתארגן על אוכל ולבחור מקום לינה. בחרנו בטיילת החוף, ולא טעינו. אחלה מקום, יפה ומטופח. בבוקר כאשר הפעלו ממטרות על המדשאות בטיילת, בחלק בו ישנו לא הופעלו ממטורות והן חיכו עד שנתעורר ונסתלק משם. בזמן שבישלנו ארוחת בוקר, ניגש אלינו בחור שהופיע שם ממש מוקדם והתחיל לחלק משימות בטלפון, כנראה בעבודות גינון בטיילת. הוא היה נחמד, שאל אם אנחנו מטיילים בשביל ישראל והתעניין אם היה לנו טוב לישון בטיילת. ייתכן והוא קשור איכשהו לממטרות שמשקות שם על הבוקר. היום הבא היה דומה לקודם לו וכלל ים, חול וכרכור. ביום זה החלטתי שנזניח מעט את שביל ישראל, ולא עלה מהחוף בשפך נחל אלכסנדר כפי שמסומן, אלא נמשיך עד חדרה בחופים כדי לראות כמה שיותר ים, חול וכרכור.
הרעיון "לחתוך" התקבל לא סתם, אלא בהמלצת החבר שאתו התחלתי את הטיול ונפרדנו בערד. הוא המשיך את המסע צפונה מערד ויצא שהוא סיים את השביל לפני בהרבה, בהמלצותיו נכללו מספר עצות בהן השתמשתי. על החופים הוא דיבר בהתלהבות ואמר שהוא קיבל את הרעיון ממטייל שהכיר טוב את האזור. החופים באמת היו נדירים ביופים, להפתעתי, בחלקם היה אפילו נקי ופסטוראלי, תאורים שלא שמעתי על חופים בישראל. בדרך פגשנו את הבחורה שאתה טיילנו מקודם ושוב, איחדנו כוחות. המשכנו על החופים עד גבעת אולגה, משם, חתכו להפסקת צהריים בפארק נחל חדרה. אחרי ההפסקה המשכנו לקיסריה. בדרך ראינו אנשים שריחפו על אופנועי ים ויצרו התקהלות והתרגשות רבה בקרב השוהים בחוף, המחזה באמת היה מפעם. בגן הלאומי קיסריה הסתובבנו בערך חצי שעה, ומשם שנינו המשכנו לכיוון בנימינה על החוף ונפרדנו מהבחורה שנשארה בקיסריה ע"מ לראות משחק כדורגל.

מסתובבים בקיסריה
הלכנו הרבה לאורך אמת המים העתיקה של קיסריה בהליכה קצת קשה בחול. ביום זה סיימנו רשמית את ההליכות על חופי ישראל, כאשר הגענו לחוף של כפר הדייגים הדרוזי. בכפר עצרנו לקנות שתיה קרה, והותקפנו ע"י ילדים שירו עלינו מאקדחי צעצוע את הכדורים הקטנים והכואבים ביותר שילדים יכולים לירות. לאחר שיצאנו מהכפר, שוב פגשנו את אמת המים והלכנו לארכה. באחת הקשתות של האמה, הבחנו בילדים דרוזים שישבו במעין "זולה" שארגנו לעצמם מכל מיני זבל, והסתכלו עלינו כאילו אנחנו חייזרים.
את ההליכה סיימנו בבנימינה, אצל מלאכית שביל, שאצלה תיאמתי לישון לפני יומיים. הזוג פינק אותנו בארוחת ערב מעולה, אפשר לנו לעשות כביסה, ופתח עבורינו את החדר של הבן שלהם, שנמצא בצבא. 
היום שעבר היה מסתכם כיום מוצלח מאוד אילולי החדשות באותו היום על רצח הנערים שנחטפו, וכפי שהתברר, נרצחו ישר. מדיבור עם האנשים הקרובים אלי הבנתי שאנשים מודאגים וכועסים. מוקדם בבוקר, הסתלקנו הכי בשקט שיכלנו מהבית של המארחים שלנו, והמשכנו לעלות לכיוון זכרון יעקוב.
באזור זכרון, פגשנו רוכבי אופניים רבים ואנשים שיצאו לריצת בוקר וטיול עם הכלב ביער. הבחור שטייל אתי, ציין כי בישראל הוא פגש הכי הרבה אנשים שעושים ספורט על הבוקר, מכל מדינה אחרת שהיה בה לפני כן, הופתעתי. בזכרון עצרנו לארוחת בוקר קלה והפסקה קצרה, ומשם המשכנו בדרך מיוערת עד שניה לנו חם. עצרנו בצד, פתחתי מפה וראיתי שאנחנו קרובים למערה, המשכנו הליכה במשך 10 דק' והגענו למערת הפעמון. המערה באמת היתה מרשימה, היה בפנים לח קריר, מרווח, ואפילו מעט מואר הודות לחור הקטן למעלה. מקום מושלם להפסקת צהריים. במערה נתקענו יחסית הרבה זמן, אפילו הספקנו לישון קצת.

אנשי המערות מגלים את השוקו
אחרי הפסקה טובה, היינו צריכים למהר לעין הוד כדי להגיע משם לחיפה, שם חיכתה לנו ידידה שלי. באמת שנתנו גז בהליכה ודילגנו בדרכים יפיפיות ביער עופר ואזור נחל מערות.


תצפית ממצפה עופר
ליד נחל מערות, פגשנו מטיילת מגרמניה שעשתה את השביל דרומה עד ירושלים. דיברנו איתה 5 דקות, והמשכנו לדלג. השותף שלי למסע היה עייף, נעליו היו קרועות, וכתוצאה מכך הוא השתפשף כל הזמן מעצמים קטנים שחדרו לנעל (לא נעל הרים טובה שנכנכעה אחרי כמה ימים בשביל). ליד נחל מערות, החלטנו ללכת בשבילים הצמודים לחממות הבננה ולא בשביל המסומן בהמלצתו של מטייל שפגשתי במצפה רמון. המלצה זו אעביר בחום לכל מי שמטייל שם עקב התוואי הקשה של השביל בקטע המדובר (מהכניסה לגן לאומי נחל מערות לעין הוד), והסברסים שהשתלטו שם על השביל ומחכים לגרום למטרד בקרב העוברים שם. בשביל לעבור על שביל מסודר, היינו צריכים לחדור לשטח המגודר של החממות, ראיתי איך העיניים של הבחור נפתחות למראה הבננות על העצים, אבל הפצרתי בו לא להתקרב לעצים, בטענה שאנחנו לא רוצים בעיות... לאחר שעברנו את מרבית הדרך בבננות עצרנו לרוקן את האבנים מהנעליים של הבחור, סמוך לבלות של חציר, ולפתע, מאחת הבלות יצא ראש של אדם שברך אותנו לשלום. למרות שפלשנו לשטח עליו הוא שמר, הוא היה נחמד והרגשנו שהיה לו חסר לדבר עם מישהו בזמן האחרון. בהגיענו לעין הוד, היינו סחוטים מעייפות, רטובים מזיעה ומבסוטים שסיימנו את היום הזה. אחרי בערך 2 דק' שעמדנו בצומת, וניסינו לביים סצינה של "הטרמפיסט האמיץ" למצלמה, עצר לנו רכב שיצא מהישוב והנהגת שאלה אם אנחנו באמת צריכים טרמפ או סתם עושים פוזות... הוקפצנו לחיפה, שם החלפנו שני אוטובוסים עד שהגענו לשכונה בה גרה ידידה שלי, העברנו את הזמן בבית קפה ליד הבית שלה עד שתחזור מהעבודה. היה יום ארוך, התקלחנו בתורות, ישבתי קצת לדבר עם ידידה שלי, ונפלתי מת.
היום הבא היה יום מנוחה, אני רבצתי על הספות בבית והבחור לא הפסיק לעדכן את הבלוגים שלו. באותו יום יצרה אתי קשר אמא שלי, והביעה רצון להצתרף אלינו אחרי חיפה. הבחור באותו יום, הביע רצון בלהשאר עוד אצל ידידה שלי כי נפתח לו קצת התחת והרגל שלו כאבה בגלל השפשוף.
דרכינו נפרדו ביום שישי בצהריים. יצאתי מחיפה בחזרה לעין הוד, שם פגשתי את אמא שלי שהצתרפה אלי בפעם השניה. הפעם אמא הגיעה מצוידת בציוד הבסיסי, והתחלנו ללכת אחרי שירד החום הגדול. הדרך, שהייתה בסימן עלייה, סיפקה נופים מדהימים וכמו כן, מראות עצובים של גזעים חרוכים מידי פעם. הפסקנו ללכת לאחר שנהיה חושך מוחלט והלחלנו להתברבר. המקום בו עצרנו לישון היה כמעט מקום אקראי, אפילו לא על השביל. פשוט הלכנו, התברברנו, עצרנו. בבוקר למחרת, מצאנו ישר את הסימון והתחלנו ללכת. אחרי שעה של הליכה בערך, הגענו לעוספייה, ישוב דרוזי באזור הכרמל. יום שבת, בערך 6:00 בבוקר, מצאנו מאפיה שהיתה פתוחה וקפצנו על המאפים והלחמניות הטריות שרק יצאו מהתנור. באמת המאפים הכי טעימים שאכלתי בחיי. לאחר מכן, עשינו את דרכינו בירידה מהכרמל לכיוון יגור, משם עברנו דרך כפר חסידים ואמא שלי התעקשה על עצירה. עצרנו מחוץ לישוב במקום מוצל ועשינו הפסקת צהריים. המשכנו ללכת דרך יערות ועברנו הרבה שטחים המשתמשים למרעה. את היום סיימנו סמוך לטחנת הנזירים, על שפת נחל ציפורי בקטע בו הנחל היה מלא במים. המקום היה מאוד יפה, אך מזוהם ומטונף. המשכנו השכם בבוקר דרך הישוב הדרוזי כעבייה ולאחר מכן, סמוך לישוב היהודי אלון-הגליל (קטע כזה בצפון: להוסיף "הגליל" לשם של ישוב שכבר קיים איפהשהו בארץ). דבר שמאוד בלט בדרך היה כמויות אדירות של זבל וטינופת המושלכים בטבע בצורה הכי מגעילה שקיימת. היו קטעים בהם עברנו והרגשנו כאילו אנחנו עוברים באתר פסולת. צרוף מקרים מעניין (או שלא) היה שהזבל נערם באזורים הסמוכים לישובים דרוזים. ומשם, התפתח ויכוח סוער ביני ובין אמי, על הסיבות לתופעה המדאיגה. אמי טענה שהדרוזים הם "ערבים" שלא אכפת להם מהטבע, והם רגילים לחיות בתוך הזבל של עצמם כחיות. ואני מנגד טענתי: 
א. דרוזים אינם "ערבים".
ב. כל בני האדם הם חיות.
ג. בבתים של דרוזים (וגם ערבים) הם שומרים על רמה מאוד גבוה של ניקיון וסדר, יותר משראיתי בבתים של יהודים. 
ד. יתכן ויש הפליה במתן שירות פינוי הזבל מהישובים האלה, בשל היותם ישובים לא יהודים. (השערה בלבד)
נקודה אחת שכן הסכמנו עליה היא: שלא אכפת להם מהטבע, וחבל.
איפה המועצות האזוריות, רשות שמורת הטבע?
סמוך לאלון הגליל עצרנו להפסקת בוקר, ומשם המשכנו דרך צומת המוביל למושב ציפורי.
היום הזה תוכנן להליכה עד הצהריים, ובציפורי חיכה לנו צימר מפנק.
ימי ההליכה האחרונים תוכננו ברמת קושי המתאימה לאמא שלי, ועבורי זאת הייתה הזדמנות לנוח תוך כדי התקדמות.
אמא שלי ציינה כי בקטע זה, העומס שהיא הרגישה על גופה במהלך ההליכה, היה רב יותר דווקא בצפון ולא בדרום. אני פחות הרגשתי כך, אבל יתכן ואחוזי הלחות עשו את שלהם.
בציפורי שהינו בחדר עם טלוויזיה, מה שהוביל אותנו לפתוח חדשות ולהבין שהמצב הביטחוני בארץ שביר מאוד לאחר רציחתו של הנער הערבי משועפט כנקמה על רצח שלשת הנערים היהודים.
במשך כל הערב ראיתי ערוץ 2 בו שידרו בלופ את אותן תמונות, והעבירו את אותן ידיעות: מסוכן בחוץ, הערבים השתגעו, היהודים השתגעו ויש חיכוכים. עם כל לופ של תמונות וחדשות אני ואמא שלי (פי 3)נכנסנו ללחץ. התחלתי לבדוק באינטרנט על הרקע האלים והגזעני בישובים אני עתיד לעבור בדרך וגיליתי שבדיוק מחר אני עובר באזור משהד, נצרת עילית, אזור הר תבור ודבורייה. שם הלחץ מצד אמא שלי גבר, והחלו להגיע הצעות לסיים את הטיול בקטע זה. לקח לי בערך חצי דקה להתלבט מה אעשה, וההצהרה שלי הייתה כזאת: "אלה ישובים בהם רב האוכלוסיה נוצרית, ואם הסימון של שביל ישראל עובר שם, כנראה שבטוח שם, ולכן, גם אני הולך לעבור שם"
למחרת, אחרי שנחנו היטב בתנאים המתאימים למנוחה, לפני צהרי היום, עזבנו את הצימר והתקדמנו מעט לישוב הושעיה הסמוך לציפורי, והוא נגיש יותר לתחבורה ציבורית. משם אמא שלי תפסה טרמפ לצומת ואוטובוס בחזרה לירושלים, אני המשכתי הלאה אחרי השעות החמות.
ההליכה באותו יום הייתה בקצב מהיר מהרגיל כי הייתי טעון באנרגיות טובות, אך ספוג מעט בחששות בנוגע לכל החיכוכים. אחרי שעברתי במשהד, הבנתי שכל הלחץ הגיע ממקום ריק, ושם הבנתי את הפרופורציה איתה אקח דברים שנאמרים בחדשות לתשומת ליבי.


שקט במשהד

תלת-אופן שסחב לי את התרמיל עד שהתעייף

הר תבור 
את היום סיימתי בפרץ אדרנלין מטורף על פסגת הר תבור כאשר מאחורי בערך 30 ק"מ שעברתי ב5 שעות (הושעיה - פסגת הר תבור). העלייה להר הייתה מאתגרת והרבה נוזלים הופרשו מבלוטות הזיעה שלי.


תצפית מהר תבור
מכיוון שלא מצאתי על הפסגה ברז מים בשטח ציבורי, טיפסתי מעל הגדר של כנסיית ההשתנות ושם העברתי לילה בסמוך לשרותים של הכנסיה. השתנות אלהית לא עברתי שם, אך זכיתי לראות את הכנסיה היפה והמוארת במיני צבעים מקרוב. בלילה נכנסו אנשים ורכבים למתחם, כאשר הם עוברים מטרים ספורים ליד המקום בו ישנתי ולא מבחינים בי. המקום היה הכי חשוך בתוך המתחם, סמוך למבנה השרותים והחומה המערבית של הכנסיה, לידו צמח מוזר שהיה לי קשה לזהות בחושך, וכמובן שהעמדתי פני מת. אף אחד לא הבחין בי, והסתלקתי משם הכי מוקדם על הבוקר בשעה בה עדיין לא היה הכי מואר, ופסגת ההר הייתה עטופה בערפל שאפשר לי לראות למרחק של 5 מטרים בקושי. הייתה שם אווירה מגניבה שנוצרה מחוסר אור, צורת השביל המוביל לכנסיה, קברי קדושים שנמצאים סמוך לשביל זה, וערפל שהיה בתנועה ודימה לי רוחות רפאים ונשמות של קדושים שיצאו לריצת בוקר.


רוחות רפאים על הר תבור
ביום זה הסימון לקח אותי דרך שדות של חמניות כל מיני גידולים חקלאיים, ונופים פתוחים שעצרו את נשימתי מספר פעמים. הפסקת הצהריים התקיימה בסמוך לעין אולם מתחת לעץ אלה ענקי. המעיין מדהים, מלא במים צלולים וקרים, מקום כשר להפסקת צהריים. אחרי ההפסקה, התקדמתי קילומטרים ספורים והגעתי למצפה אלות. על המצפה לא ארחיב יותר מידי, פשוט אשים תמונה.

כינרת וזה...
אחרי שאמרתי שלום לכינרת, ירדתי מהמצפה אל תוך הואדי והתחלתי לחפש מקום כשר להעביר בו את הלילה. המקום שקסם לי הכי הרבה, נראה כך:

והוא נמצא על שפת נחל יבנאל.
היום הבא תוכנן כיום קצר (מאוד) והיעד היה מקום שנקרא ה"רוב רוי" על שפת נהר הירדן. את שער הרוב רוי הסגור עברתי עוד ב- 8 בבוקר וחתכתי לאחד החופים בכנרת, אחרי טבילה, הלכתי לקיבוץ כינרת בהכוונת השלטים שהובילו אותי למסעדה נחמדה בה אכלתי שקשוקה ושתיתי קצת בירה. לאחר מכן, חזרתי לרוב רוי והתקבלתי שם בשער פתוח וחיוך רחב. כמובן שתיאמתי לפני וחיכו לי. ברוב רוי עשיתי יום מנוחה והתערבבתי מעט עם צוות המקום. גיליתי אנשים נחמדים שחיים חיים טובים במקום יפה. בערב הלכתי לשתות בירות בפאב המקומי. 

רוב רוי
יום ההליכה הבא היה חם מהרגיל, כאשר החום ליווה אותי מהצעד הראשון. על שפת הירדן, סמוך לכנרת, הגבה נמוך ויש המון לחות. הזעתי והייתי רטוב כל הזמן מהשעות המוקדמות של הבוקר, אפילו כשהשמש עוד לא הייתה חזקה. כאשר עליתי מהבור הלח הזה שנקרא כנרת, הייתי באמצע העלייה על הארבל והשמש התחילה לשרוף אותי בעודי חי. שתיתי המון מים והיה לי קשה. אני זוכר שעצרתי לאיזה דקה כדי להזרים קצת מים לשלוקר שהיה יבש והנחתי את המקלות בשמש, איפה שעצרתי. אחרי שסיימתי, הרמתי את המקלות ולא יכלתי להאחז בידיות בגלל שהן היו רותחות. פה הבנתי - צריך מקום עם צל והפסקה במיידי. אחרי כמה צעדים קלטתי מרחוק תצפית עם כמה עצים, הגברתי קצב, ותוך דקה כבר שכבתי בצל מתנשף ומזיע. למזלי, התצפית הייתה במקום עם זרימת אוויר טובה ובהתחלה הייתי מבסוט על הרוח שציננה אותי, אחרי חצי שעה כבר התחלתי להתבאס מהרוח כי היה קשה לבשל ולעשות הפסקה בזמן שאתה תופס כל פריט ציוד שמתעופף ממך. אחרי שהטמפרטורות ירדו קצת, המשכתי ללכת, ירדתי מהארבל, דרך חמאם, שדות מנגו, מגדל והגעתי לנחל עמוד. בנחל עמוד התקדמתי לכיוון העמוד המדובר, והחלטתי לסיים שם את היום כאשר היה עוד אור. את הזמן שעות האור שנשארו לי, ניצלתי לטיפוס על סלעים וביקור בפירים שנראו כה מעניינים מלמטה. בין הסלעים הבחנתי בשפני סלע ועוד כל מיני בעלי חיים שהיו בשוק מהביקור שלי, ולכן, לא הצלחתי לזהות אותם בגלל המהירות בה הם נעלמו. בזמן בישול ארוחת הערב עברו במקום כמה מטיילים וברכו אותי בשלום ותאבון. תאבון היה לי גם בלי הברכות שלהם.


העמוד
הלילה עבר בשלום ויצאתי מוקדם בבוקר. נחל עמוד הוא מסלול הליכה קשה (מגמת עליה לאורך כל המסלול)  אך מדהים ביופיו. בתוך הנחל לח וחם מאד. שיא כמות הזיעה שלי נשבר שם, כאשר עצרתי, הורדתי את החולצה והתחלתי לסחוט אותה. ללא הגזמה, יצאו לפחות 100 מ"ל נוזלים מהחולצה. את הפסקת הצהריים החלטתי לעשות בעין כובס, עליתי מהנחל לכיוון צפת על שביל מסומן בעליה תלולה מאד. כאשר מצאתי את המעיין נהיה לי עצוב על הלב. במעיין לא היו שוהים, מה שלא אופייני למעיינות בארץ ביום שבת. ראיתי שטח שמכוסה בזבל שהושאר ע"י השוהים במעיין. כל הסביבה ברדיוס 400 מ' מהמעיין הייתה מכוסה בשקיות פלסטיק, עטיפות של חטיפים, כוסות, בקבוקים ופחיות. במרחק הליכה קצר, ליד מתקן חימצון השפכים, מוצבים שני מיכלי זבל כמעט ריקים. ליד המעיין ישנה רחבה מבטון, תעלה ובריכה לטבילה. קיר הרחבה היה צבוע בצבע תכלת נוראי ומלא בגרפיטי בנושא רבי נחמן. למעלה היה רשום "מעיין בנימין הצדיק". טבלתי במים הצלולים והקרים במעיין, נחתי כמה דקות והתחלתי לאסוף את האשפה באזור רחבת המעיין. לקח לי כמעט שעה להוציא את כל הזבל משטח שגודלו לא עולה על 15 מ"ר. בזמן שאספתי זבל בחום, חשבתי הרבה על הדרך בה המעיין הגיע למצב כזה, התמרמרתי וכעסתי על האנשים שתרמו חלק לטינופת הזאת. הרמתי את הראש, והבנתי שלא ניקיתי עשירית מהשטח המזוהם. באיזשהו שלב הפסקתי לאסוף זבל, כי היה "כבד עלי" כמו שאומרים.
אני אדם שלא נוטה לצאת בהצהרות מכלילות לגבי אנשים ואוכלוסיות, במיוחד ישראליות, אבל אני מודאג מאוד מהחרדים. בכל מקום שהם נמצאים, נשארת טינופת וזבל. ניתן לראות את זה בשכונות בירושלים, במקומות אותם הם פוקדים בכדי לנפוש, בבתיהם ובבתי הספר שלהם (סבא שלי עובד כאב-בית בישיבה חרדית בירושלים). נוצר רושם שהם הולכים לפי הלכה שאומרת להם: "זהמו כל מקום אשר אתם דורכים עליו והרסו את הטבע כי אין דבר שהוא קדוש חוץ מהתורה!". מדאיגה אותי האוכלוסייה, המהווה נתח מכובד מכלל אזרחי ישראל, ולא מודעת לאיכות הסביבה, ניקיון ואסתטיקה. אני אשמח לשמוע על רבנים שכן דוגלים בערכים אלה ואולי להחליף אתם מילה כדי להוריד את התחושה ההולכת וגוברת אצלי, שחרדים הם בעצם חזירים (ב"עח המסוגלים להתקיים במקום בו הם מחרבנים).
בכל אופן, נרגעתי קצת אחרי שיצרתי ריבוע נקי מאשפה סביב הבריכה ונכנסתי לטבול עוד כמה פעמים.


מסר ואזהרה לגבי קללה שהטלתי על המעיין
הייתי קצר במים להמשך הדרך ולא הייתי סגור על המרחק עד הברז הבא, אז החלטתי שאני לא זז עד שהמיכל שלי לא מלא. הרעיון הראשון היה למלא מים מהמעיין, אך למים היה טעם נוראי ומוזר, הסטיה לצפת היתה מחוץ לתכניות שלי בשל המרחק הרב, אז הלכתי למלא מים במתקן חימצון שפכים. עברתי את השער הפתוח של המתקן ועשיתי סיבוב קטן כדי לראות אם יש אנשים שיכוונו אותי לברז עם מים שתיים. לצערי, לא פגשתי אף אחד חוץ מכלב שמירה שהיה עייף מידי בשביל לנבוח עלי. עשיתי עוד סיבוב להכרת המתקן המסריח והבחנתי במספר ברזים שעל חלקם היה תלוי שלט עם הכיתוב "לא לשתיה!" ועל חלקם לא היה שלט. לפי טעם המים מהברז שלא היה עליו שלט, ריכוז הכלור בהם כנראה לא היה נמוך בהרבה מריכוז הכלור באקונומיקה, אבל זה היה או כלור ,או להתייבש. בחרתי בכלור. אחרי שהייתי על מיכל מלא, ירדתי בחזרה לנחל עמוד והמשכתי. בדרך עברתי מקומות כל כך שווים ויפים, שלפי דעתי, תמונותיהם צריכות להיות על פאזלים וגלויות (אולי יש)...


ברכות שכוי
סיימתי לעלות מנחל עמוד לפני החושך, ובחניון הסמוך לישוב מירון פגשתי בקבוצה של מטיילים שהאכילה אותי באוכל טוב ונתנה לי משהו שהיה חסר כל כך: תקשורת אמיתית ושיח נעים עם אנשים טובים.
החניון היה מלוכלך מאד ודווקא מכל הזבל שהיה מחוץ למיכל האשפה, מזרון שנראה לי נוח ועבה היה בתוך המיכל למחצה. המזרון חולץ בהצלחה והלילה בחניון סומן כאחד הנוחים בתנאי שדה. 

5 כוכבים בשטח
השכם בבוקר התחלתי לעלות במעלה הר מירון. העלייה הייתה שוברת ומתישה בשל היותו של הר מירון שיא הגבה של שביל ישראל וההר השני בגובהו בישראל. על הפסגה היה מאוד נעים, ואפילו קריר. שם לראשונה בחיי הבנתי מה משמעות המושג "אוויר פסגות". לקחתי כמה דקות כדי להסדיר נשימה ולשתות כוס תה מול הנוף המדהים. הירידה מהפסגה הייתה בהילוך גבוה הודות למקלות ההליכה שלי ובדרך חלפתי על פני נוף צמחי מעניין ומיוחד שהיה צבוע בצבעים כהים וביניהם בלט הצבע האדום של עצי הקטלב.


בדרך למעלה


בדרך למטה
אחרי הירידה, המשכתי בקצב טוב והגעתי לקיבוץ בר-עם לפני הצהריים במטרה לעצור שם ולעשות את יום המנוחה האחרון בשביל ישראל. בקיבוץ התקבלתי יפה ע"י מישהו שאחראי על קבלת המטיילים המתארחים בקיבוץ (אתו כמובן יצרתי קשר יומיים לפני-כן) בחדר מאובזר היטב, וכלל גם אוכל ופינוקים שפשוט היו שם במקרר. בערב יצאתי לסיבוב בקיבוץ ע"מ למצוא טלוויזיה שמשדרת את גמר המונדיאל. לפני תחילת המשחק, עשיתי סיבוב כמעט בכל הקיבוץ ולא פגשתי במסך שמשדר את המשחק. התייאשתי והתחלתי לחזור לחדר כשאני משלים עם העובדה שאפספס את הגמר. ולפתע, ממש סמוך לבניין בו נמצא החדר של המטיילים, שמעתי את קולו של אברהם גרנט. התקרבתי והבנתי שמצאתי את מה שחיפשתי. הקיבוצניקים שצפו במשחק היו נחמדים מאוד וקלטו שאני טיפה מתבייש. הם נתנו לי הרגשה טובה והתעקשו שאני ארגיש בנוח. בסוף, מצאתי את עצמי שותה בירה, מפצח פיצוחים ורואה כדורגל כמו שצריך.


בר-עם
ביום למחרת קבעתי עם אבא שלי במושב דישון. בשעות הבוקר והוא הצתרף אלי ליומיים של הליכה.
על אבא אני ארחיב פחות, רק אציין שהקשר בינינו הוא קשר "רופף", והצתרפותו למסע שלי נועדה לחזק מעט קשר זה. היום הראשון עבר בהצלחה כאשר בדרך חלפנו באזור רמות נפתלי, עלינו על הקרן, משם המשכנו למצודת ישע ונחל קדש. נחל קדש התגלה כמסלול ציורי ונחמד להליכה, בדרך פגשנו שני מטיילים שהתחילו את השביל מצפון לדרום - איחלתי להם בהצלחה. את היום סיימנו במקום נחמד עם תצפית על עמק החולה. ביום השני הגענו לקריית שמונה בשעות הבוקר, אכלנו ארוחה ושם נפרדו דרכינו. אני המשכתי צפונה לכיוון קיבוץ דן. בעצם, זה היה הקטע האחרון של שביל ישראל אך לא הקטע האחרון של המסע שלי. לקיבוץ דן הגעתי לפני השעה חמש בערב, התיישבתי על אחד הפסלים, בפינה המוקדשת לשביל והרגשתי שלא סיימתי את שביל ישראל. הרעיון לעלות לחרמון שכן אצלי בראש הרבה זמן, אך לא ידעתי באמת אם זה מה שאעשה בסוף.


דן - לא הסוף
ההחלטה לעלות התקבלה אחרי שסיימתי את השביל המסומן והמצב הפיסי שלי היה מצויין, הרגשתי מלא כוח ורענן כשישבתי שם ליד בית אוסישקין. שתיתי תה מתוק, ואחרי כמה דקות המשכתי ללכת לכיוון קיבוץ שניר. הגעתי לקיבוץ, הסתכלתי על השעון, 17:40 - מוקדם מידי, המשכתי ללכת. לשערי שמורת הבניאס הסגורים הגעתי בסביבות 18:30 והתחלתי להתלבט. הייתי צריך להחליט בין שתי אפשרויות:
א. להיות מטייל שומר טבע ומכבד חוק, לפתוח את שק השינה שלי וללכת לישון עד למחרת ב 8:00 בבוקר, השעה בה נפתחת השמורה, לשלם את דמי הכניסה ולהתחיל לעלות.
ב. לשים זין על השמורה, לטפס מעל השער ולעלות כמה שאני יכול עד שירד החושך. אפשרות זו הייתה כרוכה בסיכון שאני אטפס ע"י מישהו ואקבל בראש.
בחרתי באפשרות ב'.
דילגתי מעל השער של השמורה, והאדרנלין בגוף התחיל לעבוד. עשיתי סיבוב קצר ושקט בשמורה המדהימה ואח"כ התחלתי לטפס לכיוון המצודה בעלייה קשה ותלולה. עליתי למצודה בדקות האחרונות של האור, ולמזלי לא פגשתי אף אחד בדרך.


תצפית מהמצודה
בחרתי לי מקום מיוחד על אחד המגדלים של המצודה שממנו נצפה נוף עוצר נשימה, ואחרי ארוחת ערב נרדמתי שם. בבוקר למחרת, הסתלקתי מהשמורה כמה שיותר מוקדם כדי לא להיתקל באף אחד בטעות... מהשער הסגור של השמורה יצאתי בדילוג קל , עליתי לנווה אטי"ב ופגשתי בעוד שער סגור, הפעם יותר גדול ועם חוט תיל, עליו נכתבו איסורים בנוגע לכניסה לשטחי אש צבאיים, סכנת חיים משטרה ובלה בלה בלה...  מעל השער הזה טיפסתי מבלי לחשוב יותר מידי, המטרה הייתה לעלות לפסגת החרמון ולסיים את היום במצפה נפתלי. הייתי מוכן להסתבך עם הצבא והמשטרה, ואפילו אולי לסכן את חיי בשביל לטייל על החרמון. להפתעתי, לא הסתבכתי עם אף אחד, ואף הלכתי כל הדרך על שבילים מסומנים ב"שטחי האש" הצבאיים שהשתלטו על כל החרמון. נורא התרגזתי שזה המצב, ומקומות כל כך יפים סגורים בפני המטייל. ניסיתי להעלות לעצמי סיבות הגיוניות שהובילו למצב זה והתעצבנתי עוד יותר כשהבנתי שאין כאלה. הייתי מוכן לירוק בפניו של מי שיבוא להעיף אותי ולסבך אותי בצרות בגלל שטיילתי שם. בדרך עברתי את הכניסה לאתר הסקי, הלכתי בערך 200 מטרים על שביל הגולן שמתחיל שם, והמשכתי לעלות לכיוון מצפה נפתלי כאשר אני ממשיך לחלוף על פני בטונדות עם הכיתוב "שטח אש - הכניסה אסורה!".

שביל הגולן מתחיל כאן
העלייה לחרמון הייתה עלייה תלולה וקשה היא ארכה 5 שעות (זמן כולל מהיציאה ממצודת נמרוד) והתחושות התקרבו לתחושות במעלה חצרה.
בסוף הגעתי למצפה נפתלי הצמוד לרכבל העליון, שם הפנמתי שזהו. סיימתי את שביל ישראל.

הכי גבוה שלי - מעל העננים 
הייתי הרוג מעייפות, מאושר ונרגש, מה שלא הרגשתי בקיבוץ דן. אחרי מנוחה על הטופ של ישראל, התחלתי לרדת במעלה גולני (מורד גולני) לכיוון מג'דל שמס. בירידה פגשתי ברכב בו נסעו לובשי מדים, הוא עצר לידי, והקצין וידא בצורה נחמדה שאני מודע לאזור בו אני מטייל. אמרתי לו שהכל תחת שליטה, ותוך שעה אני לא אהיה בשטח שלו. ירדתי למג'דל, התיישבתי באחד הפאבים והזמנתי בירה.
בשביל לסכם את הסיפור הזה אגיד שהמסע שעברתי בשלושה חודשים היה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי עד כה. כן, יותר משמעותי מלסיים תיכון או צבא או משהו שסיימתי בחיי העלובים עד כה. 
במהלך המסע קיבלתי שעורים מעשיים בהתנהלות בטיול, אחריות ומשמעת עצמית, תקשורת עם אנשים וקבלת החלטות. למדתי לדאוג לעצמי בעצמי, כמו שהרבה לא יודעים גם בגילאים יותר מבוגרים ממני. למדתי לאבחן יותר טוב מישהו שצריך עזרה, ולעזור לו, גם אם זה כרוך בהקרבה.
התחברתי לטבע ופגשתי את האנשים היפים במדינה היפה הזאת. מעכשיו, הישראלי האמיתי בשבילי הוא האדם שחי בצניעות (ולא רק מדבר עליה) בישוב לא גדול בצפון או דרום הארץ, קולו שקט, שפתו נעימה, הוא נוהג בזהירות, תורם למדינה, ועובד בעבודה. כן חברים, אנשים כאלה ישנם בארץ אבל הם נבלעים בתוך מסה גדולה של אנשים, שהערך המוביל את חייהם הוא ערך הסוללה בסמארטפון.
המסר שלי למי שקרא את כל הסיפורים הוא כזה: צאו החוצה, טיילו, הביטו לאנשים בעיניים ודברו. אם אתם יכולים לתת, תנו, שחררו. אל תחששו להיות לבד קצת, כבו את הטלפון ותריצו מחשבה בראש, רע לא יצא לכם מזה.
רשימת הציוד שבאמת הייתי צריך בשביל ישראל:
נעלי הרים
סנדלים
תרמיל לטיולים
שלוקר
שק"ש
מזרון
מקלות הליכה
חולצה אחת
מכנס אחד
פליז
3 זוגות גרביים
3 זוגות תחתונים
כובע
מגבת
משקפי שמש
סמארטפון (מטען)
פנס ראש 
גזיה (בלוני גז)
סיר ג'חנון גודל 16 ס"מ
מפות
כוס פלסטיק
סכין 
חוט בלאי באורך 5 מ'
מספריים קטנות
כף
וזלין
עט 
פנקס קטן
מברשת שיניים
משחת שיניים
נייר טואלט
מצת
אקמול
סבון נוזלי
פדים אלכוהוליים לחיטוי
אגד רפואי
סיכת בטחון
נגן מוזיקה (אזניות)
כסף
אוכל:
את כמויות האוכל שתסחבו, תלמדו לחשב במהלך ההתקדמות בהתאם ליכולת שלכם למלא אותו.
כמה דגשים לגבי הציוד:
אם אין לכם נעלי הרים נוחות ותקינות (עדיף לא חדשות) ותרמיל נוח שמתאים לגב שלכם, אל תצאו לשביל ישראל.
עדיף להשקיע כמה שקלים יותר בציוד איכותי לטיולים, לקנות בגדים מנדפי זיעה, מגבת טיולים וציוד שמיועד לטיולים בשל היותו קל, עמיד וקומפקטי כדי לא להתעסק בציוד רעוע במהלך הטיול ובכך, לפגוע בהנאה מהטיול.
מקלות הליכה - באמת עוזר
אוהל - מיותר (בעונה בה אני טיילתי)
הישתדלו לקחת רק את הכמות שאתם צריכים ואל תתביישו לפרק חבילות של כל מיני דברים שבאים בחבילות (במיוחד אוכל).
הסמארטפון - יעיל עוזר וחוסך, אך יש לשמור עליו כפליים, קנו שקית אטומה למים והכניסו אותו במקום שמקבל הכי פחות לחץ ומכות בתוך גרב.
ניתן לצלם את המדריך האדום לשביל ישראל בטלפון ולהשתמש בו מהמסך כשצריכים לסחוב את הספר - לא ממליץ.
מפות - מדובר במפות סימון שבילים שלא כדאי לוותר עליהן, אך כמות המפות הרלוונטיות לשביל גדולה וזה תופס מלא מקום. הפתרון: לפזר מפות אצל מלאכים או מכרים בכל אזור בארץ כך שתסחבו 3 - 4 מפות בכל קטע. 
כמה דגשים לגבי לוגיסטיקה והתנהלות בשטח:
תכננו היטב כל יום הליכה לפני שאתם מתחילים את שביל ישראל. ובחלק הדרומי (דרומה מערד) הישתדלו להיצמד לתכניות שלכם.
בתכנון הימים התייחסו לנקודות מילוי מים, אוכל, צל ורמת הכושר של כלל המטיילים.
עשו הטמנות של מים איפה שצריך (אפשר גם אוכל מפנק - שימורים).
אל תתחילו ללכת אם אין לכם מספיק מים ואתם לא בטוחים ב 100% איפה הברז הבא.
אם אתם רוצים להשתמש במלאכים, דברו אתם יומיים לפני, תתאמו, ותגיעו. זה מאוד חשוב לא ליפול על אנשים (לא רלוונטי בסנסנה - מארחים ללא תיאום).
יום של הליכה הוא יום שמתחיל מוקדם - קמים לפני הזריחה ומתחילים הליכה באור ראשון, מנוחה בשעות החמות בצל, והמשך בערב עד השקיעה. (לא מומלץ להתקדם אחרי שעות החושך)
טיפים ומקומות שלא כדאי לפספס:
אל תפסחו על נאות סמדר, אשראם במדבר, אליהו בצופר, על הבקתה בסנסנה, רוב רוי על הירדן וקיבוץ בר-עם.
אל תדלגו על עין עקב בדרום ומערת הפעמון בצפון.
בקטע משפך נחל אלכסנדר עד נחל חדרה, ממליץ להמשיך על החוף.
שמרו על ניקיון הרגליים: להקפיד על החלפת וכביסת הגרביים. לשטוף את הרגליים עם סבון כל יום! (כמו שיניים)
ממליץ לעבור דרך זכרון יעקוב ולא לאגף ממערב אותו כפי שעושה הסימון.
בקטע מנחל מערות עד עין הוד, לכו דרך השבילים של הבננות ולא לפי הסימון.

שמרו על עצמכם, שתו הרבה מים, בירות ואל תפעלו בקלות דעת כמו שאני עשיתי בחלק מהמקרים.
נכתב על ידי , 23/8/2014 16:29  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי: 

בן: 28

MSN: 



מצב רוח כרגע:


3,741
הבלוג משוייך לקטגוריות: תינוקות , ירוקים , מוזיקאים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למר.אשכנזי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מר.אשכנזי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ