לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


כי אין אמת אחת אובייקטיבית. וזוהי האמת שלי:)

Avatarכינוי: 

בת: 26





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017


תזמון גרוע מזה לא היה לי הרבה זמן

מצד שני גם לא הייתי בפוזיציה הזאת הרבה הרבה זמן..

לכתוב. להתבטא. אני באופן ישיר. בלי מסננות בכלל.

זה כנראה חזק ממני אם אינני מסוגלת לישון. אינני מסוגלת להמשיך ככה.

פעם זה היה הדלק של חיי, של נעוריי. המסוגלות להתבונן לרגע, מהצד, לתת מילים לתחושות, לקבל מעצמי אישור על היותי אני.

הייתי נשארת בשביל זה ערה בלילה. אפילו בשישי בערב.

היום זה כמו עצם בגרון. המסננות הפכו עבות יותר עם השנים. הקבעונות. ההתבגרות. ההתבגרות.. זה נורא!

מיקי מבורך אומרת שעבודה של שחקן משמעה להיות כל הזמן במקום לא יציב, לא בטוח. ברגע שנעשה לך בטוח, נפלת.

הדימוי שלי אודות המצב הזה שזה בעיקר כרוח בהמון סבל ותחושה לא נעימה במיוחד. למה לי הדבר הזה?

פתאום אני נזכרת בנעוריי. אמנם לא הייתי מרדנית במיוחד אבל בנוגע להתבטאות שלי בכתיבה, בהלחנה, בכל הנוגע ליצירה בכל הזדמנות שהייתה לי, היה בי הקמצוץ של הדבר הזה. הלא ברור, לא מודע. נוכח פשוט. הרי הפעם הראשונה ששיחקתי היה באודישן הנורא הזה. אמנם הוא נצרב כאירוע טראומתי שלעולם לא אשכח, אבל העזתי להיות במקום הזה. קפצתי מבלי לחשוב פעמיים.

החיים היו שלי ולא אני שלהם. לרגע אני לא שמה לב והופס, "החיים לוקחים אותי, החיים נוהגים אותי.. " בזה אני מוכנה למרוד.

אפילו בתוך תנועה כביכול "מרדנית". כביכול. בסוף זה אנשים. הכל אותו חרא.  אנשים. (וגם לא חרא..)

מזכיר לי את הפנטזיה ההיא שהייתה לי בחטיבת ביניים, לעבור בית ספר. לא משנה אם טוב או רע (אני חושבת שברגע ההתלבטות הזה היה לי הכי טוב מכל שנות הלימודים שלי בחטיבה-תיכון), העיקר לשנות ולהשתנות. לגלות אנשים חדשים. לגלות את עצמי. להעיז.

זה כנראה תנועה פנימית שתמיד נוכחת. לא בטוח שצריך לשנות את כל החיים כל הזמן בשביל להצליח לחולל דבר מה אמיתי.

 

יהונתן רוצה לעזוב. לקחת הפסקה. ללכת קצת, אולי לחזור. זה היה לי ברור שזה יקרה. בעצם כל כמה זמן בפועל זה מה שהיה, רק שהוא לא נתן לזה אף פעם שם. זה תמיד היה טיול לאמריקה, טיול לטיזיאמו.. או אפילו גם כשהוא היה נשאר אבל לא נמצא. החלקיות הזאת שהוא העיד על עצמו. זאת בהחלט התפתחות.

מצד שני אני נזכרת בשיחה עם שחר ומפחדת שאולי הוא דיכוטומי. שיש דברים שהוא צריך להתמודד עליהם אבל מעולם לא התנסה בכלים הנכונים והאנשים שבבחירה ובעמדה מדריכית להתמודד איתו עליהם.

ואם כל זה לא נכון? ואם הוא פשוט בדימוי שתנועה זה מה שהוא רוצה אבל בפועל זאת לא האמת?

ואם זה דווקא לא האמת והוא כן רוצה, למה זה כל כך מפחיד להיות במרחק? אם זאת האמת הוא לא אמור לשאת אותה בכל מקום?

אבל פרקסיס מעצב הכרה...

אז זה כל השדים שלי ביחס לזה. כשבעצם אינני רוצה שיעזוב כי טוב לי כשהוא בחיים שלי. אני רוצה אותו איתי. הוא בשיחה חוזר ואומר שזה הדדי, עליי ועל נועם. זה מפחיד לגלות שכמו עם עמר זה לא באמת אמיתי. כמו שהוא דחה אותי בעבר על רצון בקשר רומנטי.

 

בשורה התחתונה יש רצון להגיע לאמת. זה טריקי כיוון שאין באמת מקום נייטרלי בעולם להיות בו כדי לגלות אותה. מצד שני היא איננה תלויה בצורה, בפרקטיקה. זה מימד רוחני שלמרות כל המושגים שרכשתי עם השנים והחוויות שצברתי עוד אינני מסוגלת לקלוט אותו עד הסוף. אינטואיטיבית אני מאמינה בנפש האדם שכשהיא מבקשת חירות ואת תפקידה בעולם היא תמצא את הדרך

כשבחרתי להגיע לתנועה לא היה ברור לי מהי. לא הכרתי אף אחד. לא ברור איך אבל לא חשדתי לרגע בדבר הזה. חיפשתי חירות אמיתית. חיפשתי ביטוי לתשוקות שלי וגיליתי חבורה עשירה באנשים, כישורים, מוטיבציות, אמונה. רציתי להדבק ולהדביק. עודני רוצה. לא ברור עד הסוף למה. ברור שיש לעשות שוב ניתוק בין האנשים והצורות הקיימות לבין הדבר הזה,הראשוני הזה שבשמו הגעתי. אני. בשבילי. בשביל החברה. ניתוק על מנת לעשות חיבור מחדש.

 

זאת גם התקווה שלי בשביל יהונתן. זאת גם התקווה בשבילי. (ובשביל החברה? עוד אפשר להתיימר כמו פעם?)

נכתב על ידי , 2/3/2017 02:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





6,060
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לalegria mia אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על alegria mia ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ