לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אני אמא


הרבה שנים חיכיתי לרגע הזה. חיכיתי ובסוף זה קרה, אני אמא. אני אמא של אוּרי, שנולד בהדסה עין -כרם, ב-28 במאי 2007 לאבא ואמא שמאד מאד אוהבים.

Avatarכינוי:  אמא של אוּרי

בת: 55

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2017

בעקבות יום השואה.


 הימים האלה שאחרי חופשת פסח ימים טעונים הם.

קשה לו לאורי,

יום השואה מאד מאד מפחיד אותו ובצדק.

יום הזיכרון גם הוא קשה.

ביום א' הלכו תלמידי כיתה ד' להר הרצל, לפני כן המורה סיפרה להם שבהר הצל נמצא גם יד-ושם.

היא גם סיפרה להם קצת על המקום, זו כבר היתה סיה נהדרת להלחץ מאד.

בלילה שלפני הסיור, אורי לא נרדם, עד אחרי אחת שכב הילד במיטה ופחד, 

לא עזר שהסברתי שליד ושם לא לוקחים ילדים בכיתה ד'.

לא עזר שאמרנו שבטופס של הסיור לא כתוב יד-ושם.

בסופו של דבר, אחרי אחת הוא נרדם.

בבקר לקח לו המון זמן להתארגן וכמובן אחרנו לבית-ספר.

למחרת יום השואה שוב להיה קשה ביותר,

בשיחות שלי עם אורי הסברתי שמה שהיה אז לא יקרה היום.

הסברתי על הטכנולוגיה.....

ואורי אמר לי,

אני דואג שבמדינה שלנו יקרה משהו כזה  שהשנאה בן יהודים לערבים תביא לרצח של אנשים רגילים.
אז הסברתי...
שאצלנו בארץ מקבלים בני אדם.
שאפילו בכנסת יושבים מי שלא מאמינים במדינת ישראל.
שאנחנו חיים במקום בטוח.
שאנחנו מחנכים לאהבת אדם.
שאנחנו בישראל מבאים הנה מוסלמים מסוריה להרפא.
הילד נרגע.
 ואני נשארת המומה מידת הרגישות ואהבת אדם שלו.

 

בבית ספר קיבלו הילדים נר זיכרון שעליו שם של אדם שנספה בשואה,

הילדים נתבקשו בבית להדליק את נר הנשמה,

אנחנו הסתקרנו והלכנו לחפש את מרגוט פרנסקי באתר יד-ושם,

גילינו שהיא היתה ילדה כשפרצה המלחמה, 

לא ידוע מתי ואיך נספתה,

הייתי חייבת לתת נקודת אור לאורי,

לשמחתי מצאנו שאת דף העד ביד ושם כתבה אחותה, שיפרה

אז מיד סיפרתי לאורי שאחותה של מרגוט שרדה את המלחמה.

אורי חייך בשמחה.

אני חושבת שזהו פרוייקט מדהים כל כך מקרב כל אחד ואחת לאסון כל כך גדול,

אסון שמאד מאד קשה להבין את הגודל שלו, וסיפור אחד של אדם אחד הרבה יותר קל להזדהות.

 

גם עכשיו יושב אורי ומכין שעורי בית על סיפור הקשור בשואה,

מאד קשה לאורי להתמודד עם כך שהיהודים היו מושפלים,

שהם לא השיבו מלחמה,

שהיהודים שם בארופה של מלחמת העולם השניה לא התמרדו ונלחמו.

הוא כועס,

ממש כועס.

קשה להסביר את זה .....

 

 



נר הזיכרון שקיבלנו

זהו להפעם,

 

אורלי

 

 

 

 

 

נכתב על ידי אמא של אוּרי , 25/4/2017 15:03   בקטגוריות אביב 2017, אוּרי, אני, בית-ספר, גדילה, יד-המורה, כיתה ד, למה אני כל כך אוהבת את יד המורה?, תמונות, יום הזיכרון לשואה והגבורה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הצופים - טיול פסח.


חלף שבוע מאז הטיול של הצופים.

השורה התחתונה היא שהילד חזר מאושר.

מחייך, מלוכלך, רעב וכל כל מאושר.

ידעתי שעשיתי נכון.

 

 

זה התחיל בשבת שעברה בחמש וחצי בבקר, אז לקחנו את אורי לשבט,

הוא פגש בשמחה רבה את חבריו, והם עלו לאוטובוס.

אני היתי חצי שבורת לב,

האם יהיה לו טוב,

האם הוא יצליח להרדם?

האם יהיה מספיק חם?

ואוכל?

ומה יקרה אן יהיה המון אבק והתקף של אסטמה יגיע?

ומה עם זה שאני לא בשליטה, שאני לא שם לעזור (ואולי להפריע לו??)

 

ברגע שנכנסנו לאוטו, התחלתי להרגיש שזה לא נכון, שעדיעף שהילד היה נשאר איתי...

אבל הראש כמו שהראש תמיד יודע לעשות אמר ...

לא גברת זה הדבר הכי הכי נכון לאורי.

הוא יצמח,

הוא יגדל, 

יהיה לו נפלא.

הגענו הביתה לבית.... ריק.

בלי רעש של "ראש גדול ראש חדש"

בלי מישהו שכל הזמן קופץ על המתח בחידר שלו.

בלי השירים של סטסיק ובן-אל תבורי...

האמת,

בית משעמם.

 

הלכנו קצת לישון בכל זאת לקום ברבע לחמש בשבת זה קצת אכזרי..

אחר כך נסעתי להורים,

להתנחם אצל אמא.....

כן כן, גם בגיל 55.5 הכי כייף להתנחם אצך אמא.

היא כמובן אמרה מה שידעתי, שהטיולים האלה זה הכייף הכי גדול שקיים.

והכי כייף בעולם לאורי שיצא עם החברים.

 

ביום ראשון אחר הצהרים הוא חזר.

מלא בחוויות כייפיות.

מלא בסיפורים,

על צב חמוד שמצאו בדרך,

על האוכל של הצופים,

על המדריך, והמדריכה שהיו איתו כשהיה זקוק לונטולין שלו,

על שבהתחלה פחד שבלילה יהיה לו קשה אבל לא, לא היה קשה היה הכי כייף בעולם.

על כך שהם ישנו ארבעה בנים באוהל שלו.

על הבדיחות שסיפרו,

על ברד שירד באמצע שומקום...

 

ואני,

הרגשתי כל כך גיבורה שנתתי לו לחוות את החוויה המופלאה הזו.

שהצלחתי למרות הקושי הענקי לשחרר אותו.

שהנה הוא גדול מספיק ויכול ויודע להסתדר.

שמחתי כל כך לראות שאני יכולה לשחרר גאה בעצמי כל כך.

 

 

לא אומרת שבטיול הבא יהיה לי קל.

אבל בטיול הבא אדע שהוא יכול....

ואשמלח אותו עם כל אהבה שבי לחוות להנות... להיות צופפיניק.

 

שבט הע*מר תודה,

אתם אכן אמפריה בדיוק כמו במורלים.

 

 

תחשבו טוב יהיה ממש טוב,,

אורלי

 

 

 

נכתב על ידי אמא של אוּרי , 8/4/2017 10:57   בקטגוריות אביב 2017, אוּרי, אמהות, אני, הנושא החם, חופש, כיתה ד, צופים, שבט הע*מר - גדוד יהב  
הקטע משוייך לנושא החם: חופשת הפסח
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





54,732
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , האופטימיים , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאמא של אוּרי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אמא של אוּרי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ