לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על עצמי ועל העיר ועל אישה


There will be an answer, let it be

כינוי: 

בת: 29

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2017

אני רוצה לכתוב על הגעגוע אלייך


ושוב אני נתקעת ואין מילים.


אני מרגישה כמו עבד שנכנע לאחרונה. בכל פעם את עולה.. זכרונות צפים ורגעים בהם הרגשתי את הנצחיות שלנו. עולים בדמיוני בהווייתי ונוגעים לא נוגעים. מרגישים כל כך אמיתיים ובמבחן המציאות כל כך שקריים.


ואני עבד שחי בניגודיות שביניהם וממשיך לתת ללב שלו לעשות בו כרצונו.


אני מרגישה כל הזמן צורך להתנצל. בפני העולם בפני עצמי, להתנצל על שגרמתי לך לעזוב.


להתנצל כי אם עזבת אז אני אשמה. אז אני יכלתי ל.. ואני יכלתי ל.. כי.. לא יודעת אפילו. אני לא מצליחה למצוא מילים הגיוניות שיתארו את האשמה. את העלבון. את הבושה. שאת עזבת אותי. ואת הפתעת אותי. שאת הלכת כך על דעת עצמך. בלי להתחשב. בלי לשאול לדעתי. אפילו תחושת כשלון על שלא יכלתי "להחזיק" אותך! שלא יכלתי לשמור עלייך. בושה נוראית על שאיני יודעת להסביר לגמרי למה הלכת, ומשהו בי קורץ שאני סוחבת איתי איזו הכחשה וסיפור חד צדדי מאוד. שלא הסכמתי שם לראות את עצמי. את הצדדים המכוערים שלי. 


ואני חיה מרגע לרגע ונותנת לרגע לעשות בי כרצונו...


והנה שוב רגע שבו אני מרגישה כאילו הדבר היחיד החשוב בעולם זה האהבה שלי איתך.


רגע הזוי.. לא קשור למציאות ומונפץ.. אבל ככה הוא עולה.


ובושה קטנה מופיעה ומהר מאוד אני פשוט נותנת לרגע להיות. כבר במעיין אוטומט כזה.


היי. שלום. רואה שבאת לבקר שוב.


הנה אני הולכת כאן עם התחושה הזו שחיי אינם חיים בלעדייך, והעולם שותק.


ואף אחד לא קופץ ואומר היי! זה לא נכון. כי אף אחד לא יודע שהתחושה הזו עולה יום אחרי יום. בערך .. פעם בכמה שעות.


אף אחד לא יודע שאני הולכת בעולם, ובפרצוף אדיש וארשת ריקה, מחביאה בפנים שברון - שהעולם שבור בלעדייך. שעולה בי שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב.... ושוב ושוב.


אני גם לא מספרת ואולי רק עכשיו מתחילה קצת להפתח...


כי מה אגיד, שאני שבורה, שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב.... 


שאת אי שם בהר הקר והמרוחק של החיים שלך ואני כאן כואבת ונשברת יום אחרי יום אחרי יום...


איזה מן חיים של "אומץ" אלה. כשאני נתקעת בפגיעות ואת הולכת בראש מורם?


כשאני עמוק בעלבון, ואת באגו טריפ?


כשאומרים "קשה מנשוא" הבנתי למה מתכוונים. גם בלי לבחור את הכאב הזה אני נושאת אותו. כשהוא עולה אני רק בוחרת לאפשר לו, ובפועל אני זו שצריכה לשאת אותו.


שוב.


ושוב.


ושוב.


ושוב...


...


ושוב.

נכתב על ידי , 28/11/2017 03:07  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



13,256
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לערסקטן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ערסקטן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ