בימים כל כך בהירים אני לא יכול לצאת מהבית. עברתי ניתוח בעיניים ועכשיו אני צריך להיות בחושך במשך חודש. אחי הגדול מנצל את הזמן הזה כדי לצאת עם החברים שלו בלעדיי. בדרך כלל אני מבקש להצטרף אליו, ואמא מחייבת אותו לקחת אותי גם.
היום אני לבד כל היום, וכנראה גם כל הלילה, כי ההורים חוזרים רק מחר, ויובל בטח ישאר לישון אצל החברים שלו. אם אמא הייתה יודעת שיובל משאיר ילד בן 9 לבד בבית היא כבר הייתה עושה לו משהו מאד מאד לא נעים.
אני שוכב על המיטה שלי בחושך וחושב מה לעשות. הייתי קורא, אבל את הספרים שלי כבר קראתי, ויובל לא מרשה לי להתקרב לספרים שלו. אני מרגיש ששקט מידי, ומשהו מציק לי בבטן. אולי בכל זאת אציץ באחד הספרים שלו, הוא לא ידע.
באור עמום ומחניק, אני עובר לחצי החדר השני, החצי שלו. על המדף כעשרים ספרים, רובם בכריכות שחורות. ספר שכריכתו חצי אדומה וחצי לבנה קופץ לי לעיניים. אני לוקח אותו. "מבפנים" של רוֹגדוּס זֶד. רוגדוס זד?
גלים של תחושה מחניקה עוברים לי בגוף. אני רוצה לפתוח את החלון. אני לא יכול, אז אני מגביר קצת את האור וניגש לפתוח את הספר. כשאני פותח בעמוד הראשון, אני מרגיש שמשהו עובר דרכי. פעימות ליבי מואצות. בעמוד הראשון כתוב: "אתה". אני? מה אני?
אני שומע דלת חורקת בבית. יש לנו רק לדת אחת שחורקת, וזו הדלת של השרותים. אני חושב שיובל נכנס, וממהר להחזיר את הספר למקום. הספר לא נסגר לי כמו שצריך ואני נכנס ללחץ. לבסוף אני מחזיר את הספר למקום בצורה הפוכה, כך שהצד הפתוח שלו יהיה חיצוני. אני הולך לשרותים ורואה את הדלת סגורה.
"יובל!" אני צועק לו.
שתיקה.
אני דופק בדלת ושוב קורא לו. אין תשובה. אני פותח את הדלת ולא רואה אף אחד. אני ממשיך לחפש אותו בכל הבית, אבל הוא לא נמצא. אני מחליט לחזור לספר שוב. כשאני מחפש אותו על המדף, אני רואה שהוא הפוך מאיך ששמתי אותו. אם יובל היה נכנס, הייתי שם לב בטוח. אני לא יודע מה לחשוב ופשוט לוקח את הספר. אני מגיע לעמוד השני ומרגיש מגע על כתפיי, אבל אין אף אחד. כתוב: "כבר".
אני מרגיש שרגליי מתקשות להחזיק אותי ומתיישב על הרצפה. אני עוצם את עיניי ושומע רוח. הכל סגור. בחיי...
כשאני פותח את הספר בעמוד השלישי אני מרגיש חולשה. אני חושב שאני חולה. כתוב: "לא". אתה כבר לא?
"אתה." אני שומע.
לחץ גדול בחזה והבזקי אור בעיניים. אני רוצה לבכות. אני מנסה לקום, אבל לא מצליח. אני חושב שאני עומד למות. אני זוחל לטלפון. אבא.
אני מגיע לטלפון ומחייג לנייד של אבא.
"הלו?" הוא עונה.
"אבא! אני עומד למות!" מנסה לצעוק מתוך בכי, אבל שום קול לא נשמע. "אבא!!!" אני מנסה, לא מצליח. "אההה...!!!" שום דבר.
"הלו?" הוא חוזר. "אין לי זמן לשטויות שלכם." הוא אומר ומנתק.
פתאום אני מרגיש יותר טוב. אני קם על הרגליים ומנסה לדבר. אני אומר: "רצח." לא התכוונתי, זה לא מה שרציתי להגיד.
אני הולך למטבח. אני לא רוצה ללכת לשם, אבל אני הולך בכל זאת. אני לוקח סכין גדולה וחדה. אין לי מה לעשות איתה. אני משתגע.
יובל נכנס. אני מחייך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Out of her mind
