לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

כתיבה תמה


נשברתי. פתחתי בלוג. נראה אם יצא ממנו משהו או שלא


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2009

סימבוליקה אמוציונלית


אני אוהבת אותך

במשפחת גרויס לא אומרים משפטים כאלה. ההורים לבית גרויס לא נתפסו מעולם על ידי מי מבנותיהם באמירה אמוציונאלית מפלילה. להגנתם יאמר שגם את הוריהם שלהם לא תפסו מעולם באמירות כגון אלה. יתכן והיתה זאת המנטליות הסובייטית דלת הרגשות של הצד הזה, או הגשמיות החקלאית הבוטה של הצד ההוא, אבל דיבורים ברגשות לא בבית ספרנו.

 

לא שחלילה חסכו ההורים גרויס מבנותיהן אמצעים, או מגע, או את שבט לשונם או את מיטב מאמצי החינוך שיכלו לגייס בכל האמצעים שעמדו לרשותם. עם כל הצניעות, יאמר לזכותם כי העמידו בנות לתפארה. אך אהבה ישירה, גלויה, חמה – את זאת ניפקו בביתנו במשורה.

 

לא יפלא איפוא כי מי מהעלמות גרויס מצאה לה לא פעם אהבה באפיקים חסכוניים פחות. אכילה רגשית למשל. פיקסציות אוראליות ממושכות למשל. קשרי אהבה בכל נימי נפשן עם רוזנות הבית מהזן הכלבי, או קשרי תשוקה טוטאליים, שתלטניים ומאכלי-כל שאמנם דוברה בהם אהבה, אך ברבות הימים התברר כי מאהבות כאלה שומרת נפשה תרחק. (אני חוסכת מכם את הקישורים, אבל אתם כבר יודעים איך לדפדף בי לאחור).

 

גם אמירת המשפט "אני אוהבת אותך" התכנסה והשתבללה אל תוך עצמה לנוכח נסיונות העבר, והודיעה כי היא לא ראשונה ושהצד השני קודם. כי להיות תמיד הראשונה לומר "אני אוהבת" נגמר עד כה תמיד בדמעות, אז אולי באמת עדיף ללמוד מההורים גרויס ולשתוק את האהבה.

 

יתרון אחד יש לשנים של אי-אמירה: זו שלא נאמרת למדה לזהות רמזים סובטיליים, לקרוא סמלים, להריח מסרים תת-הכרתיים ולטלפת אובייקטיבית מול כל עפעוף של הצד השני. המתנות שהביא פאפא גרויס למאמא גרויס ממסעותיו היו תשורות אהבה. תמונות מסויימות של בנות הבית שנתלו או אולבמו העידו על האהבה הלא מדוברת של ההורים לבנותיהן – וכגודל ההגדלה, כן גודל האהבה. התעקשותם של ההורים גרויס להגיע לימי הורים, טקסי סיום, הענקות תעודה וכדומה ואף להתפאר בהם לשומעיהם העידו על אהבתם (שכן לא בהתיישבות העובדת ולא בקולחוז הסובייטי נהוג היה להתפאר קלה כחמורה במעשי הילדים). משפט המפתח "סעי בזהירות!" אף הוא הפך לקוד משפחתי מחליף. ועוד כך וכך פריטים נוספו עם השנים ללקסיקון הסימבוליזם המשפחתי: כינויי חיבה מסויימים, מבט רך שמלווה גם את החמורה שבנזיפות או הביקורות, טקסי הכנת קפה מפורטים הזוכרים את הספל המועדף והכפית החביבה, מתנות מתחשבות ורגישות במיוחד, והמשפט המתועב "אני לא רוצה שתיפגעי" שמשמעו תמיד "את תיפגעי ואני אהיה פה לספוג את הדמעות". הפיכתם של הגרויסים לאחרונה לסבים גאים ריככה אותם קמעה, והשיבה ללקסיקון גם זעקות שבר כמו "קר לה!", ואינטונציות עולות שהיו שמורות על פי רוב אך ורק לגורי כלבים, אך יושמו בהצלחה גם על גורת האדם המתקראת נכדה. "מתווווווווווווקקההההה!" למשל היא קריאת אהבה גרויסית שלא היתה מביישת אף ציפור שיר בעונת הרבייה.

 

טבעת (1)

חדי העין שביניכם וודאי הבחינו כי המספר שמופיע פה בצד ימין למעלה ליד שמי, עלה באחד מאז ביקורכם האחרון פה. אין צורך לברך, שכן הפסטיבלים כבר שכחו סביבי, אך אני מזכירה זאת כי מאמא גרויס התייצבה לאירועי הל"ה ובידה מתנה מפתיעה עד מאוד. טבעת. ולא סתם טבעת, כי אם ירושה משפחתית עתיקה הישר מאצבעה האירופאית עטורת הקלאסה של מי מהסבתות של הסבתות של הסבתות של מאמא. טבעת שמאמא ענדה על אצבעותיה הענוגות מאז שאני זוכרת אותן. הטבעת שלה. ואם זו לא מחוות אהבה ענקית, אני לא יודעת מה עוד יכולה לעשות מאמא חוץ מלחבק את בתה ופשוט לומר לה "אני אוהבת אותך".

 

מוניקה טענה כל הזמן שללכת עם טבעת כזו זה מחייב, ועשוי אפילו להעביר מסר לא נכון. אבל גם היא הסכימה – אחרי ששמעה את הנאום של מאמא גרויס שליווה את המתנה – שאני לא יכולה שלא ללכת איתה. משום מה זה פתאום ברור שלא משנה איזו אהבה הטבעת הזאת סימלה לפני כמה דורות, היום היא מסמלת בשבילי אהבה של אמא אחת לבתה, ולענוד אותה זה כמו להצהיר בחזרה שגם אני ... אותה. נו זה, אתם יודעים, אל תצפו שאני אגיד את זה ראשונה.

 

טבעת (2)

אני יושבת מולו ולא יכולה שלא להגניב מידי פעם מבט עויין אל הטבעת המאוד ברורה שעל אצבעו. זה ילדותי, אבל אני פשוט שונאת את הטבעת הזו. בגלל מה שהיא מסמלת ובעיקר בגלל מה שהיא לא. אני יודעת למה הוא עונד אותה והוא הסביר לי את הבחירה שלו להמשיך ולענוד אותה, אבל כשאנחנו יושבים זה מול זה אני רוצה לשלוח יד ולמשוך אותה מעליו. הטבעת שלו גורמת לי להרגיש כמו האשה האחרת. כמו המאהבת שנועצת עין בטפריה של האשה החוקית הנעוצים בו.

 

זה מוזר, אתם יודעים. עד לפני כמה שנים לא הייתי ערה כלל לסוגיית הטיבוע של גברים. פאפא גרויס הוא ציפור דרור בלתי מטובעת וגם יתר הגברים במשפחה לא חזקים במיוחד בסימבוליקה אצבעית. לפחות לא בדור של ההורים והדודים והסבים. לפחות לא עד כמה שיצא לי לשים לב. למיטב ידיעתי בטקס החתונה היהודי הטבעת היא סמל לרכישת הכלה בידי בעלה. אבל בדור שלנו טיבוע הפך לאמצעי מקובל להצהיר על השתייכותו של העונד לקבוצת ייחוס "נשואים", ואני בטוחה שאם נבדוק את העניין לעומק נראה כי העיצוב והחומר מעבירים עוד מידע על קבוצת הייחוס הספציפית, ומחדדים מסרים כמו סטטוס באתרי היכרויות מסויימים (נגיד נשוי ומחפש, נשוי ובוגד, בקשר פתוח, נשוי מסורתי או מאוהב באשתי).

 

כשהכרתי אותו אני די בטוחה שלא היתה שם טבעת, זו צצה בחטף ושוב נעלמה ולא הותירה אחריה אפילו פס שיזוף, אך לאחרונה חזרה וקנתה את מקומה דרך קבע על ידו. ואני שונאת אותה. המאייר מציע תיאוריה: הוא הולך איתה כדי להרחיק נשים אחרות, לא אותך. אבל אני לא יכולה, אני משיבה. זה מה שהטבעת הזו מסמלת, הקשר שלו אתה. ואני יודעת שהקשר שלהם לגמרי נגמר. אבל משהו בטבעת הזו מעגן אותו לקשר ההוא, שהיה, וכאילו לא מפנה מקום לקשר שלנו. אתה אומר 'תפוס', ואני קוראת 'לא פנוי'. וזה שטותי כי כל מה שהוא אומר לאחרונה מפנה לי עוד מקום אצלו. זה שטותי כי זה לא אשמתו שהרקע שלי בסימבוליזם רגשי תוקע אותי דווקא על חתיכת המתכת המכוערת הזאת. ולא זה מה שעוצר אותי מלהגיד לו שאתה יודע, המשפט הזה שאני לא רוצה להגיד לפני שהוא יגיד. זה שאני לא אומרת כל עוד על היד שלו יש סמל לאהבה שהיתה ונגמרה.

 

נכתב על ידי קתרינה גרויס , 29/12/2009 15:28   בקטגוריות אמוציות לא בבית ספרנו, שיחה שהיתה, אהבות קודמות  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של precious ב-20/9/2010 13:37
 





כינוי:  קתרינה גרויס

בת: 43

תמונה





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקתרינה גרויס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קתרינה גרויס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ