לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  דֶייְנָה

בת: 25

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2015

לנשום עמוק.


אני מפחדת. 

כשאתה כאן, הכל מרגיש בטוח יותר אבל ככה הפחד פתאום כבר לא מודחק וניתן להרגיש אותו בחוזקה. 

גם כשהיית כאן הוא היה קיים, אבל נאחזתי בעובדה שאתה כאן, נאחזתי בחיוך שלך, בצחוק שממלא אותי מבפנים, בלהרגיש אותך ולומר לעצמי כל לילה שאתה שלי יחד עם זאת. 

ועכשיו הכל שקט ונעשה חשוך כאן... אני משותקת מהפחד, שתקף אותי הכי חזק שיש לאחר ההדחקה. 

כבר עזבת פעם וכשעשית זאת, לא התכוונת לחזור. 

רק בגלל ההתעקשות שלי אתה עדין כאן... 

אני מתאפקת ושותקת, הפחד משתק אותי, אם אגיד משהו, זה יכול להתפתח לריב ואתה תקום ותלך. 

שמישהו יגלה לי איך מתגברים...?

איך שמים הכל מאחור וממשיכים הלאה?

הרי הכל היה טוב, כל עוד היית קרוב הצלחנו והיה לנו טוב. 

היו רגעים שהרגשתי את המועקה בתוכי, את הפחד, את הכעס, אבל העברת הכל הלאה ממני. 

איך אפשר לשכוח את הרצון שלך בהפסקה וחצי ממני? את הישיבה ברכב בעודך אומר לי שאתה לא מסוגל? את כל המילים "אנחנו לא מתאימים", "זה נגמר", "זה לא הולך" ועוד ועוד. 

איך אפשר לשכוח את הערב שהרגשתי בגללך כאילו אני חצי מתה, כשהרגשתי את הכאב בכל חלק בגופי, ולא ידעתי מה לעשות בשביל לגרום לו להיפסק מלבד לקרוא לך ולהתחנן שתחזור? 

איך אפשר לשכוח ששאלת אותי אם אני מסוגלת להתגבר על כל מה שקרה וידעתי שאני חייבת לומר כן בשביל לא לאבד אותך למרות שהכעיס אותי שאתה לא לוקח אחריות על המעשים שלך ובמקום לשאול אותי, לא אמרת שאתה תעשה הכל בשביל לתקן ובשביל שאסלח לך...?


אני אוהבת אותך אבל הפחד משתק אותי ואני לא מסוגלת יותר... לחשוב אלף פעם לפני שאני אומרת משהו בשביל שלא תקום ותלך, כאילו אתה איזה ה' ואני סתם מישהי שלא שווה כלום. 

אולי אנחנו באמת לא צריכים להיות ביחד

 

לנשום עמוק... ולקוות שיעבור. 

נכתב על ידי דֶייְנָה , 12/4/2015 19:32  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני מבולבלת. 

אתמול חשבתי שאני כועסת ועצבנית עליך ואז בלילה, אחרי שחזרת מהמפגש עם החברים ונשכבנו יחד במיטה וחיבקת אותי, הבנתי שאתה חוזר לצפון ושהנה, זה מתחיל שוב... עד שכבר התרגלתי שאתה נמצא, והיה לנו באמת חופש כיפי וטוב ומהמם ביחד. 

הבנתי שאני שוב נשארת בלעדיך, שאני צריכה להתרגל מחדש למציאות ונשברתי, הדמעות התחילו לרדת כמו נהר ולא הצלחתי לעצור אותם, למרות שביקשת ממני לא לבכות, בזמן שניגבת לי את הדמעות. 

חיבקת אותי חזק ולחשת לי באוזן דברים נעימים, כמה אתה אוהב אותי ושלא רחוק היום שנגור ביחד ויהיה לנו מקום משלנו ואני אחליף את שם המשפחה שלי לשלך ונבנה לנו בית עם שני ילדים והמון אור וכיף ושמחה.

אבל משום מה הכמה ימים האלה נראים לי כמו נצח, כי אני יודעת שאחרי שהסופ"ש יגמר, אתה שוב תלך ויש עוד חודשיים שלמים לפחות להיות במצב הזה.

וכמה עוד אפשר? כבר שנתיים ככה... וזה כבר מכביד ונהיה קשה ונמאס כבר להישאר בלעדיך כל שבוע מחדש.

והנה שוב הדמעות מגיעות, ואין לי כוח כבר לכלום...

ופשוט נמאס.  

 

נכתב על ידי דֶייְנָה , 12/4/2015 10:39  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדֶייְנָה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דֶייְנָה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ