לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  דֶייְנָה

בת: 24

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2015


זה לא עובר. זה לא חולף. 

ואתה?

כאילו כלום, כמובן... הרי לא אתה נפגעת עד עמקי נשמתך. 

לא לך סטרו כל הפעמים האלה ולא לך סרבו פעם אחר פעם. 

לא לך אמרו שאתה לא מתאים, שזה נגמר.

לא אחריך השאירו זמן ובו שקט אינסופי.


אני אוהבת אותך, אתה יודע?

אבל אני אוהבת אותך אהבה אחראית, אהבה עם עיניים פקוחות. נכון שבמשבר ההוא שהיה לנו, כשחשבתי שאיבדתי אותך, גם איבדתי את עצמי והתפרקתי לחתיכות קטנות וביקשתי שתחזור ורק היה חסר שארד על ברכיי... נכון. 

אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שזו אהבה של מציאות ולא של חלום, אהבה שמביאה אותי לחשוב האם אני מסוגלת להישאר בקשר שלאט, לאט גורם לי להרגיש כל כך חסרת ערך...?

פעם גרמת לי להרגיש על פסגת העולם, היום אני כלום ושום דבר. 

ואף מילה כבר לא תעזור כי הצורה שבה דרכת עלי וזרקת אותי תמיד תהיה שם איפשהו, כי אתה אפילו לא מנסה לכפר על כל הטעויות האלה שכבר הודית שעשית. 

בברכה שלך לשנתיים שלנו כתבת לי "היו לנו קשיים, בייחוד בזמן האחרון, ועשיתי המון טעויות שכמעט עלו לי בדבר היקר ביותר- בך. טעויות שאני לא מתכוון לחזור עליהן, פגעתי בך, אני יודע, ואין יום שאני לא מצטער על זה". 

אתה יודע... ניסיתי, באמת שניסיתי לראות את הצער הזה, אבל מלבד המילים, לא הבחנתי בדבר. 

מילים זה הכי קל לומר, ומי כמוך יודע, במיוחד אחרי כל מה שקרה, שבשבילי למילים אין עוד משמעות. 

כי הרסת את האמון שהיה לי בך, ובמקומו טמנת שם כאב. 

וכל הטוב הזה שהבאת אל חיי מתגמד ונעלם לנוח ההתעלמות המכאיבה הזו שלך, דרך בה אתה תמיד בוחר ללכת כשנוח לך. 

כי זה נוח להתעלם, כי אני תמיד אשאר. 

רק שהפעם אתה טועה והטעות הזו עלולה לעלות לך בגדול. 

ויכאב לי, אבל עוד יותר נמאס לי... להרגיש חסרת ערך, מובנת מאליו. 

לא משנה כמה פעמים אדבר איתך, זה לא יעזור, אתה- תשאר בשלך. 

לא תעשה שום דבר.

וכמה פעמים אפשר לומר לבן אדם שהוא צריך להוכיח את עצמו כדי שהקשר הזה ימשך?

אם הוא לא לוקח את זה לתשומת ליבו מיד, כנראה שזה לא מספיק חשוב לו.

אני יושבת כאן וחושבת על כל מה שקרה בינינו, על כל הפעמים שפניתי אליך וניסיתי להסביר לך... בהודעות, בעל פה... בטלפון ופנים מול פנים.

כנראה שאין בך רצון להבין. 

אני אוהבת אותך אבל אני יודעת שאני צריכה לבחור בעצמי. 

כמו שראיתי היום בתמונה הזו את הכיתוב- "בן אדם שבאמת אוהב אותך, אף פעם לא יתן לך ללכת, לא משנה כמה המצב קשה". 

אין לי מושג מה לעשות, אני כבר מיואשת וחסרת כוחות. 

הבטחתי לעצמי להרים ידיים ולא להילחם עליך יותר, כי לא נתתי לך ללכת, אבל אתה נתת לי ללכת כבר יותר מדי פעמים. 

ואולי... כל מה שאני רוצה זה שפעם אחת גם אתה תלחם עלי ותראה שגם אתה אוהב, שגם אני שווה מבחינתך את המלחמה הזו. 

ואם אני צריכה לאבד אותך בדרך, שכך יהיה. 

גם כשהמצב היה קשה, לא וויתרתי עליך באף שלב, גם אחרי שאמרת לי אלף פעם שאתה לא מסוגל להיות בקשר הזה ושאני לא מתאימה לך. 

אז עכשיו אתה צריך להוכיח לי למה אתה כן צריך להיות בקשר הזה ואם אתה לא מסוגל לבצע את ההוכחה הזו, כנראה שבכל זאת אתה לא צריך להיות בו. 

 

 

נכתב על ידי דֶייְנָה , 25/2/2015 20:31  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



.




אני מחכה... נושמת עמוק ומחכה.
אבל כלום לא קורה.
אתה לא עושה שום דבר.  
נכתב על ידי דֶייְנָה , 25/2/2015 11:28  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




נלחמתי עליך שוב ובסוף חזרת... אבל עכשיו... משהו בי נשבר. 

ואני לא שלמה עם הקשר הזה בכלל, אחרי כל מה שקרה, קשה פשוט להמשיך הלאה כאילו כלום. 

אין בי יותר כוחות ואני פשוט מנסה להדחיק הכל, אבל מדי פעם זה חוזר וצף בתוכי. 

אני לא יודעת מה אני רוצה שיקרה... 

אני יכולה או להחליט שאנחנו ממשיכים ביחד ואז לשים את כל מה שקרה בשבועיים האחרונים בצד או להיפרד ולאבד אותך ואחרי יום שישי אני יודעת שאני לא אעמוד בכזה דבר. 

אחרי ההתמוטטות של יום שישי ותחושת הלבד והדמעות, שבסוף חנקו אותי וגרמו לי להוציא את הכל מתוכי ולהקיא.

כאב לי שאתה לא נלחם עלי, כאב לי שאתה כותב לי חד משמעית, בלי שום בעיה "זה נגמר". 

כאב לי שאתה לא מסוגל להכיל אותי, לחבק, להבין. 

וזה עדין כואב... זה כבר לא שאלה של ריב, זו השאלה האם אתה מסוגל עדין להכיל אותי ולהבין גם אותי מדי פעם?

כי אם לא, אין טעם לקשר הזה. 

זו הייתה הפעם האחרונה שאני יורדת על ברכיי ומחזירה אותך אליי, כשלך מצד שני לא אכפת. 

אתמול התפרקתי, נשברתי ובכיתי ואחרי שאמרת לי שאתה כל כך אוהב אותי, אמרתי לך שאם אתה כל כך אוהב אותי, אני לא מבינה איך אתה היית מסוגל לוותר עלינו ככה, בשניה... במשך השבועיים האלה ויתרת עלינו כל כך הרבה פעמים וכשדברתי איתך על זה בטלפון, הבטחת לי שתפצה אותי, הבטחת לי שתחזיר לי את הביטחון בך ובאהבה שלך. 

במקום זה אחרי ריב לקחת את הדברים שלך ואמרת לי "שיהיו לך חיים נפלאים" וטרקת את הדלת אחריך. 

באיזו זכות בכלל אתה חושב שמגיע לך לעשות כזה דבר אחרי כל מה שעשית בתקופה האחרונה?

אחרי כל התקופה הזו, שבה פגעת בי כל כך?

ועל הכל סלחתי לך... על הכל... כי זה או לסלוח לך או לאבד אותך. 

שוב נשברת, זה היה התירוץ שלך.

ואני? מה איתי? אני לא יכולה להישבר, אסור לי להישבר, אני צריכה כל פעם מחדש להוכיח לך כמה אני אוהבת אותך ואתה סוטר לי פעם אחר פעם.

אני כבר לא יודעת מה לומר לך... 

אני לא יודעת אם אני מסוגלת כבר לסלוח, לקבל, להכיל... 

רק הזמן יגיד את זה. 

בינתיים אתה נסעת לשם וכמובן שהשארת אותי לבד, כי אין לך דרך אחרת... או אפשרות אחרת.

ואני צריכה להבין... להבין ולשתוק. 

אחרת תחליט שזה נגמר ותצא בסערה שוב ואני אעבור את כל הסיוט הזה מחדש.

אין לך מושג מה עבר עלי באותו ערב, כמה בכיתי, כמה שניסיתי להרגיע את עצמי, כלום לא עזר. 

התחלתי להתכתב איתך בהודעות, כתבתי לך שאני צריכה אותך, שאני לא מרגישה טוב ואתה בתמורה כתבת לי שזה נגמר. 

ובסוף... פשוט נשכבתי במיטה עם השמיכה עלי וחיכיתי שהאדמה תבלע אותי.

הכאב היה כל כך חזק ואין לי מושג מאיפה מצאתי את הכוחות לכתוב לך שזה לא הוגן שאתה נפרד ממני ככה, שהמינימום שאתה חייב לי זה מפגש... 

וסירבת. 

אז התפרצתי עליך כי לא יכולתי יותר, לא היה לי אוויר כבר ואמרתי לך שלפחות תדבר איתי בטלפון ותגיד את המילים, כדי שנסיים עם זה כבר, אחרת אני לא אוכל להמשיך הלאה (למדתי מפעמים קודמות). 

בסוף התקשרת וניסיתי לומר לך את כל מה שהיה לי להגיד ודברתי מאהבה ולא מרגש שלילי, למרות שכעסתי והייתי פגועה, ידעתי שיש לי סיכוי אחרון להחזיר אותך אלי ולא לאבד אותך. 

ועכשיו אני יושבת כאן בחדר ויודעת שאם לא היינו מדברים בטלפון באותו ערב ואני הייתי יכולה להיות רק טיפה אדישה ולהתכחש לכל הרגשות שלי, אתה לא היית בחיים שלי היום כנראה... וגם אמרתי לך את זה.

ואתה רק אומר שאתה מצטער, אבל אני לא יודעת אם צער כבר יעזור... באמת שברת אותי ועשיתי הרבה יותר ממה שאני מסוגלת לעשות. 

וקשה לי עכשיו, כי אני מרגישה את זה בכל איבר בגוף שלי. 

וזה לא נותן לי פשוט להתקדם... הכל חסום וקשה לי להאמין והפחד שולט עלי, עוד שבוע שוב תהיה לנו מריבה ואתה תגיד שאתה קם והולך ולא חוזר.

אין לי מושג מה לומר לך.

אולי הזמן יעזור... אולי לא.

כל מה שנותר זה לחכות. 

 

נכתב על ידי דֶייְנָה , 9/2/2015 09:13  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדֶייְנָה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דֶייְנָה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ