אני אמור לעבוד והקצבתי לעצמי עוד שלושה מאמרים להלילה אבל מי מבטיח שבכלל אעמוד בזה. אני לא מסוגל לעמוד במצבים שבהם מפתיעים אותי בדברים. שני דברים משעשעים יחסית בהקשר לאמא שלי - ישבתי איתה בחדר הבידוד לפני כמה ימים והיא שמעה את "באביב" של מיכה שטרית ואז אמרה כמה השיר הזה מדבר עליה וכמובן שבלב צחקתי מן צחוק חיובי ואוהד, וחשבתי שאולי זה מן משהו גנטי ותורשתי, רק שבמקרה הזה, זה כמובן הפוך. הדבר השני זה שהיום היא אמרה לי כמה היא מעריכה את עצם השהות בבית, כמו שאני הייתי אחרי שהתגייסתי. ואולי החרא הכי גדול שאדם אוכל בחיים יכול להיות גם הדבר הכיטוב בחיים שלו, או לפחות הדבר המשפיע ביותר ולא רק הכי רע?
ועוד על ענייני צבא-המצב היום. אז נכנסתי עכשיו לפייסבוק של שני מתרגלים שלי (תגידו לי בבקשה שגם אתם אחרת אני ממש ארגיש רע על זה), וחשבתי גם שבזמנו לא הייתי יכול להיכנס לפייסבוק של מפקדים בטירונות ובקורס כי לא היה פייסבוק. הטריגר שלי להיכנס היה קצת מוזר. היום אחת המתרגלות התנצלה שהיא תחזיר איזה עבודה רק מחר כי בגלל אירוע אישי זה התעכב וישר התחלתי לדמיין מה הי הלה. אהבתי לעשות את ה מאד עם המפקדים בקורס יסוד שלי, כשניסיתי להאניש אותם למרות שאז הם הראו מן קשיחות שכזו (מחשבה מוזרה כמה אני זוכר אותם והם לא זוכרים אותי כנראה וגם עוד לא מאות חניכים, אבל ככה זה), אז התחלתי לדמיין אם יש להם בני או בנות זוג, הורים, אחים, מקרים שבהם הם בוכים וצועקים ונו - מתנהגים בצורה אנושית.
אז היום ניסיתי לחשוב, ואמרתי נו, ניכנס לפייסבוק אולי נראה משהו, וכמובן שלא היה כלום. נכנסתי אח"כ לפייסבוק של מתרגל אחר שלפי התמונות נראה שבאמת כל כולו שקוע בענייני האקדמיה וזה דווקא נחמד. היום התחלתי לחשב כמה זמן עבר מתקופות מסוימות, שהרי עכשיו כבר 2012 וזה טורף את הקלפים במידה מה, וקלטתי שעבור 3 שנים מעופרת יצוקה, וזה פסיכי ומרגיש המון זמן ומעט זמן בו זמנית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
