לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


בין הבריחה, ובין ההסתרה, בין ההכחשה, ובין התמיהה, בין הפחדים, ובין השאיפה, ישנם חיים. החיים שלי.

Avatarכינוי:  Dum Dum Philosophy

בן: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2013    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2013

עומקו של ראי


חלו תמורות בחיי. הזזתי את עצמי לכיוון שאני רוצה, חיובי יותר, מלבב יותר, משחרר יותר.


ועם זאת גיליתי כי המציאות לא רואה אותי כפי שאני .


 


לאחרונה כשאני מתחיל להכיר בחורים, לא משנה הפלטפורמה (בין אם היא אתרי היכרויות למיניהם, פאבים או פייסבוק) אני מגלה כי מאחר ואינם מכירים אותי הם שופטים אותי על פני מה שצף מעל המים.


בעיקר המראה, ולא המון מעבר. אז כן, מאז השחרור השתנתי קצת והפכתי ליותר מושך (ושאני אומר זאת אני מתכוון לכך שלהבדיל מהעבר כיום הייתי יוצא עם עצמי).


מעבר למראה הם שואלים לגילי.


25 שבוע עוד מעט.


מה עושה בחייך?


כרגע כלום. מובטל. האמת לאמיתה שאני רובץ בבית ללא יותר מידי תעסוקה.


לימודים?


ממתין לתוצאות הפסיכומטרי שיגעו רק עוד שבועיים.


 


אז כן, אני לא גר עם הוריי אלא עם שותפים אבל זה גם לא ממש מעודד אותם להמשיך.


בעיניהם אני מעין כישלון כי אני מובטל שלא עושה כלום.


מעולם, אף אחד מהם לא חשב לעצור שנייה ולשאול אותי למה. מה הביא אותי למצב הזה.


מסתכלים עלי במימד הקטן, הדק והשטוח של מראה. לא רואים מעבר למ"מ פנימה.


אז כן, כשמדברים אתי אני שנון ומצחיק אבל זה לא ישנה להם. 


הדימוי שהם יצרו לעצמם עלי חזק מכל דבר אחר, ובמיוחד מהיכולת שלהם להתעניין קצת.


 


לפעמים אני נגרר לשם. חושב כמוהם, כי אדם נכשל אני.


אני מזכיר לעצמי כי הם, אינם מכירים וגם אינם שואפים להכיר. אני מכיר את עצמי הכי טוב.


אני בן 25 שלא נמצא באקדמיה כי השתחררתי מהצבא רק באוגוסט.


אני מובטל כי אני לא יודע מה יהיה העתיד שלי ואני מחכה ע"מ לקבוע אותו. אני לא רוצה לעשות טעויות.


אני מתגורר מחוץ לבית הוריי ואולי זו נקודת האור היחידה שהם מצליחים לזקוף לזכותי.


לרוב אני גם שוכח שאני לא חסר השכלה. אני הנדסאי. 


 


אז לנשום.


אני הנדסאי, אני סרן במילואים, אני לא גר בבית ואני יכול להרשות לעצמי לא לעבוד כרגע.


זו הנקודה הכי קריטית והכי חשובה שלעולם לא אגיע אליה בשיחות עם בחורים כי מבחינתם אני כישלון.


מה קשה לשאול?


למה אתה לא עובד?


כי אני יכול. כי עבדתי. כי חסכתי. כי אני יכול עכשיו לשבת בבית רגל על רגל, לשתות כוס קפה עד אשר יהיו לי תוצאות הפסיכומטרי ואוכל לבחור מה לעשות עם חיי.


 


אבל הם לא רואים.


אף אחד לא רואה, כי לא מעניין אותם, כי מבחינתם אין עומק אלא רק קליפה, בדיוק כמו שהראי מראה לנו שאנו מסתכלים עליו.


 


 


והבדידות הזו,


הלוואי ותגורש מחיי.

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 21/12/2013 21:49   בקטגוריות גאווה, גייז, דייטים, דעות קדומות, הרהורים, טיפשות האדם, להיות אני, מחשבות, נאיביות, עצבות, רגשות, אהבה ויחסים, שחרור קיטור, פסימי  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





59,476
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , פילוסופיית חיים , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDum Dum Philosophy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dum Dum Philosophy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ