לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


we cannot all do great things, but we can do small things with great love
Avatarכינוי: 

בת: 49





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2008

לכל פליט יש שם


הכל התחיל לפני כשבועיים שלושה, כשאמא שלי הקריאה לי בטלפון מייל שהעבירה לה ידידה. אמנם מייל תפוצת נאט"ו, אבל הידידה הכירה את שולחת המייל, אז הקפאתי לרגע את זלזולי הטבעי בשכאלו והקשבתי.


הנה גרסה מקוצרת של תוכן המייל:


אני רוצה להתוודות.

כמו כולם גם אני שמעתי על העניין הזה עם הפליטים מדארפור ושכנותיה באפריקה.

ואני מודה.

מודה ששמעתי (רדיו) קראתי כמעט כל מילה (עיתונים) וראיתי ככל שניתן היה (בטלוויזיה).

ואכן - זזתי באי נוחות בכורסא, אמרתי שאפריקה נורא רחוקה (גם כשהיא נמצאת במקלטים מעופשים בדרום העיר ליד התחנה המרכזית) ו...- המשכתי הלאה.

למרות - שאני דווקא אחת כזו שאכפת לה. ואני פעילה ומתנדבת בכמה מקומות. אבל, נו ...כמה כבר אפשר?

עד לשבוע שעבר.

לפני כמה ימים מישהו שפך (ממש ככה) מתוך אוטובוסים מאה אפריקאים (מאריתריאה וחוף השנהב) ברחוב שאני גרה בו - ונעלם!

יש ברחוב שלי (שדרות מוצקין בתל אביב) מבנה ישן של מרפאת קופת חולים שאיננה פעילה - ולשם הביאו אותם.

אמצע תל אביב, אמצע 2008, אמצע הכי צפונבון שאפשר (והכי לא תחנה מרכזית שאפשר) - ומאה גברים צעירים בגילאי 18 - 45 נמצאים שם כשרכושם היחיד זה כמה סמרטוטים שהם לובשים וטוב ליבם של השכנים.

אין להם כלום!!!!!!!!!!!!!!!! אין להם אוכל! אין להם מים! אין שמיכות ! (הם ישנים על הרצפה) אין בגדים ! אין!!! מה שיש להם זה רק - האין!

לקח לנו (תושבי הרחוב ) כמה ימים להבין שהם פשוט נטושים שם ושאיש לא מתייחס ומטפל בהם. לקח לנו שלושה ימים להבין - ששלושה ימים הם לא אכלו!!!! והם, בנימוס המקסים שלהם בשקט ובהתנהגות מעוררת הערצה - פשוט ישבו, שתקו ורק הביטו בעוברים ושבים.

מאז - אנחנו עושים ככל יכולתנו לעזור להם. שכנים מביאים מזון, אוספים בגדים וכו' אם כי לאורך זמן זה קצת בעייתי להאכיל מאה איש כל יום.

ואני שכבר חשבתי שעיניים של פליט שאומר "אני רעב" זה משהו שאמא שלי השאירה באירופה לפני 60 שנה, פתאום מוצאת את זה מול העיניים שלי כמעט בתוך הבית שלי - ופשוט לא יכולה לשאת את זה.

לא יכול להיות שאני אתכסה בפוך נעים בלילה וארדם בביטחון שיש לי ארוחת בוקר כשבמרחק 50 מטר ממני - מאה איש רעבים ורועדים מקור. (קיבינימט - לא יכלו להשאיר אותם בתחנה המרכזית ולתת לנו להמשיך לחשוב שהכל בסדר ולהתעסק אם האספרסו שלנו יצא טוב הבוקר....?)




אמא שלי, הנשמה הגדולה שהיא, הודיעה לי בהחלטיות שהיא מתכוונת לפנות זמן בסופ"שה העמוס ולהגיע למקום על מנת לתרום ולעזור. אמרתי לה שלפני כן כדאי שאני אגש לבנין המדובר ואוודא שהעניין עדיין רלוונטי, בכל זאת לא היה ברור מתי נשלח המייל המקורי והאם הם עדיין שם. סיכמנו שאם הם עדיין שם אני אשמש בינתיים כזרוע ביצועית לרצון שלה לתרום ואקנה להם מכספה מוצרי מזון וכל מצרך בסיסי אחר שיש בו צורך.


למחרת הלכתי לבניין במוצקין ומצאתי מבנה נטוש וריק מאנשים, אבל מהבגדים הזרוקים בחצר ומספר המזרונים שנותרו בחדרים הבנתי שהגעתי למקום הנכון. שוטטתי עוד קצת מסביב וכבר עמדתי לוותר וללכת, כשראיתי גבר אפריקאי ממלא דלי מים מברז החצר. אחרי שהחלפנו מספר משפטים באנגלית מקוטעת הצלחתי להבין שהם אכן היו בבניין הזה אבל עכשיו העבירו אותם לגינה בקצה הרחוב. הלכתי בעקבות ההסבר שלו ומצאתי את עצמי בגן העצמאות, ושם באמת מצאתי אותם. קבוצה גדולה של פליטים, מתחמים מסודרים להפתיע של מזרונים ושמיכות, ואפילו פינה מאורגנת למופת של דברי אוכל ובקבוקי שתיה שכוסו בבד רשת שחור ("המטבח", שלצידו "אחראי מטבח" שדאג לארגן את תרומות האוכל בצורה מסודרת וידע לדווח מה חסר כל פעם שעברו במקום אנשים טובים שהביעו רצון לתרום).

מהר מאוד גיליתי את הסיבה העיקרית לארגון המופתי, בחורה בשם תמי שכנאי.

כשעברו הימים גיליתי יותר ויותר איזו זכות נפלה בחלקי להכיר את האשה הנפלאה הזאת. תמי היא המייסדת של קבוצת שורשים, עמותה שמחלקת חבילות מזון לנזקקים לקראת החגים, כשלטיפול בקבוצת הפליטים הספציפית הזאת היא נקלעה לגמרי במקרה.


אם לדחוס לכמה משפטים היסטוריה של מספר שבועות:

הבניין במוצקין מוקצה מדי פעם לשימוש העמותה שלה, ובאמצע חודש פברואר, מספר ימים אחרי שיכון הפליטים בבניין, התקשרו אליה מהעירייה בבקשה דחופה שתגיע למקום לעזור להם להסתדר עם החשמל והמים בבניין. אז היא הלכה, וגילתה אנשים רעבים שהתחננו לעזרתה, ולא יכלה שלא, ומפה לשם מצאה את עצמה האמא האבא והמלאך השומר של קבוצת הפליטים הספציפית הזאת.

כשבועיים לאחר מכן היה צורך לפנות את אותו הבניין, והפליטים הועברו לאיזור התחנה המרכזית. שם הם גילו שאין להם מקום במקלטים המעופשים והמאוכלסים לעייפה ובילו את הלילה הקר ברחוב. למחרת הם יצרו קשר עם תמי, ויחד איתה התארגנו וחזרו לצפון העיר והתמקמו בגן העצמאות.




אחרי שראיתי שהפליטים אכן ממוקמים בגינה הלכתי לקנות כמה מוצרי אוכל בסיסיים, כדי לא להגיע בידים ריקות, וחזרתי לגינה. הנחתי את שקיות האוכל שהבאתי ב"מטבח", נופפתי לשלום לבחור שפגשתי בחצר הבניין וכבר הספיק לחזור לשם, ואז פגשתי את תמי. פיטפטנו קצת, והיא הסבירה לי בגדול מי הפליטים האלו ולמה הם שם (פינוי הבניין, המעבר לתחנה המרכזית והחזרה לגינה).

היא סיפרה לי שהיא, ועוד מספר קטן של מתנדבים, משתדלים לשמור על נוכחות רציפה של מישהו דובר עברית בגינה. שיהיה מי שיסביר לעוברי אורח ואנשים שמגיעים לתרום במה מדובר, מה חסר כרגע מבחינת מזון ומוצרים בסיסיים, וכו. וגם כדי לוודא שהם לא מוטרדים ע"י תמהונים שחולפים במקום, ואם מישהו מגיע עם מצלמה לבקש שלא לצלם פרצופים (כי זה מעמיד בסכנה את המשפחות שלהם אם הצלומים יתפרסמו ויגיעו לידי השלטון במדינתם).

כשאמרתי לה שאני כרגע עשירה בזמן פנוי ואשמח לעזור היא כמעט חיבקה אותי. עם חג הפסח המתקרב שמצריך ממנה הרבה עשיה בעמותה שלה, והמעורבות הלא צפויה והמאוד אינטנסיבית בעניין הפליטים, העומס שנפל עליה היה מטורף. אז קבענו שכבר למחרת בבוקר אגיע לגינה, וכך אתן לה ולרואי, הפעיל העיקרי הנוסף בגינה, קצת אויר לנשימה.

נשארתי עוד קצת, ישבתי כמה דקות עם רואי ומספר פליטים דוברי אנגלית שפיטפטו איתו, התחלתי להכיר קצת שמות ופרצופים, קפצתי עם אחד מהם לקנות עוד נגלה של בקבוקי מים ושקיות אשפה, ונפרדתי מהם לאותו היום.


למחרת בבוקר השכמתי קום, ועם קצת חששות בלב צעדתי לגינה. כל הסיטואציה היתה לי חדשה, לא ידעתי הרבה על הפליטים (אני והניתוק שלי מטלויזיה ועיתונים ושאר ירקות אקטואליה), קצת הטרידה אותי המחשבה שאצטרך להתמודד עם תמהונים שאולי יבואו להטריד אותם, ואף יותר האפשרות (הקלושה, תמי הרגיעה אותי, אבל בכל זאת) שהמשטרה תגיע לבצע מאסרים (שבמקרה כזה הונחתי לא להתערב אלא רק להודיע לתמי). אבל שמחתי שיש לי הזדמנות לעזור. אני מאמינה גדולה בנתינה, ובזה שהיא מתגמלת את הנותן אלפי מונים מאת המקבל. והנה, בתקופה שבה מה שיש לי הכי הרבה זה זמן, נפלה לי הזכות למצוא מישהו שצריך אותו.


להפתעתי, מצאתי את הגינה רוחשת אנשים. כחלק מהפעילות של תמי להגברת המודעות לבעיה וחשיפת המצב במדיה, התארגנה כתבה בעובדה על מצב הפליטים בעיר, ובאותו הבוקר גייסו את תמי ואת חלק מהפליטים לשיחזור המסע הרגלי שהם עשו ביום בו היא הביאה אותם מהתחנה המרכזית לגינה.

שמחה שאת הבוקר ההתנדבותי הראשון שלי אני לא מבלה שם לבד, העסקתי את עצמי בעזרה עם ההתארגנות לארוחת הבוקר תוך כדי שאני משתדלת להשאר מחוץ לטווח המצלמות. בינתיים פיטפטי עם ש', אחת הפליטות הצעירות, בחורה חייכנית ונעימה שידעה מעט אנגלית, ועם ס', אותו בחור שפגשתי בחצר הבניין במוצקין ושסומן בראשי כ"הפליט הראשון שלי" ומי שבזכותו הגעתי לעניין.




בשבוע שעבר, ביום ראשון, שודרה הכתבה בעובדה (אם לא ראיתם, תראו. זה לא ארוך, וזה ממחיש יותר מהכל במה מדובר).


בהמשך אותו השבוע הייתי כמעט כל יום בגינה. שעה פה, שעתיים שם, כל פעם לפי הצורך, מכירה לאט עוד פרצופים, שומעת סיפורים, ואפילו מצליחה לחבר לחלקם שמות.

סמ' שהיה הפרטנר הקבוע שלי להליכות לפיצוציה ולטיב טעם לחידוש מלאי המים היומי. ג' הגבוה. א' החייכן. אריַים הקטנטונת כוכבת הכתבה (וזאת שמוציאה מתמי את ריקוד ה"יש גן לילדה יש גן לילדה"), פושפושה אמיתית שבלי מילה באנגלית תיקשרה עם כולנו וגרמה לנו להתאהב בה קשות. ואמא של אריים, שאני לא מצליחה לזכור את שמה כי אני גרועה בשמות והוא לא היה אחד מהתנ"כיים הקלים, שראיתי אותה באחד הבקרים מתעקשת לתת לתמי קצת מהכסף שהרוויחה בעבודה מזדמנת.

כי ככה הם, משתוקקים לתת משהו בתמורה לכל מה שהם מקבלים. הנתינה והאכפתיות מרגשים אותם כל פעם מחדש, כל כך הרבה פעמים הם הביעו באוזני פליאה על טוב הלב של העוברים והשבים שעצרו לשאול במה מדובר ואחרי ששמעו ביקשו לתרום משהו, לעזור קצת.

והם מקסימים, וצנועים, ועדיני נפש, וחייכנים ונעימי סבר.


ויש את מ', בחור צעיר עם אנגלית טובה מהממוצע וידע מרשים בהמון תחומים. כשגיליתי שהוא גם קורא וכותב באנגלית הצעתי לקנות לו ספר או שניים, ושאלתי אותו מה יעניין אותו. לא יכלתי לקבל תשובה מפתיעה יותר. הוא ביקש ספר על אנה פרנק, או על הלן קלר.


אני זוכרת ערב אחד באכסניה באוסטרליה, ישבנו כל חבורת ה"קבועים" (תרמילאים שהתאהבו במקום ונשארו לעבוד באכסניה תמורת לינה) בעוד ערב של שתיה ועישונים וצחוקים, וחלקנו בדיחות. אני שלפתי את ארסנל בדיחות ההלן קלר שלי, ולהפתעתי היו כמה חבר'ה שלא הבינו על מי אני מדברת. אני לא זוכרת מי ידע ומי לא, אני חושבת שהיו כמה קנדים וכמה בריטים שלא ידעו, אני רק זוכרת שזה מאוד הפתיע אותי.

והנה מ', אריתראי בן 24 שמבלה כבר שש שנים כפליט באתיופיה, בסודן, במצרים, ועכשיו בישראל, מבקש ממני ספר על הלן קלר. ועל אנה פרנק. כשסיפרתי לאמא שלי היא אמרה שזה מאוד מובן שהוא מחפש לקבל השראה מדמויות ששרדו תנאי חיים לא קלים והתמודדו איתם בהרואיות.




בעקבות החשיפה המוגברת במדיה, ובעיקר בעקבות הכתבה בעובדה שהראתה את תנאי המחיה המזעזעים בדרום העיר, משרד הפנים החליט להקצות 600 אישורי עבודה זמניים לפליטים. האישורים אמורים להיות בתחום המלונאות והחקלאות, מדרום לגדרה ומצפון לחדרה, ואמורים לספק לפליטים מקום עבודה שכולל סידור מגורים.


ביום ראשון השבוע, מוקדם בבוקר, התייצבתי בגינה והצטרפתי למסע החזרה לתחנה המרכזית. תמי ורואי ארגנו את כל פליטי הגינה, שארזו את הבגדים שקיבלו בתרומות בשלל תיקים ושקיות, ויחד צעדנו כולנו לאורך הטיילת ובמעלה רחוב אלנבי עד לגינת לוינסקי שבתחנה המרכזית הישנה.

יציאת מצריים 2008.

הייתם צריכים לראות את הפרצופים ההמומים של עוברי האורח ובעלי העסקים שעברנו על פניהם. ולא בכדי, זה בהחלט היה אחד המחזות היותר הזוים. אבל האוירה היתה מצויינת. תמי הובילה בראש במרץ, מפצירה מדי פעם בקבוצה הגדולה לצמצם פערים ולשמור על הקצב משל היתה מפקדת מסע אלונקות חייכנית במיוחד, אחד הפליטים סחב את הדגל שהתנופף כל אותם השבועות בגינה, שני התעטף בדגל נוסף, ועל כולנו ריחפה אופטימיות עולצת שהינה הינה אנחנו בדרך למצוא פתרון הולם לאנשים המקסימים האלו.
















בגינת לוינסקי המצב נעשה לא פשוט.

היינו אמורים לפגוש שם נציגים של ענף המלונות באילת שיקחו את פליטי הגינה, יקצו להם את האישורים הזמניים, ויעלו אותם על אוטובוסים לאילת. סוכם שפליטי הגינה יטופלו ראשונים כיוון שאין להם מקום במקלטים שבתחנה.

אבל השמועה פשטה כמו אש, ותוך זמן קצר התקבצו פליטים נוספים, מדיירי המקלטים בתחנה, ונוצרה הסיטואציה הנוראית של הצורך לעשות סלקציה. כן, אין מילה קלה יותר לשימוש. תמי, שבאותו יום ההערצה שלי אליה הרקיעה שחקים, היתה צריכה לעמוד עם נציגי המלונות ולהגיד להם מי מהפליטים שייך לגינה ומי לא, בעוד רואי נמצא מהצד השני של השער, מוקף בעשרות פליטי הגינה, מנסה להסביר לכולם שאין מה להלחץ ושבסוף כולם יטופלו ועדיף לעשות את זה בצורה מסודרת.

אבל לך תסביר לאנשים שעברו את כל התלאות שהם עברו, ושסוף סוף קיבלו קמצוץ תקווה לפתרון שפתאום נדמה שיחמוק מהם שוב, שיהיה בסדר. שלא יילחצו, שלא ידחפו, שיתנהלו ברוגע ובצורה מסודרת. ראיתי אנשים בתור לסופר מאבדים סבלנות, לא באמת מפתיע כשזה קורה בתור לאישור שיסדר לך את החיים לפחות לכמה חודשים הקרובים.


זה היה די נורא, אבל לאט לאט התהליך הצליח להתקדם ויותר ויותר מהפליטים יצאו מחויכים עם טופס ביד ובדרך לעלות על ההסעות לאילת. אריים ואמא שלה, ש', ג', אפ' החייכן מוותיקי הגינה והמתורגמן הרשמי של החבורה, שלי יצא להכיר רק בצעדה של אותו הבוקר, ועוד הרבה פרצופים מוכרים שלא הכרתי בשם. ולקראת אחר הצהריים, ממש לפני שהייתי צריכה לזוז, שמחתי לראות שגם מ' הצליח סוף סוף להכנס ולקבל את אישור העבודה שלו.

אחרי כמה שעות שעזרתי במה שיכלתי, וביליתי זמן איכות עם אריים הקטנטונת בעוד אמה משיגה את האישור, נפרדתי בחיבוקים מכל מי שהכרתי וסיכמתי עם מ' שיעדכן אותי כשהוא מגיע לאילת (כמה ימים קודם מישהו נתן לו טלפון סלולרי, טוקמן, אחת התרומות הכי פרקטיות לפליטים).




אחרי כמה שעות, בעודי מתארגנת ליציאה לראיון עבודה, קיבלתי טלפון ממ'. הוא סיפר לי שבדרך לאילת הם עברו דרך איזשהו מתקן משטרתי (כנראה בחולון, הוא לא ידע להגיד לי), שבו לקחו טביעות אצבעות מכולם, בדקו מה שבדקו, והורו לנהג להחזיר אותם לתחנה המרכזית.

התקשרתי לרואי, והוא אמר לי שהם מודעים לבעיה ומנסים לטפל בה ברגעים אלו.


מסתבר שהאישורים של משרד הפנים כללו מגבלה שהאישור ינתן רק למי שלא נעצר אף פעם ע"י המשטרה. באופן לא מפתיע, 99% מהפליטים נעצרו במהלך שהותם בארץ ואף יותר מפעם אחת. נעצרו, נבדקו, נרשמו, ושוחררו. לטוויסט הבירוקרטי של האישורים זה הספיק, מבחינת המשטרה האישורים לא היו קבילים.

בקיצור, תמי ורואי פירפרו כל אותו היום ולמחרת בכדי לתקן העיוות המטופש, והצליחו לאשר מחדש כשלושת רבעי מהאישורים המקוריים ולשלוח את מחזיקהם לאילת. על אישור השאר הם המשיכו לעבוד בימים שחלפו מאז.


בינתיים הייתי בקשר עם מ', עדכנתי אותו שהעניין בטיפול, וביליתי את שאר היום במצב רוח שפוף במיוחד. כל ההתלהבות והאופטימיות של אותו הבוקר התרסקה. רק המחשבה עליהם, אופטימים ושמחים על האוטובוסים שפתאום עוצרים במתקן משטרתי ומוחזרים לאחור..


למחרת הייתי בקשר טלפוני עם רואי ועדכנתי את מ'. הוא, בינתיים, היה בן בלי בית בתחנה המרכזית, רוב חבריו מהגינה נסעו לאילת, ובלילה הוא חלק מזרון עם פליטים שישנו במקלט שעדיין לא פונה (עוד חלק באבסורד - האישורים ניתנו במטרה לפנות ולסגור את המקלטים, ותהליך הפינוי והסגירה התחיל למרות שחלקם הוחזרו לשם). בנוסף לכל הצרות, במהלך כל הבלגן של אותו יום ראשון, אחרי שהם הוחזרו לתחנה המרכזית ובעודו מנסה לברר מה קורה, גנבו לו את תיק הבגדים. למזלו התיק השני שלו היה עליו, אז לא גנבו לו את המסמכים מהאו"ם (הכי חשוב) ואת הסלולרי. לשמחתו, גם הספרים שקניתי לו שרדו את הגניבה. אבל תכל'ס, מצבו לא היה טוב. בלי מקום מסודר לישון, בלי אוכל, בלי גרוש, בלי הארגון והסדר שסיפקה הגינה, ובלי מושג מה קורה איתו.




ביום שלישי קפצתי לתחנה המרכזית לפגוש אותו. הלכנו לשוטט, להתרחק קצת מהג'יפה והעומס, ולקחתי אותו לאכול צהריים במסעדה האתיופית שליד בניין האופרה. דיברנו המון על אריתראה, על אמא שלו שבכלא כבר שנים (אבא שלו עזב אותם בצעירותו), על התקופה שהוא חי באתיופיה, על המסע לכאן דרך סודן ומצרים. הוא סיפר לי איך הוא עבר את הגבול עם שני חברים, והם חשבו שהם עדיין במצריים אבל הוא ראה על הרצפה נייר וזיהה עליו את האלפבית העברי. הוא אמר לי שכשהוא היה באתיופיה היתה לו הזדמנות להגיע לארה"ב אבל היא איכשהו התפספסה, ושבדיעבד הוא שמח כי הוא תמיד חלם לראות את ארץ ישראל. הידע שלו בתנ"ך מכניס את שלי בכיס הקטן (הוא נוצרי), שלא לדבר על הידע שלו בהיסטוריה ופוליטיקה. האנגלית שלו, כל כמה שהיא טובה יחסית, היא עדיין ברמה נמוכה ולא תמיד מאפשרת לנו לנהל שיחות בצורה מושלמת, אבל הצלחנו לדבר הרבה באותו היום.


בדרך חזרה לתחנה המרכזית נזכרתי שאמא שלי הציעה בזמנו שאם צריך היא תארח אצלה בבית פליטים. התקשרתי אליה, סיפרתי לה על מ' ועל המצב הנוראי שהוא תקוע בו כרגע, והיא אמרה שאין שום בעיה ושהיא תארח אותו בשמחה לכמה ימים. וידאתי עם רואי שאין בעיה שהוא יהיה מחוץ לת"א בזמן שמסדרים לו את האישור, ורועי אמר שלא רק אפשרי אפילו רצוי (מספיקה הצצה אחת במקלטי התחנה המרכזית, שאיפה אחת של הצחנה שעולה מהם, כדי להבין עד כמה נוראה השהות שם), ובספונטניות מוחלטת החלטתי שאני עולה איתו על אוטובוס לב"ש וחוברת איתו לאמא שלי שבדיוק היתה בדרך חזרה מלימודים בת"א.

עברנו דרך המקלט לאסוף את מעט החפצים שלו ונסענו דרומה. אני רק דאגתי שהעו"דית, שיש לה מפתח לדירה, תעבור בערב לסגור חלונות ולהאכיל את הפוצ'וּל, וככה יכלתי להשאר שם יומיים בלב שקט, כשבגדים וכלי רחצה כבר הסתדרתי עם דברים מאחותי ודברים שהיו לי בבית של אמא.




חזרתי מהדרום בחמישי בבוקר, מ' עדיין שם. היומיים שהייתי שם איתו עזרו לו להרגיש בנח, ואמא שלי מספרת שהכל בסדר. הוא נהנה לעבוד בגינה (מהיום הראשון הוא התעקש שהיא תתן לו משהו לעשות. כמו שאמרתי, מאוד חשוב להם לתת משהו בתמורה לעזרה שהם מקבלים), רואה סי.אן.אן, קורא את הספרים שלו, ונהנה מהשהות במושב והמגורים תחת קורת גג חמה, מקלחת, אוכל, וכל שאר הדברים הבסיסיים שאנחנו מקבלים כמובנים מאליהם והוא לא חווה כבר כמה שנים. מחר היא לוקחת אותו לירושלים אז כבר עשינו מזה נסיעה משפחתית. אחותי מצטרפת עם האחייניות, אני אגיע מכאן, וכולנו נפגש אצל אחותי הקטנה לארוחת צהריים ואח"כ נקח אותו לעיר העתיקה. הוא מת לראות את ירושלים, יהיה מגניב לראות אותו רואה אותה לראשונה.


עניין שאר האישורים שעוכבו אמור להפתר בתחילת השבוע. בשאיפה, כבר בראשון או שני רואי יודיע לנו שיש אישור ואז אמא שלי תעלה את מ' על אוטובוס לת"א והוא יגיע לתחנה המרכזית, יקבל את האישור, ויעלה על הסעה לאילת. אני מחזיקה אצבעות שזה אכן יקרה. אם לא, לא כ"כ ברור לי מה יהיה. להחזיר אותו לתנאים של התחנה המרכזית נשמע לי לא נתפס, אבל המגורים אצל אמא שלי הם משהו זמני שלא באמת יוכל להמשך המון זמן.




אני חושבת על זה והדאגה מתיישבת לי על הלב. אני מנסה לנער אותה, אין בה שום טעם, אני צריכה להאמין שזה יפתר מהר וטוב. אין אפס, ההתנדבות הספונטנית הזאת, שהתחילה בלי שום תכנון בעקבות אותו המייל, הפכה למעורבות אישית עמוקה שתפסה אותי לגמרי בהפתעה. אין לי ספק שאני ברת מזל שזכיתי בהזדמנות כזאת לעזור, אין לי ספק שבעתיד אני אודה על כל רגע שעברתי עם הפליטים המקסימים והמתנדבים הנפלאים שפגשתי בגינה, אין לי ספק שההכרות עם מ' תלווה אותי שנים וכולי תקווה שהוא יחיה כאן באושר ובבטחה שנים ארוכות, לפחות עד שהמצב באריתראה ישתנה והוא יוכל לחזור לשם בלי להסתכן במאסר ומוות.

אבל כרגע אני בעיקר מודאגת, וטרודה, וחוששת מה יהיה אם הוא לא יקבל את האישור.

וכן, יש את הקול הקטן והטורדני הזה שאומר "בשביל מה היית צריכה את זה? בשביל מה הפכת את העניין לכ"כ אישי? לא היה עדיף להשאיר את העזרה ברמה כללית של עזרה לקבוצת פליטים, עזרה שהיתה מסתיימת ברגע שהם פונו מהגינה? מה את צריכה את הכאב לב של לדאוג למישהו ספציפי?"

אין להתחמק מזה, הרבה יותר קל היה להשאר מרוחקת, לעזור ולתרום ולהתנדב אבל בלי להשאב להכרות ועזרה אישית.

אבל אין מה לעשות, יצא שהתידדנו, ויצא שחוסר מזלו היה כה גדול שלא רק שהאישור שלו הוא מאלו שעוכבו גם כל חפציו נגנבו, ויצא שלא יכלתי להשאר אדישה למה שקורה איתו כשידעתי שאני יכולה לעזור. כל המציל נפש אחת וכו.


ואני ממש, אבל ממש לא מתכוונת להכנס לכל הויכוחים המטופשים של מה צריך אותם פה, ויש לנו מספיק צרות משלנו, והם לא פליטים הם מהגרים לא חוקיים, ושאר הערות מרושעות שקראתי בשלל טוקבקים בכתבות שהתפרסמו בנושא. הם פליטים, ומוכרים ככאלו ע"י האו"ם, והם נמלטים ממציאות יומיומית של רדיפה על רקע פוליטי, עינויים, מאסר, מוות. אבל אפילו זה לא העניין. העניין הוא שהם כאן. ובינתיים המדינה לא מגרשת אותם. ואי אפשר להשאר אדישים אל מול הרעב והמחסור והתנאים הדוחים שהם חווים בתחנה המרכזית.


הם בני אדם, והם במצוקה, והם כאן מול העיניים שלנו. איך אפשר להתעלם?





אלו מבינכם שמעוניינים לתרום מזון ובגדים, או להתנדב הפעילות למען הפליטים,
ניתן לפנות ל"פעילים למען פליטים" במייל הבא: laplitim@gmail.com



נכתב על ידי , 2/4/2008 12:21   בקטגוריות May all beings be happy, מתי בפעם האחרונה  
99 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   7 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסיטי בלונד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סיטי בלונד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ