לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

Fucking Union


מומו ניצבה באמצע הכיכר העגולה. היא חשבה על קולות הכוכבים ועל פרחי-השעות. ואז התחילה לשיר בקול צלול (מיכאל אנדה)
Avatarכינוי: 

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2006    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2006

ממש טוב


נעלמת כמה ימים
אני יודעת. היה לי קשה מדי להוציא את הקטע הזה. פחדתי שהוא יצא מריר מדי או כואב מדי או משהו מדי.
אז איך בסוף כתבת?
פשוט החלטתי שיצא מה שיצא, ונעבור את זה.
וואלה. אז עכשיו את מוכנה?
מוכנה!

ששי. מחלקה אורתופדית א' נכנסת לתנומת אחר-הצהריים נעימה.
המורפיום מפעפע בדמי, עוזר לגוף להתרגל לפלטה החדשה ששמו לי אתמול בפנוכו, לששת המסמרים הבוהקים, לצלקת שמכסה את כל אלה.
עוד שעה וחצי יתפוגג, אני כבר מיומנת, ורק חצי שעה אחרי זה אוכל לקבל חדש בצורת כדור קטן כתום-חומי. בזמן הזה, שבין סוף הכדור הראשון ותחילת הבא, אני רועדת מכאבים.
האחיות כבר הזהירו: בקרוב הגמילה.
אבל מי רוצה להגמל מכזה אושר.
תותים.
תותים?
כן. מישהו נכנס לחדר עם ריח עז של תותים.
אוהד.
עיניים כחולות מנצנצות, מבט מודאג בדיוק במידה הנכונה, גבוה, יפה, בריא.
נותן לי נשיקה בלחי. מלאת הוגו בוס וסבון ותותים. בוא תשב.
אי אפשר לדבר. ששי אחר הצהריים זה הזמן שלכולם נוח להגיע לביקור חולים. אז הם מגיעים. ואוהד יושב בשקט בצד, שומע את השיחות עם אנשים שעד לא מזמן היו חלק מחייו, ושותק. הם, מבחינתם, פוזלים אליו. בגללו היא ירדה 10 קילו, לוחשים אחד לשני כשסוף סוף יוצאים מהחדר.
יום אחד נפתחה הדלת לבית הילדים-בסיכון בו עבדתי, ומדריך חדש הופיע. גבוה, יפהפה, חסר בטחון, קורן כחול אינסופי מהעיניים, מגמגם בדיבור. "נעים מאוד", פנים מאירות, "אוהד". עד סוף המשמרת הראשונה שלו כבר הייתי מאוהבת בו כמו שלא הייתי מעולם. ואז התברר שיש לו חברה. "פסח עוד מעט", סיפר לי כשאנחנו שואפים בהנאה את הסיגריה שאחרי 8 שעות עבודה, כולו נרגש מהמשמרת הראשונה, המתישה, מהילדים הכואבים. "ואני מתלבט בין עבדות לחירות". עבדות או חירות. לי זה לא נשמע אז כמו התלבטות בכלל. מהותו של הגמגום.
עוד חצי שנה עברה עם השאלה הרטורית הזו, עד שעזב את חברתו לחיים. חצי שנה של אהבה עזה לזה שהוא לא שלי. ואחרי שהם נפרדו, הוא בא אלי, והרגשתי שניצחנו עם האהבה הגדולה החדשה שלנו את כל העולם. כל העולם ואשתו. "הפעם זה חייב להיות זה" הצהיר.
ואכן, שלוש שנים של "זה" עברו עלינו יחד, מתוכם שנה אחרונה של התפכחות כואבת והתלבטויות ששמו את "עבדות או חירות" בכיס הקטן. מהותו של הגמגום. גם וגם. לא יכול להחליט. ופרידה.
כבר יותר משלוש שעות מאז הכתום-חומי שלי. הכאב מתחיל להזדחל חזרה מהמחבוא אליו נדחף. הכוויות ברגליים החבושות, השברים בצלעות, בעקבים, והריסוק ביד. כולם מתחילים להתלחשש.
נרד למטה לעשן?
בטח. רק שאני יום אחרי ניתוח. אז תיקח אותי למטה בכיסא הגלגלים.
שפל המדרגה של חיי. אני כחושה, על כסא גלגלים, מתנדנדת על גלי הכאב. שמישהו יזכיר לי למה הזמנתי אותו?
יורדים. מדליקים סיגריות.
אז מה שלומך אתה?
וואו, ממש טוב!
באמת?
כן, חבל על הזמן. אני סוף סוף עושה דברים שכבר הרבה זמן הזנחתי.
חזרתי לשחק כדורסל
איזה יופי!
כן, וזה ממש טוב. הפרקטיקום שלי גם ממש טוב. וגם הלימודים – התחלתי להנות מהם, להבין מה זה אומר להיות פסיכולוג. באמת, ממש טוב.
אחלה, אוהד. הוא כולו נלהב, נרגש אל מול דמותי המצומקת. מבקש שדווקא אני אאשר לו את האושר החדש שיש לו בחיים בלעדי.
כן. גם יש לי עכשיו דירה כזו מגניבה, כמו שלך היה כשנפגשנו, אבל ליד הים.
והכי חשוב, זה שפגשתי מישהי מדהימה, וממש טוב לנו ביחד!
ממש טוב ממש טוב ממש...
נוזלת לי דמעה. מאיפה היא הגיעה? הכאבים כבר לא לוחשים. הם צועקים. מבקשת ממנו שיקח אותי למעלה. בדרך הוא מלטף לי את השיער. באה להעיף לו את היד מהשיער שלי, אבל האיברים שלי כואבים מדי. לוקחת מתחנת האחות את הכתום-חומי שלי. מבקשת ממנו שילך.

כבר עברו כמה ימים מאז התאונה. אני יודעת ומבינה עכשיו שאחרי שעפתי מהאופנוע ונחתתי על נתיב נסיעה, יכול היה רכב לעבור ולדרוס אותי, וזה היה הסוף.
אבל שנה אחרי התאונה סיפר לי עד ראיה שמישהו עצר מאחורי בחריקה, והשאיר את האוטו שם, כדי שאף אחד לא ידרוס אותי. אנשים טובים יש בעולם הזה. אני מבינה היום שהאיש הזה עשה ככל יכולתו כדי להציל אותי מדריסה.
אבל לא היה בכוחו להציל אותי מאוהד, שהגיע בדהרה לבית החולים, דרס ממש טוב את מה שנשאר והלך.


איך עבר?
עבר. העיקר שזה מאחורי עכשיו. אפשר לחזור לנשום.
כבר הרבה זמן לא דיברת על זה...
לא היתה לי סיבה. זה כל-כך רחוק. אבל עדיין כואב לפעמים.
עכשיו כואב קצת פחות? הרי את מנסה להבין את כוחה של הכתיבה כאן.
אני עוד לא יודעת. אני צריכה לתת לזה קצת לשקוע.
נכתב על ידי , 10/12/2006 18:31   בקטגוריות לא מחוברת  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




99,850
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוֹמוֹ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוֹמוֹ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ