אני מחפשת בחור, שהכרתי בשירות הצבאי שלי במסגרת היותי פקידה במרפאה צבאית. 

פגשתי אותו שלוש פעמים, פעמיים במרפאה ופעם אחת בתחנה המרכזית בתל אביב. אני זוכרת את פניו ואת שמו הפרטי אבל לא יותר מזה..

שחר

שם כל כך נפוץ שלחפש אותו נדמה כמו אופציה בלתי אפשרית/:

הוא בא למרפאה שלי פעמיים והצלחתי להשיג לו את האישוריים הדרושים לו מבחינה רפואית, ובפעם השלישית שפגשתי אותו הוא הודה לי על כך ואמר שבזכותי הוטב לו בשירות שלו. באותה תקופה הפייסבוק עוד לא היה פופולרי ובגלל שהיה לי חבר לא העזתי לבקש ממנו להישאר בקשר כדי שלא יחשוב שאני מנסה להוציא מזה משהו.

ועכשיו אני מתחרטת.. הייתי שמחה לפגוש אותו שוב, באיזו שהיא דרך כל דרך... לפעמים שאני מתהלכת בתחנה המרכזית אני תוהה אם אני עלולה להיתקל בו שוב. אני מנסה להבהיר לעצמי מדוע אני רוצה לפגוש אותו שוב אבל אני לא פשוט לא מצליחה להעלות מדעתי מה כבר יכול לגרום לי לרצות לפגוש אותו שוב? כמעט שלוש שנים אחריי? כשנתיים אחריי השחרור שלי.. למה שארצה לפגוש בו שוב? ודווקא בו?

יתכן והשיעמום והחום טיגנו את המוח שלי היטב? ובכלל לא קוראים לו שחר? הא~ אני באמת מקווה שאצליח לפגוש אותו ביום מן הימים (הקרובים) או לפחות להבין למה נזכרתי בו פתאום בלי שום סיבה...

אני מרגישה כל כך לבד פתאום, כל כך הרבה דברים קרו בחודשיים האחרונים שאיפה שהוא איבדתי את עצמי.

עברתי דירה, ושלושה ימים אחריי זה סבתא שלי (שגרתי אצלה במשך שנה) נפלה ושברה את הירך שלה.. הכל סוגשל התפרק אחריי שזה קרה..

אף אחד מאיתנו לא ממש היה מסוגל לתפקד כמו שצריך, אני סיימתי את העבודה שלי בחברה כי הקייטנה שעבדנו עליה נגמרה ואז גיליתי שרימו אותי. עזבתי מקום עבודה מכובד ומשמעותי בשביל בדיחה. הגברת שהבטיחה לי עבודה השתמשה בי כרצונה ואני אכלתי אותה.

אז עברתי דירה ואני מובטלת מה עוד?

נסיתי לדבר עם חברים שלי ולבקש כתף שאוכל לבכות עליה, אבל לא מצאתי נחמה.. אפילו הבחור היחיד שאני סומכת עליו הפנה לי עורף ברגע שהכי נזקקתי לו.. הוא התנצל אבל התחושה שאין לי אף אחד עדיין כאן. והיא אוכלת אותי מבפנים.

אז אין לי אל מי לפנות, אני כבר למעלה משבועיים בבית, ונברתי בכל ספריית ה"חינם" של HOT VOD וחוץ מזבל אמריקאי ממוצע לא מצאתי שום דבר טוב מספיק ששוא את המאמץ שלי. וכי נגמרה לי הסדרה היחידה שכן הייתה מעניינת.

@#$%!

כולכם או רובכם ודאי מכירים את הסיפור על רועה הצן הקטן שהחליט לשגע את אנשי הכפר שלו ולצעוק שמתקיפים את הכבשים שלו זאבים, כולכם או רובכם זוכרים שאנשי הכפר רצו מהר מהר להציל את הנער אך להפתעתם הרבה גילו כי הילד החליט למתוח אותם וקרה זאב זאב לחינם. אנשי הכפר הזהירו אותו שלא יעשה זאת שוב כי כשהוא באמת יזדקק לעזרתם הם לא יגיעו לעזור לו. הנער חשב שאלו שטויות במיץ ועשה את אותו התרגיל שוב. גם הפעם אנשי הכפר חשו לעזרתו וגילו כי שוב הילד רימה אותם. ביום למחרת הנער יצא לשדות עם הצן שלו, הפעם, הגיח זאב גדול שהחל לטרוף את העדר כבש אחר כבש, הנער צרח את נשמתו וקרה לעזרה אך איש מאנשי הכפר לא הגיעה.. הנער חזר מפוחד לכפר ונשבע כי לא יעשה זאת שוב.

למה אני מספר לכם את המשל הזה? כי היה בחור שהחליט לשחק איתי את המשחק הזה שוב ושוב, ומכיוון שאני מאמינה שצריך לתת הזדמנות שניה הסכמתי לסלוח לו, אך כמו בסיפור עם אנשים הכפר, הגיעו מים עד נפש, אני לא מתכוונת לרוץ לעזרתו ואני לא מתכוונת לצאת מגדרי, שיבוא הזאב הרע ויטרוף אותו מצידי.

יש גבול לכל תעלול והתעלול הזה עלה לבחור הזה ביוקר.