לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ביקורות מוזיקה וכתבות תרבות - עמי ברנד

עמי ברנד, מבקר המוזיקה של "מקור ראשון". מעלה לכאן מהדברים שהופיעו בעיתון: ביקורות על מוזיקה ישראלית, לפעמים מחו"ל ולפעמים כתבות מגזיניות.

כינוי:  עמי ברנד

בן: 45





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2006

שילה בציבור - ראיון עם שילה פרבר


הופיע ב"מגזין ישראלי" (מזמן, אני יודע, אבל אני קצת עצלן)

 

שילה פרבר, שבדיוק עכשיו מוציאה את האלבום השני שלה "מתוק שחור", שהוא בוטה ומתריס כקודמו, רק רוצה שתקשיבו לדיסק החדש שלה. לא אכפת לה שלא תאהבו, אבל לפחות תקשיבו. חוץ מזה היא מדברת על החשיפה לעולם, מספרת על איך בוחרים שירים ומגלה ממה באמת היא מתפרנסת

 

לפני שלוש שנים שילה פרבר הוציאה אלבום ראשון. הרושם מהראיונות איתה היה שמדובר בבחורה נוירוטית, שממש לא כדאי לעצבן אותה. קצת אחרי האלבום היא התחילה להופיע בחדר חזרות קטן שהוסב לכוך הופעות בדרום המאובק של תל אביב. פרבר, שישבה שם מול בערך 30 איש, הייתה בהחלט עצבנית אבל מאוד לא מאיימת. היא נראתה לרגעים כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד.

פרבר של היום היא חיית הופעות משופשפת. ראיונות פחות מלחיצים אותה. היא בוחרת להיפגש בבית קפה על הים. מעין הפוך על הפוך מהתדמית הגותית שלה. "חשבתי שיהיה חורף", היא חצי מתנצלת. "אם הייתי יודעת שקיץ בחיים לא הייתי באה לפה. בחורף זו אווירה רומנטית. בסוף השמש הזאת, שכל כך מאיימת עלי".

לפני שבועיים בערך יצא האלבום השני שלה, "מתוק שחור", ועכשיו היא במסע פרומו של ראיונות, תוכניות רדיו ואירוחים בפורומים של מוסיקה באינטרנט.

כשיצא האלבום הראשון נבהלת וברחת לחו"ל. איך התחושה עכשיו?

"עכשיו אני רואה את זה אחרת לגמרי. אני יותר מיומנת, לא יובילו אותי לפינה שאני לא רוצה להיות בה. וגם, אני עובדת בזה. אם זה יגרום לעוד מישהו להקשיב לאלבום, אפילו לא לאהוב, רק להקשיב, זה חשוב לי".

את האלבום הראשון הפיק רם אוריון (נושאי המגבעת, בתרי זוזי), גיטריסט מבריק ויוצר לא מספיק מוערך. הפעם בחרה פרבר לעבוד עם חבר ותיק, דניאל סלומון.

איך זה לעבוד עם מפיק פסנתרן לעומת מפיק גיטריסט?

"דניאל הוא מוסיקאי מאוד רחב יריעה. רם ניסה להתאים את השירים לקווי המתאר שלי. עם דניאל שומעים שאני יותר בפוקוס".

החיבור בינך לבין רם נראה יותר טבעי בגלל ההתרסה והרוקנ'רול. איך הסתדרת עם דניאל?

"הדימוי לא תמיד מתאים למציאות. דניאל ואני אפילו הקלטנו יחד סקיצות עוד לפני שהאלבום הראשון שלו יצא. אחר כך אני די התאפקתי מלעבוד איתו".

למה?

"בגלל שהוא מאוד שונה ממני. אולי פחדתי שהוא יבלע אותי".

סלומון, למי שדואג, לא בלע את פרבר. האלבום החדש שלה לא פחות מתריס ורוקי מקודמו. יש תחושה שפרבר כבר יותר יודעת מה היא רוצה ואיך הסך הכל צריך להישמע.

קראת בטח ביקורות שאמרו שבגלל העבודה עם דניאל התרככת

"אני לא יודעת איך להתחיל לענות על זה. נראה לי שחיכו עם העט כבר לכתוב את זה. הכינו את זה מראש. דניאל מושך הרבה אש. הרבה יותר ממני. לא ברור למה".

 

קאברים מוצדקים

 

פרבר זוכרת את ההופעות הראשונות. היא לבד עם גיטרה אקוסטית, מול פרצופים לא מוכרים שבאו לשמוע מה יש לה להגיד. למרות המבוכה של הראשוניות ההיא, פרבר מתגעגעת לשם לפעמים. "יש רגעים שאני מרגישה עדיין ככה בהופעות", היא אומרת.

פרבר כבר לא מופיעה לבד. יש לה להקה המבוססת על ההרכב שניגן בהקלטות. בהופעות, כאז כן עתה, היא משלבת קאברים, אלא שאלה הקאברים הכי מפתיעים ומוצדקים שאי פעם שמעתם. "הלו" של ליונל ריצ'י, "רק זיכרון אחד" של שלמה ארצי שלפני קיסריה, "פני מלאך" ו"יוסי יוסי" של יהודית רביץ, "ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל מימי הצנחן המזמר, ו"ילד טוב ירושלים" של פרמיירה. לא ברור אם זו האישיות העוצמתית הכובשת שלה, או הצורך ליצור משהו מחדש, אבל השירים האלה נשמעים אחרת לגמרי מפיה. כשפרבר רצתה להגיד משהו פוליטי, היא גייסה לכך את אריאל ואת פרמיירה. הביצוע שלה ל"ילד טוב ירושלים", ואני אומר את זה באחריות, מנצח בנוקאאוט את המקורי.

"זו הייתה תקופה קצרה שגיליתי את המעורבות", מסבירה פרבר בחיוך. "מדי פעם יוצא לי. זה שיר שימשיך להיות רלוונטי. אני אבצע אותו בטח עוד פעם".

ולכבוד מה המעורבות?

"קראתי את 'דו"ח על הבנאליות של הרוע' של חנה ארנדט. למדתי ממנו המון דברים. אחד מהם הוא שלא לעשות כלום ולתת לדברים לקרות זה פשע לא פחות חמור. יש את הרעים ויש את אלה שסתם נותנים לזה לקרות. לא רציתי להיות מאלה".

את רוב הביצועים אפשר למצוא פה ושם באינטרנט. שילה לא מוטרדת. "אני ממש אוהבת את זה שהקלטות של הופעות שלי מסתובבות באינטרנט. לא תמיד אני אוהבת את הביצועים ולפעמים אני ממש מתביישת, אבל אוהבת להיזכר. זה כמו עם תמונות. לפעמים אני מוצאת תמונות שלי ברשת וזה ממש (כאן היא מביעה סלידה קלה), אבל אני בסדר עם זה".

הקאברים הובילו את פרבר לפרויקט הבא. "שמתי לב שכמה פעמים בחרתי לבצע שירים של תרצה אתר", היא אומרת. אז עכשיו פרבר מעלה ערב משירי תרצה אתר. היא עיבדה ומנגנת. על הבמה תהיה איתה השחקנית ליאורה ריבלין.

את תשירי והיא תשחק?

"לא, שתינו שרות. היא זמרת נהדרת. פגשתי אותה בערב לזכר ענבל פרלמוטר ומאז עקבתי אחריה. ראיתי אותה גם בערב שירי ברכט".

אז איך מטפלים בשיר מוכר כדי שלא יצא משומש ומשעמם?

"אם יש לי איזושהי השגה לגבי הביצוע המקורי, נורא קל לעשות את זה אחרת. הבעיה היא כשאני אוהבת את הביצוע המקורי כמו שהוא. גיליתי שהכי טוב לא להילחם, לא לשנות בכוח".

 

יודעת לנפנף

 

תהליך בחירת השירים בדיסק היה לא קל. פרבר מחזיקה מגירות מלאות. "לשילה אין אף שיר סתמי", סיפר סלומון בראיון. "אין אצלה מנה צדדית, הכל מנה עיקרית".

"דניאל נורא אוהב את השירים שלי", מודה פרבר. "לי הרבה יותר קל לנפנף אותם. זה לא צריך להיות אוסף השירים הכי טובים. יש שירים מסוימים שיותר דחופים לי מאחרים. שאלו אותי למה אין באלבום את 'טוב תשלח אלי את המטומטמת'. מבחינתי החיוך הממזרי הזה יכול לחכות. זה לא מה שרציתי להגיד עכשיו. אני לא יכולה להסביר למה. היה ברור לי שהשירים שייכנסו הם אלה שאני חייבת להוציא".

רוב הטקסטים הם פוסט מערכת יחסים. לא כותבים שירים כשטוב?

"לדעתי רוב השירים שכותבים במערכת יחסים הם נגועים קצת. כותבים, פשוט לא מכניסים לאלבום".

הטקסטים מאוד אישיים אבל יש תחושה לפעמים שאת לוקחת דמות וכותבת דרכה

"לא. זה באמת. אני זה אני ולכל שיר יש כתובת. חוץ מ'הרגע', שפשוט הייתי בהופעה ודמיינתי מה שקורה שם".

אז החשיפה בעצם היא הרבה יותר גדולה

"מאוד גדולה. אבל היום זה בכלל לא מביך אותי. משהו שכתבתי על מישהו כבר לא נהיה עליו מרגע שכתבתי את זה. זה נהיה רלוונטי מסיבות אחרות. כמו 'טוצ'קה' שכתבתי על הכלבה שלי. היום כשאני עושה אותו אני חושבת על בן אדם. שיר זה דבר חי. אלה גם שני דברים שונים, לכתוב שיר ולבצע אותו. כדי לבצע אותו אני חייבת להתחבר אליו מחדש, וזה לאו דווקא אחורה. אני חושבת גם על עצמי ועל הקהל". היא לא מופתעת מההשערה שלי. "למדתי שאנשים לא יודעים עד כמה אתה נחשף. אני לא יודעת להמציא. מצאתי שאני תמיד כותבת על עצמי".

שני סינגלים יצאו לפני שהדיסק הגיע לחנויות. בגלגל"ץ סירבו להתרשם. "זה לא משהו שליווה אותנו לאורך הדרך, שנגיע לרדיו", פרבר מסבירה. "כשמוציאים סינגל רוצים שהוא יושמע. אז בוחרים שיר שהוא יחסית עדין. 'איזה זהב' הוא כזה והוא אפילו קצת שמח. יש רגע כזה בפרידה שבו הדרכים נפתחות ואתה מרגיש 'ברוך שפטרנו'. זה נשמע כמו משהו שברדיו יכולים לאהוב. הוא מושמע. אין לי טענות. אני לא מצפה להיכנס לגלגל"ץ. אני אשמח אם כן, אבל זו לא מטרה".

 

"למדתי שאנשים לא יודעים עד כמה אתה נחשף. אני לא יודעת להמציא. מצאתי שאני תמיד כותבת על עצמי"

 

אקשן באופרה

 

מרוקנ'רול קשה לחיות כאן. פרבר עבדה בחניון בנווה צדק וכתבה על החוויה את "שיר החניון", שלא נכנס לדיסק. היום היא עובדת באופרה הישראלית החדשה. על פיגום גבוה היא עומדת ומכוונת את ה"פולואו ספוט", הזרקור שהולך אחרי הדמות הראשית ממקום למקום. "זה החלק היחיד בתאורה שבאמת בן אדם מפעיל", היא מסבירה. "זו עבודה פיזית. אני אוהבת עבודות פיזיות. אני הולכת לארבע שעות וחצי ואני נקרעת".

עבודה שהיא לא מוסיקה מפריעה ליצור?

"אמא שלי שחקנית, אז אני קצת הקלישאה של לגדול מאחורי הקלעים. הקהל, השואוביז והדרמה נורא מעניינים אותי. כשהמסך עולה אני מכורה לזה".

אפילו אם זה אופרה?

"אני נורא אוהבת את האקשן. אני גם נהנית מהמוסיקה".

את מקשיבה לזה גם בבית?

"לא. יש גם סוגי רוקנ'רול שאני אשמע בהופעה ובבית זה לא מדבר אלי".

פרבר מודה שקשה לה להיות עם בוס על הראש. זה אולי מסביר את העבודה בחניון. באופרה זה קצת אחרת: "באופרה זה לא בוס, אלא מערכת כזאת. זה להיות בורג. 'פולואו ספוט' זה ממש תחתית שרשרת המזון".

ונוח לך בתחתית?

"כן, כי התפקיד מאוד ספציפי. אתה צריך לבוא ולעשות את שלך. אין לך התמודדויות נפשיות, אף אחד לא עושה לך תרגילי מנהיגות. אני אוהבת את זה. גם גיליתי שהשתניתי. הייתי באופרה לפני האלבום הראשון שלי וחזרתי עכשיו. לחזרות שמתחילות בעשר בבוקר הייתי מגיעה (היא עושה פרצוף "מעוך"). עכשיו אני בחמישה לעשר שם. חשבתי שפשוט נהייתי מקצועית, אבל זה לא זה. בגלל שאני שם בתחתית הפירמידה, אבל בחיים שלי אני בראש הפירמידה, אני כבר יודעת כמה הדברים הקטנים מציקים. כשיש כל מיני דברים לא סגורים, כשמישהו מאחר ויש לך הרבה אחריות על הראש. אז אתה מבין כמה חשוב לך שכל בורג יעבוד. באופרה בטח יקראו ויצחקו עלי, אבל חשוב לי להיות מקצועית".

 

 

מתוק שחור

נענע דיסק/התו השמיני

שילה פרבר לא התרככה. באלבום החדש יש יותר פסנתר ויש תזמורת וכלי מיתר, אבל זה רוק בדיוק כמו שצריך. פרבר יותר בטוחה בעצמה ובטקסטים שלה ומרשה לעצמה לשיר שורות בוטות בטון רך יותר, וכך לטעון את השירים ביותר כוח ומשמעות.

הטקסטים שלה אישיים ופיוטיים מאוד, אבל יותר מהכל הם מהסוג ששובר את הלב. רוב השירים באלבום עצובים, אבל לא מתבכיינים. היא לא מתחנפת לאוזן ולא מבקשת להתחבב בכוח ולכן משיגה לא רק את תשומת הלב של המאזין, אלא גם את אהדתו.

הקול שלה מקרין כריזמה אינסופית. הלחנים רחוקים מלהיות אלטרנטיביים. אחרי כמה האזנות הם נדבקים אליך כאילו מדובר בשירים של אבבא. אבל התדמית מרחיקה אותה מרשימות השידור, ולא בצדק. פרבר והמפיק שלה, דניאל סלומון, יקיר גלגל"ץ, לא רחוקים כל כך זה מזו. בקלות היא הייתה יכולה להתנגן שם כל שעה עם "אסור זה אסור" או עם "רק לנו", שתיהן בלדות מעולות. מופת של כתיבה וביצוע. עד שזה יקרה, וזה הרי יקרה, "מתוק שחור" הוא מוצר משובח של יוצרת עולה, שכדאי מאוד להחזיק בבית.

 

 

נכתב על ידי עמי ברנד , 7/6/2006 22:38  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ראיון עם רמי פורטיס


הופיע ב"מגזין ישראלי".

 

 

 

"על המשמרת", החדש והמשובח של פורטיסחרוף, חידש את הזוגיות הנפלאה ורבת השנים בין רמי פורטיס לברי סחרוף (שלא הגיע לראיון אגב, אבל יוצג בכבוד). פורטיס, מתברר, הוא בחור אנלוגי שהרוס על מוסיקה אלקטרונית, אוהב להקליט ופורח בהופעות, נהנה להתווכח ולא סובל חדשות. אין קץ לילדות 

 

 

"על המשמרת", האלבום החדש של פורטיסחרוף, החזיר אותם לא רק לבמה יחד, אלא גם לחנויות התקליטים. האלבום קוצר שבחים בביקורות אבל גם נמכר היטב. ומשום שהוא נמכר היטב, לברי סחרוף לא כל כך בא להתראיין. לרוב הכתבות הוא שולח את החצי היותר דברן, רמי פורטיס. ככה מצאתי את עצמי במושב שקט ליד נתניה, שבו אפילו הכלבים יכולים לתפוס תנומת צהריים במרכז הכביש. אני מחפש את הבית לפי הכתובת שנתנו לי, אבל במושב לא מאמינים בשמות רחובות. "עזוב רחוב, את מי אתה מחפש?", אומרת לי שכנה שבאמת מכוונת אותי לבית של פורטיס.

אז ברי לא רצה לבוא. "הוא פשוט הוא לא אוהב את זה", מסביר פורטיס ומבטיח לייצג אותו, "לפחות בכל מה שקשור ליצירה המשותפת".

היצירה המשותפת של השניים התחילה לפני הרבה שנים, אבל את הטירונות שגיבשה אותם הם עשו במינימל קומפקט, להקה ישראלית שפעלה באירופה בשנות ה-80. "להקה שעובדת בחו"ל זה סיבובי הופעות וחודשים לא להיות בבית. אלה לחצים שהמוסיקאי הישראלי לא יחווה כנראה לעולם, מפני שעד שהדינמיקה הקבוצתית בתוך הרכב מתרחשת, הוא נוסע לחיפה וחוזר הביתה. בעולם הגדול לא חוזרים הביתה. זה יוצר לחצים, מתחים, עצבים. יש גם שמחות ואהבה, אבל אחרי עשר שנים אתה מגיע למסקנה שזו קריעת תחת מהסוג המטורף ביותר. יש רגע שאתה אומר 'וואללה, הייתי בסרט הזה, נהניתי ממנו, הגשמתי את החלום שלי, הופעתי בכל מיני מקומות מכובדים בעולם. אני רוצה גם לשבת'".

לפני שנתיים הלהקה התאחדה, בגלל הגעגוע. היום החברים מפוזרים בעולם. מלכה שפיגל בלונדון, פורטיס וסחרוף בארץ. סמי בירנבך, הסולן, בבלגיה ומקס, המתופף, בהולנד. טכנית היה קשה להוציא לפועל אלבום חדש. למרות שהיה דיבור כזה. מה שבעצם נולד מהסיבוב ההוא של מינימל הוא האלבום החדש של פורטיסחרוף, "על המשמרת".

"זה המשך מאוד טבעי", מסכים פורטיס. "אני וברי חברים נורא טובים מגיל 17, כלומר כשהוא היה בן 17. אני גדול ממנו בשלוש שנים". הנסיעות באירופה בזמן האיחוד של מינימל אפשרו לשניים לשוחח, ויותר מזה, להתווכח. פורטיס: "אנחנו הכי אוהבים בעולם להתווכח. בסוף אחד הטורים נתקענו בפריז. היה מתחת לאפס, קור כלבים. מצאנו את עצמנו תקועים במלון, מתווכחים כמו משוגעים. באיזשהו שלב הוצאנו את הגיטרות וניגנו לנו, ואני חושב שזה די קרה שם. תראה, אנחנו לא להקה שהתפרקה ונפרדה, אנחנו זוג שנפגש לנגן ביחד, יום אחד אחרי הרבה שנים. כל אחד עשה את דרכו שלו מפני שלכל אחד יש את הדרך שלו. אי אפשר להדביק אותנו לנצח, זו לא חתונה קתולית".

לא, אבל אתה בן אדם של שיתופי פעולה

"שנינו אנשים של להקה. כשמדברים על רוקנרול, כל הגישה של העבודה היא של ביחד. כששנינו נפגשים, זה לא החומרים שלי או של ברי, זה יוצא פורטיסחרוף. כמו בן אדם יוצר אחד. היה ברור לנו שזה יקרה באיזשהו שלב. לא תכננו איזה איחוד בומבסטי כזה עם חברות סלולר מאחורה. נפגשנו כדי להיכנס לאולפן ולעשות אלבום והיה ברור לנו שיהיו גם הופעות, כיוון ששנינו אוהבים להופיע".

יש אמנים שעושים אלבום כדי שיהיה עם מה להופיע ויש כאלה שמופיעים כדי לקדם אלבום

"אנחנו אוהבים גם לעשות תקליטים. בשבילנו לעשות אלבום זה כמו לצייר ציור חדש. זה לא רק לעשות מוסיקה. אנחנו מנסים, בודקים את עצמנו. מאוד חשובה לנו המילה הכתובה, להשקיע בה ולהוציא ממנה כמה שיותר באפשרויות המאוד מצומצמות שמסגרת של רוקנרול נותנת".

 

פריחה על הבמה

 

תמיד נראה כאילו אתה מאוד נהנה על הבמה

"כן. וגם ברי. שנינו מאוד אוהבים את זה. זאת פריבילגיה, אני חושב. אם יש לנו אפשרות לעמוד ולנגן את המוסיקה שלנו בצורה הכי טובה שאפשר, זה גורם לנו נחת לכמה ימים טובים. אצלי לפחות אין את העניין הזה של הופעות טובות ולא טובות. אחרי הופעה מבחינתי הכל טוב. אני מבסוט לגמרי מזה שאני בכלל מופיע ומנגן. זה עושה לי כמו שגנן נהנה לראות פריחה בגן שלו".

במינימל זה נראה כאילו היה סולן של השירים שזה סמי והיה סולן של דיבור עם הקהל שזה אתה

"זה לא דברים מתוכננים. במה מוציאה התנהגות של אנשים, כל אחד מתנהג אחרת. יש אנשים בלחץ אטומי, יש אנשים משוחררים יותר, יש איזו מידה של מתח בהופעה. אתה צריך גם לשמור שלא תהיה נפילה. כל אחד עושה את התפקיד שלו, לא רק מנגן. הופעות זה עניין של ליצור אווירה. אם אתה יוצר אווירה אתה יכול לנגן בתוכה. אני חושב שזה העניין. ואני וברי התענגנו עד עמקי נשמתנו לעמוד בצדדים עם הגיטרות. לשיר זה בסדר. לשיר זה כלי ביטוי. סמי היה האדם הכי נכון לעשות את זה במינימל. בתקליט שעשינו עכשיו לא ישבנו ואמרנו חמישה שירים ברי ישיר וחמישה פורטיס ישיר. יש שירים שנהיו שירי ברי כאלה, אני לא אוכל לשיר את זה, אתה מבין?".

אחד השירים החזקים באלבום, "פנתר שחור", יצא בכלל מהמגירה של מיכה שטרית. "היינו באולפן. מיכה הגיע והתחיל להוציא את הצעטלך שלו והראה לנו כל מיני טקסטים. היה אחד שמאוד אהבנו וזה היה הטקסט הזה, שמתחבר לנו להרגשה של האלבום. התחלנו בג'ם סשן. היה מין רגע שזה הפסיק להיות אלתור. המתופף התחיל לנגן את האימפורט הזה וברי ניגן על הקלידים את התפקיד. התחלנו להלחין את הטקסט ופתאום נהיה לנו שיר".

פורטיס הוא אחד שקשה קצת לדמיין אותו מעיין בליקוטי מהר"ן. סחרוף, לעומתו, מנהל בשנים האחרונות סוג של רומן עם היהדות. בשיר "מועדון החולמים" זה גם בא לידי ביטוי. יש שם ציטוט מרבי נחמן: "הדיבור הוא הנפש". "זה חלק מהוויכוח שלנו", מספר פורטיס. "יש לנו ויכוחים על פוליטיקה ועל דת ופילוסופיה ושטויות במיץ עגבניות. אנחנו מאוד קרובים בתוצאה הסופית. בסוף אנחנו חושבים אותו דבר. בתקליט הזה למשל היה לנו חשוב להכניס את ארץ ישראל בכל הגוונים שלה. אני קורא לזה שירי מצלמה. אנחנו מצלמים סיטואציות. כשכתבנו את 'מועדון החולמים' הייתה שורה שלא ישבה לנו מבחינה תחבירית. ברי הוציא את הספר והתחלנו לחפש כל מיני משפטים, והמשפט הזה כאילו היה כתוב בשבילנו שם. הוא כל כך התאים למה שאנחנו רוצים להגיד. זה היה ניסיון חדש בשבילי בכתיבה. לבד אף פעם לא יצא לי ללכת למקומות האלה של מסורת ותורה".

פורטיס אולי פחות מתחבר, אבל הוא דווקא נדלק על זה. "הדת היא בשבילי שיעור מעניין מאוד. ברי הביא את היציאה הזו ודווקא זה הדליק אותי. באיזשהו שלב נכנסתי מאוד לקטע הזה. יצאו לי מזה קטעים, אני קורא להם 'ארצישראליים'".

ב"פרשת השבוע", סדרת הדרמה החדשה של רני בלייר, משמש השיר "תחת אש" כשיר הפתיחה. לפורטיס בהתחלה לא היה ברור מה הקשר. "כשכתבנו את השיר, המנגינה שלו נשמעה כמו של מקהלה. כשבא רני בלייר הבמאי ועשה מזה פסקול, אמרתי 'טוב, בטח הוא יודע משהו שאני לא יודע'. וככל שראיתי את זה יותר אמרתי, וואללה, זה ישנו שם".

 

בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי

 

השירים ב"על המשמרת" הם כמו דו"ח מצב, אבל גם קצת מספרים סיפור. פורטיס לא מתיימר לפתח עלילה של ממש. "אין בזה שרשרת של דברים שמתחברים ממש אחד לשני", הוא אומר, "זה יותר חלקיקים. אם הם מתחברים טוב, אז הם עושים משהו מאוד גדול וברור ונהיר. אנחנו בתוך זרם תודעה. לזרום עם הדברים ולתת להם לקרות. אנחנו יכולים לבוא ולנגן באולפן בלי לדעת מה אנחנו הולכים לעשות. 'פנתר שחור' ו'בסוף של יום' ו'לך לך' הם שירים שלא נכתבו בבית. הם קרו באולפן. ברגע מסוים כולנו התחברנו נכון ואז יצאו הנייר והעט ומהר נרשמו המילים הראשונות".

ניכר בפורטיס שהוא נהנה משלב ההקלטות ולא פחות נהנה לספר עליו. "הגענו לקיבוץ העוגן בגלל שיש להם מכונה אנלוגית. באנו מתוך רצון לעשות תקליט כמו שעשו פעם, לא על מחשב. לדעתנו צריך להמשיך לעשות את זה ככה גם היום. זה יותר זיעה, יותר מאמץ, לא לשבת קר ומנוכר מול המחשב. מה שברי עשה בתקליטי הסולו שלו, ואני בשלי, זה לשבת מול המחשב, עם עוד אחד שהוא מומחה למחשב ומסדר כל הזמן, שם בריבועים ריבועים, וזה יוצר תחושה מאוד מכנית".

האלבום, אם תקשיבו לו טוב, באמת מעביר סוג אחר של אנרגיה. פורטיס מאמין שהעניינים הטכניים משפיעים על התהליך כולו. "אתה מקליט על חומר חי. זה לא משהו וירטואלי שקוף, זה כמו כן של צבע. הסרט הזה עשוי מחומר כימי, הוא כל הזמן משתנה. הסאונד משתנה בפנים וקורים ניסים ונפלאות. זה מצריך יותר עבודה מהבן אדם. אתה טועה במחשב, אתה עושה כמה קליקים וסידרת. פה, אם טעית – מהתחלה. אין חרטה, מה שנקרא. אתה צריך להוציא את המיטב. לקח לנו יותר זמן בגלל זה. אבל התענגנו על כל דקה, מפני שגם הרגעים האלה של להחליט אם זה טוב או לא טוב היו מענגים".

האולפן הביתי, בעיני פורטיס, למרות היתרונות, הביא גם לא מעט חסרונות שלא היו קודם. "הבית זה בשביל להיות בבית. אם אתה לא הולך לעבודה אז אין לך לאיפה לחזור הביתה. אתה בבית והילדים מסתובבים סביבך וכל היום טלפונים מצלצלים. ככה אני הולך למקום ליצור בו. יש לי מכונת הקלטה שאני עושה עליה סקיצות, וזה מספק אותי. אני גם אוהב שיש טכנאי שזאת העבודה שלו, שמבין את כל התהליך. אי אפשר שכולם יהיו טכנאים וכולם יהיו מבינים. עכשיו כולם יכולים להיות מוסיקאים, שזה נהדר כשלעצמו, אבל זה עושה הרבה דרעק. אני הרוס על מוסיקה אלקטרונית. בשבילי מוסיקה אלקטרונית זה משהו מאוד חשוב. כל הצפצופים והחריקות ששמו להם את הטייטל 'מוסיקה אלקטרונית' זה לא מוסיקה אלקטרונית. אלה אנשים שיש להם את הכלי והם עשו אנטר וזה צפצף להם. מבחינתי הפקשוש הגדול במוסיקה אלקטרונית היום זה הנסיונות של כל מיני אנשים להגיד שהם מוסיקאים אלקטרונים מעצם זה שיש להם מחשב בבית. מוסיקה אלקטרונית זה לא מחשב".

 

הפצצת אינפורמציה אינסופית

 

צילום המצב של פורטיסחרוף הוא מאוד פוליטי, אבל הוא מגיע גם לאזורים הכי פרטיים של החיים. "זה נכנס לנו לתוך החיים. למיטה, לחיי האהבה שלנו. ליום יום הכי פרטי של כל בן אדם. החיים שלנו פה הם הרבה יותר צפופים מבחינה אינפורמטיבית. כולם פה פוליטיקאים, כולם שותפים, כולם הכל. אני חושב שבדרך אנחנו מאבדים את הדברים הפשוטים. אלה שאתה רוצה להתענג עליהם באמת. באירופה יש לאנשים את החיים הקטנים האלה ואין להם כל מיני ספחים כמו דת ופוליטיקה ומדינה. הכל כמו איזה ספחים נוראיים לחיים שלנו. אין לנו חיים פרטיים באמת".

ב"חדשות מהירח" אתה מדבר על זה שמזריקים לנו למוח כל חצי שעה מבזק חדשות ושידורים מיוחדים

"אנחנו בהפצצת אינפורמציה אינסופית. זה אוסף משפטים של בן אדם שנתבלעה עליו דעתו מרוב חדשות".

נראה שגם אתה בצרכנים הכבדים של החדשות

"אני גר פה, אני לא מנותק. הייתה לי תקופה מאוד ארוכה שהייתי מנותק. עד לפני חמש שנים בערך. לא רציתי להשתגע. אמרתי, אני אאוטסיידר. זה מין פחד להיות מעורב. אני לא אומר את זה בהשתחצנות, חס וחלילה. קשה להיות חלק מההרגשה הדביקה והצמיגית הזאת של שיגעון המוני. יש לי את השגעונות הפרטיים שלי. אבל כנראה שהצלחתי לפתור כמה בעיות ביני לבין עצמי בשביל להחליט שזה הבית שלי ואני צריך להיות מעורב באיזושהי דרך".

אז מה באמת אתה אומר על תוצאות הבחירות?

"זה גם טוב וגם לא טוב. ישבתי מול הטלוויזיה כשעשו את המדגם וחשבתי לעצמי, יאללה, כולם צועקים שהם ניצחו, אבל אף אחד לא ניצח בעצם. יש לי הרגשה שכולם חזרו לאותו מקום. עכשיו הם ייפגשו ויקימו עוד פעם קואליציה. מה קרה שלא קרה קודם? הדבר היחיד שקרה זה אולי שגוש השמאל קיבל כל מיני ימניים לשעבר. אבל מה שחשוב, במובן האוטופי, זה שיהיה בן אדם אחד שיהיו לו ביצים להבין שצריך לטלטל פה את כל הרמות. לא רק בטחונית או מדינית, גם ברמה החברתית. המדינה הזאת בבלגן נפשי לא קטן. שריטה. מדינה פוסט טראומטית".

אז איפה החלק הטוב?

"הדבר הכן טוב זה הקטע של הגמלאים. לא בגלל שזה הגמלאים. זה שמישהו החליט לקחת קבוצה שתמיד הייתה בצד ולשים אותה במרכז. עכשיו המבחן הגדול אם הם מסוגלים לעשות משהו. אולי הזקנה נראית לאנשים קרובה פתאום. בכלל, יש משהו בפוליטיקה שהוא מרתק וממאיס את עצמו כל הזמן".

ויש גם פוליטיקה באלבום

"זה פוליטי, אבל לא התעסקנו בפוליטיקה. לא הבענו עמדה. אין עמדה פוליטית. אז יגידו, זאת עמדה שמאלנית. אבל אני לא הסתכלתי על זה בתור שמאלן או ימני. בכלל, בשבילי להיות שמאלן או ימני זה בכלל לא עניין פוליטי. נולדים עם זה. אני גדלתי בבית של שמאלנים, אני אשאר כל החיים שלי שמאלני. אני אף פעם לא תמכתי באיזו מפלגה. אני לא עוסק בפוליטיקה. אני עוסק במוסיקה, זה יותר חשוב לי".

 

נכתב על ידי עמי ברנד , 7/6/2006 22:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





2,796
הבלוג משוייך לקטגוריות: אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעמי ברנד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עמי ברנד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ