אני יודעת, אולי לא הגישה הכי בונה, בכל זאת.... לרוב מלמדות אותנו שצריך לקחת אחריות על חלקינו בקונפליקטים, כל קונפליקטים.
ובכל זאת, על אף ההתחלה העקומה, הרגשתי שנתתי צ'אנס בכל זאת, ונתתי לך צ'אנס להיות בנאדם נורמלי ורגיל לחלוטין, שמתקשר בצורה יחסית נורמלית וסבירה.
אבל טעיתי. ואותו הדפוס המשיך להופיע בתקשורת. ואני תוהה עכשיו במבט לאחור, עם מי ניהלתי שיחה בעצם כל הזמן הזה? עם עצמי?
נניח- קשה לי שלא לצעוק ברפלקס "מטומטם" ביני לבין עצמי, כשכל פעם אתה חוזר לציין ולהתייחס לדברים המובנים מאליהם מהקשר הסיטואציה.
ובכלל מה העניין הזה להפוך את זה לאיזה פרויקט מטורף- כאילו מי יישמע אנחנו מינימום מפיקים עכשיו את פסטיבל אינדינגב הבא...
באמת לא חשבתי שמדובר באתגר אינטלקטואלי מסובך מדי, באמת... כולה ערב קריוקי בין חברים... בכל זאת...
אבל עושה רושם שטעיתי.
אם חשבתי בעבר, בנוגע לעצמי, שהדברים הפשוטים ביותר תמיד נראים לי הרבה יותר מסובכים ממה שהם בפועל, הבנתי שיש אנשים במצב גרוע ממני- בינהם אתה.
ואני דווקא רואה עצמי, בתור מישהי שמנהלת את חייה עם הפרעות חרדה פה ושם, כמישהי שדי מבינה מה זה לעשות זבוב מפיל....
ובכל זאת היום גם אני למדתי- שיש גרוע יותר.
עוד לא הגעתי למקום שבו אני מצליחה לעשות טרנספורמציה לכעס שלי, ולהמיר אותו לחמלה כלפיך, אולי כי זה טרי עדיין. אולי כתיבת הפוסט הזה תעזור לכך.
ובכל זאת אני מניחה שזה גם נובע מתוך מקום מתגונן בתוכי, שכן הרגשתי מותקפת בלי שום סיבה מוצדקת בעיני.
אם כועסים עליך- תדע להתמודד עם זה שהכעסת אנשים וקח על זה אחריות, אל תגיד לי "להנמיך את הטונים", תקרא את החדר dude....
כן אחרי שהלכתי, הרגשתי סוג של תחושת החמצה, שנבעה מזה שויתרתי לך, ובעצם מסרתי לידיך את הארגון כולו, במקום לקחת אותו לעצמי, ולהרים אותו נורמלי, ובוודאות בצורה מוצלחת יותר.
עד כאן המרמור היומי- שיהיה שבוע טוב ובונה לכולם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
EDQueen