| 4/2019
הצד המכוער של המלכה
מלא זמן לא כתבתי בלי פילטרים.
אבל ת'כלס אחת הסיבות שהשארתי את הבלוג אנונימי זה כדי שאני אוכל גם לכתוב דברים בלי פילטרים. אז הנה זה בא.
בזמן האחרון, אני מוצאת שלאט לאט במקביל ל- FOMO שלי, צצה לה עוד גישה באישיות שלי, שמפחיתה את השפעות ה- FOMO. שזה גם טוב כמובן, כי לחיות בפומו זה מפגר ומסטריס ומלחיץ וכולנו חוות את זה ברמה כזו או אחרת במציאות המודרנית של היום כשא.נשים משתפות את החיים בסרט שלהם.
א-ממה?
היום מצאתי עצמי מרפרפת בתמונה של אירוע שקרה בסופ"ש שהתלבטתי עם ללכת אליו, ולבסוף לקחתי את שביל ה"לא", והסתכלתי ומצאתי שאני לא מרגישה שום תחושת החמצה what-so-ever, לגבי כל העניין. ניסיתי לתהות בנוגע לעניין, והבנתי שאני נמצאת היום במקום יחסית אינטרסנטי בחיי.
אם המפגש החברתי הזה, לא הולך לקדם אותי, או שאני לא רואה איך הוא הולך לקדם אותי, הוא לא מעניין אותי. וזו האמת המכוערת.
אני מפוקסת על המטרה שלי לבנות את עצמי ולהיבנות, ולעשות, ולהריץ וליצור ולקדם. ולו בכדי שאוכל לומר "הנה, עשיתי- את זה למשל, עשיתי!"
אני מוצאת שאני מקררת ומרחיקה קשרים שאינם משרתים אותי ואת מטרותיי כרגע. כי פשוט אין לי אנרגיה מיותרת לבזבז, והקשרים שאני כן בוחרת לטפח- אלו רק הקשרים שאני מרגישה שייצא לי מהם משהו שיקדם אותי איכשהו- שאמצא עזרה, או שותפות, או אתחבב על חוליה חשובה.
טרם הצלחתי להיסגר על האם זה קורה מהסיבה שאני לאט לאט מתקדמת יותר לשלמות עצמית איתי ועם חיי, או בדיוק להיפך שזה נובע מתסביך מאוד עמוק הרגשת הראויות שלי להצליח, אז יש לי איזשהו לחץ בלתי מדובר להוכיח את עצמי.
עד כאן לבינתיים.
שיהיה לכולכן.ם שבוע נהדר! שאו ברכה!
| |
המסלול תמיד יהיה שם
אתמול, חזרתי לרוץ!!!!
אתמול בשעה טובה, הגיעו נעלי הספורט שהזמנתי.
זה לא בדיוק נושא הפוסט אבל חיפשתי הרבה זמן נעלי ספורט טבעוניות, ולקח לי הרבה זמן למצוא, לברר, לחקור עד שמצאתי, והזמנתי.
הנעליים הגיעו אתמול! וההתרגשות כ"כ גאתה בי, ולא יכולתי להכיל אותה, שכבר בלילה, אחרי שחזרתי ממשמרת- יצאתי לרוץ שוב!!!
זה היה כ"כ נהדר, במיוחד התחושה שאחרי.... כזו תחושת עילוי.
וזה אחד הדברים שאני אוהבת במסלול הריצה שלי, שד"א אני תמיד רצה בו לבד, כי אני רצה בשעות הלילה המאוחרות. אז אני לחלוטין חופשיה לרוץ לגמרי בקצב שלי, איך שבא לי, איך שנוח לי, בלי לדאוג מאיך רואים אותי, אם הכל במקום וכו'.
קיצר זה אחד הדברים שאני אוהבת במסלול שלי, מלבד העובדה שהוא כולו שלי, ואני יכולה לרוץ בסגנון חופשי לגמרי, זה העובדה שמסלול הריצה תמיד יהיה שם.... (כלומר עד שיגיע היום ויהרסו את התיכון או את מגרש הספורט כדי לבנות חדש או משהו)
הוא תמיד יהיה שם, בלי לשפוט אותי על כל הזמן שלא רצתי, בלי לשפוט אותי על כל הזמן שעבר, בלי לדרוש ממני שום מכסת זמן לריצה בהשוואה לזמנים קודמים. העיקר שאבוא לרוץ... שאגיע, שניפגש, בדיוק בחצי שעה וקצת הזו שאני מקדישה לעצמי: מחממת, מתכוננת, רצה, נושמת, מתנשפת, מזיעה, מסיימת, מתמתחת, מחייכת חיוך גדול וענק על הפריוויליגיה לחוות את החוויה הכיפית ומעודדת הזו, אומרת לו תודה בלב, עד הפעם הבאה שניפגש- ויוצאת לי לביתי.
לפני שהפסקתי לרוץ, הייתי מגיעה לרוץ אפילו כשהייתי קצת מקוררת, או שהיה קר ממש, או שהכל היה רטוב כי בדיוק סיים לרדת גשם, או אפילו אם השעה הייתה 3 בלילה. סוף סוף הצלחתי להחזיר לעצמי את האהבה לרוץ, אחרי שנים של אנטגוניזם, שנבע (באופן לא מפתיע בכלל) מכך שההקשר של הפעילות היה תמיד באיזשהי מסגרת חיצונית, כפופה לאיזשהן דרישות חיצוניות, כפופה לזמנים שמישהו אחר קבע פעם, או קצובה בזמן במסגרת שמישהו אחר קבע. או שאת נכנסת למסגרת, או שלא- וכמו שבטח כבר הבנתן.ם, על אף ניסיונותיי החוזרים והעיקשים- אני פשוט לא מצליחה להתאים את עצמי כמו שצריך למסגרות....
כמה כיף שאני יכולה לרוץ שוב!!!!
ספרו לי חדשות אופטימיות לאחר יום בחירות מדאיג זה....
| |
Let me Be
שחררי אותי נפש חרדה ומיוסרת.
פרקי ממני את עולך.
תני לי להיות
בלי משאך הכבד על כתפיי.
תני לי להיות
על כל טעויותיי,
על כל פליטות הפה,
על כל פגמיי.
בלי להחרד מכל צעד ושעל,
מדריכה על משבצות לא נכונות.
בלי אזהרותייך מנקמת הגורל המאיימת.
בלי שוטייך ומלקותייך כאשר ייתכן וכלל אין בי אשמה.
בלי בושתך המקטינה והאימה הנוראה,
המוסווית בהתנצלות על תפיסת מקומך, וחללך,
בקיום הקסום הזה.
תני לי להיות.
let me take up my space
and rejoice with me
As I dare to.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
EDQueen