לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Home and its Double



כינוי:  מיק הקטנה

בת: 35





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2009

בלי לערב הורים?


 

1.

"כיצד יכולה הפסיכואנליזה  לצמצם אדם ליצור מעורר-הרחמים שלנצח מכרסם את אבא'לה ואמא'לה ולעולם לא שום דבר אחר? כיצד יכולה הסינתיזה של "אז זה מה שהיה!" ו"אז זה אני!" להיות מופחתת לגילוי המשמים והאינסופי של אדיפוס, "אז זו אמא שלי, זה אבא שלי"?"

(ז'יל דלז ופליקס גואטרי, אנטי-אדיפוס

 

2.

הבודהיסטים חיבבו מאוד את הגיהנום: למעשה, מאות ואלפי כתבים בודהיסטים מוקדשים לתיאורים מפורטים מאין כמותם של מדורי הגיהנום השונים (והיו ארבעה-עשר, שמונה חמים ושישה קרים) והעינויים היחודיים שעוברים השוכנים בכל אחד ואחד מהם, החל בנעיצת חרבות בכל הגוף וכלה בבישולים בקדירות רותחות. הרעיון לפיו איזורי-הגיהנום הם חלק אינטגרלי מהיקום ואנשי בעלי מצבורים קארמטיים מפוקפקים עלולים למצוא שם עצמם מופיע כבר בכתבים הבודהיסטיים המוקדמים ביותר, אבל האובססיה האמיתית ביחס לגיהנום, כולל ציורים, פסלים, ואפילו פארקים המוקדשים לנושא, צמחה רק כאשר הבודהיזם הגיע לסין במאה החמישית בערך. ולבודהיסטים הסיניים גם היה מאוד ברור מי הם שוכני-הגיהינום: ההורים שלנו.

התכתיבים העתיקים של הנאמנות-הצאצאית מבית מדרשו של קונפוציוס (תרגום עלוב ל-filial piety, עמכם הסליחה) בשילוב עם רעיונות הקארמה של הבודהיזם הביאו לחרדה עמוקה שהוריך ימצאו את עצמם בגלל חטא כזה או אחר בגיהינום, ושתפקידך איכשהו לשלוף אותם משם בעזרת מעשיך הטובים. במילים אחרות, תיאורי הגיהנום המפורטים נועדו לגרום לאנשים להתייסר נוכח המחשבה שהוריהם עוברים את הזוועות האלו ולנסות לעשות את כל מה שביכולתם כדי להציל אותם - עניין שכמובן לא היה רלוונטי כמעט בכלל בבודהיזם ההודי הקדום יותר, שביסודו עמד הרעיון של התנתקות כמעט מוחלטת מהבית, מהמשפחה, ומכל מה ש'כובל' את האדם.

הקונפוציאניסטים לא אהבו את הרעיון הזה בכלל. מה זאת אומרת שלהיות ילד טוב זה לנסות להציל את ההורים מהגיהנום? להיות ילד טוב זה להניח שהוריך תמים ומושלמים ואין בכלל שאלה בדבר היותם בגן עדן. אבל כבר העירו אנשים בתבונה שכל פולחן הצלת-ההורים-מהגיהנום הזה שירת גם את האגרסיה הסמויה כלפי ההורים: בעולם שבו לא יכולת לעולם לומר מילה רעה על הוריך וודאי לא להוריך, באפשרות לדמיין אלו דברים נוראים קורים להם אחרי מותם גם היה משהו משחרר.

 

3.

הו, כן. להשתחרר מן ההורים. האם לא לשם כך התכנסנו כאן? האם לא זה המסע האינסופי אל עבר הבגרות והאיזון הנפשי? האם איננו מבלים את כל חיינו בניסיון להחלים מהמשולש הנצחי אבא-אמא-ילד (וכמדומני שגם אם אחד ההורים חסר באופן פעיל מהמשולש, הרי שבפרדיגמה המקובלת הוא תמיד נוכח)? האם איננו נדרשים להרוג את הורינו פעם אחר פעם כדי שנוכל להיגאל? זוהי התשובה המודרנית ליצחק ולישו, לא? במקום שהאב יהרוג את הבן, יהרוג הבן את האב?

פעם היו לי דעות נחרצות מאוד בנושא הזה. היום, אני חייבת להודות, זה מעסיק אותי הרבה פחות. עם השנים החולפות והמרחק הגדל, ההרגשה שאני לחוצה כל הזמן בין שני הורי כמו בין העמודים במקדש דגון הולכת ונעלמת, וההרגשה שיש להם אחריות ישירה על מי ומה שאני מתעמעמת בהדרגה. זה לגמרי לא אומר שלא חשוב לי עדיין, במידה עצומה, שהם יתגאו בי וישמחו בי, אבל נדמה לי שהרצון לגרום להם גאווה ושמחה מצוי כבר יותר במישור האינטראקציה ופחות במישור העיצוב שלי-את-עצמי. במילים אחרות, אני עסוקה יותר בבניית סוג מסויים של יחסים איתם מאשר בבניית סוג מסויים של אישיות שתעמוד ביחס ישיר אליהם. לעומת זאת, את המילה 'להשתחרר' אני מתעבת בהקשר הזה, כמו גם בכל הקשר אחר. אצטט את קארסון מק'קאלרס: הבחירה היא רק בין כלא שעל קירותיו אפשר לחבוט לבין כלא שלא רואים. נדמה לי שבשלב הזה אני כבר יודעת מה מהם מוטמע בתוכי לאל-חזור, לטוב ולמוטב, מה מהם עדיין נמצא במשא ומתן, ולמה מהם בחרתי להתנכר, ודיו ליום צרתו. לו יהיו לי פעם ילדים אני מניחה שכל התיבות יאלצו להפתח מחדש, אבל כרגע הדברים יציבים למדי בחזית הזו.

ובכל זאת:

לפני זמן מה קיבלתי תגובה מכתב-עת מסויים בו ניסיתי לפרסם מאמר שלי. התגובה, בשורה התחתונה, היתה חיובית - "קראי את ההערות, הכניסי את השינויים הדרושים ונשקול מחדש" - אבל החוויה של ההתמודדות עם הערות הקוראים, שהיו בחלקן מרושעות מאוד, כדרכן של הערות של קוראים אנונימיים - היתה מערערת לגמרי. "אז ככה זה יהיה מעכשיו?" חשבתי, "לעבוד בפרך על מאמרים רק כדי שאנשים יקטלו אותך על זה שלא כתבת אותם כמו שהם היו כותבים אותם? אלו החיים שעליהם אני מפנטזת?"

כתבתי מייל למנחה שלי, שהגיבה במהירות ובצורה מאוד חמה ונדיבה, באומרה פחות או יותר "כן, אני מזדהה לחלוטין עם מצוקתך, העולם האקדמי הוא חרא, אם זה מה שאת רוצה לעשות בחיים התחילי להרגיל את עצמך מעכשיו, שימי את המאמר בצד ותחזרי לכך כשיהיה לך כוח נפשי, שולחת לך חיבוקים, שא"פ".

ובתוך ההתמודדות הזו היה לי ברור דבר אחד: אני רוצה את אבא.

התקשרתי לאבא שלי וחלקתי איתו את המכתב והתגובות. באופן מפליא לחלוטין, שעדיין אינני יודעת לעמוד על טיבו, הוא שינה את החוויה הזו לחלוטין בשבילי. הוא אמר בדיוק את הדברים הנכונים, הציע לי איך להגיב ומה לעשות ואיך להתמודד עם התגובות לא רק עניינית אלא גם נפשית, מתוך שילוב של אמונה בכך שהדברים שכתבתי טובים ונכונים ובה בעת שראוי לי לקחת ברצינות תהומית כל הערה שקיבלתי ולהתמודד איתה עד סופה - זה נשמע מטופש, אבל זה חולל מהפך אמיתי - ובסוף השיחה איתו לקחתי, כמעט בהתרוממות-רוח, את המאמר לידי, התחלתי לעבוד עליו מחדש, ושלחתי אותו.

תהיתי אחר כך למה השיחה הזו היתה כל-כך מרפאת ומנחמת עבורי, והבנתי לפתע שזה היה אחד מאותם רגעים שהופכים נדירים יותר ויותר עם השנים, שבו הורינו יודעים יותר טוב מאיתנו מה טוב לנו. כן, בדיוק הדבר הזה שבו אנחנו נלחמים עד חורמה כילדים, בדיוק מיתוס השחרור הזה, הוא גם מושא של כמיהה אינסופית. פתאום העולם היה כפי שהוא צריך להיות: מקום שבו אבא שלי מתווך לי ביד בוטחת את העולם, מאפשר לי באופן חסר-פניות את עצמי, יודע אנגלית-צרפתית-ואפילו-חשבון, משאיל לי את עצמו. אינני תמימה, ואני יודעת שככל שנוקפות השנים המערכת הולכת ומתהפכת ואני היא זו שאצטרך לתווך להורי את העולם; אבל השיחה הזו עם אבא שלי תשאר עבורי זיכרון ילדות מתוק שהתרחש בגיל שלושים.

 

4.

זוכרים שבילדותנו היה אפשר לקנות בחנויות-שטויות מסוג 'הפנינג' שלטים לדלת שעליהם היה כתוב 'שטח פרטי, הכניסה להורים אסורה', שלטים שלא היתה להם כל תכלית מעשית מלבד להודיע להוריך שמושג הפרטיות חל עליך? נדמה לי שבנעורי הדחף לסגור את דלת חדרי לא נבע במיוחד מזה שעשיתי שם משהו שלא רציתי שהורי ידעו עליו, אלא בעיקר מרצון שהם יחשבו שיש דברים שהם לא יודעים עלי.

כמדומה שהרבה מאוד בלוגרים מרגישים ששלט וירטואלי כזה חיוני לקיומו של הבלוג שלהם. הפוסט האחרון של תום, שהתמודד חזיתית עם תסריט האימים של 'פלישת ההורים אל הבלוג', עורר קיתונות של תגובות שלא מעטות מהן היו ברוח 'אלוהים אדירים, רק לא זה'.

אינני יוצאת דופן בהקשר הזה: נדמה לי שההורים שלי הם האנשים היחידים שאני ממש לא רוצה שיקראו כאן, למרות שקשה לי לדמיין שיקרה אסון גדול אם זה יקרה - בעיקר כי אני חושבת חמש-עשרה פעמים לפני שאני מזכירה אותם. ונשאלת השאלה, מדוע.

תום הציג את הזוית של חוסר-היכולת-להמציא את עצמך: כביכול, העובדה שהוריך מחזיקים בידע בלתי-אמצעי על מי שאתה ומה ש'באמת קרה' הופכת את הדרתם מהבלוג כמרחב של שעשועי-הפיכת-עצמך-לדמות לחיונית. אחרים דיברו על העובדה שהבלוג הוא המקום היחיד לאוורר אגרסיות כלפי ההורים עצמם, או על העובדה שהם רוצים לחסוך מהוריהם את כאב-הלב שבהתמודדות עם מכאוביהם כפי שאלו יוצאים לאור בבלוג. נדמה לי שעבורי ההיבטים הללו פחות רלוונטיים: אני חושבת שאני לא באמת רוצה שהורי יכירו אותי.

לא שאני חושבת שהם רוצים להכיר אותי. יש לי שכנוע פנימי עמוק מאוד שההורים שלי לא רוצים לדמיין אותי מזדיינת ממש באותה מידה שאני לא רוצה לדמיין אותם מזדיינים, אם יסולח לי על הבוטות ואם יובן שכוונתי כאן לזיונים כמטאפורה. אני חושבת שהורי מתאמצים להכחיש את העובדה שתחום העיסוק שלי הוא מחלות ומוות כיוון שהם רוצים בכל מחיר להמנע מלשאול את עצמם למה אני מתעסקת דווקא בנושאים כאלו. הם אוהבים אותי מאוד, איש בדרכו, אבל חוסר האונים שלהם מול מצוקותי גורם להם לכזה תסכול, שהם כמעט כועסים עלי אם אני חולקת אותן איתם; חלק גדול מן הדעות שלי הוא לא לטעמם, והם מעדיפים לא לדבר איתי על נושאים מסויימים שבהם הם יודעים שלא תהיה בינינו הסכמה, ובקיצור, חשוב להם לשמר אותי בדמות מסויימת מאוד וחלקית מאוד שתאפשר לי להיות בתם-המוכשרת-והחכמה-שלא-נורא-שעדיין-לא-התחתנה-ואם-תוריד-כמה-קילו-תהיה-פצצה. וזו כמובן איננה תופעה המאפיינת את יחסינו הבוגרים, אלא כך זה היה מאז ומעולם. נכונותם לפלס דרך אלי במורכבותי ובמסובכותי אינה קטנה או גדולה היום משהיתה כשהייתי בת תשע.

אבל למדתי ליהנות מן המקום הזה. אחרי שנים של קינה על המוגבלות העצומה של יחסינו, הבנתי שהמקום שבו אני ממלאת את תפקיד הבת שלהם באמונה, בלי לאתגר ולהתגרות ולהכעיס ולהכאיב, הוא מקום שחשוב לי ומיטיב איתי. הוא מאפשר לי, כמאמר המשורר, להוציא מבין הקוצים קרעים של ילדות. הוא נותן לי מרחב של קביעות בתוך מציאות משתנה ותובענית. שיחת הטלפון השבועית איתם, שתמיד-תמיד הולכת אותו דבר - קודם אבא שואל אותי מה הספקתי לכתוב והאם קיבלתי תגובה בקשר לכנס שהיגשתי אליו הצעה ואיך אני מתקדמת ואם אני צריכה עוד כסף, אחר כך אמא מספרת לי על השיעור הנורא-מוצלח שהיא לימדה השבוע ועל המכרה הותיקה שהיא פגשה בסופרמרקט ועל העבודה בהיסטוריה שאחייניתי כתבה - היא תמיד חצי שעה של נחמת יש-דברים-שלא-משתנים, גם אם אני לפעמים משחקת טטריס תוך כדי מרוב שעמום.

הדרתם מהבלוג, במובן זה, הוא האפשרות להפריד טריטוריות, לקיים גבולות, ולהיות אני בכמה גרסאות שונות. אני לא מכירה משהו הרבה יותר משחרר מזה. 'לפסוע באותה הדרך/ בתוך פריחת הכרכומים/ ולהיות כל-כך אחרת/ ולפרוח ערב הגשמים'. לא שזה באמת קשור, אבל הביצוע של אברהם פריד לשיר הקאלט הזה מצדיק אזכור שלו בכל מקרה.

נכתב על ידי מיק הקטנה , 23/4/2009 02:36  
50 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מצילות מצלצלות ב-3/3/2011 02:04
 



la premier aventure de la vie


 

הכל התחיל מזה שלפני זמן מה כתבה לי פוסט על השפות שלה, וג'וליאנה הלכה בעקבותיה, ואני התחלתי להרהר באפשרות לכתוב דבר מה על השפות שלי, שרובן, למרבה הצער, אינן שלי כלל וכלל: על הבושה העמוקה בדבר העדר כל מימד משמעותי של ערבית, למרות שלמדתי את השפה ארבע שנים; על השוודית שנשארה לי צליל ידידותי, מוכר ועליז, הבטחה של חיים ירוקים יותר, למרות שלא עשיתי מעולם מאמץ ללמוד אותה ברצינות - וכה חבל לי על כך; על הגרמנית, שאני קוראת בה באופן שוטף למדי, ועפר לרגלי תחבירה האלגנטי והמתוחכם, אבל שיתוק מבעית אוחז בי בכל פעם שאני מנסה לדבר; על שביבי-שפות נושאי זכרונות חיבה מחברים אהובים - בעיקר קללות בהונגרית מחברתי א' ותלונות בפולנית מידידי ו'; על היוונית שמעולם לא עשתה לי את זה, ועל הלטינית שבה התאהבתי מיד; על העניין הפתאומי בסנסקריט, בעקבות המפגש עם הבודהיזם, ועל הקפריזה שהיתה ונעלמה כעבור זמן קצר ללמוד יפנית. ואז נזכרתי בצרפתית.

מעולם לא למדתי צרפתית. למעשה אין לי כל שביב של ידיעה בצרפתית או הבנה מינימלית של דרכי פעולתה של השפה הזו או אינטואיציה בסיסית ביותר לגביה, ואם להיות כנה לחלוטין, גם לא חשתי בחסרונה בשום דרך. אבל היה ערוץ אחד, סודי לחלוטין וביזארי למדי, שבו קיימתי מערכת יחסים פילגשית משהו עם השפה, כזו שמבוססת על מפגשים קצרים, מענגים מאוד אך נטולי כל חוק של תחביר או דקדוק, ואף מלווה בענן דק של כל-העניין-לא-מוסיף-לי-יותר-מדי כבוד.

המדובר, כמובן, בתחרות האירוויזיון. פינה חמה ומפעפעת שמורה בליבי לאירוע המפוקפק הזה עוד מימי ילדותי המוקדמת, מסיבות שאינן קשורות כלל ועיקר בפנינים המוסיקליות שהוא הביא לעולם. אחד הזכרונות החיים ביותר שלי הוא האירוויזיון ב-1985 (יזהר כהן עם 'עולה עולה' בסטוקהולם), בו אני מורשית להשאר ערה הרבה מעבר לשעה המקובלת, וכולנו - אבי, אמי, אחי ואחותי מתאספים על הספה, החדר חשוך - ריח הסבון של אבא שלי עולה באפי בכל עוצמתו - ואני מרגישה חלק ממשהו חגיגי ונפלא ונוצץ. בביתי כמעט מעולם לא צפו בטלוויזיה במין אנסמבל משפחתי כזה, למעט פעמיים בשנה: בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל ובאירוויזיון. ושני האירועים - תצחקו, תצחקו - היו קשורים אצלי בקשר הדוק (מה גם שהם בדרך כלל היו סמוכים זה לזה בלוח השנה). למרות שלכאורה כל הפואנטה של האירוויזיון היתה להראות שאנחנו חלק מאירופה, עבורי, וללא ספק לא רק עבורי, היא היתה הכי ישראליות-גאה שיש.

ויותר מזה: בביתי גם לא ממש שמעו מוסיקה. זה לא סגפני כמו שזה נשמע, ולא נבע מאיזו עמדה מוצקה. פשוט, אבא שלי נהג לעבוד (ועדיין עובד) בסלון, במרכז הבית, ומוסיקה הפריעה לו. אחי ואחותי, כשהגיעו לפרק המוסיקלי בחייהם, הקשיבו לה לרוב בדלת סגורה. פה ושם נתגנב לתוך הבית שיר כזה או אחר, לפני או אחרי החדשות, או לפעמים, בנסיעות הארוכות לעמק הירדן, אבל לרוב הצלילים היו במשורה, ואני עצמי לא שמעתי מוסיקה כלל ועיקר עד גיל מאוחר להפליא. אשר על כן, אותם ערבי אירוויזיון היו מטמטמי-חושים בשפע העצום של הצלילים שהוצע בהם, חנות ממתקים מוסיקלית. כן, יהיה מי שיטען, אולי לא תמיד מוסיקה משובחת - אבל הוא אשר אמרתי, חנות ממתקים. גם ממתקים הם לא תמיד "משובחים", ובכך קסמם.

זאת היתה המוסיקה הראשונה שלי: דרמטית, אקסטרווגנטית, מתוזמרת, עולה על גדותיה מרוב העמדה ותלבושות ופזמון חוזר וקליט, ולרוב בשפות שאינני מבינה. השירים האלו נשארו בשבילי סוג של טעם מוכר ואהוב של ילדוּת, כמו טוויסט עבש מעט. ועם השנים אספתי גם שירי-אירוויזיונים ישנים יותר לרפרטואר מוסיקת-המצב-רוח-טוב שלי, כאלה שהפכו לקלאסיקות (בעיקר קלאסיקות של דראג-קווינס, לא נכחיש) עוד בטרם נולדתי.

וכאן אין להתווכח עם הסטטיסטיקה: עובדה ידועה היא שהסיכוי הרב ביותר לזכייה באירוויזיון יפול בחלקה של מדינה שתשלח זמרת ששרה בצרפתית. וכך, כחובבת אירוויזיונים במחתרת שחלומה היה לשיר באמבטיה כאחרונת הדיוות, לא היתה לי ברירה אלא ללמוד צרפתית. כלומר, לא באמת ללמוד צרפתית: רק ללמוד את הקלאסיקות כדי שאוכל לשיר אותן (ביני לביני). כך החל מפעל סודי של שינון מחד ותרגום מאידך, מפעל מפואר שלא שינה במאום את בורותי היסודית בשפה, רק חולל בי את היכולת להשתמש במברשת השיער כמיקרופון בצורה רהוטה יותר.

השירים האלו מצליחים עד היום לרגש אותי באופן עמוק ביותר, כאילו דווקא דרך השביל הצר והמצומצם שכבשתי אליהם דרך השפה שאינני יודעת כל עיקר הם מקבלים משמעות גדולה הרבה יותר ממה שמילותיהם הלרוב-סכריניות והלעיתים-קרובות-דביליות מאפשרות. בכולם יש מילה או משפט שמצליח, בטמטומי, להביאני לכלל דמעות. זוהי מחווה לחמישה מהם.

 

1. Poupée de cire, poupée de son 

יתכן שאחת הסיבות שהשיר המופלא הזה תפס אותי היתה שהוא מתאר חוויה שמעולם לא היתה לי - להיות בובה זהובת-שיער ש"רואה את החיים דרך ממתק ורוד". פראנס גאל (כן, ההיא מ'אלה אלה', איזו מלכה!) שרה כאן בצורה כל-כך מטופשת, כל-כך דבילית בכוונה, עד שהיא מקיימת עבורי איזו אפשרות לגמרי בלתי-ממומשת של נשיות: להיות מתוקה ותמימה ותינוקית קצת, ובכל זאת להיות 'שבורה לאלף חתיכות של קול' ("Brisée en mille éclats de voix").

לימים גיליתי שפראנס גאל ניתקה עצמה לחלוטין מהשיר הזה ומכל מה שקשור בו. מסתבר שכותב המילים של השיר, סרז' גינסבורג, כתב את השיר על פראנס גל עצמה, שהיתה אז בת 18 והיתה כלי-משחק מוחלט בידי המוסיקאים שאיתם עבדה, כולל גינסבורג עצמו שכתב לה את השיר Les Sucettes - שיר שעל פניו עוסק בסוכריות על מקל, ולכל אחד שאיננו ילדה תמימה בת 18 ברור כשמש שהוא עוסק במין אוראלי. גינסבורג, כתב לה שיר על בובה ש'חיה רק דרך השירים בלי לפגוש בחורים' מבלי שיהיה לה מושג שהיא-היא הבובה. אולי בגלל זה הוא נוגע אצלי באיזה שורש פורה: אף את פעם לא באמת יודעת מתי את הדבר האחרון שאת חושבת שאת.

 

2. "L'amour est bleu"

טוב, בניגוד לשיר הקודם, כאן אי אפשר למצוא משמעויות נסתרות אפילו אם רוצים. ללא ספק מדובר באחד השירים הדביליים ביותר בעולם, אפילו במושגי יצירות מופת לוכסמבורגיות של שתי דקות וחצי. האהבה היא כחולה וירוקה ואפורה וכמו מים זורמים וגם הרוח נושבת, וללא ספק השיר תפס אצלי מקום של כבוד כי את פיסת הספרות המתוחכמת הזו אפילו אני הצלחתי להבין בלי המון מאמץ ללא כל צרפתית, וככל הנראה גם כי הוא נועד להיות האנתי-תיזה הגמורה של שערוריית פראנס גאל. במקום שיר רווי סב-טקסט, הביאו משהו בנאלי ומפוהק כמעט עד פארודיה, ובמקום ילדונת בלונדינית נוטפת הומברט-הומברט הביאו את ויקי לאנדרוס, שהיא, אינני יודעת איך לומר זאת בצורה מנומסת, די כונפה (שתיהן ייצגו את לוכמסבורג, ושתיהן זכו, בהפרש של שנה). זהו שיר נעים לאוזן, לא אונס את הלב לשום דבר שהוא לא יכול להתמודד איתו, וממילא, בתור האנטי-תיזה, הוא מכין את הדרך לסינתיזה בדמות נצחונה הבא של לוכסמבורג, להלן.

 

3. "Tu te reconnaîtras"

 כן, אם להיות כנה, ככה זה התחיל, עם אן-מארי דויד, ששנים ארוכות סברתי שהיא האישה היפה ביותר בעולם. השיר הזה, בעיקר האקורדים האחרונים שלו, גורם למחנק בגרוני פעם אחר פעם:

 

Dans cet amour

Que j'ai pour toi

 Oui tu verras

Tu te reconnaîtras

"דרך האהבה שיש לי אליך, כן, אתה תראה, אתה תכיר את עצמך".

מה אעשה, השיר הזה לוכד משהו כל כך בסיסי אצלי: השכנוע העצמי, פעם אחר פעם, ביכולתה של האהבה שלי לגאול את האחר, לגרום לו - אכן - לפגוש את עצמו; פנטזיה חוזרת ונשנית שאני ולא אחרת אצליח להביא את פרח-לב-הזהב שירפא מכאובי זיכרון ויתיר כפתורי בושה. כן, גם אצלי, כמו אצלה, זה תמיד דרמטי וחד פעמי, זו תמיד 'ההרפתקה הגדולה של החיים'. ואם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת.

 

4."L’Oiseau et l'Enfant"

זהו שיר קטן ויפה שהחליט פחות או יותר לאסוף את כל הקלישאות ביקום ולערום אותן זו על גבי זו, ובאופן די מדהים יצא קולאז' די אסתטי, שמצליח אפילו ללחוץ על כפתור הסנטימנט שחבוי אצלי אי-שם מאחורי קפלי הסרקזם. אבל במקרה המסויים הזה, אני קשורה אל השיר דרך משפט אחד ויחיד - בעצם פחות ממשפט - בו שמהלך עלי קסם תמידי:  la nuit se change en jour (הלילה הופך עצמו ליום). יש בצירוף המילים הזה איזה כוח-חיים נדיר, אפילו אעז לומר אופטימיות, שמשום מה במשך שנים החלטתי שניתן לבטאה רק בצרפתית בלי לצאת עלגים ומטופשים. ואז, בדפדוף מקרי בספר איוב, אני רואה:

לַיְלָה לְיוֹם יָשִׂימוּ    אוֹר קָרוֹב מִפְּנֵי-חֹשֶׁךְ

הייתי צריכה לדעת.

 

 

5. "Ne partez pas sans moi"

יתכן שהייתי יכולה לשמור על כבודי אם הייתי נשארת בתחום הקאלט של שנות השישים והשבעים ומכחישה כל קשר להתפתחויות מאוחרות יותר שמצאו את דרכן לפסקולים של דיסני. אבל אז כיצד הייתי מרגישה את הזיכוך שבוידוי?

כן: אני חושבת שזה שיר ענק, למרות שסלין האומללה נראית בו כאילו יצאה מכביסה בתכנית לא נכונה, ולמרות הפנטזיה העתידנית משהו (האופנתית כל-כך בסוף שנות השמונים). והמילים שלו - יש בהן כוח של רצייה אדירה, רצייה שמוכנה לטרוף את העולם ולכרסם את עצמותיו, וגם בכך יש לא מעט השראה, ברגעים מסויימים:

 

Vous qui cherchez l'etoile

 Vous qui vivez un reve

Vous heros de l'espace

Au coeur plus grand que la terre

Vous donnez moi ma chance

 Emmenez-moi loin d'ici

 

אתם שמחפשים את הכוכב,

אתם שחיים את החלום,

אתם, גיבורים מהחלל

עם לב גדול יותר מן האדמה

אתם, תנו לי הזדמנות,

קחו אותי רחוק מכאן.

 

Ne partez pas sans moi

laissez-moi vous suivre

Vous qui volez vers d'autres vies laissez-moi vivre

 La plus belle aventure les plus beaux voyages

Qui menent un jour sur des soleils sur des planetes d'amour

 

אל תעזבו בלעדי, תנו לי להמשיך

אתם שעפים לחיים אחרים, תנו לי לחיות

ההרפתקה היפה ביותר, המסעות היפים ביותר

שיובילו יום אחד אל שמשות, אל פלנטות של אהבה

 

  Vous les nouveaux poetes

Vous les oiseaux magiques

Vous vous allez peut-etre trouver

De nouvelles musiques

 Vous donnez-moi ma chance

Je veux chanter aussi

 

אתם המשוררים החדשים,

אתם, ציפורי הפלא,

אתם לבטח תמצאו

מנגינות חדשות

אתם, תנו לי הזדמנות,

גם אני רוצה לשיר.

 

Ne partez pas sans moi laissez-moi vous suivre

Vous qui volez vers d'autres vies laissez-moi vivre

Le bleu de l'infini la joie d'etre libre

Sur des rayons sur des soleils

Sur des chansons sur des merveilles

Et dans un ciel d'amour

 

אל תעזבו בלעדי, תנו לי להמשיך

אתם שעפים לחיים אחרים, תנו לי לחיות

הכחול האינסופי, השמחה שבהיות-חופשי

על קרני-שמשות

על שירי-פלאים

בשמיים של אהבה.

 

 

 

נכתב על ידי מיק הקטנה , 20/4/2009 06:53  
1485 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של cialis ב-30/3/2013 03:15
 



בשיר שלנו, ידידי, אסור לשאול יותר מדי


 

"Gutentag. Gibt es Fragen?"

המילים הללו (צהריים טובים, יש שאלות?), בהן פותח דוקטור פ' כל אחד ואחד משיעורי הגרמנית-למתקדמים שלנו (בכל חמשת-הימים-בשבוע בהם הם מתקיימים, אללי), נותנות לי את האות להתחיל בבהייה נמרצת. שיעורי שפות הם השנואים עלי ביותר מקדמת דנא; אני תמיד משתעממת בהם עד צאת נשמתי. אני לא בטוחה מדוע - זה בודאי לא בגלל איזה כישרון מיוחד בתחום, אותו אני נעדרת לחלוטין, אלא פשוט בגלל שלמידת שפה מתרחשת בקצב אינדיבידואלי לחלוטין וכל ניסיון לבצע את התהליך הזה באופן קבוצתי דומה לישיבה בפקק תנועה ענקי, אבל כזה שמדי פעם מתקדמים בו כמה מטרים: קלאץ'-ברקס, קלאץ'-ברקס. אשר על כן, אני מניחה למחשבותי לרחף בגובה נמוך עד שדוקטור פ' נוקב בשמי ומבקש שאקרא משפט או שניים. אני גואלת את עצמי עם יכולתי להגות רי"שים בלתי-אמריקאיים בעליל, והוא מניח לי עד ליום המחרת. מדי פעם אני קולטת משהו מן הדאחקות של הדוקטור, כגון "pre-noun insertion is not something you have to go to the hospital to do", אבל רוב הזמן אני שקועה במחשבות - לא עמוקות במיוחד, היו בטוחים, הן משתרעות היכן שהוא בטווח שבין 'כמה קלוריות יש בקלמטינה' לבין 'מעניין מה קרה לחברתי מהטירונות נ' איתה לא דיברתי כעשר שנים', עד שדוקטור פ' מכריז "Alles für heute" ואני נפלטת לקצב המוטרף לחלוטין של הרבעון השלישי (והאחרון) לשנה זו. למדתי להעריך את שלושת-רבעי השעה האלו.

אלא שמכיוון שהיום הדוקטור לא נענה כששאל את ה-gibt es Fragen הרגיל שלו, הוא חייך חיוך קטון מתחת לשפמו הגזום היטב (אני מאוד מתאפקת שלא לנקוב באסוציאציות ברורות) ושאל:

"Gibt es keine Fragen weil alle klar ist, oder gibt es keine Fragen weil nichts klar ist?" (אין שאלות כי הכל ברור, או שאין שאלות כי שום דבר לא ברור?)

ופתאום נזכרתי שעוד שניה פסח - כל-כך קל לשכוח את זה כאן - ובחידה עתיקת היומין של ההוא שאינו יודע לשאול, שתמיד הציקה לי, עוד בילדותי הקדמונית, כשליל הסדר עוד היה אירוע מרגש וצופן-הפתעות כמו ביצוע של מחזה אהוב, ולא כאב-בטן אחד גדול הממוסגר בזכרונות רעים וויכוחים עבשים על האם כן או לא נגיד 'שפוך חמתך על הגויים' ונצחקק בהישמע שמו של בן זומא. אף פעם לא הבנתי מה זאת אומרת שהוא "אינו יודע לשאול": חשבתי שאולי בגלל שמתחילים מהחכם אפשר לראות את ארבעת הבנים בסדר יורד של אינטיליגנציה, ובהתאמה האחרון הוא כה דביל שאפילו להרכיב משפט שאלה תקין אינו יודע; אחר כך הופיעה נעמי שמר בשירה המטומטם בעליל 'ארבעת האחים', שבו, לפי מיטב מסורת הפרייה-ורבייה המקומית, היא החליטה שצריך לשדך את ארבעת הבנים (ומדוע החליטה שהם אחים, זאת לא אדע) לארבע בנות, שכן ידוע הוא שרווקות מאוחרת (ורווקות בכלל) מערערת את המרקם החברתי העדין של העם. החכם הולך עם החכמה, התם עם התמימה, הרשע עם המרשעת (אכן, אין כל ייעוץ זוגי בעתידם של אלו) -

"וזה שלא ידע לשאול

לקח את היפה מכל

שילב ידו בתוך ידה

וחזר איתה להגדה"

שעות רבות של מצוקה כיליתי על השורות האידיוטיות הללו, לא רק משום שבהפקת ליל-הסדר של כיתה ג' נפל בחלקי להיות המרשעת ולא, כפי שילדות בגיל זה שואפות להיות, היפה מכל, אלא גם מפני שבעולם בו גדלתי והתחנכתי היה ברור שהיפה מכל היא הפרס הראשון שקוטף המנצח, מה שהיה בו כדי לרמוז שזה שאינו יודע לשאול אינו האהבל בחבורה אלא דווקא זה שעלה על משהו נכון. לא היה מנוס מלהסיק שאותו משהו נכון הוא העובדה שהעדות והחוקים והמשפטים וכו' לא מעניינים אותו בכלל, ובמקום להתקשקש על הלכות הפסח הוא כורך את זרועו סביב מותניה של נערה יפה. במילים אחרות, זה שאינו יודע לשאול הוא האידיאל הציוני, והוא מסמן את שחרורו של הנוער העברי מחשכת בית המדרש אל השדות משובבי הנפש של קיומנו כעם נורמלי. דא עקא, הפזמונאית טרחה לציין שזה שלא ידע לשאול והיפה מכל חזרו לתוך ההגדה ולאו דווקא יצאו ממנה, מה שהרס לי את התיאוריה. מצד שני, ברור גם למה זה שאינו יודע לשאול צריך לחזור לתוך ההגדה, שהרי הוא התנאי הבסיסי לקיומה: ההגדה מיועדת, בסופו של דבר, לו: שלושת האחרים מסתדרים לבד, ההפקה של ליל הסדר, ה'והגדת לבנך' מיועדת לזה שאפילו לא יודע מאיפה להתחיל. אם כך, כנראה שהוא זוכה ביפה מכל כי דווקא חוסר יכולתו לשאול הוא זה שזיכה אותנו באלפיים שנות חרוסת (הריני מתעקשת עד היום שמדובר במזון מבחיל, ואם לצטט את תנינה "מה אני, חתול שאני צריכה לאכול דברים שאחרים לעסו?").

 

לפני כמה שנים נתקלתי בפירוש יפה, שגרס שארבעת הבנים אינם ארבעה פרוטוטיפים של אנשים, כפי שאנחנו בדרך כלל חושבים, אלא ארבעה דורות. הם לא מייצגים תכונות אופי, אלא שלבים של מרחק מהמקור, מהשורש, במקרה זה - מיציאת מצרים עצמה.

 החכם, ששואל 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוהינו אתכם' יודע בדיוק מהן הסיבות לחג הפסח, ומה האירועים שעליהם הוא מבוסס, ומה שחשוב לו הוא למלא אחר החוקים לגווניהם. הוא בן-בית בתוך התמונה הגדולה, ושאיפתו היא לדקדק ככל האפשר בפרטיה.

הרשע, ששואל 'מה העבודה הזאת לכם' הוא הבן המורד, זה שיודע בדיוק מדוע עושים מה שעושים ומה צריך לעשות, אלא שהוא פונה לכך עורף במופגן. הוא בדיוק מה שמכונה בתלמודית 'ידע כוחי ומרד בי'; ההתנכרות שלו מגיעה מתוך אינטימיות עמוקה.

התם, ששואל 'מה זאת' כבר באמת לא מכיר ולא יודע, אבל חושיו עדיין פתוחים לקלוט שמשהו מתרחש, והוא באמת רוצה לדעת, גם אם בצורה שטחית מאוד.

וזה שאינו יודע לשאול כבר נעדר אפילו את האינטואיציה שיש משהו שראוי לשאול עליו, כי עולמו כבר ריק ממה שבשביל החכם - וגם בשביל הרשע - היה נתון לחלוטין, או לחילופין, במונחיו של הדוקטור פ', es gibt keine Fragen weil nichts klar ist.

 

נדמה לי שהתחלתי מהתם. כן; כאשר אני חוזרת בדמיוני לחדר האוכל בביתם של סבא וסבתא שלי (הילדים ישובים סביב שולחן נפרד, כמובן) ולדממה בשעה שסבא שלי מנגן את ההגדה בקולו - אני ממש יכולה להריח את הבית ההוא, אחרי יותר מעשרים שנה - אני זוכרת את עצמי מקשיבה בחצי אוזן, והכל כמובן נשמע מסובך ומוזר ומעט מפחיד, אבל אני מניחה שזה אחד מאותם דברים שאבין כשאהיה גדולה, כמו כלכלה ופוליטיקה. היתה לי תחושה שמתרחש משהו חשוב, רק שאין לי בדיוק יכולת להבין מה הוא. וזו, כמדומני, היתה גישתי ליהדותי בכלל, ואם אינני טועה - גם גישתם של הורי ליהדותם שלהם. היא היתה נתון מסקרן, לא לגמרי מפוענח, לא לגמרי נגיש, אבל היה שם דופק. יכולתי, ברגעים מסויימים, להרגיש אותה פועמת.

וכשחלפו השנים הצטבר בי יותר ויותר כעס על שמה שנשאר לי מהירושה הזו היתה רסיסים של כלום, והחלטתי להפוך להיות 'החכמה' (אגב, זה התפקיד המקורי שיועד לי באותו ליל סדר של כיתה ג', ונושלתי ממנו בשל חוסר יכולתי המוחלט להוביל את הריקוד). מה שלא יהיה, מנוי וגמור היה איתי לדעת בדיוק את העדות והחוקים והמשפטים וכו'. כשאני מנסה לשחזר את שרשרת הנסיבות המוזרה שהובילה אותי לחז"ל וספיחיהם, אני זוכרת בעיקר את הרצון לדעת, עד הפרטים הכי קטנים: שאף אחד לא יוכל להתקיל אותי עם שאלות כמו האם מותר לתלות מפה עשויה 50 אחוז כותנה ו-50 אחוז פוליאסטר בשבת. תנו לי פרטים, כמה שיותר טכניים יותר טוב. רציתי לשכון בתוך העולם הזה כבת-בית, ולא כאורחת (ולקח לי הרבה שנים להבין שתמיד, תמיד אהיה אורחת).

רק אחרי שהפכתי כאילו-בת-בית יכולתי לקחת על עצמי באמונה את תפקיד המרשעת, ולומר להורי בזלזול שאינני מבינה מדוע הם בוחרים לציין את העובדה שאלוהים (שבו הם לא מאמינים) הוציא את ישראל ממצרים (מה שאינם מאמינים שהתרחש) ואף להדיר את רגלי מליל הסדר ממש. מתוך תחושה ודאית שזה 'שלי' וישאר שלי, יכולתי לומר בגסות רוח 'קחו את זה ממני'. זה מזכיר לי את תיאורו של מישהו מאנשי העליה השניה את ההלוויות הראשונות בקיבוצים, בהם היתה החלטה מודעת שלא לומר קדיש; אלא שכמובן השתיקה של הקדיש היתה צעקה בפני עצמה (זאת בעוד שהדור שנולד אחר כך לא חשב שהשתיקה הזו היא, בעצם, מלאת תוכן). ההחלטה שלי לא לקיים שום בדל-מסורת היתה שתיקה צעקנית במיוחד.

והיום?

היום זוהי כנראה תמימות-שניה. מדי פעם אני מוצאת את עצמי בניסיון להשיב לעצמי את הפעימה ההיא. להקשיב מחדש לדופק ולנסות לבדוק מה בכל זאת 'עושה לי את זה', מעיר הד זיכרון רחוק, משהו. לפעמים אני מוצאת. לרוב לא.

האם השלב הבא הוא לא-לדעת-לשאול? לאבד גם את הפעימה?

בכנות, כשהגעתי ליבשת הגדולה הזו חשבתי כך. הבית הוא היכן שהכובע וגו'. החיה היהודית שבתוכי - משום מה אני מדמיינת עכבר לבן קטן - זקוקה שיאכילו אותה בקביעות, גם אם במשורה, ואם לא אספק לה שום גירוי היא תגווע מעצמה. כמובן, העובדה שאני עוסקת בעניינים 'יהודיים' כביכול על בסיס יומיומי אמורה להפוך תסריט של העדר-גירויים כזה למופרך לחלוטין, אך דווקא כאן משום מה נשמרה תמיד הפרדת רשויות טוטאלית. אני לא בטוחה מדוע, אבל אני לא חווה את הטקסטים שאני לומדת כמשהו שמתקשר ישירות לתחושה ההיא של ליל-הסדר-בבית-סבא, ה'קורה כאן משהו חשוב וגדול'. אם משהו - ויום אחד אצטרך לחשוב ברצינות מדוע - אז בדיוק ההיפך. ועדיין, אני לא בטוחה שזה לא יקרה. יהדות אמריקה כל-כך מגעילה אותי, שנטייתי כאן היא לנתק את עצמי מכל גילוי של מסורת. מאידך גיסא, לרוב גם נסיונותיהם של ישראלים לקיים יהדות באמריקה מגעילים אותי (אם כי כמובן תלוי איזה ישראלים וכו' וכו'). כך שכן: יש סיכוי שאם אשאר כאן עוד שנים רבות, אהפוך למי שאינה יודעת לשאול (היפה מכל היא כנראה מחוץ לתחום). בבואי לכאן חשבתי שזה מה שאני כנראה רוצה. עכשיו אני מרגישה שאובדן הפעימה - ואובדן הדיאלוג עם אנשים אחרים לגבי הפעימה שלהם - הוא אובדן ממשי. לא כזה שאי אפשר לשאת, אבל חלק לא מבוטל ממחירם של החיים המאוד-נוחים והמאוד-נעימים שכאן. אני חושבת שאני מבינה יותר ויותר את אחד העם.

 

 

נכתב על ידי מיק הקטנה , 4/4/2009 02:57  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עמית ב-10/5/2009 19:18
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיק הקטנה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיק הקטנה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ