לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שגיא נאור


"רוק'נ'רול הוא מהות החיים וכתיבה על רוק'נ'רול היא דרך חיים" (לסטר בנגס)

Avatarכינוי: 

בן: 45

Google:  sagman

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ׳‘׳™׳§׳•׳¨׳× - ׳”׳•׳₪׳¢׳”. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

משאירה אבק לכולנו. אבק כוכבים


הנה וידוי: אני אוהב לפתוח ביקורות בוידוי. זה הטריק הכי ישן בספר, ובכל זאת וידוי – במיוחד כזה שבמהלכו אתה מכה על חטא – עושה את העבודה כל פעם מחדש.


והנה הוידוי האמיתי (ההכאה על חטא תגיע בהמשך): לא סבלתי את מרינה מקסימיליאן בלומין (להלן: ממ"ב) ב"כוכב נולד". היה בה משהו מרגיז, במיוחד בביצועים שלה לשירים שאני אוהב נורא כמו "בלוז כנעני" של אהוד או "וידוי" של אלכסנדר פן, שלא לדבר על הבחירה התמוהה ב"ואתם רוקדים" של דורי בן זאב בגמר. הרתיעה שלי ממנה היתה דווקא בגלל שהיה ברור שהיא גדולה בעשרה סדרי גודל על חבורת הילדים שהסתובבה לה בין הרגליים, כולל כדור הפלאפל התימני שזכה בסופו של דבר במקום הראשון. היתה לי רתיעה, כי הרגשתי שמרינה יודעת את זה – יודעת כמה היא טובה, יודעת כמה קל לה להביס אותם, ולכן לא ממש בא לה להתאמץ. איכשהו היא הזכירה לי את נינט, וכולנו יודעים איך זה הסתיים.


ההמולה של "כוכב" דעכה, היחס הדיכוטומי שלי למרינה נשאר. מצד אחד, היא בזבזה את זמנה על טלנובלות, תוכניות מטופשות בערוץ 24, ג'ינגלים לפרסומות, פרסמה בגדי נשים (במידות גדולות!), בישלה עם חיים כהן והוציאה סינגל עם בועז מעודה (מלים ולחן: קרן פלס!). מצד שני, היא הופיעה בערבים קטנים שבהם היא ניסתה והתנסתה בחומר שלה, היא עשתה תפקיד מ-ד-ה-י-ם עם רד ו"הרד בנד", שרה את "כובע קסמים" של לאה גולדברג (שהלחינה מחדש) בפסטיבל שירי הילדים וגם הוציאה שיר יפה ("סוף סוף") לרדיו.

אז מי את, ממ"ב?  זה לא ממש ברור. מה שבטוח שלמרות גילה הצעיר (תיכף 23!) ולמרות המכונה המשומנת שמאחוריה (גו טמירה!), נדמה שמרינה עשתה ועושה מה שבא לה מתי שבא לה, ומגיע לה הרבה כבוד על זה.


בסוף התחשק לה לעשות אלבום. 3 שנים אחרי "כוכב", עם תווית של "סטארית" אבל גם של "מוזרה", היא אספה את תמיר מוסקט ומבחר שירים והתפנתה, סוף סוף, להקליט את אלבום הבכורה שלה. ואין לזלזל בכובד המשקל על כתפי מוסקט וממ"ב ערב יציאת האלבום. "הייתי צריכה להבין מה אני רוצה ומה הקהל שלי רוצה", היא אמרה בראיון ליעל דן לא מזמן. אולי היא גם היתה צריכה קצת אוויר, להוריד את "כוכב" מהגב, לשמוע מחיאות כפיים ולתת לעצמה לצאת סוף סוף החוצה.


המופע של מרינה בפסטיבל הפסנתר שלשום היה מרינה נטו 100%, כולל הדיכוטומיה המפורסמת. מצד אחד, היא עלתה עם שמלה שלא היתה מביישת את ליידי גאגא (קרדיט למטאפורה ותמונה אצל קנדי), כמו צועקת "אני דיווה. קבלו אותי". מצד שני, ליד הפסנתר היא נשמעת קצת שיר עם רוסי, קצת ארץ ישראל הישנה והטובה, קורט שבן והמון המון רוק אקספרמנטלי ישראלי של שנות השבעים (מי אמר גרוניך?), שיושבים על הגב המוסיקלי הרחב והקול הנפלא של מרינה.


בתוכניה הזהירו מראש שמדובר ב"שירי משוררים" ובמוסיקה שנשמעת אחרת. אבל כנראה ששום דבר לא יכול היה לתאר מה שהתרחש על הבמה במשך 75 דקות קסומות של מופע. מרינה שרה שירים שהיא אוהבת כמו שהיא אוהבת, והיא יכולה להיות גדולה מהחיים ותיאטרלית (כשהיא שרה, למשל, קטע מהמחזמר "פיטר פן") אבל גם מתחכמת ונשכנית ("ישנן בנות" בגרסה בלתי רגילה). בכל קטע וקטע היא מביאה את עצמה ומעצמה, ולכן השירים נשמעים שלה, בין אם הם כאלה ובין אם לאו. זה מתחיל עם מוסיקה קלאסית, ממשיך עם שיר ילדים, וטקסטים של נתן זך ורחל חלפי, קאברים ל"לך איתה" ו"מה אומרות עינייך" (כולל קטע קולי נהדר עם אמה, שהזכיר לי מאוד את קוסטריצה ב"שעת הצוענים"), ומעל הכל השירים שמרינה כותבת – שובבים, חכמים, עם מסר וגם עקיצה, והכי חשוב – עובדים נהדר.

"חטאתי באבסרטקט", היא שרה, אבל היצירה של מרינה היא הכי רחוק ממופשטת. היא כמו שחקנית בהצגה, תמיד דיווה אבל רגע אחד היא סקסית ומאיימת לשבור את ההדום עליו היא מתנועעת ורגע שני היא פסנתרנית וירטואוזית המפליאה להוציא מהפסנתר צלילים משכרים. כן, שוב הדיכוטומיה הזו, שמרינה מפליאה לרקד סביבה, והקהל באולם הקטן בסוזאן דלל אהב כל רגע, ובצדק.


הדיכוטומיה הזו היא משהו שצריך לאהוב, ואני חייב להודות שהאלבום של מרינה, או כפי שהוא מצטייר מההופעה, לא יהיה לכל אחד. בכוונה, בהתרסה אפילו, מרינה שוברת חזק מהמיינסטרים. ולא שהיא לא יודעת לכתוב קלאסיקה מודרנית כמו "עמוק בטל", שנשמע כמו שיר שחלוצים היו שרים סביב המדורה לפני חמישים שנה בקולחוז ליד סיביר. פשוט אין לה שום סיבה להתנחמד. תאזינו לטקסטים שהיא כותבת ושהיא בחרה (בקפידה), תתרגלו למלודיות המורכבות שהיא מרכיבה להם, תתפלאו מהגבהים והעומקים אליהם הקול שלה מגיע, ואז – הו אז – מרינה תספק לכם את הסחורה.


מרינה ירדה מהבמה לתשואות הקהל, וחסרה לנאמבר אחד איתו היא סוגרת זה זמן רב את ההופעות שלה – Maurin. השיר הזה נשמע גם כן כמו שיר שכבר שמעת ואהבת, והוא נדבק ולא עוזב אותך, והוא יפה כבר בשמיעה הראשונה ויפה שבעתיים אחרי יומיים, והוא גם מוכיח כמה גדול הפוטנציאל של ממ"ב (כן, גם אצל הגויים חסרים כשרונות כאלה) ומה אנחנו יכולים לצפות ממנה.


כי - וכאן מגיע הקטע של ההשוואה לשלומי שבן שניסיתי נורא להתחמק ממנו, אבל כשלתי – כמו במקרה של ש"ש דנן, אחרי אלבום בכורה שבו ממ"ב מוכיחה לעולם שהיא א) נורא מוכשרת  ב) וירטואוזית  ג) לא רואה אף אחד ממטר  ד) הכי אינטיליגנטית בעולם, אחרי כל זה ממ"ב תגיע לאלבום הבא, ושם – יש לקוות, ויש את תקדים ש"ש – היא תוכל להביא את מרינה האמיתית, זו שמביטה אליה כל הזמן (לדבריה), זו שמבינה שעכשיו זה 50% משחק, ואז היא באמת תשאיר אבק לכולנו. אבק כוכבים.


נ.ב. - הנה מגיע הקטע של ההכאה על חטא: ממ"ב, אני אוהב אותך.

 


(עמוק בטל, מרינה מקסימיליאן בלומין בהופעה, פסטיבל הפסנתר 2010, 20.10.10)

נכתב על ידי , 22/11/2010 21:25   בקטגוריות המלצה - מוסיקה, ביקורת - הופעה, רק על עצמי לספר ידעתי  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עשר שנים בלעדיו. ואנחנו רוכבים שנית


המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.

המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.

מבליט את הכתף הימנית

מוציא את הלשון.

נפגשנו שוב בקיסריה. עשר שנים מאז הנביא החכם הלך מאיתנו. מאז המלך העירום הולך וצובר כוח, הולך ומשתלט פה על המרחב הציבורי. וההמון לא רואה, ואין אף ילד שיצעק "המלך הוא עירום". אתמול, בקיסריה, בין המון אנשים טובים, הייתה תחושה כזו של להוציא את הלשון. להוציא את הלשון מול ליברמן והשחיתויות שלו, משרד הבריאות והתחזיות השחורות שלו, הפסיכופת שירה למוות בנערים בנחמני ואלו שמצדדים במעשיו, כולם. להוציא את הלשון, להבליט את הכתף הימנית ולשיר קצת מכתביו של הנביא החכם, ר' מאיר אריאל.

כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.

כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.

היה לי יום אפור אם לא שחור

אני מול המרקע.

נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ ואין מה לעשות.

ילדה קטנה שוקעת לי בבוץ ואין מה לעשות.

אני בכורסתי אמשיך לרבוץ

לי אין מה לעשות.

יש לי תחושה שהקהל אתמול בקיסריה חושב שיש מה לעשות. עשר שנים אני והם מגיעים לכאן, פעם בשנה, משמרות או קיסריה, ויש במפגש הזה משהו יפה ובאותה מידה משהו מתריס, משהו נוגה ובאותה מידה משהו חתרני. על הבנה נאספו אתמול אמנים מכל קצות הקשת התרבותית: שינקינאים וחוזרים בתשובה, ימנים ושמאלנים, אשכנזים ומזרחים, מבוגרים וצעירים. מולם, על הכסאות והבטון, קשת מגוונת לא פחות: מעליי עישנו גראס; לידי בחור דתי עם אשתו ההרה; מתחתיי שתי נשים מבוגרות שנראו כמו הקיבוצניקיות המטורללות מ"המרוץ למיליון". וכולם יפים, וכולם מנומסים, וכולם יודעים את המלים. וכולם לא היו נותנים לילדה הקטנה לשקוע בבוץ, או לפחות היו רוצים להאמין ככה.

האלה שיורים שם ברחוב – האם זה אמיתי?

האלה שיורים שם ברחוב – האם זה אמיתי?

האם זה קטע חדשות רטוב –

או סרט איכותי?

מטוס נוסק צולל ומתרסק בשיפולי בטני.

מטוס נוסק צולל ומתרסק בשיפולי בטני.

קריין בניירות קצת מתעסק –

מעל פסגת בטני.

קוטנר אמר אתמול, ספק בבדיחה ספק בהשלמה, שהולך להיות ערב של "ביצועים לשיריו של מאיר כרגיל". נכון, היו ביצועים מעניינים, היה שיר חדש ויפהפה שביצעה מיקי קם, ובכל זאת היתה תחושה שהקהל בעיקר רוצה להתעסק עם שיפולי בטנו, עם הכאבים הפרטיים, לאורה של החוכמה שהרביץ בנו מאיר. מה גם שבשם הפלורליזם והביצועים החדשים נאלצנו לספוג גרסת "אני-כזו-מיוחדת" של מרינה מקסימיליאן בלומין ל"שדות גולדברג" (שתמיד חשבתי שאי אפשר להרוס) ואת הצעקות של נינט ב"שלל שרב" (מעדיפים שתשתקי, תודה). בשיאו של הערב, ולא סתם כנראה, עלה אהוד בנאי ונתן את התרופה הישנה והמוכרת – "לילה שקט עבר...", "שיר תת-מודע זמני", "בלוז כנעני". הכל ידוע מראש ומוכר, ובכל זאת כל-כך יפה וכל-כך עוזר, כמו ביקור חודשי בנמל התעופה. אותו הדבר אפשר היה לומר על שלום חנוך ומשה לוי, וכמובן על תמוז. כולנו זקוקים לשקט, כולנו מתרפקים על העבר. כולנו רוצים לשכוח מהאלה שיורים שם ברחוב, וטוב שתרצה (הו, תרצה...) הזכירה לכולנו שיש חיים מחוץ לקיסריה.

וכל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב

כן כל האסונות הרי הולכים למעדן חלב

מוכי רעב ורעש חיש הופכים

למיץ טבעי עכשיו

ידו של קוטנר ניכרת בערבים האלה. הוא מתאמץ מאוד לא להפוך אותם לקיטש, למשהו מסחרי. מצד שני, מאיר אריאל אף פעם לא היה מסחרי. אני מביט בקטעים מתוך "מסע הבחירות", שם אפילו המצלמות לא הצליחו להביא את הקהל. אני נזכר בהופעה ההיא, ביום הסטודנט, אל מול 10-15 אנשים. מעניין מה היה קורה למאיר לו היה נותר חי, אני אומר לעצמי בהגיענו לעוד אחד משיאי הערב.

מעל פסגת הבטן הנני שמוט לסת ולשון.

מעל כיפת הסטן הנני שמוט לסת ולשון.

מישהו שם השתדל וכאן אני

שומט עצמי לישון.

בהקיצי נותנים את ההמנון – אולי הייתי קם.

בהקיצי נותנים את ההמנון – בטח איש לא קם.

דגלנו מתבדר בכל סלון – ואף אחד לא קם.

מעניין מה מאיר היה אומר, למשל, על כך שאודי ושחר הפכו לחסידים מזמרים. מצד שני, אודי ושחר היו אחראים אתמול לשני הרגעים המרגשים ביותר בערב. תחילה, הם תקעו לכולנו את ההמנון עמוק בבטן עם "קוצים א'", שאת מילותיו אתם זוכים לקרוא כאן. שיר שנשאר רלוונטי כמו ביום שנכתב (ועברו יותר מ-15 שנה...), אולי אפילו יותר רלוונטי היום מאז. אחר-כך, הם סגרו (כמעט) את הערב עם "מודה אני", שפתאום נראה תפור עליהם כל-כך, כולל מעבר מרתק ל"אדון הסליחות", שהוכיח כמה הלהקה שניגנה אתמול, בראשות יהודה עדר ואדם מדר, היתה נהדרת.

והקהל קם, אבל רק כשתמוז התאחדה לנו (שוב, והפעם באמת) מול העיניים. הרב זילבר ושלום מהקיבוץ התחבקו, וכל החבר'ה נראו מתרגשים כמעט כמו הקהל. ותמוז נתנו בראש כמו שרק תמוז נתנו. יותר משלושים שנה מאז יצא האלבום הזה, ונדמה שאף אחד היום לא עושה רוק'נ'רול ככה. אף אחד לא רוצה לקום. עדיף להירקב על הכורסה עם גלגל"צ.

המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.

המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.

מבליט את הכתף הימנית

מוציא את הלשון.

ואל תזלזלו בלחץ ההמון. לחץ ההמון העלה אתמול את תמוז בחזרה להדרן להדרן, למרות שכבר הדליקו את האורות וקוטנר נפרד בהתרגשות. לחץ ההמון גרם לתמוז לשיר שיר שלא נכתב על-ידי מאיר, למרות מחאותיו של אריאל זילבר (ואני איתו, אגב). לחץ ההמון אולי יביא את תמוז להתאחד באמת, יביא את הערב הבא בעוד שנה, ישאיר את מאיר אריאל בתודעה של כולנו גם מחר.

יום אחד אולי אני אקח את הבן שלי לערב לזכרו של מאיר אריאל. וכשהוא ישאל אותי מי זה המלך העירום הזה, שרוכב ורוכב, אני אומר לו שהמלך העירום הוא כנראה אנחנו. אז אבליט את הכתף, אוציא את הלשון ואחבק אותו חזק חזק.

(עשר שנים בלעדיו – ערב לזכרו של מאיר אריאל, קיסריה, 3.8.09)

נכתב על ידי , 4/8/2009 12:47   בקטגוריות אני שומע שוב ברגעי השלווה את..., ביקורת - הופעה, המלצה - מוסיקה, הפואטיקה של אחרים, יש חיים מחוץ לבלוג, ילדים זה שמחה, קטעים מהתשקורת, רק על עצמי לספר ידעתי, אופטימי, אקטואליה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היה גדול. אין ספק. (על דפש מוד בהופעה, אתמול)


קשה לדבר על ההופעה של דפש מוד במונחים אובייקטיבים. אני מצטער. עם כל הכבוד, אנחנו עדיין פרובינציה, ולא בכל יום מגיעה להקה גדולה באמת, גדולה מהחיים, להקת אצטדיונים, אל ה-אצטדיון שלנו ונותנת הופעה אמיתית, חלק מטור עולמי. אז נכון שאילו דפש מוד היתה מגיעה לכאן לפני שלוש שנים ייתכן שההופעה היתה נשמעת אפילו יותר טוב, אבל מספיק עם הקוטריות הישראלית. דפש מוד פתחה בישראל את סיבוב ההופעות העולמי שלה, והראתה אתמול ליושבי המזרח התיכון מה זה באמת הופעת רוק'נ'רול.



השקט שלפני הסערה. צילום: yanivl

היה פשוט נפלא לצעוד עם ההמונים אל עבר האצטדיון. הכל התנהל למופת באופן מפתיע, ואפילו התור לשירותים נראה כמעט לא מכאן. אישית, ויתרתי על טרי פויזן (מצטער, אבל אני לא מבין את הקטע שלהן, וקשה לי לעמוד חמש שעות על הרגליים בגילי המתקדם...) ונכנסתי לאצטדיון הישר לשיר הראשון של היה יה יה'ז. לא יצא לי להתעמק במוסיקה שלהם, אבל ההייפ עשה את שלו. חבל שקרן או לא. חוץ מלצעוק "good evening, Tel Aviv" כמה פעמים, היא לא באמת הלהיבה את הקהל, מה גם שטכנית ההופעה התקיימה ברמת-גן...

אבל את הדבר האמיתי קיבלנו בתשע ורבע. בדיוק אנגלי, ואחרי אוסף שקופיות משעשע (תודה לעיריית רמת-גן, נא להישמע להוראות, וגם: אל תשכחו שסיבוב ההופעות הזה התחיל בארץ הקודש), האורות כבו, אלפי מצלמות הורמו, האותיות DM נכתבו באדום בוהק על הבמה ודפש מוד התחילו את ההופעה בישראל הכי מדוברת מאז, אולי, האפיפיור.

מהרגע הראשון היה ברור שמה שהקהל רוצה זה את השירים שהוא מכיר, ע"ע "I Just Can’t Get Enough" ו-“Enjoy The Silence”. את הישראלי הממוצע לא מעניין שדפש מוד הגיעו לכאן כדי לקדם אלבום חדש, על שמו נקרא סיבוב ההופעות, ולכן זה טבעי מאוד שינגנו שירים מהאלבום הזה. רוב הקהל לא עשה שיעורי בית, רוב הקהל היה חסר סבלנות, וכך היתה תחושה של עוינות מסוימת בכל פעם שדייב והחבורה ניגנו שיר חדש.

וחבל, כי אמנם "In Chains" שפותח את ההופעה (כפי שהתריעו מראש כל אלו שצפו בהופעה בלוכסמבורג) הוא לא שיר משמעותי, אבל "Wrong" הוא שיר מעולה ובוצע נפלא וגם "Hole To Feed" הוא שיר טוב. בתמורה להפצצת השירים החדשים הזו, דייב נותן לקהל את ה"גוד איבנינג תל-אביב" שהוא כל-כך צריך, ואז מרים את האצטדיון עם "Walking In My Shoes" ו"It’s No Good", שניים מהלהיטים הגדולים ביותר של דפש מוד, גם בישראל.



צילום:
yanivl

דייב גאהן הוא פרפורמר בחסד, הוידאו ארט על הבמה פשוט מדהים, והסאונד... ללקק את האצבעות. המסיבה ממשיכה עם "A Question Of Time" שמשמח מאוד את חובבי דפש מוד שמסביבי ו-“Precious” שפשוט מרים את הקהל לאוויר. מעניין מי מהם שם לב לשיר הסופי שנכתב ב"מכונת כתיבה" ענקית על המסך בזמן שדייב שר:

אני
למדתי
כל-כך הרבה מאלוהים
שאני לא יכול עוד
לקרוא
לעצמי

נוצרי, הינדו, מוסלמי,
בודהיסט, יהודי.

האמת חלקה כל-כך הרבה מעצמה
איתי

שאני לא יכול עוד לקרוא לעצמי
גבר, אישה, מלאך
או אפילו נשמה
טהורה.

האהבה
התיידדה עם חפיז בצורה כה מושלמת
שהיא הפכה לאפר
ושיחררה
אותי

מכל רעיון ודימוי
שמוחי ידע מעולם.

איזה בחירה של טקסט. איזה ויז'ואלס. איזה טקסט פוליטי. יהההההההה.

בנקודה הזו, ודווקא בנקודה הזו, דפש מוד מכבים את השריפה בלב של הקהל, ונותנים עוד שני שירים חלשים, "Fly On The Windscreen" האנמי מאוד (מודה, מודה) ו-"Jezebel", ששר מרטין גור. אבל גור מחזיר לכולם בענק עם ביצוע קורע של "Question Of Lust" וביצוע יפה ל"Come Back". ו"סדרת החינוך" מסתיימת לה עם "Peace", שהוא יופי של להיט בעיניי, עם וידאו ארט נפלא ונסיון נואש של גאהן לשים עוד קצת מסרים חתרניים באמצע הקונצנזוס הרמת-גני. הקהל, בתגובה, לא ממש מתלהב לשיר "Peace Will Come To Me". הם, כנראה, התייאשו כבר. הוא לא.

ואז זה מגיע – הרעשה גדולה בדמות "In Your Room" שמסמנת את שרשרת הלהיטים מכאן ועד ההדרן. "I Feel You", “Enjoy The Silence”, "Never Let Me Down Again" – כולם בביצועים נפלאים, עיבודים יפהפיים, עבודת וידאו נהדרת והמון אנרגיה של דייב, שפשוט מרימים את הצופים (לפחות אלה בדשא, מסביבי) לגבהים חדשים. באמצע הוא מספיק לזרוק את "In Sympathy" שהקהל לא מכיר, אבל אף אחד לא שם לב. הקהל עדיין צרוד מלצרוח "All I ever wanted, all I ever needed, is here in my arms" כנראה.

אחרי שעה וחצי דפש מוד יורדים למנוחה קצרה. הקהל בטירוף. הוא יודע שליטרת הבשר שלו לא שלמה. בניצוחו של מרטין גור הקהל שר "Happy Birthday" לדייב (בשירה בציבור אנחנו תמיד חזקים!) ומקבל בתגובה את "Stripped" ואת "Master and Servant" שמוכיחים, למי שפקפק, שדפש מוד באייטיז הייתה לא יותר מקוריוז משעשע, אבל איפה הימים ההם ואיפה הם עכשיו.



צילום:
yanivl

הם מודים לקהל ומנגנים את "Strangelove" ששוב מטיס את הידיים לשמיים. הקליפ ה"סנסציוני" משאיר כמה פיות פעורים (מה, אין לכם אינטרנט?), אבל עוד לפני שהבוהן של הבלונדינית נדחף לפה של האסייתית הקליפ עושה פתאום פייד-אאוט לאדום ונחתך באכזריות. מישהו שומר על הנפשות העדינות של הצעירים הישראלים?!  

אחרי זה הלהקה יורדת – אולי ההפתעה היחידה בסט-ליסט – וחוזרת עם "Personal Jesus" המצופה, שפשוט קורע את האצטדיון, ועם "Waiting For The Night" בביצוע מרגש ביותר, גם גאהן וגור חבוקים על ה"לשון" בין ערימות הידיים והמצלמות.

כשהם יורדים, הקהל עוד מקווה שיהיה פה עוד איזה שיר. "Just Can’t Get Enough", צועק מישהו. "Shake The Disease", עונה לו אחר. ביציעים כבר החבר'ה בורחים הביתה, להספיק להתחמק מהפקקים. בסופו של דבר, מדליקים את האור. עם המקצוענים האנגלים האלה אין מקום לספונטניות. "נתראה בפעם הבאה" זה הדבר היחיד שקיבלנו. זה, ואחת ההופעות הכי מדהימות שראיתי בארץ.

בחוץ שמעתי את מבול הטענות, חלקן מוצדקות, חלקן לא: הם לא דיברו עם הקהל (מה, הם שלמה ארצי?!); על המסך לא הקרינו את הלהקה, והיה קשה לראות מרחוק (טיעון לגיטימי, אם כי למי שעמד קרוב הארט-וורק של אנטון קורבין היה מדהים); הם שרו יותר מדי שירים חדשים (כבר דיברנו על זה, לא?); למה לא הכניסו עוד אנשים לדשא (נו, באמת...).

אני, אישית, יצאתי מהאצטדיון (לבסוף... דווקא בסידור יציאה המארגנים כשלו) בהיי, עם חיוך שלא ירד לי מהפרצוף (ויעידו על זה החברים שאיתם הלכתי, וחברים אחרים איתם חגגתי בסוף ההופעה על כוס בירה). היתה הופעה גדולה, תרתי משמע, של להקה גדולה, עם סאונד גדול ולהיטים גדולים. הופעה שגדולה על ישראל ועל הקהל הישראלי, ואיזה כיף שלמרות הכל זכינו לראות אותם כאן. כמו שיאיר רווה כתב אתמול, חמש שעות לפני ההופעה, "היה גדול. אין לי ספק."

 

)דפש מוד, Tour of the Universe, אצטדיון רמת גן, 10.5.09)

נכתב על ידי , 11/5/2009 15:42   בקטגוריות ביקורת - הופעה, המלצה - מוסיקה, רק על עצמי לספר ידעתי, אופטימי, אקטואליה  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
223,072
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשגיא.ב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שגיא.ב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ