לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שגיא נאור


"רוק'נ'רול הוא מהות החיים וכתיבה על רוק'נ'רול היא דרך חיים" (לסטר בנגס)

Avatarכינוי: 

בן: 44

Google:  sagman

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2004

זכרון של שמחה. מבורך.


 


כמה דקות לפני השעה עשר בלילה, האמפיתיאטרון של קיסריה משתתק, ולצלילי "גשם באלפסי" עולה לבד, עם גיטרה, אהוד בנאי, ופותח את ההופעה עם "אל תפחד". באותו הרגע נשכחות ממני כל הטענות והתלונות (שעה איחור, בגלל "פקקים", או בעצם בגלל שכולם מצפים לשעה איחור). "תאמין שאם קלקלת, אתה יכול גם לתקן", אהוד שר לקהל הגדול שממלא כמעט עד אפס מקום את האמפי בתצוגת תכלית של אמן שכמעט עשרים שנה עובד (!!!), משקיע ונותן לקהל שלו, ועכשיו קוצר את הפירות.


 


ראיתי בחיי המון הופעות של אהוד - הופעות שמחות והופעות נוגות, הופעות עם אמנים אורחים (כנסיית השכל, ברי סחרוף, הברירה הטבעית) והופעות כמעט לבד, הופעות בקיבוצים בצפון והופעות בבארבי הדחוס – ועדיין כל הופעה היא כמו עולם חדש, לא ידוע, שאתה נכנס בדלתו הקדמית בחשש, אך עם תקווה גדולה, ויוצא בצידו השני מלא יותר, מאושר יותר. ובכל זאת, אהוד באמפי קיסריה נשמע היה על הנייר משהו מוזר, לא שייך. חידה שמחכה לפתרון. לולא היתה קרן מציעה לנו להצטרף אליה, לולא היתה אשתי מתלהבת כל-כך, לולא היה מור – האיש והמזגן, נציגנו בסן פרנסיסקו על המים – בארץ מצפה להופעה משובחת בסטנדרטים שהוא רגיל אליהם – לולא כל אלה ייתכן שאפילו הייתי מוותר. אני אוהב את האהוד שלי קרוב ואינטימי. כי אהוד הוא לא עוד אמן.


 


מצד שני, דווקא משום שאהוד הוא לא האמן הישראלי הטיפוסי, דווקא משום שהוא החל את הקריירה בעצם רק בגיל 30 (גיל שבו חלק מאמנינו כבר פורשים, אחרי אי אילו כתבות שער, יומני נוער וקליפים בערוצים אילו ואחרים), הוציא בסך-הכל חמישה אלבומים (כמעט מושלמים...  ואני סולח לו מראש על "מסך הברזל". לכל אחד מותר לטעות פעם אחת בחיים...), חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה כבר שנים בהופעות ופסטיבלים (ואמר לא פעם כי בעצם הוא מקליט אלבומים רק כדי שתהיה לו סיבה לצאת שוב לסיבוב הופעות), דווקא בגלל זה אהוד בנאי הוא דוגמה לכל מה שיפה ומעורר השראה במוזיקה. ולשכזה אין לוקיישן הולם יותר מאמפי קיסריה.


 


ואהוד בנאי, כמו אהוד בנאי, פותח את ההופעה לבד, אינטימי, קרוב כמה שאפשר לקהל שלו. אחרי "אל תפחד" הוא ממשיך עם "רוחות הצפון", שנשמע כל-כך שונה ומרתק בגרסה ערומה ושקטה. הוא שר על "האקורד האמיתי", ואני יודע שאהוד הוא מהבודדים שבאמת יודע אותו ועושה בו שימוש. "צריך להקשיב ללב, לים ולכאב", הוא שר, ואני מביט בים ואין זכר לכאב. רק עונג מתקתק של אושר.


 


הלהקה עולה עם "דממה דקה", שהימרתי ביני לבין עצמי שיפתח את ההופעה. ממש כמו ב"ענה לי", כך גם כאן, השיר הזה, העצור, הפועם, מכניס אותך לתוך המוזיקה של אהוד בין אם תרצה ואם לא. אפשר כבר להרגיש ב-feel של הערב הזה, תוצאת ההפקה המוזיקלית של גיל סמטנה, פליט מקורי בפני עצמו – השירים נוגים, רכים, עם נגיעות של צ'לו מאת סמטנה ושל כינור חשמלי קורע-לב בידיו של ניצן חן רז-אל, והמון קצב מלטף מהפרקשניסט הנהדר נעם הלוי. "מה שהיה הוא שיהיה, מה שהיה הוא שיהיה", חוזר אהוד בנאי בסיום השיר, במין תפילה נוגה, וניכר בו – יותר מכל אמן אחר כאן – שהמלים שהוא שר בוקעות לו מהלב, ומתארות את שהוא חש. במצב כזה אי אפשר שלא להתאהב, להתמכר.


 


אלא אם כן, כמובן, אתה נער צעיר, חייל בחופשה, והתבלבלת בדרך, ובמקום לכפר ניצנים הגעת לקיסריה. קומץ של מלח הארץ שכאלה טרח להתמקם בקדמת הבמה, ולהביע את מחאתו הקולנית בפני אהוד על כך שההופעה לא מתרוממת ("תתעורר", הפליא אחד ממיטב בנינו בקריאתו לעבר הבמה). אבל אהוד הוא אהוד, והוא בטח לא ייתן ללבנטיני בודד לקלקל לו את התכנית. אז הוא ממשיך עם "ברוקלין של קודש, ברוקלין של חול", ומסיים את הקטע השקט והרוחני ב"מתי תבוא". "מתי תבוא הגאולה", הוא קורא לחלל של האמפי, "מתי יהיה סוף לגלות, כולם עוצרים את הנשימה ומחכים להתגלות". קטע משיחי מאוד, כמעט תפילתי, ואישי עד כאב. ורק בגלל זה כל-כך נוגע ללב.


 


את המעבר הנפלא לקצב ולרוקנרול נותן אהוד ב"הופעת מילואים", שכמו באלבום גם על הבמה משחק יפה בין השקט המלנכולי והקצב הלוחמני. בנקודה הזו, יש להעיד, עלה הרושם שחטיבת הקצב המשובחת שמנהיג סמטנה סובלת מחולשה מסויימת באגף התופים (ערן פורת היה, אגב, על המלאכה). פרט לכך, לטעמי מעולם לא נשמע אהוד קרוב כל-כך בסאונד לתקופת הפליטים – שקט ורך כשצריך, רועש ומלוכלך כשצריך. ועל כך מגיע קרדיט גדול לגילי.


 


ואז מגיע "יוצא לאור" וסוחף איתו את הקהל בקיסריה לגבהים חדשים. . הוא מקדיש את השיר לבחור צעיר שנהרג בתאונת דרכים ומשפחתו יושבת בקהל, והמלים מקבלות פתאום משמעות נוספת, קבליסטית-משהו. הוא משייט אותנו לחוף מבטחים "בין סניף בנק למעיין", "חוצה את העיר, עולה על ההר, ממשיך על הים, ממשיך גם מחר", ולרגע נדמה שאם רק נרצה נוכל להמשיך איתו את המסע גם כן, גם מחר. "בגלגול אחר" ממשיך את הקו המוזיקלי השמח, והר הגעש מתפרץ לבסוף ב"היום", המנון החתונות הרשמי של הקיץ, כשאהוד מנצח על המקהלה הגדולה המזמרת איתו "היום אגרום לך סוף סוף לחייך". מבט חטוף בפרצופים מסביב מלמד שהיום גרמת להרבה הרבה אנשים לחייך, אהוד. וזה באמת משהו בלתי נשכח.


 


"כולם יודעים" ממשיך משם, נפתח שקט, במעין וולס שקט ונעים, ומתגבר ככל שהשיר מתקדם. אחריו אהוד נותן את "הכוכב של מחוז גוש דן" הכי קרוב לואן מוריסון שאפשר, כשניצן מייצר צלילים איריים שמחים על הכינור, והקהל כולו מצטרף לשמחה. הצלילים האיריים ממשיכים גם ל"על דרך יפו", סיפור האגדה הנפלא מבית היוצר של אהוד, המבקש "להחזיר את הכוונה למקום אליו היא שייכת". כמה יפה, וכמה הולך ומתרחק מאיתנו ככל שהזמן עובר.


 


"סרט רץ" נותן את האות להגברת הקצב, שנבנה לאט לאט לתוך ההופעה. "זהו נוף ילדותי", מספר אהוד, "הצגות יומיות בקולנוע לילי, חלום אמריקאי בגווני אל.אס.די... סרט רץ". ומהסרט של העבר, הנאיבי והחלומי, אל המציאות שלנו, הכואבת והנושכת – "גבולות", הקר והמנוכר, המבקר והמיוסר. "יש גבול למלחמות, אין גבול לשלום", אהוד מטיח בנו, "יש גבול למציאות, אין גבול לחלום", ויחד איתו אפשר להיזכר איך פעם "היה חלום, הייתה תקווה באופק הבהיר". חבל שהשיר הזה ירד לאט לאט מהפלייליסט. צריך להשמיע אותו בתדירות גבוהה כנראה, ולהזכיר לכולנו איפה אנחנו חיים.


 


אהוד ממשיך במעשיה על סטארטר, שכתב יוסי אלפנט. בהופעה השיר נשמע עוד יותר דומה ל"הוריקן" של דילן (או שמא עליי לומר ל"גברת שרה השכנה" של משינה?), ובכלל אהוד – על הגיטרה הקלאסית והמפוחית – משחק בהופעה הזו לסירוגין בין דילן לבין יאנג, בין הסיפורים העממיים ומוזיקת הפולק לבין הבלדות הקורעות והנוטפות רוק'נ'רול. מאוחר יותר הוא גם יפרוט את האקורדים של "hey hey, my my" ב"זמנך עבר" ויסמן לי שגם הוא מודע לדמיון הזה. לא רע בכלל בתור role models. ועם "היברומאן", הפאנקי-פאנקי והמשעשע, המצחיק מחד ("אל נא תאמר לי ביי-ביי, אמור רק להתראות") ולאומני מאידך ("והיה ביום ההוא יבוא אחד בשם אחד
יכירו וידעו כל העולם שפה אחת"), אהוד דילן או שמא זה בוב בנאי עולה לעוד שיא ומרים שוב את קיסריה לאוויר.


 


ואז, דווקא בנקודה הזו, הוא חוזר אחורה ל"אהוד והפליטים", ונותן את "עבודה שחורה", שנותר בעיניי עד היום, שמונה-עשרה שנה אחרי, שיר המחאה הכואב ביותר שנכתב כאן וכתב ההאשמה החריף ביותר נגד החברה הישראלית שהעז אמן לכתוב (אולי ב"מאמי" היו רגעים שהשתוו לו). בגלל זה תמיד משעשע אותי לראות את ההמון שואג את הפזמון עם אהוד. אולי דווקא לשיר הזה הייתה מתאימה פעם אחת גרסה שקטה ומהורהרת שתדגיש את המלים החריפות, את המצב שלא השתנה מאז ממש, ועדיין "מה שנשאר זו עבודה שחורה". לי השיר הזה העלה מייד לראש את "מסעות ג'יימס בארץ הקודש" שראיתי לא מזמן (אגב, פסקול מקורי מאת א' בנאי).


 


"זה היה השיר שפתח את האלבום, וזה השיר שפתח את צד ב'", אהוד אומר לפני "מלנכולי", כמו מהרהר בעצמו באלבום ההוא, שהציב אותו על הבמה והכיר אותו לציבור הישראלי, אי שם ב-87. אני עדיין זוכר את החדר של רוביק, שם שמעתי אותו פעם ראשונה, נער בן 13. מה ששמעתי מהטייפ זרק אותי לכל הרוחות, והפך אותי ל-follower של אהוד מאז ועד היום. הביצוע של אהוד לשירים האלה היום, כמו גם העמידות והרלוונטיות שלהם, רק מחזקים את התחושה שמדובר באחד האלבומים הגדולים של כל הזמנים. כולי תקווה שבעוד שנתיים, במלאות 20 שנה לצאת האלבום הזה, אהוד יכנס את הפליטים (החיים... דודי לוי יכול לנסות ולהחליף את אלפנט ז"ל), וייתן איזה סיבוב הופעות של "אהוד והפליטים" לזכר הימים ההם.


 


השקט של "מלנכולי" מתחלף בפסיכדליה המתוקה של "כלבים משוגעים", והכלבים ה"מסתובבים חופשי בעולם" מפנים את הדרך ל"ילד בן 30", הלהיט שכולם כך נדמה חיכו לו, ואהוד – המנוסה מדי מכדי לפספס את הרגע – נותן סוף סוף את קולו בסיפור משעשע אודות נהגי המוניות הדעתניים של ארצנו (אגב, אהוד הוא מספר סיפורים נפלא, ולמי שלא מסתפק רק בהופעות וב"זוכר כמעט הכל", אני ממליץ בחום על הבלוג שלו, המתעדכן לעתים תכופות). "מהרי נא" אכן מטריף את קיסריה, ואהוד מנסה לא להפריע לקהל לשיר. עוד רגע של קסם, עוד שיא נרשם, וההופעה רחוקה מלהסתיים.


 


בערך בשלב הזה, אמצע-סוף ההופעה, אתה פתאום מבין כמה מנוסה האיש הזה על הבמה. איך הוא טווה במומחיות של אמן את הקו המוזיקלי של ההופעה, איך השירים השקטים מתחלפים ברועשים, איך הוא מעלה את הקהל לשיאים רק כדי להניח אותם ברוך על מושבי הבטון המפלצתיים, ואיך הזמן נוסע, טס, מבלי שאתה בכלל שם לב, עסוק מעל לראש בלשיר, לרקוד ולחייך. והחיוך גדל למקסימום כשאהוד מתחיל לפרוט את הצלילים הראשונים של "האגס 1", ללא ספק פסגת היצירה שלו. רמז לבאות, נגיעות של קבלה, דת ומשפחה, מסורת ואמת. לאחר מכן, בקטע מעבר רווי גיטרות, הוא פורט את "בדד" על הגיטרה, ואז מעביר הילוך לחגיגה נוספת שנפתחת.


 


"פלורנטין" מתחיל את העלייה, "טיפ טיפה" מגביר את הקצב, ו"דוד ושאול" – שלאגר הופעות מנצח -  מפוצץ את האנרגיות לרסיסים. כמו דוד, אהוד לוקח את קיסריה לכוכבים, ובלי לתת לאף אחד להירגע שולב את השלאגר החדש, "אש". אם נשאר איזה פלגמט בקהל שלא רקד עד עכשיו, הצלילים המזרחיים השמחים של מנערים אותו למעלה, מדליקים בו את האש. על הבמה הלהקה מכסחת, דודי לוי נותן סוף סוף ניצוצות גם הוא, והרעש תוצרת סמטנה נשמע נפלא.


 


אין פלא, אם כן, ש"זמנך עבר" הוא השיר הבא - שיר המסעות הכי סטטי, שיר הנעורים הכי מבוגר, רוקנרול טהור ומזוקק מתובל כאמור בצלילים מאת ניל יאנג (רוקנרול לעולם לא ימות", אומרות המלים, למי שעוד לא מכיר). בראיון באחד מסופי השבוע האחרונים אמר וקסמן (האמיתי) שהוא אכן ניסה להסביר לאהוד שזמנו עבר, אי שם בשנות ה-80. מזל שאהוד פירש את זה כחלום מוזר ותו לא, כי אחרת הזמן שלנו יכול היה להיות שונה מאוד.


 


"עגל הזהב", עוד שיר רוק נפלא מאותו אלבום, מדגיש שוב את כל מה שנפלא ביצירה של אהוד – לחן רוק פשוט אך אפקטיבי כל-כך, הטקסט הנוקב (מעניין אם ביבי וחבר הלצים, בישיבה על התקציב בערך באותו הזמן, פתחו גל"צ והקשיבו למלים...  "אין מי יכה על הסלע, מי ייתן כיוון, באפילה כאן נלחמים על כל פירור..."), ונעם הלוי שהיה נפלא עד לאותה נקודה מרים את השיר ואת הקהל בתיפוף אדיר. "עיר מקלט" זוכה גם הוא לאחד מהביצועים הכסחיסטיים ביותר הזכורים לי מאהוד, ביצוע שמאפיל בשנייה על הגרסה הנהדרת של ברי. בצלילי הסיום של השיר, במין מחווה מודעת-לא-מודעת, לברי או להנדריקס או לשניהם, כשהקהל באוויר, עוד רגע נוגע בשמיים, אהוד מנגן את "התקווה". כמה סמלי, כמה נפלא, כמה גדול לסיים ככה את ההופעה.


מחיאות הכפיים שנשמעות מאיימות לרסק כמה בתים משיש בקיסריה שליד. מחזה אדיר, מחזה נדיר.


 


הלהקה יורדת, אהוד נשאר. ההופעה התאחרה, אבל לא אחד כמו אהוד יחפף. את המנוחה הוא משאיר לאחרים, והוא חוזר כמו בפתיחה, חמוש בגיטרה ובמפוחית. מודה לקהל בקצרה, ושר את "כשחיכיתי לך על הספסל", שיר קטן-גדול ויפה-יפה. "מי ידע איך יהיו פני הדברים, כשהאלף ייגמר והחדש ייפתח", הוא שר את המלים מ-1998. לא הרבה השתנה, אני חושב לעצמי. אולי קצת. למשל, "שעה של מסתורין", שזוכה לגרסה אקוסטית ושקטה, המאפשרת לכולנו להתענג על המלים הנפלאות ועל הסיפור המשעשע שביניהן. למשל, מאיר אריאל שאיננו עמנו. ו"בלוז כנעני", כשאהוד לבד על הבמה וקולו צלול וברור, מעביר בי שוב צמרמורות עונג ידועות. מעטים הם השירים שיש להם אפקט כזה, במיוחד לאור כמות ההשמעות להן הוא זוכה.


 


הלהקה מצטרפת ל"אביא לך", עוד המנון חתונות אולטימטיבי, ושיר מצוין אף-על-פי-כן. אחריו מגיע "ענה לי", מהשירים האישיים יותר של האלבום האחרון. לאחר מכן, אהוד מעניק לדודי לוי רגע של חסד (ותודה?), ומניח לו לשיר (איתו, כמובן) את "כל הזמן שבעולם". אהוד מסיים את ההדרן המהורהר הנועל הזה ב"ילדי הלילה" הנפלא, שכתב עבור על"ם, ובסופו הוא נושא תפילה חרישית. עוד רגע נדיר.


 


אבל לא ככה שולח אותנו אהוד בנאי הביתה. לפינאלה הוא שומר את "אסתר" ו"ג'מלי פורוש", כל קיסריה על הרגליים, הלהקה כולה מרקדת על הבמה, הקהל שואג עם אהוד "כל הלילה על האש על נפשנו אבקש" ו"יום אחד הכל יפרח, הלב של העולם נפתח". ועם הצלילים המלבבים והסוחפים האלה, אהוד בנאי והלהקה אומרים שלום ומשתחווים לקהל. תם ונשלם.


 


שלוש וחצי שעות, נטו, של יזע, רוק ודמעות (של אושר, בעיקר). אני יוצא מהשער של האמפי מותש אבל עם עיניים בורקות וחיוך שלא יורד עד תל-אביב. אכן עולם חדש ולא ידוע נפתח בפניי לרגעים בודדים. ויצאתי ממנו עם מחשבות, עם רגשות, ועם הרבה הרבה ריספקט. כי אני אוהב את אהוד קרוב ואינטימי, והוא הצליח להיות כל זה ועוד בלילה אחד בקיסריה. כי אהוד הוא לא עוד אמן, והוא הציב את עצמו בזכות בראש הסולם בשלוש וחצי שעות של קסם. כי הייתה הופעה גדולה, שהשאירה זיכרון של שמחה, מבורך.


 


 


(אהוד בנאי בהופעה, אמפי קיסריה, 12.8.04)

 

 

נכתב על ידי , 17/8/2004 10:06   בקטגוריות ביקורת - הופעה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   5 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



222,781
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשגיא.ב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שגיא.ב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ