לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שגיא נאור


"רוק'נ'רול הוא מהות החיים וכתיבה על רוק'נ'רול היא דרך חיים" (לסטר בנגס)

Avatarכינוי: 

בן: 45

Google:  sagman

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2007

תכלה שנה ואלבומיה, תחל שנה והבטחותיה (סיכום שנה מוזיקלי)


ושוב מגיע לו ראש השנה, ושוב חגים ושוב מועדים (ונופלים מרוב ארוחות חג ופקקים...) ושוב נדרשים למסורת המבורכת אך המפרכת של סיכום שנה. מבחינה מוזיקלית, כמובן.  (פרקים קודמים: 2006, 2005, 2004

 

 

זו היתה שנה שבה הזמן הפנוי שלי הצטמצם פלאים לטובת הרבה עבודה והרבה משפחה. לולא היה מנהל הפורום איש טוב כל-כך, השולח לי השכם וערב אלבומים לביקורת, וודאי הייתי מאבד לגמרי את הקשר לעולם האמיתי. ואפילו כך יש המון מוסיקה שלא הגעתי להקשיב לה, מוסיקה שנערמת בכמויות על השולחן שלי ובספריית ההורדות. אלבומים כמו מטרופולין, הראל מויאל, נעם רותם, ואחרים שלא שמעתי ברדיו (כי אני לא שומע רדיו) ועוד לא שמעתי כמו שצריך (כי אין לי זמן).

 

 

ובנימה עגמומית זו, להלן בחירותיי לשנת המוסיקה תשס"ז:

 

 

אלבום השנה: בשדות - גבריאל בלחסן

 קשה קשה. כל-כך היה לי קשה. על התואר התחרו חמישה - כולם טובים, כולם עמוקים, כולם יודעים את התורה. לכולם נקשרתי כל-כך, ולכן הבחירה קשה קשה: גבריאל בלחסן עם "בשדות" והג'ירפות עם "גג" שהפציעו בסוף השנה שעברה, "חדשות מהמגירה" של אסף ארליך שטחנתי כל השנה, ו"הייקו בלוז" של דויד פרץ ו"עיר" של שלומי שבן שהגיעו אליי אך לא מזמן.

 

את התואר אני מעניק בסופו של דבר לגבריאל ו"בשדות", שליווה אותי כל השנה, בעליות ובמורדות, ושגרם לי להאמין. "כי כאשר נשכח את עצמנו, נזכה לקבל / וכאשר נסלח יסלח לנו...". כל-כך נפלא וכל-כך מתאים לסיכום שנה וגם לפתיחת השנה הבאה. אמן.

 

עוד:

תימורה על "בשדות"

ריימונד מראיין את גבריאל על האלבום

החללי של הבלחסניה

 

 

האלבום הגרוע: סינרגיה - מרגיש אחר

 

וכך כתבתי בביקורת שלי: "אם סינרגיה, חבר'ה מוכשרים ולא ממש ילדים, מכוונים את המוסיקה שלהם לילדים בני 15, אז המוצר שלהם פצצות...  אבל, ויש אבל, אם סינרגיה רוצים להשיג משהו, פרט לכסף ורייטינג וילדות צעירות שצורחות בהופעות שלהם, אם הם רוצים לכתוב מוסיקה לאנשים חושבים... הקלישאות - בטקסטים, בלחנים - והעובדה שכל האלבום הזה נשמע כמו שיר אחד ארוך... פשוט תוקעות להם מקלות בגלגלים".

 

עוד:  

עזבו. כל מילה מיותרת. 

 

 

האלבום המאכזב של השנה: עובדיה חממה - שמים וארץ

"אנא בכח" תפס אותי בכח, אני מודה. אבל זה לא חוכמה, כשאתה לוקח תפילה, מחבר לה את אהוד בנאי, ומפיק בצורה מעוררת כבוד והתפעלות. תפסתי בכח את האלבום, הקשבתי והקשבתי, אבל די השתעממתי.

 

"עובדיה חממה מארח" היה רשום על האלבום, אבל "הפרוייקט" של חממה לא המריא. האלבום עמוס בשירים (18!) אבל מכיל מעט מאוד ריגושים, והותיר אותי לבסוף עם חצי תאוותי בידי. מצד אחד, שיר שיישאר כאן לתמיד. מצד שני, לא אלבום לקחת לאי בודד.

 

עוד:

החממה של חממה

שי להב מהגג על האלבום

 

 

האלבום הלא מוערך של השנה: דרור להב - כל הצבעים

זה לא שהאלבום של דרור להב לא זכה להערכה שמגיעה לו לדעתי. זה לא שהוא קיבל ביקורת לא מספיק אוהדת. האלבום של דרור להב פשוט נעלם. אף אחד (כמעט) לא טרח להתייחס אליו, להשמיע אותו, להכיר בקיומו.

 

דרור להב הוא איש מוכשר, כותב טקסטים רגיש ומקורי, מלחין מגוון, אמן נפלא. הוא מייצר פה צליל מקורי, מלווה בשרשרת של נגנים מהשורה הראשונה, מספק שפע של רגעי קסם, אבל כל זה לא מספיק. עובדה.

 

יש באלבום של דרור להב את כל הצבעים שאתם מחפשים. כדאי לכם לחזור ולחפש אותם שם.

 

עוד:  

כל הצבעים של דרור להב

אביהו גאון מחמיא לדרור להב (בין היתר) 

הביקורת שלי

 

 

האלבום התמוה של השנה: חמי רודנר - מכונת השירים הגדולה

לא מבין, באמת שלא, מה היה לחמי רודנר לחפש אצל קובי אוז. נרקוד?  נסגוד?!   אם חמי רצה להצטרף לחגיגה, יכול היה פשוט להצטרף ל"טיפקס". במקום זה קיבלנו משהו חצי אפוי וחצי דהוי, קצת שירים שחוקים של קובי, כמה שירים יפים של חמי. התוצאה הסופית תמוהה ולא סגורה. 

 

אני מתרגש, באמת שמתרגש, כשמישהו כמו חמי רודנר מוציא תקליט חדש. אני מקווה שבאלבום הבא הוא יושיב מישהו אחר על כסא המפיק, מישהו שיעזור לו להוציא מתחת ידיו מכונת שירים גדולה באמת.

 

עוד:  

הבית של חמי

בן שלו מפרק את חמי

הביקורת שלי

 

 

 

♫ אלבום האוסף של השנה: אוטוביוגרפיה – כנסיית השכל

לכנסיית השכל היה מגיע מזמן אוסף. קלושים הסיכויים שהייתי רוכש את האוסף הזה. יש לי את האלבומים הראשונים שלהם (עד "רוץ ילד", כולל) ואת האלבומים שבאו אחר-כך לא אהבתי. נראה לי שגם כנסיית השכל יודעים את זה.

 

אז במקום זה ישבו יורם, רן והחברים והקליטו, בניצוחו של עמי רייס, מחדש עשרים ושישה שירים. מחדש, זאת אומרת שבחלק מהמקרים יש רק קשר רופף בין הגרסה המקורית לגרסה החדשה. מחדש, זאת אומרת שהאזנה לאלבום הזו באמת נשמעת כמו אלבום נוסף של הלהקה ולא סתם עוד אוסף.

"למיה יש אקדח" עבר לאירלנד, "השיר מהגן" הלך למסיבת טראנס, "קאנת וואחדה" ו"תגידי שטוב" הפכו להמנונים, "ידיים למעלה" מגיע למעלה למעלה ו"Let Love In?  שלמות!

 

"אוטוביוגרפיה" הוא מתנה מושלמת של להקה לקהל שלה, אוסף שעושה כבוד עם הלהקה כמו גם עם המעריצים שלה. הספרון המהודר עם מלות השירים משלים את המלאכה. ללא ספק פריט חובה בכל בית.

 

עוד:

הפרוייקט של ynet לכבוד האלבום

 

 

הרגע המרגש של השנה: דויד פרץ מוציא (סוף-סוף...) אלבום

היו כל מיני רגעים מרגשים בשנה הזו - שלומי שבן חזר עם אלבום חדש, אהוד בנאי השיק את "הפסקת חשמל" (איך אני אוהב לראות אותו אנפלאגד...), כל מיני ראיונות עם נעם רותם ממש ריגשו אותי (מודה...) ביחס לכוחה של המוסיקה, אבל שום דבר לא ריגש אותי כמו "הייקו בלוז".

 

 "כי ניסיתי ונכשלתי

אין עוד למה לקוות

אני חוזר הביתה

לחיים של חלומות..." 

 

כשהוא הגיע אליי הביתה, הדויד הזה, כבר הכרתי אותו לא רע (ותודה רבה לגיאחה ובני מהיס רקורדס ולסולסיק ול"רשימות" שלו ולפורום הנהדר שלנו), ובכל זאת "הייקו בלוז" הוא חתיכת חום ורגש, וגם ההוכחה שאפשר לנצח את המערכת, ולהגיע רחוק, כשיש לך המון כשרון והמון חוכמה והמון רצון ואהבה גדולה למוסיקה.

 

אי אפשר, אי אפשר שלא להתרגש כששומעים את "ניסיתי ונכשלתי" ויודעים שדויד ניסה אחר-כך שוב, ושוב ושוב, ובסוף הצליח, הצליח כמו גדול:

 

עוד: 

הייקו בלוז - הטריילר  

מר לויתן על האלבום 

גם ריימונד מתפעל  

 

 

הרגע הלא מרגש של השנה: בועז מעודה זוכה ב"כוכב נולד"

ניסיתי. באמת שניסיתי. תעיד אשתי היקרה שניסיתי לתת צ'אנס לגמר של "כוכב נולד". אבל ערב כל-כך משעמם וכל-כך חסר דרמות, עם שלושה ילדים שרחוקים שנות אור מהמלה "כוכב", עם ביצועים שגרמו לי להתגעגע לנינט (עזבו אתכם מנינט, ליהודה סעדו!) ועם בועז מעודה שלוקח 50% מהקולות (של מי, אני שואל, של מי?!). 

 

אני מקווה שמישהו שם ב"אמריקן איידול" מקבל לידיו את תוכניות הגמר מכל העולם, והוא יחליט סוף-סוף לקחת מהידיים של טמירה ירדני וצביקה הדר את ה"כוכב". משעמעמים, נמאסתם, אתם והמרגול שלכם. רדו, רדו מעל מסך הטלוויזיה שלי. שלי... שטויות!

 

 

♫ שיר השנה: להיות (so far) - הבנות נחמה

 

"מפליאה ומאיירת חיי בכל עת

מנשימה את נשמתי, משמיעה את הגיגיי

יש בי אהבה בלי די...

So far, you see the sky

You cry, you don't know why

It's joy, it's happiness

 The rainbow makes you feel high

So far, you see the sky"

 

המלים והלחן של אמ.סי קרולינה, הביצוע המופלא שלה ושל דנה עדיני ושל יעל דקלבאום. ואיזה יופי של שיר זה, שמרים אותך וסוחף אותך ומרגש מהרגע הראשון שמאזינים לו.

 

את האלבום של "הבנות" עוד לא יצא לי לדגום, אבל "להיות" היה ללא ספק השיר שלי השנה, בלי תנים ובלי תנאים. רק אהבה גדולה גדולה.

 

עוד:  

הבנות מבצעות את "להיות" לייב

החללי של הבנות נחמה

 

 

השיר הגרוע של השנה: בינונימי - אריק ברמן

 

אריק ברמן, האיש שבנה קריירה שלמה מחיקוי מדויק אך מרוכך של שלומי שבן, כבש את הקהל הישראלי (או לפחות את קהל עורכי תחנות הרדיו) עם השיר הכל-כך בינונימי שלו,

שיר שנשמע לי בזמן אמת כמו משהו שנשאר על רצפת העריכה של האלבום החדש של "טיפקס" והיום נשמע לי כמו סתם משהו שהיה עדיף להשאיר על הרצפה איפשהוא.

 

הכל מסביב בינוני?  אולי. אבל זו לא סיבה להשקיע אותנו עוד יותר בבינוניות, עם משחיק מילים טפשיים ובדיחות רמה ד'. בהחלט השיר הגרוע של השנה (ומתחרה ראוי על תואר האלבום המעצבן של השנה...).

 

עוד:

גם רוגל אלפר מתעצבן

ואפילו תימורה

 

 

יציאת השנה: חובבי ציון - רוצה בנות

 

 כתבתי פה שאני לא שומע רדיו. בגלל זה התוודעתי באיחור (ודרך האינטרנט) ל"רוצה בנות", השיר הכל-כך חובבני הכל-כך ציוני של חובבי ציון. חייבים להודות - קטע קטע. שיר שגרם אפילו לילד שלי להסתובב בבית ולזמזם "תראו את נטע איך היא רוקדת טראנס", שלא לדבר על השורה האלמותית "מזל שאלוהים ברא את יד ימין".

 

אם רוני יכולה לתרגם שירי פופ משבדיה, אם דנה אינט' יכולה להפציץ ביורו טראש, אין סיבה שגם החובבים לא יקרעו את גלי האתר עם החיבה שלהן לבנות. והם עשו את זה בגדול השנה.

 

עוד:  

המלים

הקליפ

השיר המקורי (בשבדית)

 

 

תגלית השנה: כינורו של רוטשילד

   

כינורו של רוטשילד (להלן: כש"ר) איננו אמן חדש, אני מודה. למען האמת, בנימין אורן הספיק כבר להוציא חמישה אלבומים עד היום, ו"אבדון דאב" שיצא השנה הוא רק האחרון שבהם. אבל עבורי "אבדון" היה האלבום שגילה לי את הכשרון של כש"ר וחיבר אותי אליו באמת.

 

ב"אבדון" מצליח כש"ר לגעת באמת, עם סימפולים נפלאים של גבריאל בלחסן ("אוקיינוס קפוא" הנהדר), ראובן אברג'יל ה"פנתר", בשביס זינגר. ודרך ההיפ הופ המקושקש שהוא רוקח ניתן לשמוע את קולה של האמת, של התקווה, של האמונה, של אובדן הדרך, של מציאת הדרך, של האבדון.

 

"אבדון דאב" גרם לי לגלות את כש"ר, את המוזיקה הנהדרת שהוא יוצר, ואת פועלו המבורך. מומלץ לכל אדם ובכל גיל.

 

עוד:

חללו של כש"ר

עשה כש"ר בעצמך מאת בן שלו 

 

 

הופעת השנה: ביאליק פינת שונצינו

 

רק בועז כהן, כנראה, יכול היה להרים ערב מופלא כמו "ביאליק פינת שונצינו". רק אמנים כמו נתי אורנן ונתן סלור ודויד פרץ ויוסי בבליקי היו יכולים להצטרף לערב שנועד לחגוג את שיריו של חיים נחמן ביאליק. רק מועדון קטן ובועט כמו "תמונע" יכול היה להוות אכסניה לערב כל-כך מעניין ומגוון.

 

את העונג אפשר היה לזהות בכל פינה - אצל אפרים שמיר ששר "הכניסיני", ערן צור שדיקלם את "היא יושבה לחלון", סחרוף ושבן שג'ימג'מו את "שיר העבודה והמלאכה", ועוד ועוד ועוד. בערב אחד בדצמבר יכולת להרגיש שיש תרבות בישראל, יש תרבות בתל-אביב ויש עתיד לכולנו. זה היה ערב חד-פעמי, שעורר בעיקר כיסופים לעוד הרבה ערבים כאלה.

 

 

האמן שאני הכי מחכה שיוציא כבר אלבום בשנה הבאה עלינו לטובה: אסף אבידן 

 

 ליברטין הנאווה הכינה לי אוסף במסגרת "פרוייקט האסיף" של הפורום, אוסף שווה וסקסי כמעט כמו התמונה שלה על העטיפה. גולת הכותרת של האוסף שכה נהניתי ממנו היתה רצועה של אסף אבידן, "This Cool". אני מודה ומתוודה שלא הכרתי את אסף לפני כן, ומודה ומתוודה שמאז ועד עכשיו אני לא מפסיק לשמוע ולהתרגש מאלבום הבכורה שלו, "Now That You're Leaving".

 

יש לו קול מדהים, באמת מדהים, הוא יוצר נפלא ושונה, ואלבום הבכורה שלו עושה טעם של עוד, כמו גם קטעים אחרים ששמעתי מהופעות חיות שלו. בעידן שכולם רוצים להיות דומים ל או נשמעים כמו, מגיע לנו אלבום שני ושלם מהגרסה הישראלית לאנתוני (מאנתוני והג'ונסונס, כמובן).

 

עוד:

החללי של אסף

עופר רגב על אסף בהופעה

עמית יולזרי מוציא אותו לאור

הופעות חיות בהיפ

 

 

הכי חו"ל בישראל: חיים לרוז

 

עם כל הכבוד לעופר מאירי (ויש כבוד...), לעברי לידר ולרוקפור, הדבר הכי לא מכאן שנוצר ומנוגן בארץ הקודש הוא המוסיקה של חיים לרוז. והשנה חיים שיחרר שני אלבומים, לא פחות ולא יותר, שהראשון שבהם "Laroz Sound System" הוא חגיגה אמיתית, שגורמת גם לאנשים שלא משתגעים על דאב ליפול על הרגליים (או חמור מכך לרקוד על הראש). 

 

קצרה היריעה מלתאר את פועלו של לרוז במוסיקה הישראלית, אבל הוא לא מפסיק לחפש, להשתנות ולבעוט. בשיא הרצינות, בשיא המקצועיות ובשיא הכשרון הוא רוקח עוד ועוד פיסות מופלאות של קסם לא מכאן לתוך היצירה הכי ישראלית שיש.

 

עוד:

גם אבי אפרתי מתרגש

לרוז מיוזיק

 

 

הכי ישראל בחו"ל: מירי בן ארי

 

איך יודעים שטייס נכנס לחדר?   הוא מכריז על זה. אני חושב על הבדיחה הזו בכל פעם שאני שומע את מירי בן ארי מציגה את עצמה כ"כנרת ההיפ-הופ הבינלאומית שניגנה עם וייקלף ז'אן". נכון, בן-ארי כנרת על הגג, ברם הנסיון הדי פאתט שלה להתגאות בסלבז שאיתם נגינה (ולא, למשל, מכשרונה הרב או העובדה שניגנה עם אמני ג'ז מובילים) הוא קצת נלעג.

 

בכל מקרה, בן ארי הראתה לכולם מאיפה צורם הכינור, כשהסתכסכה קבל עם ומקצב עם לירון תאני בשידור חי בתכנית "עייסק שחור". תאני, שפירסם בבלוג שלו ביקורת על השימוש הציני של בן-ארי וסאבלימינל בשואה בקליפ שלהם ל"אדון עולם עד מתי", ירד בעיקר על סאב, אבל כשבן-ארי התארחה בתוכנית היא התפרצה עליו, קראה לו "שונא" (!!!) ואף שלחה מייל נרגש בתפוצת נאט"ו ובו היא מכריזה ש"לירון תאני שונא היפ הופ!".כן, אותו תאני שמזוהה עם המוסיקה השחורה כבר יותר מעשר שנים...

 

בקיצור, גראמי או לא גראמי, אפשר להוציא את מירי מישראל אבל אי אפשר להוציא את הישראליות למירי, ולשמחת כולם העניין השטותי הזה נשכח יותר מהר מהמהירות שבה מורידים רינגטון של סאבלימינל.

 

 

תופעת השנה: המשתמטים, לאן?

 

"כוכב נולד" (ע"ע הרגע המשעמם של השנה) העלתה על סדר היום בפעם האלף את עניין הסלבס הלא מתגייסים, מה שתמיד מאפשר לקצינים רודפי מסך להשתלח בכוכבים שגונבים מסך חופשי. רבע מהבנים, לפי צה"ל, לא מתגייסים ורק פחות מ-60 אחוז מסיימים את השירות, אבל מה שעניין את המדינה זה למה ג'קו לא התגייס ואיזה בעיות רפואיות היו לאדיר אוחיון. מכאן המרחק היה קצר להצעות חוק אינפנטיליות כמו זו של ח"כ ישראל חסון בדבר "מניעת תשלום לאמנים משתמטים", הדחות של משתמטים ידוע(נ)ים מגל"צ ועליהום כללי בתקשורת.

 

בסוף הרי כולם יתפכחו ויבינו שאי אפשר להחרים משתמטים, שכש-60 אחוז לא מסיימים את השירות יהיו גם כמה אמנים שיצטרפו לחגיגה, והכי חשוב – שנמאס כבר מציד המכשפות הזה שקורה בכל פעם מחדש, כאילו כולנו קרבים, כולנו למודי קרבות, כולנו יודעים את התורה (תורת הלחימה, כמובן). אפשר להאשים את האמנים בכל-כך הרבה דברים (השתבללות, התמסחרות), אז דווקא לשטות הזו נטפלתם?!

 

 

♫ קליפ השנה: "מוכן לאהבה" של שלומי שבן

 

 

 

לא ראיתי הרבה קליפים השנה, אבל גם בלי לראות יותר מדי אני בוחר בלב שלם, שבור ודומע, ב"מוכן לאהבה" לתואר הנכבד הזה. רועי ורנר רקח כאן סיפור נהדר, שגם אם לא ממש מתיישב עם רוח השיר במקור, פשוט מרגש בכל פעם מחדש. צ'רצ'יל מעולם לא נראה עגמומי כל-כך, תל-אביב מעולם לא נראתה אפורה כל-כך ואהבה?   מה זו אהבה?!

 

הסיפור מאחורי הקליפ מדליק, קלפטר יושב בתוכו כמו כפפה, החל מהקלוז-אפ בתחילתו ועד לקלוז-אפ בסופו, והטיילת של תל-אביב תמיד נראית טוב יותר בחורף. בקיצור, מהקליפים המרגשים ביותר שראיתי, ולו רק משום הסצנה שבה קלפטר חולף אל פני שלומי שמעשן על הספסל, ואז מחנה את האופניים, מתיישב לידו ונאנח...  מושלם.

 

 

♫ וגם...

 

הבילויים עדיין מטריפים אותי עם "שכול וכשלון". לעזאזל, איך מתייחסים לאלבום כזה?!  פרטים יהיו ודאי בהמשך; "עיניים זרות" של רונה קינן הוא שיר נפלא שיישאר אתי לתמיד; Love Boy של דנה אינטרנשיונל הוא שיר מאוס אבל ראוי לציון; ואני מאוד אוהב את Modern Love (להוריד כאן) של גבע אלון.

 

 

 

ורק עוד רציתי, כרגיל, לאחל שנה טובה (יותר) לכולנו, שנה מלאה במוסיקה ישראליתטובה (יותר) ובכלל בחיים טובים (יותר)... 

ולהעניק לכולכם ברכת שנה טובה חגיגית ומיוחדת, אותה אפשר למצוא כאן, באהבה גדולה ממני...  (ומדילן, באדיבותו של גיאחה)

גם השנה, טריביוט לי. (ולטריביוט שלי משנה שעברה)

נכתב על ידי , 13/9/2007 21:29   בקטגוריות המלצה - מוסיקה, פרוייקטים, קטעים מהתשקורת, רק על עצמי לספר ידעתי, ביקורת  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   4 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



222,910
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשגיא.ב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שגיא.ב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ