לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שגיא נאור


"רוק'נ'רול הוא מהות החיים וכתיבה על רוק'נ'רול היא דרך חיים" (לסטר בנגס)

Avatarכינוי: 

בן: 45

Google:  sagman

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2004

בשתי מילים: רוני סומק


 


מאז שאני זוכר את עצמי, רציתי להיות משורר. לא כבאי, לא שחקן כדורסל, לא חייל – משורר.


 


מאז שאני זוכר את עצמי, אני כותב שירים. לבחורה שאני אוהב, ללהקה בה אני מנגן, לארועים ולכרטיסי ברכה – שירים. מאות כאלה אספתי במהלך השנים, מאופסנים בקופסה, חלק גם פרסמתי (רמז: זה איפשהוא כאן).


 


אז למה היום אני כמעט ולא כותב?   שאלה קשה. יש לי כל מיני תשובות עבורה, אבל אפשר לסכם אותן בשתי מילים: רוני סומק.


 


עוד מעט תשלף העיר תל-אביב כמו אקדח.


מה שיבוא מכיוון הים יתחיל ברוחות חמות


וברחובות כבר ידברו בשקט על אחרי היריות.


חבל שאין קרקס בעיר הזאת,


חבל שאין בולע חרבות, שאין קוסם, שאין פילים, שאין דרקון,


חבל שרק סירה אחת עוברת, עכשיו שאני מראה למישהי לא מכאן


את פלא הירקון.


 


(7 שורות על פלא הירקון)


 


* * *


 


קצת לפני סיום התיכון הציע אבא שלי להעביר שירים שכתבתי לעורך הספרותי של אחד העיתונים הגדולים. במכתב שהוא כתב אליי בחזרה הוא אמר לי שהוא מאוד אהב את מה שהוא קרא, אבל שעליי עוד לעבור דרך ארוכה, ובעיקר לקרוא הרבה שירה. כך גיליתי את עולם השירה בכלל והשירה העברית בפרט – חלפי, ישורון, עמיחי, נתן זך ויונתן, יונה וולך. את כולם קראתי בשקיקה, לחלקם אף התחברתי מאוד (חלפי). אבל אף אחד לא נגע בי כמו רוני סומק.


 


כי לשירים של רוני סומק יש תכונה מעצבנת, לשים את המלים שלי, את החיים שלי מול העיניים. הוא כותב, ואני קורא, ואני אומר "בן זונה, זה שיר שלי". בגלל זה אני שונא את רוני סומק. בגלל זה אני אוהב אותו כל-כך.


 


לגיטרה שלו יש צוואר ערוף.


הוא מנגן כמו מי שמטאטא נוצות מרוטות


מרצפת המשחטה. הנוצות מתגעגעות לגוף כמו


שפרח העציץ מלקק עד יומו האחרון את מי התהום


שזרמו בעליו.


המוזיקה היא אף פעם לא הבקשה האחרונה


שפולטות שפתי הקורבן מול מיתרי הרובים.


היא שביל הבריחה בלב החלוד


של גדרות התיל.


 


(רצפת המשחטה)


 


* * *


 


פיטר האמיל (הערה לעצמי: צריך לכתוב על פיטר האמיל איזה משהו...) כתב בשיר "Time Heals": "Only writing love songs when it's gone and dead". יש המון אמת במשפט הזה. תסתכלו סביבכם ותגלו שרוב האמנות שנוצרה ונוצרת בעולמנו באה ממקום של כאב, סבל, מצוקה. אני מוצא שגם אני כותב בעיקר כשאני עצוב, מדוכא, עזוב. כבר המון זמן שאני לא מרגיש ככה, ולכן מתמעטת ההשראה, והמעיין היצירתי מדלדל. פה ושם יש הבלחות, מתודלקות בעיקר על-ידי האהבה הגדולה שלי לאשה של חיי, אבל בסך-הכל טוב לי, טוב לי וצחיח.


 


ורוני סומק?   הוא יש לו סיפור חיים משמעותי. תמיד קינאתי באנשים עם סיפור חיים משמעותי, שהשאיר בהם צלקות ומשקעים. אז אני מתבוסס בביצה הצחיחה, והוא מפריח עפיפונים, מתופף על מהפכות, משרטט את קו העוני.


 


כאילו אפשר למתוח קו ולומר: מתחתיו העוני.


הנה הלחם שבצבעי איפור זולים


נהיה שחור


והזיתים בצלחת קטנה


על מפת השולחן.


באויר, עפו יונים במטס הצדעה


לצלילי הפעמון שביד מוכר הנפט בעגלה האדומה,


והיה גם קול הנחיתה של מגפי הגומי באדמה הבוצית.


הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף,


בשכונה שאמרו עליה מעברה.


הקו היחיד שראיתי היה קו האופק ומתחתיו הכל נראה


עוני.


 


(קו העוני)


 


* * *


 


יש לי שיר שלם על רוני סומק. שיר שנאה ואהבה, בוז והערצה. כי רוני סומק הוא הסיבה שבגללה אינני כותב. רוני סומק הוא הסיבה שבגללה אני אוהב שירה. רוני סומק כותב, אני קורא, ומתרגש מכל מלה, כי הוא כותב עליי ואיתי.


 


ובעצם אולי אני לא חייב להיות  משורר. אולי פשוט אהיה מוכר ארטיקים.


 


"כשאהיה גדולה", את אומרת,


"אני רוצה להיות מוכרת ארטיקים ומשוררת".


הנה כדורי הגלידה שיחליקו מבין אצבעותיך.


צהובים מלימון, פרדס תפוזים בכתום


והאדום שהוקז מדם האבטיח. כאן גרה


השירה. אז למה לך מילים.


 


(גלידה)


 


 



נכתב על ידי , 22/6/2004 23:21   בקטגוריות מילים מילים מילים  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   6 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



223,069
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשגיא.ב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שגיא.ב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ