לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

שגיא נאור


"רוק'נ'רול הוא מהות החיים וכתיבה על רוק'נ'רול היא דרך חיים" (לסטר בנגס)

Avatarכינוי: 

בן: 45

Google:  sagman

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2004

הפסנתר מארח - יציאה


 


פסטיבל הפסנתר הוא תמיד חג בעיניי – גם כי כמו כל ילד פולני טוב, גם אני ניגנתי על פסנתר בעבר (פחות מדי, לטעמי, אבל כילד לא חשבתי ככה), ומאז אני חסיד של מוזיקה מבוססת פסנתר, בין אם קלאסית, ג'אז או סתם פופ משובח; וגם כי יש משהו בפסטיבל הזה, שתמיד גורם לאמנים להתאמץ עוד קצת ולהוציא תחת ידיהם מופעים משובחים (מקצה הראש אני יכול לציין כמה מרשימים שבהם ביקרתי בשנים האחרונות – פיטר האמיל, ריטה, עברי לידר מארח את רונית שחר, שלמה גרוניך). אין משהו שגורם לי אושר, מאשר להרגיש כי האמן שלפניי התאמץ כדי ליצור משהו חדש, מעניין ומרתק (ולא סתם מנגן את השירים כמו באלבום, וגם כאלה יש... והרבה!). פסטיבל הפסנתר של השנה עבר דירה ממשכנו הישן בבנין עיריית תל-אביב למרכז סוזן דלל, ומגיע לו – היופי הארכיטקטוני רק תורם לאווירת הפסטיבל, והמרחק מראש העיר תאב הפרסום, מר חול-דאווין, מונע סצנות מביכות בהן הוא עולה על הבמה, מפריע לאמנים ומפטפט כהרגלו על פועלו וחשיבותו.


 


שלום חנוך בהופעה זו תמיד חוויה בשבילי. קודם כל, כי בעיניי שלום חנוך הוא הוא המוסיקה הישראלית. דרך השירים שלו – החל מימי "השלושרים", דרך שיתוף הפעולה עם אריק,  חיפוש הדרך בארץ ובחו"ל, הנפילה, ההצלחה, ההתבגרות – גם אני התבגרתי, מוצא כל פעם מחדש את שלום רלוונטי ומעניין לתקופה בה אני נמצא. רק שלום מצליח להיות גם רך וגם תוקפני, פוליטי (כן, מותר לאמן להיות פוליטי... נשמע תמוה, על רקע הגבסואים והבוסיקילות שמסביבנו, אבל פעם האמינו שהרוק'נ'רול הוא דרך נפלאה לבטא מסרים פוליטיים) ורומנטיקן, מאהב ובעל ואב, נהנתן וביקורתי. ומה שבעיקר יפה הוא הדרך בה הוא מזדקן (קצת מוזר לכתוב את זה, אבל אין מה לעשות... האיש אוטוטו כבר בן 60), עם אלבומים שעדיין נוגעים ויצירות שלא מביישות את נעוריו. על רקע הקאמבקים הממוסחרים ונטולי היצירתיות של אמנים שיכלו להיות הילדים שלו (מי אמר משינה?), אפשר רק להצדיע לאמן ששיחרר רק השנה את "אהבת נעורי", שיר מופלא שלפחות עשרה אנשים סביבי (ואני בתוכם) מאמינים שנכתב עליהם, ואת זה רק שלום חנוך יכול לעשות.  


 


שלום חנוך בפסטיבל פסנתר זה כבר חג דתי. כבר המון זמן אני מנסה לראות את ההופעה של שלום עם משה לוי, המתהדרת בשם "יציאה", ובכל פעם משהו משתבש. הפעם החלטתי שעד כאן, ובשיתוף פעולה עם דני, שותף פעיל לאהבת המוסיקה וגם כן מפסיד סדרתי של הופעות "יציאה", שריינו לנו כרטיסים מבעוד מועד. גם הופעה מביכה בחוץ של סי היימן לא פגעה בהנאה. האולם היה מלא, ובאופן מפתיע (או לא) היינו, לדעתי, מהצעירים באולם. זה ששלום מגיע גם לקהל מבוגר זה לא מפתיע, אבל זה שהוא לא מגיע לקהל צעיר זו בהחלט עוד חוליה בשרשרת שמדרדרת את המוזיקה בארץ לתהומות חשוכים. כשאני הייתי teen, שלום היה בשבילי אלוהים. רצתי מהופעה להופעה, מראשון לאילת דרך הים האדום וצמח, ובכל פעם מחדש הגעתי לגבהים חדשים. כנראה שאני לא היחיד, כי האולם היה מלא במעריצים מושבעים, שיודעים את כל המילים, מתעקשים לשיר כל שיר (גם אם זה מפריע קצת לשלום, ורואים...), ובעיקר אוהבים מאוד את האדם על הבמה שמתאמץ כל-כך לענג אותם.


 


החשש היחיד שלי מההופעה הזו היה ששלום ישחזר את  ההופעה שהונצחה באלבום (כפול, באותו השם), שנטחן אצלי בסטריאו כבר המון זמן. אבל שלום, כמו שלום, לא עושה לעצמו הנחות. לפסטיבל הפסנתר הוא מגיע עם ליין-אפ שונה, עיבודים חדשים ומעניינים, הופעה מופקת לעילא ולעילא, וכמובן האנשים שלצידו, שתמיד הוא ידע לבחור: משה לוי הוא משה לוי, הסייד-קיק האולטימטיבי, שיודע לדרוש ולספק, אבל גם לפנות את הבמה לכוכב האמיתי כשצריך, ואלונה טוראל, על אורגן, כמו בימים הטובים, רק מוסיפה את הקצפת על עוגת הקרם ששלום ומשה הכינו.


 


אז מה יש לומר על הופעה שמתחילה עם "שיר דרך", ממשיכה דרך כל התחנות המוכרות והמצופות -  מגיעה לרגעי שיא עם "הדרכים הידועות" בביצוע שלמה-ארצי-like כששלום עומד עם מיקרופון ביד ומתפייט; "זה רק געגוע", בעיבוד שקט, פשוט וחודר לעצמות, שלפי שלום ככה נכתב, ואולי התפספס בבומבסטיות של "חתונה לבנה"; "מחכים למשיח" בביצוע רוק-אקוסטי מדהים (ומה שיותר מדהים הוא כמה השורות שם, כולל "הציבור מטומטם, ולכן הציבור משלם", נכונות יום ממש כמו אז, עשרים שנה אחרי);"אדם בתוך עצמו" ששלום מניח לנו, הקהל, לשיר והוא רק מלווה ומנצח על התזמורת;  "למה לי לקחת ללב", ששלום סוף סוף מניח לעצמו לשיר, והתוצאה נפלאה באמת, כולל ליווי מדהים ממשה על הפסנתר;  "א-לי-מות" בדקלום שלומי טיפוסי ("זה שאנסון ואני שאנסונייר" הוא אומר בחיוך, לפני שהוא מטיח בנו את המלים הנוקבות שלו); "אבשלום", השיר והמסר שנשאר גם היום חדש כשהיה. אפילו שירים שאני פחות אוהב, כמו "ככה וככה", "צרות טובות", "רק לרקוד" או "גיטרה וכינור", מקבלים את הטאץ' השלומי הטיפוסי, וזה גורם לך לחייך כמו ילד מאוהב ולרקוד בכיסא.


 


וכל זה עוד לפני שני הדרנים (ומילה כאן לקהל המבוגר: בהופעת רוק מקובל שהאמן יורד מהבמה, הקהל מוחא כפיים ואז האמן חוזר לעוד שירים. חבל לצאת בשלב הזה... מה עוד שהפסדתם כחצי שעה של הופעה משובחת). בהדרנים עצמם הקהל כבר באקסטזה – עם "אהבת נעורי", "מאיה" ו"כמה טוב שבאת הביתה" מקנחים בגדול הופעה נפלאה. מעל שעתיים שבהם שלום (ומשה, ואלונה) נותן את כל מה שיש לו, ולא מקמץ בכלום, והכל למעננו.


 


יש כמות מצומצמת של אמנים שאני מסוגל לראות בהופעה כל שבוע מחדש (פעם גם הייתי עושה את זה). שלום חנוך נמצא ברשימה הזו, ובמקום גבוה למעלה. יש כמות מצומצמת של אמנים שההופעה שלהם מלווה אותך אחר-כך זמן רב, וגם ברשימה הזו שלום מופיע. וכך מצאתי את עצמי כשנדלקו האורות יוצא אל הרחובות היפים של נווה צדק בתחושת התעלות אמיתית, שכבר הרבה זמן לא הרגשתי. דבר ראשון חשבתי על מור – חבר טוב, שפעם וודאי אקדיש גם לו רשימה. מור  חי כבר כמה שנים בארצות-הברית ושולח לי כל פעם ביקורות על הופעות מדהימות בהן הוא היה. סוף סוף, חשבתי, יש לו סיבה לקנא. שלום יש רק כאן, וכמו שהוא תמיד אומר ב"כמה טוב שבאת הביתה", כמה טוב שהוא כאן.


 

נכתב על ידי , 5/6/2004 15:50   בקטגוריות ביקורת - הופעה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



223,161
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשגיא.ב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שגיא.ב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ