תאמינו לי, הצרפתים האלו יודעים לחגוג, 10 שעות של חתונה מהמגניבות, מוזרות וגם פלצניות עברו עלי בפריז ובנותיה, אבל קודם כל, נתחיל בהתחלה.
לפני קצת יותר משבועיים ארזתי את פקלאותיי ויחד עם חבר טוב שלצורך העניין נקרא לו ב' יצאנו לשבוע (הוא)-שבועיים (אני) של נופש, חופש ואירועים משפחתיים בעיר האורות. גם ב' וגם אנוכי שנינו איננו מהאנשים המאופסים ביותר בעולם ולכן הופתענו שנינו למצוא את עצמו עוברים את הטיסה על כל שלביה בלי אירועים חריגים במיוחד ונוחתים במלון פריזאי קטן וחביב המנוהל בידי משפחה ערבית טוניסאית אי שם ליד אחת הכיכרות הסואנות יותר של העיר. הפתיחה, איך לומר, הייתה ברגל שמאל, המלון בדיוק היה בשיפוצים, מה שגרר את השבתתה של המעלית, החדר שלנו מוקם אסטרטגית בקומה הרביעית והעליונה של המלון (טוב לכושר, רע מאוד אם שכחתם משהו בחדר) בצד הפונה לשדרה, מה שאילץ אותנו לבחור בין החנקות איטית בחדר עם חלונות סגורים לבין סימפוניה מרעננת של אגזוזי אופנועים ומשאיות רועמות לאורך כל שעות היממה, בסופו של דבר בחרנו בלב כבד באופציה ב', אבל חוץ מזה, היה בהחלט נחמד.
אז כמובן, כמתחייב, העפלנו אל הקומה העליונה במגדל האייפל בו בילינו שעתיים וחצי לערך (מתוכן שעה וחצי בתור לכרטיסים, רבע שעה דקות בתור לבדיקה הבטחונית, רבע שעה בתור למעלית לקומה השנייה, 5 דקות בתור למעלית מהקומה השנייה לשלישית, 5 דקות בתור למעלית מהקומה השלישית לשנייה ו-10 דקות בתור למעלית מהקומה השנייה למטה, אבל מי סופר?), התרשמנו משער הניצחון (בהחלט מרגש, אני מניח שגם בישראל היינו מקימים מונומנטים כאלו אם ניצחונות במלחמות היו נדירים אצלנו כפי שהם אצל הצרפתים), בילינו ברובע הלטיני, קפצנו לכנסיית הנוטר-דאם, קיבלנו הדגמה פרטית משוקולטיירית חמודה במוזיאון השוקולד, לקחנו אוטובוס למון סנט-מישל, טיילנו בגנים, ראינו את קונטאדור מנצח את הטור דה פראנס בשאנז-אליזה, האבסנו את עצמנו בכמויות מסחריות של בשר מכל חיה שרק תוכלו לדמיין (ואולי גם כמה שלא, סוס למשל), בירה, צדפות, שרימפסים, רגלי צפרדעים, שבלולים, מרק בצל, מרק דגים, שוקולד, גלידה, צ'יפס וקרפים בטעמים שונים ומשונים, פלירטטנו עם מלצריות צעירות וחביבות (ומאוד תפוסות, כפי שהתברר לנו כמה דקות מאוחר יותר, כשהחבר שלה עשה כל מאמץ פרט אולי להשתנה סביבה כדי להבהיר לנו את הנקודה) ובאופן כללי העברנו שבוע מצויין למדי במזג אוויר שבארץ אפשר רק לחלום עליו עד שהגיע זמנו של ב' לחזור לארץ וזמני שלי להתפנות לצד המשפחתי של הביקור.
הצד המשפחתי של הביקור כלל בעיקר את חתונתו של הבן-דוד הצרפתי שלי עם בחירת ליבו. ראוי לציין שעוד מראש הוזהרתי חמורות על ידי אמא שסגנון הלבוש המקובל שלי לחתונות (טי שירט מיושנת היטב, מכנסיים נוחות ונעליים חבוטות שמתוך כבוד לאירוע אני נוהג לפעמים, בהתאם למידת חיבתי וקירבתי לחתן והכלה, להציץ עליהן לפני שאני נועל אותן כדי לוודא שהן לא מוכתמות יתר על המידה) לא יתקבל כאן ושעלי "להתלבש בהתאם". מדוכדך מעט מכל העניין, ובעיקר מהחלק של ה-"בהתאם", פניתי לעזרה לאקסית מזדמנת שלקחה אותי לחנות בגדים והתחילה להשליך עלי עשרות זוגות של מכנסיים, ערימות של חולצות מכופתרות, קילמטרים של חגורות עור ואפילו איימה לחנוק אותי בעניבה ולשים עלי ז'קט לפני שהבהרתי לה בעדינות שהאירוע היחיד אליו אני מוכן לענוב עניבה הוא לוויה וגם אז, רק במקרה המאוד ספציפי שבו מדובר בלוויה שלי עצמי.
בסופו של דבר, חמוש בחולצה אפורה מכופתרת, זוג מכנסיים (עם קפל ישר מקדימה, אותו השביעה אותי האקסית לשמור ולנצור, עד היום לא הבנתי בדיוק למה כי לא זכור לי שהיה לו איזשהו אפקט שימושי), חגורת עור מהודרת וזוג נעלי עור שחורות ומצוחצחות למשעי (כלומר, הן היו מצוחצחות למשעי כשיצאתי מהמלון, עד שהגעתי לחתונה הלמשעי כבר היה מאובק קצת), הגעתי אל בניין העיריה של הרובע בו גרים בן הדוד ובת זוגו כדי לקחת חלק בטקס האזרחי. כבר כשהגענו אל הרחבה שלפני בניין העירייה התחוור לי שלמרות ההשקעה הרבה, עדיין קשה להגיד שאני עומד בסטנדרטים של חתונה צרפתית, עשרות גברים חנוטים בחליפות יקרות, ענובים עניבות שונות ומשונות (כמה אפילו השקיעו בעניבת פפיון, שאני לתומי חשבתי שהיא אביזר קומי בסרטים גרועים ותו לא, אבל מסתבר שטעיתי), עשרות נשים בשמלות וכובעים מהודרים ומעוצבים ואחד אנוכי הצנוע. למרבה המזל, כנראה שבן הדוד יודע מראש על המגבלות האופנתיות של בן דודו הישראלי ולכן לא נרשמו הערות בתיק האישי המשפחתי שלי, או לפחות עד כמה שידוע לי.
בכל מקרה, נכנסו ללשכת סגנית ראש העיר, שהייתה מרופדת בשטיחים מקיר לקיר, על הקירות היו תלויות תמונות שנראה כאילו הושאלו מאיזו תערוכה בלובר, שולחן עץ שנראה כאילו לואי ה-14 גילף אותו בעצמו ועשרות כסאות מרופדי קטיפה לאורחים. סגנית ראש העיר, בשמלה שחורה וסרט ולכסוני (כן כן, כמו זה של מלכות יופי, רק בצבעי הדגל הצרפתי) ניהלה את הטקס עם שני עוזריה ומכיוון שלא הבנתי כמעט שום מילה מהנאמר מפאת בורותי בשפה הצרפתית, נדלג ישירות אל החלק השני של החתונה-ארוחת הערב.
החלק השני של הערב לא התנהל בפריז דווקא אלא במין בית הארחה כפרי המרוחק כשעה מפריז, איזור מהמם למדי עם מדשאות ענק, עצים ואפילו נחל קטן שלידו שוטטה להקת אווזים (או שמא ברווזים? אני לא בטוח, הייתי בהלם קל באותו שלב). ובכן, כשאני אומר ארוחת ערב, לרובכם בוודאי עולה בראש משהו עם חביתה מקושקשת, לחם אחיד, קצת קוטג', עגבניה או מלפפון ואפילו גמבה לאירועים מיוחדים. מה שלבן הדוד המתחתן עלה בראשו כשהוא חשב על ארוחת ערב לעומת זאת היה שונה בתכלית. קודם כל, אחרי התכנסות קצרה, התסתערו לכיווננו גדוד של מלצרים ומלצרים (עם עניבות והכל, מה חשבתם?) והשקו אותנו בשמפניה (אמיתית, כלומר לא יין לבן זול שהוסיפו לו קצת סודה) אותה הקפידו להמשיך ולמזוג באדיקות לכל כוס שאיתרע מזלה להתרוקן, וכך קרה שעוד לפני שבא איזשהו דבר אוכל לפי כבר הספקתי לגמור איזה 3-4 כוסות.
ואז הגיע האוכל. כלומר, טכנית, נקרא השלב הזה שלב הקוקטייל, או קבלת הפנים, או אני לא יודע בדיוק איך כי המלצרים היו עסוקים בלהאביס אותי בכל מיני פרוסות לחם זעירות (בלי הקשה!) עמוסות בכל מיני דברים טעימים להפליא שאת רובם לא זיהיתי, כפות מעוצבות שבתוכן התערסלו דברים לא מזוהים בטעם של משהו טעים, לחמניות קטנטנות ממולאות במשהו אחר שגם הוא היה נורא טעים. בין המילים הבודדות שהתחברו למשמעות ויצאו מפי המלצרים היו רק פואה גרה (וסליחה עם כל חובבי החיות, אבל האווזים האלו עונו ונרצחו למען מטרה נעלה), סלמון ומוס ברווזים (נשבע בהן צדק שזה מה שאכלתי, יודעי דבר אפילו טענו שזו לא בדיחה).
אז אחרי הקוקטייל או קבלת הפנים או איך שלא קראו לזה, באותו שלב כבר לא ממש היה לי אכפת, ואחרי שצילמו את כל משתתפי החתונה לתמונה קבוצתית ואפילו הפרחנו בלונים (כן, גם לי יש סימני שאלה בנוגע לקטע הזה), הגענו (שוב) לאוכל, אבל הפעם לאוכל האמיתי. הושיבו אותי בשולחן בין שתי בחורות צעירות, נאות וצרפתיות להפליא (שבדרך פלא גם דיברו אנגלית, מה שהציל אותי בערך מערב שלם שבו לא הבנתי דבר ממה שקורה סביבי) ומול מגוון מעורר השתאות של סכו"ם (נדמה לי שספרתי לפחות 4-5 סוגים שונים, אבל בשלב הזה כבר הייתי אחרי 6-7-8 כוסות שמפניה ועוד כוס יין או שתיים, אז קחו את הנתונים בערבון מוגבל). הייתי מתאר לכם את המנה הראשונה (משהו עם בשר סרטנים עם משהו טעים ליד), העיקרית (סוג של עוף קטנטן עם איזה משהו טעים ליד), הגבינות, הסורבה, העוגה, העוגה השנייה שבאה אחרי העוגה הראשונה, עוגת החתונה וכל העוגות שבאו אחרי, אבל באמת שאין לי שמץ של מושג מה בדיוק היה שם, רק שגם כל אלו היו טעימים ביותר.
אחר כך, ובניגוד מוחץ לכל הפלצנות שמסביב, נשלף נציג מכל שולחן (למרבה המזל אני לא הייתי הנציג של השולחן שלי), ביניהם אבא של החתן, אבא של הכלה ועוד כמה אנשים שנראו מאוד מכובדים, כל הנציגים התיישבו מול הקהל והתחיל משחק משעשע למדי של כסאות מוזיקליים. בכל סיבוב הראו למתמודדים תמונה של חפץ כלשהו (כוס יין, שפתון, עניבה, משקפיים) והמשתתפים היו צריכים לרוץ ולהביא אותו מהשולחן שלהם, כשבכל סיבוב מוצא כיסא אחד והאחרון לחזור "נענש" בלתת מתנה כלשהי לחתן והכלה. עד שלא ראיתם חבורה של אנשים מכובדים וחנוטים בחליפות מסתערים לכיוונכם בריצה מטורפת רק כי יש לכם משקפיים, חוטפים אותם מכם ואז רצים בחזרה רק כדי להתרסק על כיסא תוך כדי שאתם אוכלים עוגה אלוהית, שותים יין מעולה ומנסים ללא הצלחה לפלרטט עם 2 בחורות צרפתיות כנראה שלא הייתם בחתונה ראויה לשמה.
בכל מקרה, הפוסט הזה כבר התארך יותר מדי, כואבות לי האצבעות, המקלדת משוועת למנוחה ועוד כל מיני תירוצים, אז המשך החוויות ואולי גם קצת תמונות, בהזדמנות אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
