לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

צמח בר


כינוי: 

בת: 47





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2014

התפלשות בביצת הנוסטלגיה


מיד לאחר פרסום פוסט זה אני מתכוונת להסיר את עצמי מהקבוצה.

לא, זה לא איום, זו רק הצהרת כוונות.

ביומיים הראשונים מאוד רציתי להיות שם. הכל שוב צף ועלה, רציתי להיות שייכת. רציתי להיות שוב בטבלת הפעילים. עם כמות מנויים עצומה, ותגובות ושירשורים.

התפלשתי בביצת הנוסטלגיה. שלא כהרגלי. אני לא עושה דברים כאלו. זה לא מי שאני. אני חיה את היום, נוכחת כאן ועכשיו, לא זוכרת את העבר. 

את מי שרציתי לפגוש אז, פגשתי כבר אז. עם רוב מי שפגשתי והכרתי אז, אני בקשר עד עצם היום. יותר מזה אני לא מחפשת. אם זה בא, אז זה בא.

ההתפלשות הזו לא עשתה לי טוב. כולם שם המשיכו הלאה, התחתנו, ילדים, גירושים, ממשיכים לכתוב במקומות אחרים, בתשלום או שלא. ואני פתאום הרגשתי כאילו אני דורכת במקום.

כאילו כל הדברים שעשיתי מאז, כל המסעות שנסעתי והלכתי והתפתחתי, כאילו לא היו, התפוגגו ונעלמו במחשבתי. הרגשתי כאילו חזרתי לנקודת ההתחלה, כאילו מעולם לא עזבתי.

ועבר עוד יום שבו כמעט ולא נכנסתי לקבוצה – מזל שיש עבודה.

והבוקר הבנתי שאני לא רוצה להיות שם. זה לא עושה לי טוב.

וכן, אני באותה נקודה שהייתי בה בעבר. אבל אני מגיעה ממקומות אחרים.

מה שכן, הייתי שמחה להכיר אהבה חדשה.

יש לכם מישהו להכיר לי?

 

נכתב על ידי , 15/4/2014 14:15  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מזל


מזל,

שכשאני בוכה

היא לא שומעת

וכשאני את האף מקנחת

היא חושבת שזה משום

שאני עדיין מצוננת.

נכתב על ידי , 13/4/2014 00:20   בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זה היה מה שזה היה


זה היה מה שזה היה.

וזה נגמר,

כך סתם באמצע החיים

או באמצע היום.

תם ולא נשלם.

 

 

 

***

 

הפאקינג סאגה הזו לא נגמרת.

נכתב על ידי , 3/4/2014 23:48   בקטגוריות אישאחד  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נפש מיוסרת


כשאחותי התקשרה אליי למשרד בצהרים, היה לי קצת מוזר, הרי דיברנו שעה או משהו כזה לפני כן.

היא שאלה אם יש לי רגע זמן, ואם אני יכולה לדבר.

כן, אמרתי לה, אני יכולה.

ואז היא קצת נתקעה, מהססת ופלטה את שמו- הוא התאבד.

עניתי בחיוך קל- אני לא מופתעת. זה היה צפוי.

היא מן הסתם הופתעה מהתגובה שלי.

המשכנו לשוחח עליו עוד כמה דקות וסיימנו את השיחה.

המשכתי לעבוד, אבל אחרי רגע, זה נחת עליי כמשקולת.

הוא התאבד.

כן, זה לא מפתיע.

אבל זה כואב.

הופתעתי מעוצמת הכאב שלי.

הפעם האחרונה שהייתי איתו בקשר הייתה כשהפייסבוק הפציע לישראל.

לפני כן, פגשתי אותו בהזדמנויות שונות, מספר פעמים, באופנים שונים.

הכרתי אותו עוד כשהיה נער, ואני הייתי נערה.

יצאנו מספר פעמים.

הוא היה יפה כל כך, ועדין וכואב.

הכאבים שלנו היו דומים. הרקעים שלנו דומים, רק ששלו, היה מעט יותר קיצוני, יותר קשה, יותר כואב.  

מכל הפנים שאני לא זוכרת, ואני הרי לא זוכרת פרצופים,

דווקא את פניו שלו, היפות, הנעריות, החייכניות השיער הארוך החלק, העיניים האפלות, הכואבות, השחורות - לעולם לא אשכח.

לא חשבתי עליו שנים.

למה זה כואב כל כך?

מוכשר בטירוף ככל שהיה, חכם ומוצלח בכל דבר שנגע בו, אני יודעת שלא מצא שלוות נפש, חיפש עצמו במשך שנים, עשה כל מיני דברים שונים בכל מיני כיוונים, מצא עצמו חי על הקצה, באקסטרים, שם מצא רגיעה יחסית. אהבו אותו המון אנשים, אבל כנראה שזה לא היה מספיק.

בסופו של דבר הוא משך את האקסטרים עד לסוף, פתח מצערת עד הסוף והגיע למקומות שעליהם ואליהם לא העזתי לקחת את עצמי, למרות שלא פעם חשבתי עליהם.

הוא היה נשמה מיוסרת, שלא מצאה מקום בעולם הזה.  

אני מקווה שעכשיו הוא מצא את שחיפש.

את השלווה המיוחלת.

את החופש והשיחרור.

 

אבקש שימצאו לו מקום מנוחה.

נכתב על ידי , 2/4/2014 19:52  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצמח בר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צמח בר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ