לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

צמח בר


כינוי: 

בת: 47





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2014

אזעקה


*** למי שלא מגיע לפייסבוק שלי...

 

אופנוע מרעיש במרחק,

נשמע כמעט כמו אזעקה,

לרגע  נלפתת, נחרדת, נזעקת,

מניעה אזניים כמעשה חתול,

מסיטה ראש,

מקשיבה, מחדדת שמיעה,

עוצרת נשימה

ואז מפלס החרדה יורד,

זה רק אופנוע, כן אני מבינה

ואני נותרת רפויה...

כמעט.

 

נושאת עימי טראומות

כבר יותר מעשרים שנה,

של לילות טרופים ללא שינה,

זכרונות של צווחות ושריקות טילים,

וימים הזויים בינות חורבות של בתים

מרוסקים.           

אין כזה דבר כמו מלחמת אין-ברירה.

יש ברירה.

תשאלו את אנדר.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 14/7/2014 20:32   בקטגוריות ישראל שלי  
הקטע משוייך לנושא החם: צוק איתן
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הרהורים על מלחמה וזוגיות


 

יש מלחמה בישראל.

ובכן, סוג של.

הדרום בעיקר סובל, השפלה והמרכז בהבלחות, צפונה משם עוד פחות.

בעיתות כאלו, הדבר האנושי ביותר הוא להתכנס למקורבים אליך, המשפחה, החברים האהובים. לחפש אותם, לשהות בקירבתם, לקבל ולתת חיבוק, חום, אהבה.

משום מה זה לא מופיע אצלי. אין לי רצון ולא צורך.

גם החרדה והדאגה כמעט ולא.

בהתחלה האשמתי את מלחמת המפרץ הראשונה אז נפלו טילים מרחק מאה מטר מהבית שלי, ומנגנון הפחד והאימה אצלי נשחק מאז.

אבל זה לא רק זה.

משהו חסר לי כאן. אני לא ממהרת לחפש חיבוק תמיכה או תשומת לב ממישהו.

זה לא חסר לי.

אני נמצאת בלבד שלי, וזה לא מפריע לי.

לא חסר לי מאומה.

וזה לא מפריע לי.

אבל משהו כן מפריע לי.

העובדה שזה לא מפריע לי, לא אכפת לי שאני לבד, שהצורך בביחד לא עולה כלפי מעלה-  זה מה שמפריע לי.

לא החסרון בזוגיות מפריע לי, אלא העובדה שהיא לא חסרה לי בכלל בפרט בזמנים כאלו, זה מה שכואב לי.

כן, באיזה מקום אני רוצה זוגיות.

אבל אין לי תחושת צורך בכך.

הפכתי להיות קשה. קשה מדי.

קליפת הסרטן הפכה להיות שריון צב, ובתוכו אני גדלה ומתפתחת, ויחד עימי גדל ומתעבה גם השיריון.

כואב לי שאני לא צריכה זוגיות. לא זקוקה לבנזוג. לא מחפשת מישהו להתחבק איתו, מישהו להתנחם עימו.

 

לפני כמה ימים הבנתי שהמסע שלי לא הסתיים.

הגעתי לנ.צ. הראשונה.  דווקא זו שלמיטב זכרוני לא חשבתי עליה כעל יעד או מטרה.

אבל היא הייתה הראשונה להיכבש. כבשתי אותה פחות או יותר. עכשיו אני מתרגלת לכיבוש. הגיוני שזו תהיה הנקודה הראשונה אם חושבים על כך. מתבקש אפילו. 

אני יודעת ברגש מה הנקודה הבאה שאני אמורה/ צריכה להגיע אליה במסע שלי, כחלק ממטרות המסע.

אני לא יודעת מתי ואיך זה יקרה הפעם.

אם זה יקרה.

אם אתן לזה לקרות.

לכאורה הפרמטרים השתנו, אבל לא ממש. אני רק צריכה להבשיל עם המחשבה, ולכך ידרש עוד הרבה זמן.

אני צריכה לרצות לעשות את הדרך. לרצות להגיע לנקודה הזו. וכרגע לא בא לי על הדרך כל כך. לא בא לי להתאמץ.

כואב.

אבל לא מספיק.

 

ובנימה אופטימית זו אני מוסיפה את דבר העורך- בחודשים האחרונים אני שוקלת לסגור את הבלוג לפרטי. לא בגלל מישהו מסויים, אלא משום שהתחלתי להבין שאנשים שעובדים מולי, או רוצים לעבוד מולי, עשויים לחפש את השם שלי ברשת, וכשכותבים את השם שלי בעברית- כמובן בלי שגיאות כתיב, התוצאה הראשונה שעולה, זה הבלוג הזה. לא שיש לי בעיה עם מה שאני כותבת כאן. אני לא מסתתרת. הבלוג הזה הוא מי שאני. אבל בכל זאת, זה לא נראה לי מתאים. 

בכלל לא בא לי על אנשים בזמן האחרון.

יותר מדי טוב לי עם עצמי.

הרבה יותר מדי. 

נכתב על ידי , 13/7/2014 19:35   בקטגוריות זוגיות וחסרונה, יומן מסע  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצמח בר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צמח בר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ