איך דיבורים של אחרים דופקים אותך.
מעוותים את הנשמה וגורמים למציאות להיראות כמו המילים שנאמרות לך על בסיס יום יומי.
כשהייתי קטנה קראו לי כל כך הרבה פעמים שמנה.
לא היו משחקים איתי בגלל זה ואפילו אמא שלי הייתה מעירה לי באירועים חברתיים לסגור את הפה.
החברה הדפוקה גרמה לי לבולמיה ולפעמים גם להרעבה עצמית במשך כמעט חמש שנים.
כיום עברו שנתיים מאז הפעם האחרונה שהקאתי.
אני עדיין נלחמת בדחף הזה כשהוא מופיע, הרבה יותר בקלות מפעם.
אני רוצה לעשות דיאטה, אבל מפחדת להיכנס שוב לתוך המחלה אז נשארת כמו שאני.
2.5 קילו יותר ממה שאני אמורה להיות, 10 קילו יותר ממה שאני רוצה להיות.
ועכשיו כשאני מסתכלת בתמונות שלי כילדה, בא לי לצרוח.
לא הייתי שמנה בכלל!!!
התפתחתי לפני כולן. נכון.
אבל לא הייתי שמנה.
אז איך, איך אפילו אמא שלי גרמה לי להאמין שאני לא נראית איך שראוי שאראה?
אסור לסמוך על אחרים. אסור להקשיב להם. אסור להאמין להם.
היום אני יודעת שאני נראית דווקא בסדר, אבל תמיד אשאף להיות כמו המקלוניות הרזות שכולם רוצים לצאת רק איתן.
אני בעצמי רוצה לצאת עם אחת כזו.
אבל הן בטח לא ירצו לצאת איתי. יש להן זו את זו ואת הגברים האחרים שמזילים עליהם ריר.
וגם הספורט היחידי שעוד הצלחתי לגרום לעצמי לחבב הורחק ממני.
מסתבר שאופניים ודלקות אוזניים לא הולכים ביחד.
להקריב את הבריאות.
לכאן או לכאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Me and myse!f
