"רותם תקראי בבקשה את הקטע" חשבתי שעברנו את זה כבר, שקריאה בקול זה משהו שמפסיקים לעשות אחרי חטיבת ביניים, אבל כוס אמק למה דווקא אני. טוב קראתי קצת מהקטע אז יהיה בסדר, יאללה אני כבר בת 20, הכל יהיה בסדר, לא עשיתי את כל הדרך עד לפה כדי להילחץ מקטע קטן אחד, אבל הנה ידעתי שזה יקר, נתקעתי. "רותם למה נתקעת?", אני זזה באי נוחות בכיסא שלי, שוקלת תירוצים שנעים מעיוורון פתאומי לשבץ מוחי קל אבל מחליטה להגיד את האמת, "לא הצלחתי לקרוא את המילה". "רותם את סתם מפונקת", הרגשתי כאילו עליתי על מכונת זמן וחזרתי 14 שנים אחורה, הילדה הקטנה שבי רצתה לרוץ ולהתחבא מתחת לשולחן, הילדה הגדולה שהיא אני בלעה את הרוק בשקט.

יש ימים שאני מקללת את זה, את הבעיה הזאת, קצת קשה להיצטער על משהו שנולדת איתו ושהוא לא באשמתך, אבל הוא משהו שמקשה לך על החיים כל יום. שמעתי כבר הכל, את המשפט "לילדה יש כל כך הרבה פוטנציל אבל" המורים שלי אמרו כל כך הרבה פעמים עד שהאוזניים שלי כמעט התחילו לדמם, אני זוכרת את המורה שלי לאנגלית ביסודי צועקת עלי מול כל הכיתה שבגרות באנגלית ב3 יחידות אני לא אעבור, אבל יותר מהכל אני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה בחוגים למחוננים במתמטיקה, יושבת ופותרת תרגילים אבל לא מצליחה לקורא את הבעיות.

כן יש לי לצידי ערמה של מסמכים, איבחונים, מכתבים ומבחנים, כולם אמורים לבוא לקראתי ולהקל לי על החיים, אבל אני לא הסכמתי לאמץ אותם לחיקי, לא רציתי לקום ולהגיד יש לי בעיה או יותר נכון לא רציתי לראות את הדיסלקציה כבעיה, רציתי לראות אותה כאתגר. להיות מצויד בהקלות בבגרות בתיכון זה כמו להיות מצויד באודי 3 חדשה שאבא שלך קנה לך, כולם שמחים בשבילך אבל בסתר הלב מקללים אותך כי גם הם רוצים, אבל אני לא רציתי, העדפתי ללכת ברגל. כי בסופו של דבר אנחנו מסיימים תיכון, מסיימים צבא, נוסעים לדרום אמריקה ומאבדים את עצמנו, מוצאים עבודה ומגישים פרויקט ללקוח ומה הייתי עושה? מגישה לו רשימת הקלות? אומרת למנהל שלי שיש לי הערכת זמן?

היום אני שמחה על זה, על ה"בעיה" הזאת, כן אני בודקת שגיאות כתיב עשר פעמים לפני כל סמס שאני שולחת {וגם זה לא עוזר כל כך} ורוב הסיכויים שיקח לי כמה שנים טובות ללמוד צרפתית, אבל בזכות זה אני מאמינה במשפט הכל כך קיטשי שלא הפסיקו להגיד לנו בצופים "אין לא יכול, יש לא רוצה" כמה בנאלי ככה נכון.