אני חושב שהלב שלי נשבר במלוא המובן של המושג רק פעם אחת בחיי.
כשהבאת את החתולת רחוב ההיא אלינו הביתה ושכנעתי אותך להחזיר אותה לרחוב כי היו לי אלף תירוצים שיהיה לה טוב יותר בחוץ.
ואולי באמת לחתולה הזאת היו ויש חיים טובים יותר ברחוב מאשר בקופסת השימורים שבה גרנו, אבל  הדמעות בעיניים שלך כשליווינו אותה החוצה,
הדמעות האלה חרוטות לי בראש עד היום, והן שוברות אותי לרסיסים בכל פעם שאני נזכר בחיוך שלך וכמה אושר היצור הקטן הזה הביא לך.
וזה מוזר שעכשיו אני בוכה רק מלחשוב על זה,אני רוצה למצוא את החתולונת הזאת ולהגיד לה כמה אני מצטער שויתרתי עליה.
רוצה לחזור לאותו היום שבאתי הביתה וכבר בנית לה צעצוע קטן ושיחקת איתה, לאותו המבט שנתת לי ברגע שנכנסתי בחדר, מבט שלא היה בו שום דבר מלבד תמימות וחיבה.

אני מקווה שהחתולה הזאת זכתה לסוף יותר שמח משלנו.