לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


"האבסורד נולד מן המאבק בין הזעקה האנושית לבין השתיקה הלא הגיונית של העולם."

כינוי: 

בת: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2013

לילה לילה מסתכלת.


ובסוף אני תמיד חוזרת הביתה לבד. חוצה כבישים מרומזרים לעייפה ומפחדת מהחושך. עוצרת את נשימתי שמא מפלצות האדם שהשמועות מזמרות שמתחבאות בחדרי המדרגות החשוכים יצאו ממחבואן. מדברת בטלפון עם הצל של עצמי ומהדהדת את כל התחושות שבוערות בי אל תוך הלילה המקפיא. אבל אין בכלל צללים בלילה, ואין קול ואין עונה, כי אין אף אחד בצידו האחר של המכשיר. ובינתיים, צמודים לפחים, חתולים באין ספור גוונים קודרים ומלוכלכים מלחכים שקיות פלסטיק מרחששות שפוערות את תוכן המרקיב אל אבני המדרכה, ואני רוצה לאסוף אותם אליי, את כל כולם, על שלל כתמיהם ופצעיהם וגוריהם המורעבים, ולהוליך אותם אל מחוץ לערים הסואנות, אל מקום אחר, חם, מלא באוכל וגרגורים, כמו חלילן מהמלין שמציל נפשות רכות ואבודות. כבר יותר מעשר שנים לא ניגנתי בחליל. מעולם לא הצלתי מישהו.

פסיעותיי מצלצלות על המדרכה השוקטת של חצות הלילה כמו מעין פסקול של סרט קלישאתי, כפכפי טבע נאות נגררים על מעברי חצייה דהויים, לא מרימה רגליים, הסוליות משתייפות ונשחקות עד שאני כמעט ומועדת. לא נופלת. רק מסמיקה במבוכה, אבל מה זה משנה, החושך מחניק את הכל. מדי פעם עוברות על פניי דמויות גבריות, תמיד גבריות, ואני לופתת את תרסיס הפלפל שבידיי כאילו אי פעם יהיה לי האומץ להשתמש בו, והלב שלי נסחט מאימה, אימת העיר הזו הנושמת בלילה, משתעלת שיכורים וקולות רחוקים של ניפוץ בקבוקים, ומבטים אורבים ומתועבים של חיות הלילה האנושיות שקמות לתחייה דווקא כשכולם הולכים לישון. ואולי הכל רק בדימיון שלי. אני רוצה לבכות.

אני מדליקה את האור בחדר המדרגות ונושמת לרווחה, כאילו האור הצהוב הזה יפחיד מישהו מלבד אותי עצמי. מטפסת במדרגות, מהר ככל האפשר, כאילו מישהו מחכה לי בבית. כאילו אי פעם מישהו יחכה. ואני מרגישה את המפלצות רצות אחריי, מנסות לתופסני, נושפות בגבי התפוס, עטור התיק האדום הכבד. תקרת חדר המדרגות של הקומה עליונה, קומת דירתי, מכוסה במעין זכוכית פלסטיקית שבורה ומבעדה אני רואה את אור הירח, עמום ולא מכוון לשום מקום מבטחים. את כוכב הצפון מעולם לא הצלחתי למצוא. כבר מזמן הפסקתי להאמין בירח ובכוכבים. פלנטות בודדות שסובבות סביב עצמן לא יכולות לכוון ילדות בודדות שמחפשות את דרכן אך מפחדות מדי לזרות פירורי לחם על שבילי האספלט. גרמי שמיים דוממים ורחוקים כל כך לא באמת יכולים להציל אותי. אבל מי יציל אותי.

אני לא מפסיקה לפחד.

נכתב על ידי , 30/11/2013 01:35  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





11,298
הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למִיאוּ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מִיאוּ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ