מעולם לא אהבתי אותו. שבע עשרה שנים של סלידה ופחד ורתיעה, ושנאה לוחשת. שבע עשרה שנים של התחמקות ואלם ועלבונות סמויים, שבע עשרה שנים של משחקי מחבואים. ומעולם לא הצלחתי לאהוב. לא בתום שבע עשרה השנים הללו ולא בשבע השנים שבאו אחריהן. לא במציאות החולה שהייתה וריחפה והפכה לנגע את כל מי שבא איתה במגע, ולא בדמיונות האבלים, האפורים שלי לאחר מכן. הוא עולה וצף בדמיונות שלי, בזיכרונות המעומעמים שבוהקים מדי פעם כמו ברק באמצע סופה, ואני לא מרגישה את מה שכל כך נדרש להרגיש, מה שאני כל כך רוצה להרגיש כדי שהכאב סוף סוף יוכל לגווע.

עם הזמן למדו לפעום בי כל הרגשות שאני כל כך שונאת להרגיש: רוך, חמלה, רחמים. כל מחשבה עליו מבהירה לי כמה אנחנו דומים, וכמה הדמיון הזה כל כך רוצה להימחק ממני, להישרף בלהבות הזמן החולף. אני לא רוצה להיות דומה לו. אני לא רוצה להיות דומה לנפש העדינה הזו, שהייתה עטופה בגוף קשיח וגדול וקוצני, מפוחדת כל כך, מרפרפת ומחפשת מקום שהוא שלה בעולם. אני לא רוצה לדמות לאיש הזה שידע להראות אהבה רק בדרכים שאיש מאיתנו לא הצליח להבין ולאהוב חזרה. כל מחשבה כזו מכווצת אותי, כאילו אני רואה מישהו גדול מכה יצור חסר ישע. ומי הגדול ומי הקטן בסיפור הזה בכלל? והרי כל גדול היה מוכה פעם. הקרביים שלי נסחטות מצער, כואבות, חורכות מרוב יובש. צר לי כל כך, עליו, עלינו.

איך לא הצלחתי להבין בזמן, ולא הצלחתי לאהוב בכלל. איך נותרו רק חמלה ורחמים אל האיש הנזקק, האילם, קטוע האיברים. איש שלא נוגע, לא מובן, כה חסר אונים. כמעט כתינוק. מנסה לומר ולהביע את מה שמתחולל בתוכו ולא מצליח. איש מת.

אבל מה זה משנה לרחם על המתים, לחמול עליהם. מה משנה הסליחה.

(ואני בכלל לא יודעת מי צריך לסלוח למי).

ואיך איש פשוט נכחד מהעולם. היה איש ואיננו עוד, וכבר אין מתאבל עליו, חוץ מילדה קטנה בת עשרים וארבע שיושבת ומקלידה ובוכה. 

עוד מעט ה-27.2.