אחרי שסיימתי את הקלאסיקה הספרותית המשובחת  50shades of gray הגעתי בטעות וכנראה מאוד במכוון לנזיר שמכר את הפרארי שלו.

חשבתי שזה ספר עלילתי ואמרתי "הי! זה ספר מוכר!" והתחלתי לקרוא

ומאז כל בוקר אני אומרת לעצמי, שהיום זה היום הראשון של שארית חיי. ואני משתדלת לנהוג בו כאילו הוא יכריע איך חיי יראו.

אני מנטרלת מחשבות שליליות עם אקספקטו פטרונום ומפנטז, לי עתיד משגע.

המנטרות החיוביות שאימצתי משמשות אותי כדיי להוציא את המיטב, חצי הכוס המלאה ומשמעת עצמית.

השורה התחתונה היא

שהבלוג הזה לא משרת אותי בכל זמן בו אני כותבת בו דברים רעים.

על כן, אני לא כותבת.

אני מתלבטת אם לסגור את הבלוג- האם זה סתם צעד דרמטי מיותר או האם זה צעד הבעתי חשוב בדרך לשליטה במחשבות שלי וחיזוק הקשר עם המציאות והעתיד. הבלוג זה נתיב בריחה, "לפרוק". לא רוצה לפרוק, רוצה להרכיב. רוצה לבנות. רוצה להצליח.

כבר אמרתי לבנזוגי היקר שהוא עולה איתי למעלה.

הבלוג משאיר אותי כאן, באטמוספירה לא אטמוספירה של תהיות באוויר והתבחבשות באין.

אני עוד אחשוב אם לסגור או לא, ואם כן- עוד אדפיס הכל כמובן.

אבל אני לא מוכנה להנציח עוד מחשבות שליליות, סתמיות.

מחשבות מתורגמות למעשים,

מעשים מצטברים להרגלים,

הרגלים בונים אישיות,

ואישיות יוצרת גורל.

אני מבטיחה לכם חגיגית שאני הולכת להצליח בגדול.

אני הולכת להגשים את כל החלומות שלי ולממש את עצמי בכל דרך אפשרית.

העתיד שלי יהיה עשיר ומלא בחוויות, בידע, בחברים מעניינים, במשפחה מאושרת, בעמידות כלכלית ובשמחת חיים שתמשך עד הנשימה האחרונה שלי בעולם הפורה הזה.

מאחלת לכם את התובנות שלי (ושל מליוני מצליחנים חכמים לפני),

אוהבת אתכם בכל ליבי ושולקת אתכם מהתודעה שלי.

סיגל.