לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מה שלא הורג מחשל, ומה שהורג מחשל את אמא.

Avatarכינוי:  Sweet Reminiscence

בת: 24

MSN: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ´ֳ±ֳ©ֳ®ֳ©. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

כמה יפה זה יפה מספיק?


וכמה רזה זה רזה מספיק?

וכמה מוצלחת זה מוצלחת מספיק?

 

אני קצת מאוכזבת מעצמי כי למרות שיש לי 1001 תחביבים ותחומי עניין - אני תמיד נופלת על דבר אחד: אני שמה בגד ים ומסתכלת במראה, ואני לא נראית כמו דוגמנית של ספורט אילוסטרייטד, אז אני בדיכאון. מאוד.

ופתאום הכל לא חשוב, כל ההוויה שלי כבנאדם מתרכז בדבר אחד בלבד, בנקודה הזאת, בעובדה שאני לא מספיק כוסית בבגד ים.

 

ו...אוף.

זה מתסכל.

 

 

נ.ב.

זה לא עידוד או אינדיקציה להידרדרות לאנורקסיה או דיאטת כאסח כלשהי.

אני לא מוכנה "לא לאכול עוגה היום בערב ביומולדת של חברה כי עוד חודש פאנג'ויה", להפך, אני מתרכזת בעיקר בלסגל אורח חיים בריא כמה שיותר יציב, כזה שאוכל להתמיד בו במשך שנים. ואם באורח החיים הזה, שמשלב טיפה ספורט ולא להגזים עם שטויות, אני אשאר במשקל מסוים שהוא יותר גבוה מ50 - זה בסדר.

המירמור שלי הוא לא על העובדה שאני מידה 40, אלא על העובדה שזה מדכא אותי. שלמרות שכביכול אני בחורה חכמה עם המון דברים להתעסק בהם בחיים, ואמורה להיות מעבר לשטויות האלו שמגזיני אופנה מכתיבים לנו - אני נופלת בדיוק בשטויות האלה. שאני נותנת לתמונות לא אמיתיות מפוטושופ לשכנע אותי שאני נראית רע.

 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 21/3/2016 21:53   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Sweet Reminiscence ב-24/3/2016 19:24
 



הרהורים על יופי ואופנה


כשמדובר על שנאה עצמית אני יכולה לתרגל בזה קורסים.

כשמדובר על שנאה עצמית בגלל מראה חיצוני - אני יכולה להיות מרצה מצטיינת. אבל מהמרצים הממש אגדיים. האלו שכל ישראל, בכל האוניברסטאות, בכל החוגים רואה את הוידיאוים שלהם אפילו לאחר מותם... כי הם עד כדי כך אגדיים.

עד גיל 15 הייתי ילדה רזה. מהבנות האלו שאוכלות הכל והרבה אבל נשארות רזות כי הן רוקדות אינטנסיבית. כשעזבתי את הריקודים השמנתי הרבה ובבת אחת. מילדה יפה ורזה נהייתי ילדה... טוב, יופי זה סובייקטיבי, אבל בטוח לא רזה.

פייר? הפריע לי. מאוד. ולא סיפרתי את זה לאנשים, וניסיתי שלא ידעו, אבל עמוק בפנים זה הפריע לי. לא לבשתי חצאיות בלי גרביונים, לא לבשתי גופיות, לא לבשתי מכנס קצר, ולים או לבריכה בבגד ים בטח ובטח שלא הלכתי. היה לי וואנס ובגדים רחבים. בעיקר.

אף פעם לא הייתי בולמית או אנורקטית, ואני זוכרת שמתישהו בגיל 16-17 קצת התחרטתי על עובדה זו.

הרגשתי לא מושכת ולא שווה כלום - כמו שרק ילדה בת 16 שהעלתה 20 ק"ג בשלב הכי קריטי של ההתבגרות שלה - יכולה להרגיש.

בצבא זה קצת התחיל להשתנות לי. ז"א, עדיין הרגשתי מכוערת רצח על מדים, אבל פתאום כשאני מחויבת ללכת עם נעלים צבאיות וטי שירט לבנה מתחת למדים (בקיצור, ללכת כמו גבר) התחלתי דווקא ממש לאהוב לא להיראות כמו גבר. פתאום התחלתי לאהוב מגפיים, ולק, ותכשיטים. פתאום כשבחום של 40 מעלות אני חייבת ללכת על א', אני התחלתי לפנטז על כפכפים וגופיה ושירטס כמה שיותר קצר, ולא הבנתי איך הייתי כ"כ מטומטמת שמרצוני החופשי הלכתי בקיץ הארצישראלי עם מכנסי דגמ"ח, חולצת טי שירט מעל גופיה ועוד נעלי וואנס מעל כל זה.

מאז ועד היום זרמו הרבה מים בנהר. הרזיתי קצת, קניתי אינספור בגדים ונעליים ואקססוריז שילכו עם הבגדים והנעליים.

עכשיו קיץ זה רק שירטס או שמלה דקיקה בשבילי, עכשיו זה לא מבאס אותי לצאת לפאבים ומסיבות עם בנות כי אני לא מרגישה הכי מכוערת. קיבלתי ים פידבקים חיוביים בדמות בחורים שהתחילו איתי או חברים שאמרו שאני יפה. בעצם, אפשר לומר שהשתניתי מלא בכל תחום אפשרי, חוץ מדבר אחד.

אני לא למדתי לאהוב את עצמי.

וכל הבחורים שהתחילו איתי לא הצליחו לשנות את זה. וכל הפעמים שהגיבו לי "יפההההה" לתמונה בפייסבוק לא הצליחו לשנות את זה.

כי לקנות 2 חולצות באייץ'אנדאם זה קל. לשנות תספורת ולעשות קעקוע זה קל. להזמין ים עגילים מאיביי זה קל. להרזות טיפה זה מעט פחות קל, אבל בהחלט אפשרי.

הקושי האמיתי הוא לשנות את תפיסת העולם שלך, הוא להסתכל במראה ולאהוב את עצמך. זה לא להתרגש מכל תמונה שיוצאת קצת לא טוב, זה לא להתפלא כל פעם כשמתחילים איתך ולחשוב "למה לעזאזל שהוא יהיה בקטע שלי בכלל".

 

 

ואני שואלת את עצמי, מתי בכלל התפיסה שלנו על יופי נהייתי כזאת מעוותת שדוגמנית במידה 40 נחשבת פלוס סייז. 40! זאת פאקינג המידה שלי, בחורה ששוקלת 60 ק"ג, ועם כל השיפוטיות העצמית שלי, אני באמת לא מבינה באיזו סקאלה חולנית זה נחשב פלוס סייז. מתי הרעבה עצמית נהייתה הדבר הכי סקסי ביקום, מתי צלעות בולטות בטירוף נהיו דרישה הכרחית על מנת לדגמן הלבשה תחתונה? ממתי נועה תשבי ואיילת זוארץ לא יפות מספיק?

קראתי לפני כמה ימים על דיאטה של דוגמניות בויקטוריה סיקרט או משהו כזה, שהיא סופר יקרה והכל כי הפואנטה שלה זה שזה אוכל, תה ומים חצי מהונדסים כך שמלאכול בייגלה, כיסון ונודלס ליום שלם יספיקו לבן אדם כדי להתאמן כמו אתלט ולהיות אקטיבי. בייגלה, כיסון ונודלס. לכל היום. כל יום.

איך הדברים האלו תופסים כ"כ חזק בעולם האופנה?

אז לרוב הגברים לא באמת איכפת אם בחורה שוקלת 5 ק"ג יותר או פחות, ורוב הגברים הנורמאלים יעדיפו גם בחורה אמיתית. אחת עם אישיות, שמנהלת אורח חיים של בנאדם אמיתי. ונשים, ברובן, סובלות מדימוי עצמי נמוך שהן לא מצליחות להיפטר ממנו לא משנה כמה פידביק חיובי הן מקבלות מהסביבה. ועדיין האופנה ממשיכה להכתיב לנו את הקודים הנוקשים והחולים שלה, ואני לא מצליחה להבין למה כולנו נותנים לזה להיכנס לנו כ"כ חזק לראש, ולהכתיב לנו האם וכמה תאהב את עצמך.

 

וגם אני ככה, אני מודה. וזה מפריע לי.

ואני ממש רוצה שמתישהו סתם להיות בריאה ואקטיבית ויפה ופשוט בנאדם אמיתי - יהיה מספיק. בלי לספור קלוריות מפחד לעבור תקרות הזויות של 500 קלוריות ליום. בלי החלוקה הזאת לבנות-עם-צלעות-בולטות ולוזריות שלא הצליחו להשיג את זה. בלי בנות שלא יוצאות לפאנג'ויה או לא הולכות לים, כי הן שוקלות 75 ק"ג ובחורה במשקל הזה לא יכולה להרשות לעצמה לרקוד בבגד ים. פשוט... יופי אמיתי. של בני אדם אמיתיים.

AMEN

 

 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 1/2/2016 23:30   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רק שני הרוגים בכל יום, זה אחלה דיל עבור השלום


 

 

 

-

 

בא לי לנער את כל העולם הזה,

למה אף אחד לא מתעורר?

כמה ילדים עוד יתיתמו עד שמישהו יעשה משהו? כמה ישראלים ישאו לנצח צלקות פיסיות ונפשיות לפני שהעולם יבין שמשהו במדיניות חייב להשתנות? 

מי שלא נושא צלקות מעזה, נושא אותן מלבנון.

או רמאלה, אפילו שהחיילים בכלל נכנסו לשם בטעות.

ואם לא משדה הקרב, אז משער האריות בירושלים.

או מאוטובוס, או מקניון, או מהרכבת הקלה, או מבית מלון, או ממסעדת סבארו, או ממועדון הדולפינריום, או מהרכב הפרטי שלך, או מהבית הפרטי שלך בהתנחלות. 

דורות על גבי דורות של צלקות, ועדיין, שום דבר לא משתנה.

בואו נחנך לדו קיום, או נכריז מלחמת חורמה, בואו נוותר על תל אביב, או ניקח חזרה אלינו את שטחי A.

רק שמישהו בממשלה הזאת, בבקשה, יעשה משהו.

 

 

נ.ב. באמת ישראבלוג? כל מה שהולך בימים האחרונים במדינה שלנו, והנושא החם הוא עדיין "פסטיבלים ואירועים בחג הסוכות"?

משפחה של 6 נורית על כביש - זה אירוע.

פלסתינים מכריזים עלינו אינתיפאדה שלישית - לא שווה לפתוח את זה לדיון? להביא את זה קצת למודעות?

 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 4/10/2015 01:44   בקטגוריות שחרור קיטור, צבא, פסימי, אקטואליה  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של sheperd ב-7/10/2015 12:24
 



דייטינג


אני לא אוהבת לצאת לדייטים בראשל"צ.

בחיפה אני מרגישה "מוגנת". תמיד יש לי משהו דחוף לחזור אליו, משהו הגיוני לתרץ בו את זה שאני חייבת לסיים ולחזור הביתה עכשיו.

"יומולדת לחבר מהלימודים", "הגשה להיום!", "בוחן תקף, היית מאמין?".

בראשל"צ אין לי כלום, בטח שלא בחופשת סמסטר.

 

 

חזרתי מדייט עכשיו.

בחור איכותי משהו. השתחרר כקצין בצנחנים, פסיכומטרי גבוה, לומד, עובד, אפשר לדבר איתו, דוגל בלאמץ כלבים, וכבונוס יש לו רישיון על אופנוע.

אבל אני הייתי ממש לחוצה לסיים כבר, ושיקרתי לו שאני צריכה לחזור הביתה מוקדם.

 

 

שונאת דייטים. למה אני לא יכולה להיתקל באהבת חיי האחד והיחיד במקריות, בלי כוונה בכלל, כמו שאני נתקלת בשמלות או תיקים או נעליים (אני צריכה נעליים!)

 

 

והאמת שעצוב לי, ואני מפחדת.

כי למעשה מאז האקס שלי, לא היה שום בחור שהדברים פשוט... זרמו בינינו מהרגע הראשון.

שהדברים לא היו מאולצים, שפשוט שידרנו על אותו גל מההתחלה בקטע לא מוסבר.

לא יצאתי עם שום בחור שזה הרגיש נכון, וקל, ומרגיע, ופשוט כיף, ומתאים.

וזה נשמע כאילו אני מתגעגעת אליו, אבל אני יודעת שאני לא.

אני רק מפחדת לא להרגיש את זה שוב, שזה הכי מתאים והכי נכון שיש.

 

 

ואני כבר בכלל לא יודעת מה אני מחפשת, והאם אני מחפשת משהו בכלל. 

מה בעצם רע בלהיות רווקה לעד?

להרוויח משכורת של מהנדסת, להתקדם בקריירה, לאמץ מצער בע"ח, לאפות, לקרוא ספרים, לראות סדרות, לצאת, לראות כדורגל עם חברים על בירה, לקנות נעליים כל חיי...

 

 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 11/8/2015 23:09   בקטגוריות שחרור קיטור, אהבה ויחסים, פסימי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Sweet Reminiscence ב-12/8/2015 01:22
 



תמונות של מוסקבה


בדר"כ זה לא מטריד אותי, אבל עכשיו כן.

זה מפחיד, ומדכא ומכניס אותי למין מגננה כזו.

 

אני מפחדת שאני מרגיזה אנשים. אפילו שכשאני חושבת על זה רציונאלית, אין שום סיבה לפחד מזה. אז מקס' יהיו אנשים שלא יאהבו אותי, big fucking deal. אבל אני מפחדת להיות מהסוג המסוים הזה של המרגיזים. מהיצורים שלא מודעים לעצמם חברתית, שלא מבינים מה ההבדל בין "מצחיק" ל"סתום את הפה כבר, חפרת", שלא קולטים בכלל כמה אנטיגוניזם הם מעוררים בסביבה שלהם.

כשאני חושבת על זה, בא לי בעיקר להתכרבל לכדור אבל חם לי מדי בשביל זה.

 

אני מפחדת שאני בחיים לא אמצא מישהו שאוכל לבלות איתו 24/7. שאוכל לגור איתו, לטוס לכמה חודשים לחו"ל, נופש בכריתים, חופשת טרולי בפראג, או טראקים בדרום אמריקה. מישהו שלא יעצבן אותי אחרי כמה שעות ביחד, מישהו שגם אם אחרי יום שלם ביחד ילך, אני ארגיש קצת חוסר וריקנות, ולא "איזה כיף, סופסוף לבד, סופסוף שקט!!"

 

אני מפחדת שבחיים לא יהיה מישהו שיסתדר איתי גם באותה צורה. שלא יחרפנו אותו החיסרונות הקטנים והגדולים שלי. שאני מבולגנת, שאני קולנית, שאני דרמטית, שאני זונת צומי, שאני סרקסטית וקשה לי להיות רצינית וכנה, שהרבה פעמים אני מדברת בלי לחשוב על מה שאני מוציאה מהפה ואיך זה נשמע, שאני מלאת שנאה סתמית לפעמים. 

 

אני מפחדת שבחיים לא ארגיש יפה, לא באמת. שלא משנה איזה פידבק אני אקבל מהסביבה שלי, בעיני, אני תמיד אשאר שמנה מדי, אף עקום מדי, שפתיים דקות מדי.

 

 

 

שמעתי פעם ש"הטובות נתפסות מוקדם". תודה באמת, מאוד מעודד -_-

 

-

 

בא לי שאדע לנהוג טוב כבר. באמת טוב. מספיק טוב בשביל לקחת את הרכב ופשוט לנסוע כמה שעות כדי להירגע. להגיע לכינרת, להגיע לרמה"ג. לעצור במקום יפה.

בא לי לשבת בשמלת קיץ בחוף הים ולשתות בירה.

בא לי שמישהו יסיע אותי על אופנוע.

בא לי לרדת ממש ספונטני לאילת.

 

-

 

בחרתי קעקוע. הוא יהיה יחסית גדול, ולכן גם כנראה יקר למדי.

הוא יתחיל על כף הרגל, וימשיך קצת למעלה, בערך עד אמצע השוק, והוא יהיה מתפתל.

הרעיון הכללי הוא ענפים מתפתלים של עץ, ואז יותר למטה בערך ברמה של הקרסול - ילדה מתנדנדת (באושר!) על נדנדה שקשורה לעץ, ואז יותר למטה אדמה/אגם/נחל... זה עוד לא סופי.

אלך למקעקע וננסה לצייר לי סקיצה כשאסיים את תקופת המבחנים ואחזור לחודש למרכז.

 

-

 

אני עוברת דירה באוגוסט - ספטמבר.

התחלתי לחפש רעיונות לעיצוב יפה של החדר.

מזל שגיליתי את הפינטרסט, עוד דרך יצירתית לא ללמוד, אבל לפחות במקום להיות סטוקרית פייסבוק או לעצבן אנשים בווטסאפ, אני לומדת מתכונים וטיפים לעיצוב הבית. בינתיים למדתי מלא דרכים לתלות תמונות בצורות אומנותיות.

 

-

 

החלטתי שאני נרשמת לקורס ספורט החל מהסמסטר הזה ועד סוף הלימודים. לבד אני לא מצליחה להזיז את התחת, ואני מרגישה סופר פדלאה. 

 

-

 

אני חייבת למצוא תחביב. או לפחות לחזור לתחביבים שלי.

 

-

 

זהו, אין לי עוד החלטות שהחלטתי בזמן דיכאון באחד בלילה. יש לי שיר שמבטא קצת מהפחדים והכמיהות שלי כרגע.

 

 


עד שבאת


אחרי הכל אתה מת
אין זמן להתחרט
אין מקום להתחבא

אם אתה חי אז כבר תחיה
אין ממה לפחד
הרי האלוהים הוא גם השם

עד שבאת, שבאת
והצלת אותי
איזה מזל שבאת
בדיוק שכבר עמדתי לוותר
אז את באת, שבאת
והצלת אותי
וכמה שטוב שבאת
בדיוק שכבר הרמתי את ידי

 

 

אני חוזרת לנסות לישון, כי מחר אני קמה בבוקר ללכת לספריה ללמוד עם ידיד. בבית אני לא לומדת, נקודה ><"

 

 

אה, והייתי במוסקבה לפני כמה ימים.

ויש תמונות:

 

 







 

 

 

עכשיו באמת לילה טוב ~~

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 20/7/2015 00:31   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי, אהבה ויחסים, תמונות  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Omnius ב-22/7/2015 06:29
 




דפים:  
53,432
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החנונים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSweet Reminiscence אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sweet Reminiscence ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ