לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  Sweet Reminiscence

בת: 23

MSN: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ´ֳ±ֳ©ֳ®ֳ©. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הכי שפוי שיש


 

 

ישן, אבל רלוונטי בכל זאת. 

בקטע עצוב, נראה לי שזה הדבר הכי שפוי שיש מבין כל מה שהולך כרגע במדיה. 

 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 26/7/2014 12:49   בקטגוריות שחרור קיטור, צבא, פסימי, אקטואליה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



האדם מתכנן ואלוהים צוחק


 

 


And now my bitter hands cradle broken glass of what was everything
All the pictures have all been washed in black, tattooed everything...

All the love gone bad turned my world to black
Tattooed all I see, all that I am, all I'll be...

I know someday you'll have a beautiful life,
I know you'll be a star in somebody else's sky,
But why, why, why can't it be, can't it be mine
?

 

 

 

 

זה משעשע, אני בכלל לא מצליחה לשים את האצבע על נקודת הזמן המסוימת בה כל הסופ"ש הזה השתבש ככה.

אולי עוד בהתחלה. 

ההחלטה לנסוע הייתה שגויה מלכתחילה, והכל בערך היה נגדי.  אבל התעלמתי מזה, הייתי בטוחה שאני עושה את הדבר החכם והטוב ביותר עבורנו. הייתי גאה בעצמי שהתגברתי ככה על כל המכשולים, למרות האנשים שהשארתי לא מרוצים (אימא שלי, החברה הכי טובה שלי, הבוסים בעבודה). הייתי אמורה להבין את הרמיזות הקטנות של היקום.

 הייתי אמורה להבין את זה עוד ביום חמישי כשהגעתי והוא פגש אותי, והוא לא חיבק אותי כמו בדר"כ ולא אמר "איזה כיף שהגעת!". כמו בדרך כלל. 

והכי הייתי אמורה להבין ביום שישי, הייתי צריכה לראות שזה לא מסתדר.

הכל, באמת שכל דבר ברעיון הטיפשי הזה השתבש ופנה נגדי.

-

אבל לא הבנתי.

הייתי נחושה לבוא ולהישאר, בשביל לא לסבול מייסורי מצפון, בשביל להרגיש גאה בעצמי שהתגברתי על כל הדברים שנאמרו בשעת כעס והבנתי את הכוונה האמיתית. 

וזו הייתה טעות.

 אני יודעת שמטעויות לומדים. אני אמורה פשוט ללמוד מזה לעתיד. 

רק חבל שכרגע אני מרגישה משהו כ"כ סופי חונק את בית החזה שלי.

זה מרגיש נורא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 


נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 19/1/2014 12:55   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חווה שיקומית לפיטבולים ו"תא 21"


במחלקת הספרים: 

אתמול בצהריים סיימתי את הספר השני בכרוניקת משפחת קליפטון של צ'פרי ארצ'ר "The sins of the father"  שהשאיר בי משמעותית פחות רושם מהספר הראשון בסדרה.

 

במשמרת התחלתי לקרוא את "תא 21"  (זהירות, ספוילר). אז קודם כל זהו בהחלט ספר מאוד שוטף, עד סוף המשמרת הגעתי לעמוד 310, וגם כשחזרתי הביתה לא הלכתי לישון עד שהשלמתי את קריאתו. ספר לא קל לקריאה, חלק מהתיאורים מאוד ישירים וקשים, מה שהופך את הספר לאחד שנכנס לתודעה. כל הספר איכשהו חיכיתי שהוא יתגלה ככל ספר מתח ג'נארי: הבלשים חוקרים, הבלשים מוצאים, הבלשים שמים מאחורי סורג ובריח את האיש הרע ומשחררים את הנשים שספגו התעללות לחופשי. אבל זה בכלל לא מה שקרה בספר. הסוף היה ריאליסטי עד כדי ייאוש ודיכאון. מהספרים האלו שאחרי הקריאה שלהם רוצים להתכסות בסמיכה, ופשוט לשכב איזה כמה שעות ככה ולעכל, לנסות למצוא איזה משהו מעודד בחיים. באופן כללי, הספר מפתיע עד הפסקה האחרונה. אני לא יודעת אם אני יכולה לסווג את הספר ל"טוב" או "רע" במובנים המקובלים של המילה. הוא מומלץ, זה בטוח. אבל יש לקחת בחשבון שהוא לא בדיוק ספר קליל שיעביר את הטיסה בכיף, או משהו שמתקרב לזה. 

 

 

 

ולחדשות: 

חוות הפיטבולים השיקומית שהולכת להיסגר בגלל שערבים מהמשולש פרצו אליה וגנבו כלבים לצורך קרבות כלבים. למען האמת מעולם לא היה לי איכפת מדיי מהחווה השיקומית הזו, עד שקראתי בפייסבוק שהפריצה הזו גרמה להתמוטטות שלה.

עכשיו, אם נשאיר את כל הוויכוחים על צמחונות/טבעונות/האם-זו-אכן-ההרצאה-הכי-טובה-שתראו-בחיים-שלכם בצד, עדיין נשאר עם העובדה שארגון קרבות בין בעלי חיים זה אחד המנהגים הדוחים, האכזריים, והמיותרים שלא ברור למה הם עדיין שרדו וממשיכים להתקיים במאה ה 21. ומה שהכי מרתיח אותי זה שישראל לעולם לא תצליח למגר את התופעה הזו, כי האחראים לתופעה הזו הינם... ובכן, ערבים.  וערבים אסור להעניש, קיבינמאט, אסור לעשות להם שום דבר רע. זה לא פוליטקלי קורקט לזרוק את הבני זונות להירקב בתנאים של כלא אמיתי, כמו שמגיע להם. 

 

 

-

 

אז כן, קל להבין מהלך הרוח של הפוסט שלאחרונה אני נחשפת לדברים מדכאים ומייאשים. דברים שגורמים לי לתהות שוב ושוב ובלי שום מטרה, מה כ"כ לא בסדר באנושות, למה אנשים כ"כ מזעזעים שורדים ואף משגשגים בתוכה. 

נראה לי שאני אוריד איזו קומדיה מטופשת לסופ"ש, ואקרא ספר מצחיק, כדי לצאת קצת מהמצברוח המגעיל הזה. משמרת היום בלילה, ועוד אחת מחר בלילה ואז סופסוף סופ"ש (שיגיע כבר!!! השבוע הזה נמתח קצת יותר מדי). בא לי לסיים אותו ולהתחיל משהו חדש בשבוע הבא.

 

-

 

ייזכר לחיוב, שאני סופסוף קיבלתי את הטלפון החדש שלי (אני מייחלת לו כבר שלושה חודשים וכל פעם משהו השתבש כמו שבדרך כלל קורה לי עם המזל שלי). בינתיים הוא עבר שלושה ימים אצלי ואפילו לא נשבר, או נגנב, או נפגם בכל צורה שהיא...

אה, וקניתי שמלה פרחונית לקיץ במבצע היום, בטענה שאני הולכת עם חברה כדי לעזור לה למצוא בגדים.  

אה, ויש את התמונה הזו שתמיד מצחיקה אותי: 

 




 

 

 

בברכת, 

איזה-באסה-זה-שעכשיו-שתיים-עשרה-בלילה-ואני-צריכה-ללכת-להתארגן-לעבודה ><

 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 8/1/2014 21:21   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קיבלתי דחייה


מה ברצוני לעשות עכשיו? 

ברצוני להתמודד עם המצב בצורה ילדותית ומפונקת.

אני רוצה לזכות בסכום צנוע של 100,000 ולצאת לעשות את הטיול שאני רוצה לעשות.

9 חודשים בארצות זרות, רחוק מאוד מכל מה שאני מכירה.

9 חודשים של חוויות, של תגליות, של כיף, של חוסר מחויבות מוחלט.

9 חודשים לעשות רק מה שאני רוצה, להמשיך לאן שאני רוצה, להישאר איפה שאני רוצה וכמה זמן שאני רוצה.

בתקווה והתקופה הזו תשנה אותי, ותחזיר אותי חזרה לארץ כשאני בנאדם רגוע ושלם יותר.

 

אני רוצה לברוח קצת (הרבה) מהאכזבה הענקית שאני חשה מעצמי ברגעים אלו, מכל תקוות השווא שנאחזתי בהם כל השנה הזו, מכל מה שחשבתי שאני יכולה להיות אבל בסוף לא.

העובדה שאני לא מתחילה ללמוד השנה כשלעצמה היא לא נוראית בכלל. אני אוכל סופסוף לעשות את כל הדברים שמעולם לא היה לי זמן עבורם, אני אוכל לחסוך כסף, אני אוכל להגיש בקשה שנה הבאה לכל ארבעת האוניברסטאות... יש לי הרבה מה לעשות, מעבר ללימודים אקדמיים.

אבל מכאיב לי שנכשלתי. אני הייתי קרובה ובסוף לא. ואני אצטרך להתמודד עם כולם בראש הכי מורם שאני יכולה, כשאני אומרת שלא, לא התקבלתי.

 

אז אני רוצה לעשות את ניו זילנד ברגל, ואת אוסטרליה במכונית.

לרבוץ חודשים על חופים, ולטפס על הרים לא תלולים.

אני לא אקבל את זה,

עשירית מיליון כנראה לא תיפול עליי מהשמיים.

במקום זה אני אשאר פה יום, ועוד יום. ולאט לאט כולם כבר ידעו.

אני אולי אשאר בעבודה ועם הזמן אהפוך ל"ותיקה", או אולי אחליף למקום עבודה אחר.

והשנה הזו תחלוף ממש מהר. יש לי אפילו פחות משנה.

ובעוד תשעה חודשים אני שוב אגש לאותם המבחנים,

ואני אחשוב שבעצם כלום לא השתנה, לא עשיתי שום דבר משמעותי מדי.

ואיך אני בכלל מצפה לתוצאות אחרות, אם כן?

 

-

 

אבל כל זה, טיפשי.

מחשבות ייאוש של חמש בבוקר...

אולי הכל יראה טוב יותר לאחר שנת לילה.

 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 10/9/2013 04:40   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בסדר+ ב-10/9/2013 06:53
 



תמונות רשימות מרוסיה


 


לכל מי שהתייאש באמצע מחומת הטקסט שלפניכם, יש תמונות למטה מהמצלמה הגוססת שלי.


-




 


טסתי כל הלילה, אבל עכשיו השחר מפציע.


אני יושבת ליד החלון, ורואה את כל סיביר נפרשת מתחתיי. כל כך יפה, עוצמתית, ענקית, אדישה.


קילומטרים על גבי קילומטרים של טייגה (יערות צפופים ורחבים מאוד ברוסיה), כפרים קטנים עם המון שדות ירוקים ונחלים כחולים שנראים קצת כמו נחש מפה.  אנחנו מנסים לנחות בעיר שלי, בטומסק, אך הטייס לא מצליח - בגלל תנאי מזג אוויר, אז אנחנו טסים לנחות בינתיים 400 ק"מ דרומה, ואחרי זה כבר נראה, תלוי מה יהיה עם המזג אוויר.  בזמן שאנחנו מחכים בתוך המטוס אני מציעה מסטיק לשני בחורים שיושבים לידי, ואנחנו מתחילים לפטפט על איך זה לגור בישראל, או לשרת בצבא.  הם נותנים לי טלפון סלולארי ועוזרים לי לחייג לדוד שלי כדי להודיע לו שאני מתעכבת.


אנחנו ממריאים שוב, המזג אוויר השתפר ואנחנו חוזרים לטומסק, לבצע שם את הנחיתה.  


רבע שעה מאוחר יותר, אנחנו מבצעים בהצלחה את הנחיתה, מסביבנו מבול.  שני שובלים בגובה של כ4 מטרים ממשיכים אחר המטוס, בגלל המהירות וזה יפיפה. הדלתות נפתחות. אחרי הרבה שעות מייגעות אני סופסוף באוויר הצח של סיביר. יורד עליי גשם, אבל נראה שלכל הרוסים בחולצות הקצרות והחצאיות הקצרות זה לא באמת מפריע.  


שמיים אפורים, עצים ירוקים, אוויר צח, הכל פה ברוסית, ואנשים טובים באמצע הדרך... אני ברוסיה. 


 


-


 


אני מזהה פה כל דבר.


אני עזבתי בגיל שמונה את הבית הזה אבל כל ציור על הטאפט, כל עיקול על שטיח הקיר, כל אי שלמות קטנה על המיטה הנפתחת - נראה לי מוכר ושלי עד כאב. הוילונות הורודים שקנו לי, כי כל כך אהבתי אותם וההורים שלי רצו ליצור לנו, לארבעתנו, קן של אושר בתוך הטירוף הרוסי הרגיל. פה הקראתי להורים שלי את הספר הראשון, פה אבא קילף תפוח אדמה, פה אימא שלי הודיעה לי שאחי לא שרד את הניתוח. כל דבר פה מזכיר לי חיים שלמים יותר, שהיו יכולים להיות שלי.  ואני מתחילה לבכות.


 



 


 


טיול בעיר. החצאית שלי חדשה, הנעליים שלי על עקבים, העיר יפיפיה בדרך שלה ויש לנו מצלמה. 


אני נהנית מזה, כי אני נערה עירונית שכזאת...


 


-


 


...ולמרות זאת תוך יומיים אני מגיעה לעיירה קטנה ליד טומסק, למשפחה של דוד שלי. 


בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה רווק שמועסק בחברת מים וגר עם אימא שלו.עכשיו יש לו אישה, שני ילדים, עוד אחד בדרך והוא מנהל חברה עצומה ברוסיה. ילד אחד בן 8. הוא קשה. ילד שני בן שנה וקצת, והוא מלאך קטן. בחיים שלי לא חיתלתי ילד, לא האכלתי ילד, לא הרדמתי ילד. ויורדות לי דמעות אושר בעיניים רק מלהיזכר בזה. איזו הרגשה זו הייתה כשיצור קטן מחבק אותי עם הידיים הקטנות שלי בביטחון מוחלט שאני אשמור ואגן עליו מכל דבר, ונרדם.


זה לא קל, אשתו של דוד שלי התאשפזה בבית חולים בגלל סיבוכים במהלך ההריון, ואני מאוד מקווה שהכל יהיה בסדר. אני צריכה או להסתדר בבית לבד (וזה כולל נקיון, בישול, כביסה, סדר, לא כולל הטיפול בשני הילדים שגם הוא לא קל) או להיות עם סבתא שלי, שגם היא לא בנאדם קל. 


אבל זה שווה את זה כי בערב, כשהכל רגוע המלאך הקטן והבלונדיני שלי נושם בכזאת שלווה מושלמת בעודו ישן. וכי... כן, אני יכולה להיות אימא, למרות כל החוסר עדינות וחוסר אהבה שאנשים נוטים לייחס לי. 


סבתא שלי... הו, סבתא. יש סיכוי שזו הייתה הפעם האחרונה שאני ראיתי אותה ואני לא הצלתי להחזיק את עצמי מלהתעצבן עליה. ז"א...כן, זאת אשמתי, וכן אני צריכה לשלוט בעצמי, וכן אני מרגישה נורא. אבל... גם סבתא היא לא בנאדם קל. בעולם של סבתא שלי, כולם שונאים את כולם, כל אחד הוא איום, לסמוך על חברים זה מגוחך כי אף אחד לא באמת יהיה שם בשבילי, העובדה שעשיתי קעקוע תפריע לי למצוא בעל נורמלי ולא אלכוהוליסט כי אף בחור נורמלי לא ירצה בחורה "פגומה" עם קעקוע. ועם זה היה לי הכי קשה להתמודד, אתם מבינים פה בארץ, אני בחורה מבטיחה. חכמה, מוצלחת, חרוצה, כיפית, נחמדה, חיילת מצטיינת, בעלת יכולת, מכוונת מטרה. סיימתי חובה, עשיתי קבע, עשיתי פסיכו, התחלתי לטחון עבודה, נרשמתי ישר ללימודים. מכינה לרפואה, מעל 700 בפסיכומטרי, מפקדת אחראית בצבא. בחורים מתחילים איתי, חברים נהנים איתי, הקצינים מהצבא שומרים איתי על קשר... כל הדברים האלו שנשמעים כל כך טוב. בעולם של סבתא שלי?  אני ילדה אבודה, כי אבא עזב אותי ואימא שלי עבדה בשתי משרות אז גדלתי לבד. אני ילדה חסרת תקווה שביזבזה 3 שנים מהחיים שלה במקום ללכת ללמוד באוניברסטה ישר בגיל 18,  אני ילדה קטנה ומטורפת כי רציתי לעשות קעקוע, אני לא טובה בקשרי אנוש בגלל שאני לא אוהבת לשמוע את כל זה. 


וזה שובר לי את הלב, אני, סבתא שלי, דוד שלי... הם כל כך אוהבים אותי, הם יעשו הכל בשבילי, אני לגמרי בטוחה בזה. ואני אוהבת אותם גם, באמת. פשוט קשה לי להיות איתם, עם הצעקות שלהם, ועם זה שבשבילם אני עדיין נשארתי ילדה קטנה וטיפשה, לא משנה כמה רחוק הלכתי כדי להשתנות. 


אז רבתי איתם וצעקתי עליהם ואני בוכה חצי לילה לתוך הכרית שלי. 


 


-


 


רוסיה כואבת, באמת.


אנשים שלא רואים במקום הזה את המולדת שלהם, ומקום אליו הם קשורים יכולים לראות פה בניינים יפים, טבע מדהים, בנות כוסיות בכל פינה.


אני? אני רואה פה דיקטטורה עטופה יפה יפה בתדמית של דמוקרטיה. אני רואה פה אנשים חכמים ומשכילים וחרוצים ובעלי יכולות, שבישראל היו יכולים לחיות בוילות ומכוניות יקרות אבל הם חיים ברוסיה בידרת שני חדרים ומרגישים נורא שמחים מזה כי בחדשות אומרים שאמריקה קורסת ורוסיה פורחת.


אני רואה פה כפרים על גבי כפרים של חקלאות ובערות. אני רואה פה מדינה מדהימה ביופיה, המדינה הכי גדולה בעולם, מדינה עם כל כך הרבה כוח, ושכל כך אדישה לחיי אזרחיה. אני רואה פה אנשים שמגיע להם הכל ואין להם כמעט כלום, אני רואה פה את דוד שלי הורס את הבריאות שלו בעבודה כדי לפרנס את משפחתו ולמרות שהוא צעיר ומוכשר וכל כך מבטיח - כל הממשל בעיירה הדפוקה הזאת ובסביבה מנסים להכניס לו מסמרים לגלגלים, לעצור אותו, להפריע, לעכב אותו. 


אני רואה פה מדינה שיש להגיד ז"ל על כל מי שמעז לצאת נגד פוטין, אני רואה פה מדינה מפחידה עם מנהיג מפחיד, שלא ברור מי עומד מאחוריו אבל ברור מאוד שמי שעומד נגדו, לא משנה כמה עשיר ועוצמתי הוא, צריך לברוח לפני שהוא מוצא את עצמו בכלא או אפילו יותר גרוע.


אני רואה פה מדינה עצובה, ולא מסבירה פנים, אני רואה פה אנשים חמוצים כי קשה להם, אני רואה פה פוטנציאל עד אינסוף - אבל היא קורסת.


הכל כל כך יפה פה - אבל רע לחיות כאן. כל מי שרק יכול מנסה לברוח. לישראל, לאירופה, לאמריקה... לא משנה לאן - העיקר לא רוסיה. 


אני מכירה מישהו בן 15, גיק מחשבים כזה מרוסיה. עם גמגום מאוד רציני, הוא עוצר אחרי כל מילה שהוא אומר. יודעים מה אימא שלי אמרה לי, אחרי שסיפרתי לה שאני מקנאה בו כי הוא הולך לסיים תואר לפניי? שאני טיפשה אם אני חושבת שהוא ילמד באוניברסטה שם. ש"ברוסיה אין מקום לנכים". זה היה כל כך עצוב. 


אני רואה פה מדינה שאני אוהבת אותה. באמת. את הנופים, את המכוניות הישנות, את השקט, את הנהרות, את המזג אוויר, את השמיים, את הלבנים האדומות, את השפה. אבל אני מפחדת ממנה. מפחדת מהממשל, מפחדת מהקריסה, מפחדת מהחוסר ידע וחוסר המודעות. מפחדת עליה, מרחמת עליה.


הטיסה שלי התעכבה בגלל תנאי מזג אוויר, ואני יצאתי לטייל ביער שצמוד לנמל תעופה בזמן שאני מחכה. ועוד פעם עצוב לי. 


 



 


כשאני המראתי ממוסקבה הכל היה נורא חשוך מתחתי אבל עכשיו אני נוחתת בישראל, והכל פה מואר. אני רואה את חוף הים של תל אביב, סניף של מגה בול, מכוניות נוסעות, בתי מלון. אני חוזרת עם לב מאוד כבד, הטיול הזה לרוסיה העלה בי הרבה מאוד רגשות שליליים אבל עכשיו אני נוחתת מעל מדינה שכל כך חם בה ועם הלחות שאני לא סובלת אבל הכל פה החל מהים וכלה בסניף של מגה בול מרגיש לי שלי, ולא מפחיד.


אני נוחתת, ואם אני ארצה ואעבוד קשה אני אשיג ואתקדם ואקבל. אף אחד פה לא מסתכל עליי עקום כי אני מתחילה ללמוד -רק- בגיל 21, מסתכלים על זה שאני כן עשיתי צבא. 


כשהייתי ברוסיה אני בכיתי כל יום, אבל עכשיו אני פה ואין לי יותר סיבות לבכות. לא נולדתי פה, זה נכון.


אבל אני מרגישה שאני נוחתת בבית.  


 


 


 


 


















 






 


                                                         

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 4/9/2012 14:28   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי, תמונות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-11/9/2012 16:01
 




דפים:  
49,124
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החנונים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSweet Reminiscence אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sweet Reminiscence ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ