לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  Sweet Reminiscence

בת: 24

MSN: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ´ֳ±ֳ©ֳ®ֳ©. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

דייטינג


אני לא אוהבת לצאת לדייטים בראשל"צ.

בחיפה אני מרגישה "מוגנת". תמיד יש לי משהו דחוף לחזור אליו, משהו הגיוני לתרץ בו את זה שאני חייבת לסיים ולחזור הביתה עכשיו.

"יומולדת לחבר מהלימודים", "הגשה להיום!", "בוחן תקף, היית מאמין?".

בראשל"צ אין לי כלום, בטח שלא בחופשת סמסטר.

 

 

חזרתי מדייט עכשיו.

בחור איכותי משהו. השתחרר כקצין בצנחנים, פסיכומטרי גבוה, לומד, עובד, אפשר לדבר איתו, דוגל בלאמץ כלבים, וכבונוס יש לו רישיון על אופנוע.

אבל אני הייתי ממש לחוצה לסיים כבר, ושיקרתי לו שאני צריכה לחזור הביתה מוקדם.

 

 

שונאת דייטים. למה אני לא יכולה להיתקל באהבת חיי האחד והיחיד במקריות, בלי כוונה בכלל, כמו שאני נתקלת בשמלות או תיקים או נעליים (אני צריכה נעליים!)

 

 

והאמת שעצוב לי, ואני מפחדת.

כי למעשה מאז האקס שלי, לא היה שום בחור שהדברים פשוט... זרמו בינינו מהרגע הראשון.

שהדברים לא היו מאולצים, שפשוט שידרנו על אותו גל מההתחלה בקטע לא מוסבר.

לא יצאתי עם שום בחור שזה הרגיש נכון, וקל, ומרגיע, ופשוט כיף, ומתאים.

וזה נשמע כאילו אני מתגעגעת אליו, אבל אני יודעת שאני לא.

אני רק מפחדת לא להרגיש את זה שוב, שזה הכי מתאים והכי נכון שיש.

 

 

ואני כבר בכלל לא יודעת מה אני מחפשת, והאם אני מחפשת משהו בכלל. 

מה בעצם רע בלהיות רווקה לעד?

להרוויח משכורת של מהנדסת, להתקדם בקריירה, לאמץ מצער בע"ח, לאפות, לקרוא ספרים, לראות סדרות, לצאת, לראות כדורגל עם חברים על בירה, לקנות נעליים כל חיי...

 

 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 11/8/2015 23:09   בקטגוריות שחרור קיטור, אהבה ויחסים, פסימי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Sweet Reminiscence ב-12/8/2015 01:22
 



תמונות של מוסקבה


בדר"כ זה לא מטריד אותי, אבל עכשיו כן.

זה מפחיד, ומדכא ומכניס אותי למין מגננה כזו.

 

אני מפחדת שאני מרגיזה אנשים. אפילו שכשאני חושבת על זה רציונאלית, אין שום סיבה לפחד מזה. אז מקס' יהיו אנשים שלא יאהבו אותי, big fucking deal. אבל אני מפחדת להיות מהסוג המסוים הזה של המרגיזים. מהיצורים שלא מודעים לעצמם חברתית, שלא מבינים מה ההבדל בין "מצחיק" ל"סתום את הפה כבר, חפרת", שלא קולטים בכלל כמה אנטיגוניזם הם מעוררים בסביבה שלהם.

כשאני חושבת על זה, בא לי בעיקר להתכרבל לכדור אבל חם לי מדי בשביל זה.

 

אני מפחדת שאני בחיים לא אמצא מישהו שאוכל לבלות איתו 24/7. שאוכל לגור איתו, לטוס לכמה חודשים לחו"ל, נופש בכריתים, חופשת טרולי בפראג, או טראקים בדרום אמריקה. מישהו שלא יעצבן אותי אחרי כמה שעות ביחד, מישהו שגם אם אחרי יום שלם ביחד ילך, אני ארגיש קצת חוסר וריקנות, ולא "איזה כיף, סופסוף לבד, סופסוף שקט!!"

 

אני מפחדת שבחיים לא יהיה מישהו שיסתדר איתי גם באותה צורה. שלא יחרפנו אותו החיסרונות הקטנים והגדולים שלי. שאני מבולגנת, שאני קולנית, שאני דרמטית, שאני זונת צומי, שאני סרקסטית וקשה לי להיות רצינית וכנה, שהרבה פעמים אני מדברת בלי לחשוב על מה שאני מוציאה מהפה ואיך זה נשמע, שאני מלאת שנאה סתמית לפעמים. 

 

אני מפחדת שבחיים לא ארגיש יפה, לא באמת. שלא משנה איזה פידבק אני אקבל מהסביבה שלי, בעיני, אני תמיד אשאר שמנה מדי, אף עקום מדי, שפתיים דקות מדי.

 

 

 

שמעתי פעם ש"הטובות נתפסות מוקדם". תודה באמת, מאוד מעודד -_-

 

-

 

בא לי שאדע לנהוג טוב כבר. באמת טוב. מספיק טוב בשביל לקחת את הרכב ופשוט לנסוע כמה שעות כדי להירגע. להגיע לכינרת, להגיע לרמה"ג. לעצור במקום יפה.

בא לי לשבת בשמלת קיץ בחוף הים ולשתות בירה.

בא לי שמישהו יסיע אותי על אופנוע.

בא לי לרדת ממש ספונטני לאילת.

 

-

 

בחרתי קעקוע. הוא יהיה יחסית גדול, ולכן גם כנראה יקר למדי.

הוא יתחיל על כף הרגל, וימשיך קצת למעלה, בערך עד אמצע השוק, והוא יהיה מתפתל.

הרעיון הכללי הוא ענפים מתפתלים של עץ, ואז יותר למטה בערך ברמה של הקרסול - ילדה מתנדנדת (באושר!) על נדנדה שקשורה לעץ, ואז יותר למטה אדמה/אגם/נחל... זה עוד לא סופי.

אלך למקעקע וננסה לצייר לי סקיצה כשאסיים את תקופת המבחנים ואחזור לחודש למרכז.

 

-

 

אני עוברת דירה באוגוסט - ספטמבר.

התחלתי לחפש רעיונות לעיצוב יפה של החדר.

מזל שגיליתי את הפינטרסט, עוד דרך יצירתית לא ללמוד, אבל לפחות במקום להיות סטוקרית פייסבוק או לעצבן אנשים בווטסאפ, אני לומדת מתכונים וטיפים לעיצוב הבית. בינתיים למדתי מלא דרכים לתלות תמונות בצורות אומנותיות.

 

-

 

החלטתי שאני נרשמת לקורס ספורט החל מהסמסטר הזה ועד סוף הלימודים. לבד אני לא מצליחה להזיז את התחת, ואני מרגישה סופר פדלאה. 

 

-

 

אני חייבת למצוא תחביב. או לפחות לחזור לתחביבים שלי.

 

-

 

זהו, אין לי עוד החלטות שהחלטתי בזמן דיכאון באחד בלילה. יש לי שיר שמבטא קצת מהפחדים והכמיהות שלי כרגע.

 

 


עד שבאת


אחרי הכל אתה מת
אין זמן להתחרט
אין מקום להתחבא

אם אתה חי אז כבר תחיה
אין ממה לפחד
הרי האלוהים הוא גם השם

עד שבאת, שבאת
והצלת אותי
איזה מזל שבאת
בדיוק שכבר עמדתי לוותר
אז את באת, שבאת
והצלת אותי
וכמה שטוב שבאת
בדיוק שכבר הרמתי את ידי

 

 

אני חוזרת לנסות לישון, כי מחר אני קמה בבוקר ללכת לספריה ללמוד עם ידיד. בבית אני לא לומדת, נקודה ><"

 

 

אה, והייתי במוסקבה לפני כמה ימים.

ויש תמונות:

 

 







 

 

 

עכשיו באמת לילה טוב ~~

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 20/7/2015 00:31   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי, אהבה ויחסים, תמונות  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Omnius ב-22/7/2015 06:29
 



שונאת את הגזענות הזאת


מה נראה להם לרצוח ככה פלסתינים תמימים ומסכנים שבסה"כ באו לחלוק איתנו את תפילת השחרית?!

אם לרוצח של החייל ב"הגנה" מגיע טיפול רפואי מסור + איזה תואר נחמד על חשבון המדינה, אז למה להם לא?! 

ביזיון! גזענות!! כיבוש!!! 

 

 


 

 

בצורה הכי ילדותית וצרה שיש,

אני שונאת את העובדה שאני לא יכולה לתקוע כדור בראש של כל מי שעושה נזק לעולם. 

כדור לראש של כל פלסתיני שחושב איך לרצוח עוד יהודים, כדור לראש של כל אבא שאנס את הבת שלו, כדור לראש של כל שיכור שדקר מישהו במהלך קטטה על מקום חניה, כדור לראש של כל מי שאי פעם הרים יד על חיה, כדור לראשים של הבני זונות שמתפרנסים מקרבות כלבים.

 

 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 18/11/2014 17:09   בקטגוריות שחרור קיטור, אקטואליה, פסימי  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Sweet Reminiscence ב-25/11/2014 17:25
 



חשד: שיסו כלבי תקיפה בגורים חסרי ישע


הכתבה כמובן שכחה לציין שהם לא "קטינים". 


הם ערבים-מוסלמים בני 15-17, לכל הדעות זהו גיל אשר בו כבר יודע האדם להבדיל בין טוב ורע. 


והכי מדכא זה שמערכת המשפט האימפוטנטית והוותרנית שלנו כנראה לא תעשה להם שום דבר, בכל זאת הם "קטינים",


וזה הבולשיט הכי גדול בעולם לדעתי.


לבני 15 יש שכל ויש אחריות, למרות שהסביבה משום מה מתעקשת לקחת אותה מהם.


"טעויות" של גיל 15 אמורות להיות דברים כגון להיתפס מעשן בביה"ס, להיכשל בבגרות, להשתכר למוות ולהתמזמז עם הבחורה הכי מכוערת בבהי"ס.


סאדיזם רצחני ומתוכנן הוא סאדיזם רצחני ומתוכנן, וזה לא משנה אם החוטא בו הוא יהודי בן 40 או ערבי בן 15.


 


החדשות היום איומות.


ילד בן 4 נהרג מפצמ"ר, והכתבה הזאת... פשוט עושה לי רע.


אני לא מאמינה שבני אדם עוד מעזים להלין על חיות כמו כלבים, נמרים או כרישים שהן מסוכנות.


תראו מה בני אדם עושים, אנחנו החיות הכי מסוכנות שיש.


 


שישי-מדוכא-משהו.


 


 


 


 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 22/8/2014 20:54   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי, אקטואליה  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מרמוז מלך הקופים ב-29/8/2014 18:25
 



הכי שפוי שיש


 

 

ישן, אבל רלוונטי בכל זאת. 

בקטע עצוב, נראה לי שזה הדבר הכי שפוי שיש מבין כל מה שהולך כרגע במדיה. 

 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 26/7/2014 12:49   בקטגוריות שחרור קיטור, צבא, פסימי, אקטואליה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
51,209
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החנונים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSweet Reminiscence אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sweet Reminiscence ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ