לכל מי שהתייאש באמצע מחומת הטקסט שלפניכם, יש תמונות למטה מהמצלמה הגוססת שלי.

-

טסתי כל הלילה, אבל עכשיו השחר מפציע.

אני יושבת ליד החלון, ורואה את כל סיביר נפרשת מתחתיי. כל כך יפה, עוצמתית, ענקית, אדישה.

קילומטרים על גבי קילומטרים של טייגה (יערות צפופים ורחבים מאוד ברוסיה), כפרים קטנים עם המון שדות ירוקים ונחלים כחולים שנראים קצת כמו נחש מפה.  אנחנו מנסים לנחות בעיר שלי, בטומסק, אך הטייס לא מצליח - בגלל תנאי מזג אוויר, אז אנחנו טסים לנחות בינתיים 400 ק"מ דרומה, ואחרי זה כבר נראה, תלוי מה יהיה עם המזג אוויר.  בזמן שאנחנו מחכים בתוך המטוס אני מציעה מסטיק לשני בחורים שיושבים לידי, ואנחנו מתחילים לפטפט על איך זה לגור בישראל, או לשרת בצבא.  הם נותנים לי טלפון סלולארי ועוזרים לי לחייג לדוד שלי כדי להודיע לו שאני מתעכבת.

אנחנו ממריאים שוב, המזג אוויר השתפר ואנחנו חוזרים לטומסק, לבצע שם את הנחיתה.  

רבע שעה מאוחר יותר, אנחנו מבצעים בהצלחה את הנחיתה, מסביבנו מבול.  שני שובלים בגובה של כ4 מטרים ממשיכים אחר המטוס, בגלל המהירות וזה יפיפה. הדלתות נפתחות. אחרי הרבה שעות מייגעות אני סופסוף באוויר הצח של סיביר. יורד עליי גשם, אבל נראה שלכל הרוסים בחולצות הקצרות והחצאיות הקצרות זה לא באמת מפריע.  

שמיים אפורים, עצים ירוקים, אוויר צח, הכל פה ברוסית, ואנשים טובים באמצע הדרך... אני ברוסיה. 

-

אני מזהה פה כל דבר.

אני עזבתי בגיל שמונה את הבית הזה אבל כל ציור על הטאפט, כל עיקול על שטיח הקיר, כל אי שלמות קטנה על המיטה הנפתחת - נראה לי מוכר ושלי עד כאב. הוילונות הורודים שקנו לי, כי כל כך אהבתי אותם וההורים שלי רצו ליצור לנו, לארבעתנו, קן של אושר בתוך הטירוף הרוסי הרגיל. פה הקראתי להורים שלי את הספר הראשון, פה אבא קילף תפוח אדמה, פה אימא שלי הודיעה לי שאחי לא שרד את הניתוח. כל דבר פה מזכיר לי חיים שלמים יותר, שהיו יכולים להיות שלי.  ואני מתחילה לבכות.

- 

טיול בעיר. החצאית שלי חדשה, הנעליים שלי על עקבים, העיר יפיפיה בדרך שלה ויש לנו מצלמה. 

אני נהנית מזה, כי אני נערה עירונית שכזאת...

-

...ולמרות זאת תוך יומיים אני מגיעה לעיירה קטנה ליד טומסק, למשפחה של דוד שלי. 

בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה רווק שמועסק בחברת מים וגר עם אימא שלו.עכשיו יש לו אישה, שני ילדים, עוד אחד בדרך והוא מנהל חברה עצומה ברוסיה. ילד אחד בן 8. הוא קשה. ילד שני בן שנה וקצת, והוא מלאך קטן. בחיים שלי לא חיתלתי ילד, לא האכלתי ילד, לא הרדמתי ילד. ויורדות לי דמעות אושר בעיניים רק מלהיזכר בזה. איזו הרגשה זו הייתה כשיצור קטן מחבק אותי עם הידיים הקטנות שלי בביטחון מוחלט שאני אשמור ואגן עליו מכל דבר, ונרדם.

זה לא קל, אשתו של דוד שלי התאשפזה בבית חולים בגלל סיבוכים במהלך ההריון, ואני מאוד מקווה שהכל יהיה בסדר. אני צריכה או להסתדר בבית לבד (וזה כולל נקיון, בישול, כביסה, סדר, לא כולל הטיפול בשני הילדים שגם הוא לא קל) או להיות עם סבתא שלי, שגם היא לא בנאדם קל. 

אבל זה שווה את זה כי בערב, כשהכל רגוע המלאך הקטן והבלונדיני שלי נושם בכזאת שלווה מושלמת בעודו ישן. וכי... כן, אני יכולה להיות אימא, למרות כל החוסר עדינות וחוסר אהבה שאנשים נוטים לייחס לי. 

סבתא שלי... הו, סבתא. יש סיכוי שזו הייתה הפעם האחרונה שאני ראיתי אותה ואני לא הצלתי להחזיק את עצמי מלהתעצבן עליה. ז"א...כן, זאת אשמתי, וכן אני צריכה לשלוט בעצמי, וכן אני מרגישה נורא. אבל... גם סבתא היא לא בנאדם קל. בעולם של סבתא שלי, כולם שונאים את כולם, כל אחד הוא איום, לסמוך על חברים זה מגוחך כי אף אחד לא באמת יהיה שם בשבילי, העובדה שעשיתי קעקוע תפריע לי למצוא בעל נורמלי ולא אלכוהוליסט כי אף בחור נורמלי לא ירצה בחורה "פגומה" עם קעקוע. ועם זה היה לי הכי קשה להתמודד, אתם מבינים פה בארץ, אני בחורה מבטיחה. חכמה, מוצלחת, חרוצה, כיפית, נחמדה, חיילת מצטיינת, בעלת יכולת, מכוונת מטרה. סיימתי חובה, עשיתי קבע, עשיתי פסיכו, התחלתי לטחון עבודה, נרשמתי ישר ללימודים. מכינה לרפואה, מעל 700 בפסיכומטרי, מפקדת אחראית בצבא. בחורים מתחילים איתי, חברים נהנים איתי, הקצינים מהצבא שומרים איתי על קשר... כל הדברים האלו שנשמעים כל כך טוב. בעולם של סבתא שלי?  אני ילדה אבודה, כי אבא עזב אותי ואימא שלי עבדה בשתי משרות אז גדלתי לבד. אני ילדה חסרת תקווה שביזבזה 3 שנים מהחיים שלה במקום ללכת ללמוד באוניברסטה ישר בגיל 18,  אני ילדה קטנה ומטורפת כי רציתי לעשות קעקוע, אני לא טובה בקשרי אנוש בגלל שאני לא אוהבת לשמוע את כל זה. 

וזה שובר לי את הלב, אני, סבתא שלי, דוד שלי... הם כל כך אוהבים אותי, הם יעשו הכל בשבילי, אני לגמרי בטוחה בזה. ואני אוהבת אותם גם, באמת. פשוט קשה לי להיות איתם, עם הצעקות שלהם, ועם זה שבשבילם אני עדיין נשארתי ילדה קטנה וטיפשה, לא משנה כמה רחוק הלכתי כדי להשתנות. 

אז רבתי איתם וצעקתי עליהם ואני בוכה חצי לילה לתוך הכרית שלי. 

-

רוסיה כואבת, באמת.

אנשים שלא רואים במקום הזה את המולדת שלהם, ומקום אליו הם קשורים יכולים לראות פה בניינים יפים, טבע מדהים, בנות כוסיות בכל פינה.

אני? אני רואה פה דיקטטורה עטופה יפה יפה בתדמית של דמוקרטיה. אני רואה פה אנשים חכמים ומשכילים וחרוצים ובעלי יכולות, שבישראל היו יכולים לחיות בוילות ומכוניות יקרות אבל הם חיים ברוסיה בידרת שני חדרים ומרגישים נורא שמחים מזה כי בחדשות אומרים שאמריקה קורסת ורוסיה פורחת.

אני רואה פה כפרים על גבי כפרים של חקלאות ובערות. אני רואה פה מדינה מדהימה ביופיה, המדינה הכי גדולה בעולם, מדינה עם כל כך הרבה כוח, ושכל כך אדישה לחיי אזרחיה. אני רואה פה אנשים שמגיע להם הכל ואין להם כמעט כלום, אני רואה פה את דוד שלי הורס את הבריאות שלו בעבודה כדי לפרנס את משפחתו ולמרות שהוא צעיר ומוכשר וכל כך מבטיח - כל הממשל בעיירה הדפוקה הזאת ובסביבה מנסים להכניס לו מסמרים לגלגלים, לעצור אותו, להפריע, לעכב אותו. 

אני רואה פה מדינה שיש להגיד ז"ל על כל מי שמעז לצאת נגד פוטין, אני רואה פה מדינה מפחידה עם מנהיג מפחיד, שלא ברור מי עומד מאחוריו אבל ברור מאוד שמי שעומד נגדו, לא משנה כמה עשיר ועוצמתי הוא, צריך לברוח לפני שהוא מוצא את עצמו בכלא או אפילו יותר גרוע.

אני רואה פה מדינה עצובה, ולא מסבירה פנים, אני רואה פה אנשים חמוצים כי קשה להם, אני רואה פה פוטנציאל עד אינסוף - אבל היא קורסת.

הכל כל כך יפה פה - אבל רע לחיות כאן. כל מי שרק יכול מנסה לברוח. לישראל, לאירופה, לאמריקה... לא משנה לאן - העיקר לא רוסיה. 

אני מכירה מישהו בן 15, גיק מחשבים כזה מרוסיה. עם גמגום מאוד רציני, הוא עוצר אחרי כל מילה שהוא אומר. יודעים מה אימא שלי אמרה לי, אחרי שסיפרתי לה שאני מקנאה בו כי הוא הולך לסיים תואר לפניי? שאני טיפשה אם אני חושבת שהוא ילמד באוניברסטה שם. ש"ברוסיה אין מקום לנכים". זה היה כל כך עצוב. 

אני רואה פה מדינה שאני אוהבת אותה. באמת. את הנופים, את המכוניות הישנות, את השקט, את הנהרות, את המזג אוויר, את השמיים, את הלבנים האדומות, את השפה. אבל אני מפחדת ממנה. מפחדת מהממשל, מפחדת מהקריסה, מפחדת מהחוסר ידע וחוסר המודעות. מפחדת עליה, מרחמת עליה.

הטיסה שלי התעכבה בגלל תנאי מזג אוויר, ואני יצאתי לטייל ביער שצמוד לנמל תעופה בזמן שאני מחכה. ועוד פעם עצוב לי. 

- 

כשאני המראתי ממוסקבה הכל היה נורא חשוך מתחתי אבל עכשיו אני נוחתת בישראל, והכל פה מואר. אני רואה את חוף הים של תל אביב, סניף של מגה בול, מכוניות נוסעות, בתי מלון. אני חוזרת עם לב מאוד כבד, הטיול הזה לרוסיה העלה בי הרבה מאוד רגשות שליליים אבל עכשיו אני נוחתת מעל מדינה שכל כך חם בה ועם הלחות שאני לא סובלת אבל הכל פה החל מהים וכלה בסניף של מגה בול מרגיש לי שלי, ולא מפחיד.

אני נוחתת, ואם אני ארצה ואעבוד קשה אני אשיג ואתקדם ואקבל. אף אחד פה לא מסתכל עליי עקום כי אני מתחילה ללמוד -רק- בגיל 21, מסתכלים על זה שאני כן עשיתי צבא. 

כשהייתי ברוסיה אני בכיתי כל יום, אבל עכשיו אני פה ואין לי יותר סיבות לבכות. לא נולדתי פה, זה נכון.

אבל אני מרגישה שאני נוחתת בבית.  

הבעיה היא סלחנות, "אולי אם נתחשב בו ולא נהרוס לו את החיים בגלל שהוא בן 15 הוא יהיה בנאדם טוב". זה בלתי נסבל. אני לא הייתי מעזה להרים את קולי על בנאדם כה מבוגר (שלא לדבר על להגיע לאלימות, כן?) כי זה החינוך שהנחילו לי. אבל אם הוריו, מוריו וסביבתו של המתבגר הצעיר לא הצליחו להחדיר בו ולו טיפה אחת של ערכים - צריך ללכת איתו בדרך אחרת, מה זה משנה בן כמה הוא?  למה, כי משפחתו של הגבר הנרצח בב"ש מתנחמת בעובדה שאלו היו פרחחים צעירים בפארק שרצחו אותו ולא אנשים מבוגרים עם בינה ודעת?!  כי זה בסדר שהביטחון על גופי ורכושי תלוי במצב רוחם ההפכפך של תלמידי כיתה ט'?! הא' ב' של כל זוג צעיר בדרך להקים משפחה זה להנחיל לילד מגיל קטן שיש הלשכות לדברים שהוא עושה, שלעבור על החוקים גורר עונש, ואין סיבה לוותר למישהו על כללי הבסיס הללו רק בגלל שההורים שלו לא הצליחו לגדל אותו כמו בנאדם.

הכי כואבת הינה ההבנה שאיש במדינה לא מצפה למשהו אחר מבני נוער.  הטינאג'רס כאן כדי להשתכר, לעשן, לרבוץ בפארקים בלילות עם באנגים ונרגילות ולאבד שליטה על כל דבר אפשרי.  אף אחד לא מצפה באמת מבחור בן 16 לקחת אחריות על המעשים שלו, הכל נסלח לו, הכל מותר לו, הכל נמחק לו כי הוא צעיר... מה הפלא שהנוער ממשיך לרדת מטה ומטה בסולם הערכים?

 למה שמישהו יקח שניה לחשוב על השלכות מעשיו אם ההשלכות לא פוגעות בו? למה שיחשוב רגע לפני שהוא פועל אם איש במדינה לא מצפה ממנו לחשוב לפני שהוא פועל? 

תגידו מה שתגידו על צה"ל אבל זהו גוף שמכניס אליו ילדים במלוא מובן המילה ומוציא לוחמים, מפקדים, קצינים, אזרחים, אנשים בוגרים. ואתם יודעים למה? כי בצה"ל מצפים ממך, כי בצה"ל אתה נענש על המעשים שלך, כי בצה"ל בפעם הראשונה בחיים של בני 18 רבים יש לך חובות, כי בצה"ל אוזלת היד של מערכת החינוך ומערכת המשפט הלקויות שלנו, מפסיקה להשפיע. 

ואם נדבר שניה על צדק, ושוויון, וכל שאר הדברים הללו שמערכות שיפוט וענישה אמורות לנהוג על פיהם. אם איש צבא מכובד פוגע באנרכיסט מדנמרק שבא לעורר כאן מהומות בארץ - זה מזעזע, זה שפל, זה דורש עונש, זו היא הינה התנהגות מתחת לכל ביקורת. אבל אם פרחח בן 16 רוצח בנאדם מבוגר שיכול להיות סבא שלו - הכל טוב! כי אחרי הכל "בית המשפט זיכה את השניים מהריגה לאחר שקבע כי השניים לא היו יכולים לצפות את מותו של וולף לאחר מכה אחת שנתנו לו" .  זה לא בסדר מכ"כ הרבה בחינות... 

אל תבינו אותי לא נכון, אני מתה על אירופה.

אבל אני גרה בישראל ולכן הנאמנות והחובה שלי היא למדינה הזאת. 

-

האירופאים לא מבינים, הם לא יודעים שום דבר.

כל אותם "פעילי זכויות אדם" למיניהם - הם מורעלים מההצגה הארסית של המדיה והתקשורת העולמית שמציגה את ישראל כטנק אחד גדול שדורס ילדים פלסטינים קטנים. כמה מתוך כל המתחסדים הפוצים האלו באמת העמיקו בעובדות? חפרו באינטרנט, דיברו עם אנשים ממגוון מגזרים, ביקרו בארץ? הם לא.

כי כל אחד רוצה להרגיש שהוא מינימום חסיד אומות עולם בלי לסכן את החלום האמריקאי על בית, אוטו, משפחה, ילדים ולגנות את ישראל ואת "צבא הכיבוש" זו האופציה הקלה, אחרי הכל אני לא רואה את האנרכיסטים האלה מעניקים סיוע הומאניטרי באפריקה, מפגינים בסוריה, עוצרים את הטבח בקונגו, מחלקים כספים לעניים בהודו ומשחררים את הילדים במזרח הרחוק מתנאי עבדות.  ואין מה לעשות עם זה, כי באמת אין להם מושג.  

אבל כשהמדינה שלנו נכנעת ככה לאירופה ואמריקה (באמת, מהאמריקאים נלמד מה זה צבא הומאני?!)  בשביל תמיכה כה רערועה תוך כדי הפקרת מיטב חייליה ללא גיבוי, זה מזעזע.

כשבחור שלמד איתי בתיכון, ילד בן 20 ותו לא, מגנה את התנהגותו של הסא"ל שלום אייזנר ומפרסם ברשת החברתית ש"זו בושה שיש קצינים כאלו בצה"ל" זה רע. והוא ועוד קומץ אינטקלוטאלים כמוהו (וביניהם גם משתמטת אחת... הו, בבקשה ספרי עוד, כולנו מתים לדעת איך משתמטים חושבים שצה"ל צריך להתנהל!) שמחו ללהג מתוך ידיעה והבנת המצב לאשורו מה הסמח"ט היה צריך לעשות במצב שכזה. באיזו זכות כל ילדי האייפון הללו קוראים להעיף לוחם מצה"ל? מי נתן לזבי חוטם הללו את הבינה לשפוט במצבים כאלה?  כשאנחנו עדיין עשינו את הצרכים שלנו בחיתולים הוא כבר היה בשטח ולחם כדי להבטיח לדור שלנו עתיד בטוח יותר במדינה וככה אנחנו כולנו, כמדינה גומלים לו? בגינוי? במשפט שדה? בהדחה מצה"ל? בצידוד בפרצוף הבלונדיני והטיפשי הזה מדנמרק?

אגב, לפרצוף המחליא הזה (ובדרך כלל אני דווקא אוהבת בלונדינים) אפילו לא היה את הכבוד המינימאלי של לעוף מפה. הוא נשאר כאן, במדינה של שלום אייזנר ומכריז בתקשורת שהוא לא מפחד. בטח שאתה לא מפחד, וכי מדוע שתפחד? "צבא הכיבוש" מגן עלייך ודואג שתישן בבטחה.

חיילות ברכבת הקלה בירושלים צריכות לפחד, חיילים שהלכו לעקוץ ג' בביה"ח בחיפה צריכים לפחד, לוחמי שייטת 13 צריכים לפחד, וסא"לים ששומרים על הסדר בבקעה צריכים לפחד. אבל פרובוקטורים בשקל ומשועממים למיניהם? הם לא צריכים לפחד. הם טסים אלפי ק"מ למדינת ישראל כדי להפגין נגד מדינת ישראל, לא נשמעים להוראות צבא הגנה לישראל ומי חוטף בסוף את המכה האמיתית? לא, נחשו שוב. 

זה בזיון, זה מחליא אותי, זה נוראי.

בריון במדים? ומה אתה, ילד יפה בחולצה סגולה שיודע רק לשבת במזגן?!

איזה מין צבא אתם רוצים שיהיה לכם עם גישה כזאת תבוסתנית, צבא של בובות ראווה פוטוגניות?!  בואו תגידו לי, מנהיגים חזקים שכמוכם, האם אירופאים יילחמו בשביל המדינה הזו בגבולות? האם האמריקאים תופסים עמדות של 12 שעות במחסומים? האם תושבי רוסיה, או אפילו יפן עושים 17-4 בבסיס? מי נראה לכם שירים את הנשק וילך למות בקרב בשביל המדינה שלכם? הלוחמים שלנו, שצריכים להיות בטוחים בתמיכת המדינה שעליה הם נלחמים.

והגיע הזמן שהם יקבלו את התמיכה ולא כל אדם אחר מכל קצוות תבל, כי ההיסטוריה מוכיחה שמדינות אחרות לא ממהרות להילחם למען היהודים, וההיסטוריה רק חוזרת על עצמה. 

עשרות שנים אחרי, יש לנו מדינה, נשק, טכנולוגיה, צבא - אבל שום דבר לא באמת השתנה,הא?

הישועה לא תמיד מגיעה מאירופה, מקווה שמדינת ישראל לא תיזכר מאוחר מדי...

במחשבה שניה, אני גם לא אגיד. תמונה אחת שווה אלף מילים - מעניין כמה שווה החרא האדום שלמעלה.

זו אפילו קצת הגזמה. אני הייתי צריכה ליצור אחד כזה מתקרב ללב ודוקר אותו עם פצירה - רק שאין לי כוח.

אני מאשימה את עצמי, אני יצאתי מאוד טיפשה ומאוד חלשה בקטע הזה.

זה לא ברור לי למה תמיד יש ליקום תוכניות אחרות בשבילי.

אני רוצה לישון במשך ימים, עד שכל זה יהפוך לחדשות של אתמול.

כן איכפת לי, ואני עצובה.  אני פשוט לא מספרת.

DAMN 

אני לא אביע את דעתי על השירה שלה, היא בנאדם שנוי במחלוקת מכף רגל ועד ראש. החל במיניות שלה, דרך הקליפים ועד המוסיקה שלה אשר יהיו כאלה שיגידו שהיא גאונית ופורצת דרך לא פחות מגילוי כוח המשיכה על ידי ניוטון, ותהיה תמיד גם דעה מנוגדת- משהו בקשר לזה שהשירים הנודעים לשימצה שלה, בשילוב עם הקליפים הפרובוקטיבים, הם לא יותר מגל שונה של פופ: הרבה סקס מוכר שמכפר על שירים חסרי משמעות (אבל שוב, לא אביע דעה). 

התייחסתי בשוויון נפש מוחלט לפורנוגרפיה המאפיינת את רוב יצירות הוידיאו שלה, שמשום מה ילדים בני 12 אמורים לצפות בהן.  התייחסתי בשוויון נפש לכל לבוש הלאווין שאי פעם השתמשה בו על מנת להביע את עצמה (ומסרים כלשהם, כנראה).

אך היצירה האקסטרוורטית האחרונה שלה בהחלט השיגה את מטרתה-קשה להישאר אדישה אליה. איך בכלל נתפרה המסטרפיס הזאת? על ידי ילד תאילנדי בן חמש שישב במקפיא ותפר אותה?

זה לא אמור להיות לא חוקי אי שם, בעולם המודרני?

להרוג חפים מפשע רק על מנת לזעזע? כי אני דיי בטוחה שבניגוד למעילי פרווה ומגפי עור, אשר נחשבים יפים נורא ומוכרים יותר מדיי- השמלה הזאת לא בדיוק הולכת להכניס כסף לזארה או קאסטרו (ולא, זה לא שאני מתנכלת ליוצרת המדהימה והמוכשרת הנ"ל בגלל שאני לא אוהדת דגולה של פופ. שמעתי גם על זמר מטאל, לצורך העניין שנוהג להופיע בכותנות בשר טחון וגם אז חשבתי שבעולם נורמלי ותקין המעשה הנ"ל היה מוכרז כעבירה על החוק).

כמובן, אני מדברת פה על עולם תקין. ודעתי על העולם התקין אולי לא נחשבת במיוחדת משום שלדעתי בעולם התקין אין מקום גם להתעללות ברוטאלית כלפי חסרי ישע בשביל מעיל או נעליים.  אך עליי להודות שמגפי עור לפחות נראים אסטטים, יפים.

ויופי מוכר, משחר הימים, אני לא חושבת שאי פעם אפשר יהיה לעצור את זה.

אבל המעשה של הזוכה הגדולה של MTV? מה הייתה הפואנטה שלה פה? להביע עד כמה היא קשוחה? מיוחדת? היא לא יכלה לעשות פשוט מוהק ולהוסיף ג'קט ג'ינס קרוע?

איך נותנים למישהי כזו את כל הבמה הזאת? התשומת לב? ההערכה?

היא אמורה להיות סגורה במחלקה בעלת קירות לבנים ומטופלת תרופתית.