לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מה שלא הורג מחשל, ומה שהורג מחשל את אמא.

Avatarכינוי:  Sweet Reminiscence

בת: 25

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ֳ´ֳ±ֳ©ֳ®ֳ©. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תסכול של אמצע הלילה


כבר מאוחר בלילה ואני לא נרדמת.

אני גם לא מרוכזת.

אני בדיוק במצב המבאס הזה שאתה לא מספיק עייף כדי להירדם אבל לא מספיק עירני כדי לעשות משהו מועיל עם עצמך.

-

אני לא יודעת למה אני לא רגועה, אני לא יודעת למה אני לא מסופקת. כבר תקופה ממש ארוכה שאני מתעוררת עם הרגשה כבדה בחזה. וכשאני אומרת הרבה זמן אני מתכוונת לחודשים. אני עושה כל דבר כיפי שאפשר. מטיילת, נוסעת לים, הולכת למסיבות, יושבת עם חברים, פאנג'ויה, ימי סטודנט, מסיבות בריכה, סרטים, פאבים, סטנדאפ, אוכל בחוץ, ספורט, סדרות, שופינג.

אבל אני לא מאושרת, ואני לא רגועה, ואני בעיקר מרגישה... חוסר. כאילו שום דבר לא מספיק.

מחייכת הכי יפה שאפשר בתמונות. בחורה יפה עם שיזוף ושפתון אדום. עם שמלה ומשקפי שמש. עם כפכפים וצמיד על הרגל. עם חברים ובירה.

כמעט כל מה שרציתי, וזה לא מספיק.

 

אני גם לא מרגישה אומללות. זה לא דיכאון, אני לא בוכה בלילות.

זו פשוט אותה תחושה של חוסר סיפוק ואושר כללי, יציבה לאורך זמן, ונמאס לי ממנה.

בא לי להתרגש, לצפות, לשמוח, להרגיש שוב איך בית החזה שלי מאיים להתפוצץ מאושר.

בא לי רוגע ושלווה.

בא לי להרגיש שלמה. 

 

אבל אני לא יודעת איך מגיעים לזה, ועובדתית אני פשוט לא מצליחה.

אני יכולה להרוויח כסף, אני יכולה ללמוד למבחן, אני יכולה לעשות קעקוע, לקנות בגד חדש.

אבל אני לא יכולה להרגיש שטוב לי, להרגיש פשוט מרוצה במקום שבו אני נמצאת, וזה משגע אותי.

 

זה כאילו אני תחת נטל תמידי. לא כבד מדי, אבל כזה שלא מרפה.

כאילו אני תחת כוח כלשהו שאני רק מחכה להשתחרר ממנו.

כאילו יש מעליי שכבת פוליאתילן שמטשטשת כל מה שטוב בעולם שבחוץ.

את השמש, את הרוח, את הריחות והטעמים, את הרגשות.

 

האם ככה הולכים החיים שלי להיראות לעד? במרדף תמידי אחרי משהו שלדעתי עוד לא השגתי? אני לא אהנה מתישהו, וארגיש פשוט סיפוק? 

יש 10001 מדריכים בכל מדיה אפשרית שמלמדת אותך איך להיות מצליח יותר.

אבל איפה לומדים איך להיות מאושר יותר?

 

-

 

היום חזרתי מבואסת מהלימודים, וישבתי לאכול עם השותף שלי ארוחת ערב. הוא שאל אותי מה נסגר איתי ועניתי לו בערך, שאני פוחדת שאנשים רואים בי מישהי שלא שווה להשקיע בה. מה שבעצם חשבתי זה שאני פוחדת שאנשים רואים בי את מה שאני רואה בעצמי.

הוא אמר לי שלא, שלדעתו אני מצחיקה ומפרגנת ומשקיעה ושפויה, ומישהי שאנשים בהחלט רואים בה מישהי ששווה להשקיע בה. הקשבתי למילים שלו ואני מתה להאמין בהן. אבל אני פשוט לא מצליחה להפנים אותן באמת. להרגיש אותן.

לפחות 5 אנשים אמרו לי דברים דומים בחודש האחרון. על זה שאני בן אדם שהם רוצים לשמור עליו בחיים שלהם, שאני חשובה, שאני מגניבה או יפה.

ואני מתה להאמין לכולם ואני עדיין פשוט לא מצליחה להרגיש את זה.

כאילו יש כבל מנותק בין החלק הרציונאלי במוח שלי, האחראי על עיבוד יבש של מידע, לחלק ההורמונאלי במוח שלי, לחלק של הרגשות. 

 

-

 

אז השאלה הנשאלת היא: מה עושים כדי להיות מאושר? 


נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 22/6/2016 01:30   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי, רגשות, קיץ  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Sweet Reminiscence ב-25/6/2016 18:33
 



כמה יפה זה יפה מספיק?


וכמה רזה זה רזה מספיק?

וכמה מוצלחת זה מוצלחת מספיק?

 

אני קצת מאוכזבת מעצמי כי למרות שיש לי 1001 תחביבים ותחומי עניין - אני תמיד נופלת על דבר אחד: אני שמה בגד ים ומסתכלת במראה, ואני לא נראית כמו דוגמנית של ספורט אילוסטרייטד, אז אני בדיכאון. מאוד.

ופתאום הכל לא חשוב, כל ההוויה שלי כבנאדם מתרכז בדבר אחד בלבד, בנקודה הזאת, בעובדה שאני לא מספיק כוסית בבגד ים.

 

ו...אוף.

זה מתסכל.

 

 

נ.ב.

זה לא עידוד או אינדיקציה להידרדרות לאנורקסיה או דיאטת כאסח כלשהי.

אני לא מוכנה "לא לאכול עוגה היום בערב ביומולדת של חברה כי עוד חודש פאנג'ויה", להפך, אני מתרכזת בעיקר בלסגל אורח חיים בריא כמה שיותר יציב, כזה שאוכל להתמיד בו במשך שנים. ואם באורח החיים הזה, שמשלב טיפה ספורט ולא להגזים עם שטויות, אני אשאר במשקל מסוים שהוא יותר גבוה מ50 - זה בסדר.

המירמור שלי הוא לא על העובדה שאני מידה 40, אלא על העובדה שזה מדכא אותי. שלמרות שכביכול אני בחורה חכמה עם המון דברים להתעסק בהם בחיים, ואמורה להיות מעבר לשטויות האלו שמגזיני אופנה מכתיבים לנו - אני נופלת בדיוק בשטויות האלה. שאני נותנת לתמונות לא אמיתיות מפוטושופ לשכנע אותי שאני נראית רע.

 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 21/3/2016 21:53   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Sweet Reminiscence ב-24/3/2016 19:24
 



הרהורים על יופי ואופנה


כשמדובר על שנאה עצמית אני יכולה לתרגל בזה קורסים.

כשמדובר על שנאה עצמית בגלל מראה חיצוני - אני יכולה להיות מרצה מצטיינת. אבל מהמרצים הממש אגדיים. האלו שכל ישראל, בכל האוניברסטאות, בכל החוגים רואה את הוידיאוים שלהם אפילו לאחר מותם... כי הם עד כדי כך אגדיים.

עד גיל 15 הייתי ילדה רזה. מהבנות האלו שאוכלות הכל והרבה אבל נשארות רזות כי הן רוקדות אינטנסיבית. כשעזבתי את הריקודים השמנתי הרבה ובבת אחת. מילדה יפה ורזה נהייתי ילדה... טוב, יופי זה סובייקטיבי, אבל בטוח לא רזה.

פייר? הפריע לי. מאוד. ולא סיפרתי את זה לאנשים, וניסיתי שלא ידעו, אבל עמוק בפנים זה הפריע לי. לא לבשתי חצאיות בלי גרביונים, לא לבשתי גופיות, לא לבשתי מכנס קצר, ולים או לבריכה בבגד ים בטח ובטח שלא הלכתי. היה לי וואנס ובגדים רחבים. בעיקר.

אף פעם לא הייתי בולמית או אנורקטית, ואני זוכרת שמתישהו בגיל 16-17 קצת התחרטתי על עובדה זו.

הרגשתי לא מושכת ולא שווה כלום - כמו שרק ילדה בת 16 שהעלתה 20 ק"ג בשלב הכי קריטי של ההתבגרות שלה - יכולה להרגיש.

בצבא זה קצת התחיל להשתנות לי. ז"א, עדיין הרגשתי מכוערת רצח על מדים, אבל פתאום כשאני מחויבת ללכת עם נעלים צבאיות וטי שירט לבנה מתחת למדים (בקיצור, ללכת כמו גבר) התחלתי דווקא ממש לאהוב לא להיראות כמו גבר. פתאום התחלתי לאהוב מגפיים, ולק, ותכשיטים. פתאום כשבחום של 40 מעלות אני חייבת ללכת על א', אני התחלתי לפנטז על כפכפים וגופיה ושירטס כמה שיותר קצר, ולא הבנתי איך הייתי כ"כ מטומטמת שמרצוני החופשי הלכתי בקיץ הארצישראלי עם מכנסי דגמ"ח, חולצת טי שירט מעל גופיה ועוד נעלי וואנס מעל כל זה.

מאז ועד היום זרמו הרבה מים בנהר. הרזיתי קצת, קניתי אינספור בגדים ונעליים ואקססוריז שילכו עם הבגדים והנעליים.

עכשיו קיץ זה רק שירטס או שמלה דקיקה בשבילי, עכשיו זה לא מבאס אותי לצאת לפאבים ומסיבות עם בנות כי אני לא מרגישה הכי מכוערת. קיבלתי ים פידבקים חיוביים בדמות בחורים שהתחילו איתי או חברים שאמרו שאני יפה. בעצם, אפשר לומר שהשתניתי מלא בכל תחום אפשרי, חוץ מדבר אחד.

אני לא למדתי לאהוב את עצמי.

וכל הבחורים שהתחילו איתי לא הצליחו לשנות את זה. וכל הפעמים שהגיבו לי "יפההההה" לתמונה בפייסבוק לא הצליחו לשנות את זה.

כי לקנות 2 חולצות באייץ'אנדאם זה קל. לשנות תספורת ולעשות קעקוע זה קל. להזמין ים עגילים מאיביי זה קל. להרזות טיפה זה מעט פחות קל, אבל בהחלט אפשרי.

הקושי האמיתי הוא לשנות את תפיסת העולם שלך, הוא להסתכל במראה ולאהוב את עצמך. זה לא להתרגש מכל תמונה שיוצאת קצת לא טוב, זה לא להתפלא כל פעם כשמתחילים איתך ולחשוב "למה לעזאזל שהוא יהיה בקטע שלי בכלל".

 

 

ואני שואלת את עצמי, מתי בכלל התפיסה שלנו על יופי נהייתי כזאת מעוותת שדוגמנית במידה 40 נחשבת פלוס סייז. 40! זאת פאקינג המידה שלי, בחורה ששוקלת 60 ק"ג, ועם כל השיפוטיות העצמית שלי, אני באמת לא מבינה באיזו סקאלה חולנית זה נחשב פלוס סייז. מתי הרעבה עצמית נהייתה הדבר הכי סקסי ביקום, מתי צלעות בולטות בטירוף נהיו דרישה הכרחית על מנת לדגמן הלבשה תחתונה? ממתי נועה תשבי ואיילת זוארץ לא יפות מספיק?

קראתי לפני כמה ימים על דיאטה של דוגמניות בויקטוריה סיקרט או משהו כזה, שהיא סופר יקרה והכל כי הפואנטה שלה זה שזה אוכל, תה ומים חצי מהונדסים כך שמלאכול בייגלה, כיסון ונודלס ליום שלם יספיקו לבן אדם כדי להתאמן כמו אתלט ולהיות אקטיבי. בייגלה, כיסון ונודלס. לכל היום. כל יום.

איך הדברים האלו תופסים כ"כ חזק בעולם האופנה?

אז לרוב הגברים לא באמת איכפת אם בחורה שוקלת 5 ק"ג יותר או פחות, ורוב הגברים הנורמאלים יעדיפו גם בחורה אמיתית. אחת עם אישיות, שמנהלת אורח חיים של בנאדם אמיתי. ונשים, ברובן, סובלות מדימוי עצמי נמוך שהן לא מצליחות להיפטר ממנו לא משנה כמה פידביק חיובי הן מקבלות מהסביבה. ועדיין האופנה ממשיכה להכתיב לנו את הקודים הנוקשים והחולים שלה, ואני לא מצליחה להבין למה כולנו נותנים לזה להיכנס לנו כ"כ חזק לראש, ולהכתיב לנו האם וכמה תאהב את עצמך.

 

וגם אני ככה, אני מודה. וזה מפריע לי.

ואני ממש רוצה שמתישהו סתם להיות בריאה ואקטיבית ויפה ופשוט בנאדם אמיתי - יהיה מספיק. בלי לספור קלוריות מפחד לעבור תקרות הזויות של 500 קלוריות ליום. בלי החלוקה הזאת לבנות-עם-צלעות-בולטות ולוזריות שלא הצליחו להשיג את זה. בלי בנות שלא יוצאות לפאנג'ויה או לא הולכות לים, כי הן שוקלות 75 ק"ג ובחורה במשקל הזה לא יכולה להרשות לעצמה לרקוד בבגד ים. פשוט... יופי אמיתי. של בני אדם אמיתיים.

AMEN

 

 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 1/2/2016 23:30   בקטגוריות שחרור קיטור, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רק שני הרוגים בכל יום, זה אחלה דיל עבור השלום


 

 

 

-

 

בא לי לנער את כל העולם הזה,

למה אף אחד לא מתעורר?

כמה ילדים עוד יתיתמו עד שמישהו יעשה משהו? כמה ישראלים ישאו לנצח צלקות פיסיות ונפשיות לפני שהעולם יבין שמשהו במדיניות חייב להשתנות? 

מי שלא נושא צלקות מעזה, נושא אותן מלבנון.

או רמאלה, אפילו שהחיילים בכלל נכנסו לשם בטעות.

ואם לא משדה הקרב, אז משער האריות בירושלים.

או מאוטובוס, או מקניון, או מהרכבת הקלה, או מבית מלון, או ממסעדת סבארו, או ממועדון הדולפינריום, או מהרכב הפרטי שלך, או מהבית הפרטי שלך בהתנחלות. 

דורות על גבי דורות של צלקות, ועדיין, שום דבר לא משתנה.

בואו נחנך לדו קיום, או נכריז מלחמת חורמה, בואו נוותר על תל אביב, או ניקח חזרה אלינו את שטחי A.

רק שמישהו בממשלה הזאת, בבקשה, יעשה משהו.

 

 

נ.ב. באמת ישראבלוג? כל מה שהולך בימים האחרונים במדינה שלנו, והנושא החם הוא עדיין "פסטיבלים ואירועים בחג הסוכות"?

משפחה של 6 נורית על כביש - זה אירוע.

פלסתינים מכריזים עלינו אינתיפאדה שלישית - לא שווה לפתוח את זה לדיון? להביא את זה קצת למודעות?

 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 4/10/2015 01:44   בקטגוריות שחרור קיטור, צבא, פסימי, אקטואליה  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של sheperd ב-7/10/2015 12:24
 



דייטינג


אני לא אוהבת לצאת לדייטים בראשל"צ.

בחיפה אני מרגישה "מוגנת". תמיד יש לי משהו דחוף לחזור אליו, משהו הגיוני לתרץ בו את זה שאני חייבת לסיים ולחזור הביתה עכשיו.

"יומולדת לחבר מהלימודים", "הגשה להיום!", "בוחן תקף, היית מאמין?".

בראשל"צ אין לי כלום, בטח שלא בחופשת סמסטר.

 

 

חזרתי מדייט עכשיו.

בחור איכותי משהו. השתחרר כקצין בצנחנים, פסיכומטרי גבוה, לומד, עובד, אפשר לדבר איתו, דוגל בלאמץ כלבים, וכבונוס יש לו רישיון על אופנוע.

אבל אני הייתי ממש לחוצה לסיים כבר, ושיקרתי לו שאני צריכה לחזור הביתה מוקדם.

 

 

שונאת דייטים. למה אני לא יכולה להיתקל באהבת חיי האחד והיחיד במקריות, בלי כוונה בכלל, כמו שאני נתקלת בשמלות או תיקים או נעליים (אני צריכה נעליים!)

 

 

והאמת שעצוב לי, ואני מפחדת.

כי למעשה מאז האקס שלי, לא היה שום בחור שהדברים פשוט... זרמו בינינו מהרגע הראשון.

שהדברים לא היו מאולצים, שפשוט שידרנו על אותו גל מההתחלה בקטע לא מוסבר.

לא יצאתי עם שום בחור שזה הרגיש נכון, וקל, ומרגיע, ופשוט כיף, ומתאים.

וזה נשמע כאילו אני מתגעגעת אליו, אבל אני יודעת שאני לא.

אני רק מפחדת לא להרגיש את זה שוב, שזה הכי מתאים והכי נכון שיש.

 

 

ואני כבר בכלל לא יודעת מה אני מחפשת, והאם אני מחפשת משהו בכלל. 

מה בעצם רע בלהיות רווקה לעד?

להרוויח משכורת של מהנדסת, להתקדם בקריירה, לאמץ מצער בע"ח, לאפות, לקרוא ספרים, לראות סדרות, לצאת, לראות כדורגל עם חברים על בירה, לקנות נעליים כל חיי...

 

 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 11/8/2015 23:09   בקטגוריות שחרור קיטור, אהבה ויחסים, פסימי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Sweet Reminiscence ב-12/8/2015 01:22
 




דפים:  
53,757
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החנונים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSweet Reminiscence אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sweet Reminiscence ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ