לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  Sweet Reminiscence

בת: 23

MSN: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2012

Cry myself to madness


אז... כמסתבר אני אפילו לא הייתי צריכה לחכות עד ה28, או שישה ימים.


התוצאות של מבחן הפסיכומטרי שעשיתי הגיעו אליי היום במייל. 


 


 


אז איך את מרגישה?


מזעזע, חרא, זוועה. רע לי, ואני מיואשת. כואב לי ואני בוכה. הכל מסביבי נשאר אותו דבר אבל קצת חשוך יותר, כבד יותר. ומעל הכל, אני מאוכזבת. מעצמי. וזה הכי קשה. אני יכולה להתמודד עם דברים בכזאת גבורה... אני יכולה לקום, לתקן, להיות הסופר גיורל הזאת שמתרפצת ברוח סערה ועוזרת לשפר. אבל כשאני מאוכזבת מעצמי - לא נשאר לי כלום.


 


אני רוצה להכות משהו, אבל אני לא. ואני רוצה לצרוח, אבל אני לא. אז במקום אני כססתי את כל הציפורניים.


 


ואני לבד. פאק, איזה טעם מזעזע יש לבדידות. שזה מצחיק כי כולם "פה". אבל לא באמת.  אני צריכה חיבוק, אבל לא בטלפון, ולא אחד וירטואלי דרך פייסבוק. באמת. שמישהו יחזיק אותי עד שאני אסיים לבכות. אבל בעיקר אני צריכה שמישהו ירפא את זה, ימצא דרך להעלים את זה - אבל זה לא יקרה. אף אחד לא יוכל להפוך את זה לבסדר. חלק מהאנשים יתאכזבו, או לפחות יופתעו. כי הם תפסו ממני, או קיוו בשבילי, ואני חשובה להם.


והחלק השני, והוא הכי נורא - יתוודע לצדקתו. וזה משגע אותי כ"כ. כל אותם האנשים, שהיו כל כך בטוחים בעצמם כשהם אמרו שאני לא אצליח, או רמזו שזה קשה מדי ואחת כמוני חייבת לחשוב על תוכנית ב'. וזה מצחיק כי בסופו של דבר אני לא בוכה על הציון, אני בוכה על זה. על כך שלא הצלחתי לסתום לאותם אנשים את הפה, להוכיח שאני יותר טובה מנקבה מטומטמת וחלשה, להוכיח שכשאני רוצה אני יכולה להיות מוצלחת, יכולה להשיג את המטרות שלי.


 


זה היה צפוי, אבל באיזשהו אופן כ"כ לא. אני לא מאמינה שלא הצלחתי. אין לי תירוצים, אין לי שום דבר. זאת רק אני ואני נכשלתי. ואין משהו שהחברים שלי יוכלו להגיד כדי שזה ירגיש לי פחות רע, כרגע. אם יגידו לי שזה מצביע על כך שאני לא חכמה - אני אגיד שאני יודעת ובתוכי אשבר עוד קצת וארגיש נורא. אם יגידו לי שאני מטומטמת אם אני נותנת לדבר כזה "להראות" לי האם אני חכמה או לא, אני אשתוק ובדמיוני אדפוק להם כמה כיסאות בראש, ואצרח בכל הכוח שהם לא מבינים. אם יגידו שאני חכמה, אני אחייך בהוקרת תודה, אבל זה לא עוזר בכלום. התוצאה מראה משהו אחר, ובכל אופן זה לגמרי לא עוזר לי להיות חכמה אם אני לא מסוגלת להגשים את השאיפות שלי בעזרת ה"חוכמה" הזו ולממש את היכולות שלי בנתיב שאני רוצה. 


ואני יודעת שיהיו וריאציות מכל מה שאמרתי. יגידו לי גם שזה לא נורא כי אולי אני גם יכולה להתקבל גם ככה. יגידו לי שזה לא נורא כי אני יכולה לגשת לעוד אחד.


 


ועוד יקומו חכמולוגים, כאלה שכמסתבר מכירים את החיים הרבה יותר טוב ממני.


חלקם יגידו לי את זה בפנים, חלקם ידברו מאחורי הגב. אבל יהיו אנשים שיגידו שאני בכיינית נורא, אולי מתנשאת, אולי מזויפת, אולי כלבה, אולי עוד הרבה דברים.  יגידו שהחיים שלי טובים מדי אם אלו הן הסיבות שלי לבכות. ו...וואלה, אין לי מה להגיד להם. אני זוכרת את האנשים האלה שבכו על 90 במבחן שבו אני נכשלתי, ואני זוכרת מה חשבתי עליהם וכמה רציתי להצמיד אותם פנים מול פנים עם המציאות העגומה של אנשים עם צרות אמיתיות, שידעו מה זאת סיבה לבכות.  אין לי תירוץ בשביל עצמי, הציון הוא 727 (730, ו724 בהטייה של מילולי וכמותי - מאוד מוזר כי בכמותי דווקא קיבלתי יותר) וזה לחלוטין לא סוף העולם, זה אפילו לא ציון לבכות בגללו. אבל כמו שכבר ציינתי, זה לא בגלל הציון. זה בגלל שהצבתי לעצמי מטרה ברורה מאוד, ולא השגתי אותה. ידעתי לאורך כל הדרך מה אני צריכה לעשות, שום דבר לא הפריע לי לעשות את זה - ואני בכל זאת נכשלתי.  וכן, זה לא משנה אם זה 500 או 780 - זה עד כדי כך כואב לי להיכשל, בייחוד כשאני מנסה. אבל אני לא יכולה להסביר את זה לאנשים, לכן אני אוותר מראש על ההסברים או על הבעת רגשות כלשהן בנוגע לתוצאות מהפסיכו'.




727 - וזה שווה כלום כי זה כל כך הרבה פחות ממה שהצבתי לעצמי (ולמען האמת, זה מה שהכי כואב לי. העובדה שזה לא מכניס אותי לאקדמיה - זה לחלוטין באסה אבל אילו זה היה כל העניין, בחיי שאני לא הייתי מגיבה באותה עוצמה). 


 


ומחר אני אצטרך להתמודד ולשקם את עצמי, להתחיל להשקיע בדברים אחרים בשיא הכוח, למצוא את האופטימיות והמרץ כדי לא לפשל גם בדברים אחרים. אני אצטרך לראות מה אני עושה לגבי הפסיכומטרי - המועד הבא הוא ביולי. אבל היום? היום אני רוצה להתבכיין ואני רוצה שאנשים יבואו ויגידו לי שהם יישארו איתי ויתמכו בי עד שהכל יסתדר - והרבה אחרי.


 


 


-


 


 


וואו, הוצאתי.



נ.ב. בין כל הקיטורים זה נראה כאילו אני לגמרי לא מודה על כלום, שזה לא נכון. תודה לאל שאני קיבלתי את הציון הזה ולא ציון יותר נמוך. זה אומנם לא ציון שאני אכריז עליו בגאווה, אבל כל נקודה פחות הייתה עושה אותי עוד יותר מדוכאת. לכן, אני מניחה שעליי להיות מוקירת תודה על כל נקודה כאן. 


 

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 20/3/2012 01:12   בקטגוריות שחרור קיטור  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Ms.Crimson Kuolema Syndrome ב-21/3/2012 22:27




49,269
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החנונים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSweet Reminiscence אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sweet Reminiscence ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ