לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  Sweet Reminiscence

בת: 22

MSN: 

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2014

ביומיום


• היום טיילתי בירושלים, ולפני שבוע וחצי נסעתי לטייל בצפון.

זה גרם לי להיות ממש מבואסת שאין לא פלאפון מתפקד, ולא מצלמה.

 

• באופן סופי מוחלט וגמור החלטתי לקנות את הגלקסי 4, ומצלמה דמוית רלפקס של קנון מדגם פאורשוט.

 

• למען האמת, החיים שלי לא משעממים כרגע וזה נחמד.

אני צריכה להודיע בסטימצקי שאני רוצה לעזוב, או לחלופין לרדת ל2 משמרות בשבוע.

אני צריכה לסדר הרבה דברים לקראת ההרשמה ללימודים. להסדיר את ההרשמות, להעביר מסמכים.

אני יוצאת עם חברים, ורואה מקומות חדשים. 

אני סופסוף ראיתי את הזאב מוולסטריט והתחלתי לראות שובר שורות (בינתיים, נראה מבטיח).

 

• שונאת את כל התחליפי אוכל הכשל"פ. פעם אחרונה שאני אוכלת פיצה כשרה לפסח =\

 

•בגלל שהשבוע אני עשיתי כפולה בליל הסדר, ואני עושה גם משמרת בשבת, אני הרשיתי לעצמי לא לעבוד כל שאר השבוע.

התפנתקתי נחתי בבית. אפיתי עוגה, ובעיקר קצת מילאתי מצברים.

מחר אני צריכה לעשות קניות, ולנקות את הבית. זה נחמד ככה, שאשכרה יש לי זמן לעשות את הדברים האלו. והבית לא נראה הפוך ומבולגן במשך ימים על גבי ימים פשוט כי אני או בעבודה או ישנה. 

באופן כללי, זה נחמד השיגרה הזו. לבלות עם חברים, לנסוע לצפון לעשות על האש, לעשות יום כיף בירושלים. לא למהר, לא לבחור בין שעות שינה לבין לצאת. ובעיקר, נחמד ללכת לישון בלילה.

נחמד להתקלח ברגוע, לשים פיג'מה, לשים קרם, להיכנס למיטה ופשוט ללכת לישון, במקום להירדם באיזור החצות בטייץ וחולצה, להתעורר בחמישה ל2 בבהלה, ולרוץ מהר החוצה כדי לא לפספס את ההסעה לעבודה. 

 

 



 

 

איזה כיף שעונת האבטיחים התחילה!חיוך

נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 18/4/2014 01:12   בקטגוריות קיץ, חיי היום יום  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קצת לפני שישראבלוג נסגר...


 


 


אני אעדכן ואחפור עוד טיפה... 


 


חודש חדש מתחיל. אפריל.


זה מצחיק, כשאמיר נפרד ממני אני קצת הרגשתי כאילו העולם עמד מלכת, השעה ההיא שעמדנו בפינה מבודדת של מרכז העיר ודיברנו נראתה כמו נצח.


הזמן לא זז, הוא פשוט נעצר שם. הימים לא זזו. הם כולם התרכזו ב"מתי אני כבר אוכל להתקשר אליו".


 


ופתאום כאילו נכנסתי למימד או עולם אחר, כמו שקורה בסרטי מד"ב. פתאום הזמן חזר לזוז קדימה.


החלפתי את הקלנדר על המקרר למרץ, ועכשיו לאפריל.


פעם, זה הרגיש לי מרכז העולם, לחכות לסופ"ש איתו. אמצע השבוע נראה לי ארוך ומתמשך.


ועכשיו השבועות חולפים להם ביעף. בקרוב אני אוכל לדבר על סיום הקשר שלי איתו בחודשים, ועם הזמן גם בשנים.


 


לא דיברנו תקופה ממושכת מאוד, וזה כבר לא חסר לי.


כנראה שכשבנאדם, גם אם הוא ממש ממש חשוב, לא חלק מחיי היומיום שלך הוא לא יכול להיות חסר יותר מדי.


בימים הראשונים, אחרי הפרידה, אני ממש דאגתי. הייתי רגילה לספר כל דבר קטן מחיי למישהו, ולשמוע כל דבר קטן מחייו חזרה.


"מה יהיה עכשיו" חשבתי בדאגה.


אבל יש לי חברים. אני לא יודעת איזה דבר טוב אני עשיתי ליקום במהלך הדרך, אבל זכיתי לחברים באמת טובים.


לא תמיד אנחנו נחמדים אחד לשני, לא תמיד יוצא לנו להיפגש, ואפילו לא תמיד יוצא לשמור על קשר רציף.


אבל כשאני צריכה עזרה, לצאת, לדבר, או להתייעץ - יש לי למי לפנות.


 


אני מקווה שגם הוא ממשיך קדימה, מההיכרות שלי איתו אני בטוחה שזה מה שהוא עושה.


אני מקווה שהוא ילמד להיות מאושר גם בזוגיות ארוכה ומחייבת, ולא רק בהתבודדות שלו.


כשנפרדנו, הבטחתי לעצמי שאני אלמד את הלקח. שאני אקח את כל מה שהוא אמר לי, אסיק מסקנות, ואיישם אותן כדי להיות בן אדם הרבה יותר טוב להיות קרוב אליו.


אני מקווה שאני מצליחה.


 


 


 





 


 


בנושא אחר לחלוטין,


החלטתי סופית לעזוב את העבודה.


העובדים מקסימים, זה בטוח. אבל זה בעצם הדבר הטוב היחיד שנשאר בעבודה הזו.


המנהלים מרגיזים אותי, ללקוחות כבר אין לי סבלנות, לקום כל יום באמצע הלילה כבר אין לי כוח. 


אני באה בחוסר חשק, נמאס לי מהכל. מהחפירות על בונוסים (שעליהם אנחנו מקבלים שקל במקרה הטוב), מלבזבז שעתיים בכל יום על הגעה וחזרה מהעבודה, מהלקוחות הישראלים הטיפוסים שמתבלבלים הרבה מאוד פעמים בין מישהי שאמורה לתת לך שירות לבין המשרתת האישית שלך.


והכי גרוע זה עניין השכר.


פעם קיבלנו בונוסים על ספרים, וסה"כ יצאה לנו משכורת מאוד מכובדת שעומדת ביחס ישיר כמעט לכמות העבודה שהשקענו.


הרבה עבודה=הרבה ספרים נמכרו= הרבה כסף במשכורת.


מאז חוק הספרים ביטלו את זה, ובתמורה הביאו לנו בונוסים מעפנים ונמוכים על עמידה ביעדים מופרכים וגבוהים.


ועוד מעט פסח,


והולכים לקרוע לנו שם את הצורה, ובשביל מה? בשביל 5 אלף וחצי?


זה פשוט לא שווה את זה.


אני רוצה לישון בלילות. להתקלח, למרוח קרם, ללבוש פיג'מה, להיכנס למיטה נקיה ורעננה ולהירדם לכל הלילה. נמאס לי ללכת לישון שעתיים ואז להתעורר באמצע הלילה ולרדת לחכות בחוץ, בחושך ובקרוב שיבואו לאסוף אותי.


אני רוצה שיהיו לי סופ"שים.  אני רוצה לקבוע עם חברים, להתארגן על אוטו ובירה ולנסוע לבלות את הימי שישי שלנו בחוף הים. אני רוצה לצאת לטיולים בצפון הארץ בשבתות. אני רוצה שיהיה לי זמן לנקות ולסדר את הבית, לבשל ולאפות לקראת שבוע חדש, לעשות כביסה, להחליף מצעים.  נמאס לי שהכל נראה הפוך ומוזנח רוב החודש, כי אני פשוט נטחנת בעבודה ואין לי כוח לכלום.


אני רוצה שיהיה לי את הזמן שלי. זמן רגוע, ולא מחייב בבית. לקרוא ספרים, לראות סרטים/סדרות, לסיים סופסוף תיאוריה ולהתחיל שיעורי נהיגה בשעה טובה ומוצלחת.


 


וזה לא באמת שווה את זה, לא אם אין לי צורך ממשי.


לפני המכינה אני עבדתי באיזה מסעדת אוכל מהיר. טחנתי משמרות, באמת. עשיתי איזה 10 משמרות בשבוע. חסכתי כסף, ואיתו התחלתי את המכינה, אבל עם החודשים הכסף נגמר. מה שנשאר זה רק התסכול על כל מה שיכולתי לעשות בתקופה הזו בנוסף לעבודה, אבל לא עשיתי.


תסכול על הטיול אחרי צבא שלא עשיתי, על הרשיון נהיגה שלא הוצאתי, על הפסיכומטרי שלא ניגשתי אליו מחדש. 


בסוף המכינה כבר לא היה לי כסף, אז לקחתי הלוואה כדי לטוס למקסיקו. 


ובאמת, היה שווה כל שקל. כי החוויות והזכרונות והמראות משם - זה מה שישאר איתי לתמיד. ולא ה5000 שיכולתי להרוויח אם הייתי נשארת לעבוד פה בחודש הזה.


 


don't get me wrong, אני באמת רציתי לעבוד בסטימצקי, ואני באמת שמחתי כשקיבלתי את העבודה הזו.


אני עדיין נהנית להמליץ לאנשים על ספרים ולהתדיין איתם עליהם (במיוחד אם זה אנשים שקורים ספרים אמיתיים ולא איזה רומן אירוטי בשקל), אבל זה לא שווה את התסכול שאני מרגישה כשאני מבינה שקמתי לעבודה ברבע לשתיים בלילה בשביל שכר מינימום. וזה לא שיהיה לנו יותר מדי זמן לדיונים עמוקים בתקופת הפסח והקיץ, כשמנהלת תשב לנו על הראש כי מה שאיכפת לה זה הרווחים כי היא כן מקבלת משהו מהרווחים האלו אבל אנחנו לא.

 


אני חושבת על זה כבר תקופה ארוכה יחסית, מאז הדיבור על ביטול הבונוסים בינואר, אבל רק עכשיו זה נהיה ממשי.


 


 


 


תכל'ס יש לי עוד דברים לעדכן,


אבל כבר מאוחר ומחר עבודה.


אסיים בכמה תמונות:


 











 


העוגות שהכנתי ליומולדת של ניצן, וילנה נגסה באחת מהן. 


וניל בציפוי שוקולד וריבת חלב - שוקולד לבן.


 



 


פאי תפוחים שאני, ילנה וניצן הכנו לכבוד יום הפאי. שוב, תודה לילנה שהחליטה שלמרוח קרם לוטוס על הסמל של פאי זה חכם, והרסה את המראה שלו.


 



 


היה פורים. אני התחפשתי לdark elf. תודה לידיד שלי על הרעיון הגאוני למרוח צבע שחור על הפנים.


בזכותו ביליתי ביום למחרת שעה במקלחת בנסיון לקרצף עם פילינגים את עור הפנים שלי. הגדרתי מחדש את המושג "נקודות שחורות".


 


 




צ'יאו ~~





נכתב על ידי Sweet Reminiscence , 1/4/2014 01:42   בקטגוריות תמונות, אהבה ויחסים, שחרור קיטור, חיי היום יום  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





48,664
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , החנונים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSweet Reminiscence אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sweet Reminiscence ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ