לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


סיפורים על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 12

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017

6. הפוך


"מה חוץ לארץ?" מחיתי, "שכחת שעוד מעט מירי יולדת?"

"יש לה עוד שבועיים," הרגיע נדב, "ולידה ראשונה תמיד מאחרת, וחוץ מזה היא לא לבד, הרי אימא נמצאת אתה, וגם אתה תוכל לבוא לעזור אם יהיה צורך, אל תדאג, הכל יהיה בסדר."

"אני מקווה." סירבתי להיכנע לאופטימיות המדבקת שלו. הרגשתי שהוא נוטש אותי לבד במערכה וליבי היה כבד עלי.

"נו, אל תהיה לחוץ." מעך אותי אליו נדב בחיבוק, "זו רק נסיעת עבודה זריזה, עוד כמה ימים אני חוזר, מבטיח." אמר ונסע.

הכל יהיה בסדר, שיננתי לעצמי בדרך חזרה משדה התעופה, מנסה להתעודד, עד עכשיו הכל הלך נהדר, כל מה שנדב תכנן ורצה שיקרה באמת קרה, ובטח גם בעתיד הכל יסתדר, הבטחתי לעצמי בלי לדעת שהמזל הטוב שליווה אותנו עד עכשיו טס עם נדב לאירופה, משאיר אותי להתמודד עם צרורות של בעיות שנפלו עלי אחת אחרי השנייה.

זה התחיל עם עליזה שיום אחרי נסיעתו של נדב התחילה לסבול מכאבי גב איומים ופשוט לא הצליחה לקום מהמיטה. מירי המבוהלת הזעיקה אותי ושוב נאלצתי לקחת יום חופש (הבוס שלי ממש התעצבן הפעם) ולנסוע לעליזה שמרוב כאבים לא הצליחה אפילו לשבת במיטה.

"יכול להיות שיש לה דלקת בשלפוחית, היא בקושי מצליחה לעשות פיפי ויורד לה דם." גילתה לי מירי בלחש מבוהל.

"יורד לה דם, איפה?" שאלתי, די בטמטום, גורם למירי להסמיק מבושה.

"נו... משם... מלמטה." גמגמה המסכנה, אדומה כמו עגבנייה בשלה, "ויש לה חום וצמרמורות, משהו מאוד לא בסדר אתה, ולדעתי צריך להזמין אמבולנס."

"לא צריך," התערבה עליזה בגניחה, "שלא תעזו להזמין אמבולנס, זה עולה הון, ראיתי בטלוויזיה ב'הכל כלול'".

"זה עולה כסף רק אם לא מאשפזים אותך, או אם אין לך הפנייה מרופא." התווכחה מירי שצפתה באותה תכנית, "אני מתקשרת לרופא שייתן לך הפנייה למיון, הוא יכול לשלוח אותה למיון בפקס ואתה," פנתה אלי, "תתקשר למגן דוד אדום שישלחו אמבולנס."

התקשרתי להזעיק אמבולנס בעוד מירי מתארת בפני המזכירה הרפואית של הרופא את ייסוריה של עליזה. מגן דוד אדום אמרו שהם נורא מצטערים, אבל האמבולנס יחזור רק בעוד כמה שעות, ואולי כדאי שניסע ברכב פרטי למיון.

גם המזכירה הרפואית שלא הצליחה להשיג את הרופא שנעלם לאי שם חשבה שלא כדאי לחכות לאמבולנס. "אבל איך אני אקח אותה לאוטו? היא לא מסוגלת לזוז." יללתי.

"תקרא לשכנים, בטח יש לכם איזה שכן חזק שיכול לעזור." יעצה לי המזכירה הרפואית. 

מירי רצה לקרוא לאחד השכנים שלמרבה המזל היה בבית והביא כתגבורת את שני בניו המתבגרים, נערים צעירים וחסונים שנשאו את עליזה האומללה על כפיים והניחו אותה בעדינות במכוניתי. להפתעתי מירי התעקשה לנסוע איתי, מסרבת להישאר בבית.

"אתה לא תסתדר לבד." פסקה, מתעלמת מכרסה הענקית שהכבידה על תנועותיה והתיישבה במושב האחורי, תומכת בעדינות בעליזה שבקושי הצליחה לשבת מחמת הכאבים. "עזוב את מגרש החנייה," הורתה לי מירי, שומרת על קור רוח, "תיסע ישר לפתח של המיון, הנה, מכאן."

"אבל... אבל זו החנייה של האמבולנסים, אסור לעצור פה." גמגמתי.

"אם זה מקרה חרום מותר, הנה, תעצור פה." קפצה מירי מהמכונית, מנופפת לאיזה סניטר לא מגולח שהתבטל בכניסה למיון, "מהר, תביא אלונקה, היא לא יכולה ללכת!" צעקה.

למרבה ההפתעה הסניטר, מלווה במישהו שהיה כנראה רופא, הסיע אלינו אלונקה והשניים שלפו את עליזה מהמכונית, השכיבו אותה על האלונקה ואחרי בדיקה זריזה הסיעו אותה פנימה, מירי פוסעת לצידה, עלי פקדו להזיז משם בזריזות את מכוניתי.

שהינו שם כמה שעות, עליזה עברה המון בדיקות שארכו זמן רב מאוד ובסופו של דבר בישרו לנו שיש לה בעיה בכליות וזו הסיבה לכאבי הגב שלה. היא עברה דיאליזה ואחר כך עוד בדיקות. רק בערב, אחרי שעליזה אושפזה בפנימית ג', נסענו הביתה, עייפים ומרוטים.

הייתי כל כך עייף עד שלא היה לי כוח לחזור הביתה, החלטתי להישאר לישון אצל עליזה ולנסוע משם לעבודה, אבל בבוקר, בעוד אנחנו שותים קפה התחילו לרדת למירי המים.

"אבל זה מוקדם מידי!" צעקתי, בוהה בבהלה בשלולית המים שנקוותה בין רגליה היחפות של מירי.

"לך תביא את התיק מהארון בכניסה." הורתה לי מירי, "ותפרוש את המגבת הזו על המושב של המכונית, איפה התיק שלך והמפתחות? קדימה, בוא נלך, אה, רגע, שכחתי להשאיר אוכל לחתול."

"למי אכפת מהחתול? שידאג לעצמו?" התעצבנתי, אבל מירי סירבה לוותר, ולא יצאנו משם לפני שהחתול קיבל את האוכל שלו והיא הייתה בטוחה שיש לו קערת מים מלאה.

שוב ביליתי יום שלם בבית החולים, מתרוצץ בין עליזה שעדיין סבלה מכאבים והייתה מנומנמת וקצת מטושטשת, ובין מירי שהלידה שלה התקדמה באיטיות מדאיגה. בסופו של דבר הוחלט שהעוברים בסיכון וצריך ניתוח קיסרי. הקטנים הוכנסו מיד לפגיה, מירי התאשפזה במחלקת היולדות, ושוב חזרתי הביתה, מרוט ומותש, ומצאתי את החתול ממתין לי בעצבנות קצרת רוח על סף הדלת, מתלונן שנגמרו לו המים והוא מת מרעב.

האכלתי אותו שלחתי לנדב ווטסאפ עם תמונה של הפגים שוכבים בעריסות השקופות שלהם, הוספתי כיתוב "מזל טוב אבל'ה" ונרדמתי.

למחרת הגעתי סוף סוף לעבודה ושם חיכה לי הבוס בפרצוף חמוץ ונתן לי מכתב פיטורים, "אני צריך עובד שהעבודה אצלו במקום הראשון ולא בסוף סדר העדיפויות." הודיע לי בזעף. שתקתי, לא יודע מה להגיד, נכון שבגלל השיפוצים לקחתי המון ימי חופש כי נדב לא הרשה לעצמו להעדר מהעבודה מאז שנעשה שותף, וככה יצא שבעוד הוא מסתובב לו באיטליה וזוכה לכבוד ויקר כאדריכל צעיר ומוכשר אני הועפתי מהעבודה הרצינית הראשונה שלי.

נדב השתוקק לזכות להסיע את מירי ואת התאומים מבית החולים אבל בגלל שביתה פראית שפרצה בשדה התעופה ברומא הוא הגיע באיחור של יומיים ומירי עם התאומים כבר היו בבית, רק עליזה המסכנה נשארה לעוד בדיקות בבית החולים.

הייתי מדוכא כל כך מהפיטורים עד שלא התחשק לי לספר לו שאני מובטל, אספתי אותו משדה התעופה, נסענו קודם לבית החולים לבקר את עליזה שכבר סבלה פחות מכאבים, אבל הרופאים סירבו לשחרר אותה לפני שיידעו מה בדיוק הבעיה אצלה ואחר כך נסענו לראות את מירי והתאומים.

נדב היה מוקסם מהשניים, החזיק כל אחד מהם דקות ארוכות בחיקו, למד חיש מהר איך מחליפים חיתול ואפילו העז לנסות להלביש את הקטנה שהם החליטו לקרוא לה דנה. לבן הם החליטו לקרוא חגי והתפתח דיון ארוך אם לעשות לו ברית או לא. מירי הייתה מזועזעת מהרעיון שלבן שלה לא יעשו ברית ונדב ניסה לשכנע אותה שזה לא כל כך נורא ויש גם יתרונות בוויתור על ברית מילה. יש מקומות שברית מילה לתינוק כל כך קטן נחשב למעשה ברברי ומיותר התחיל להסביר, נבהל כשמירי פרצה בבכי ונכנע במהירות.

אחרי ההנקה התאומים נרדמו סוף סוף ומירי המותשת נרדמה גם היא ואז יכולנו להגיד זה לזה שלום כמו שצריך, להסתגר בחדר השינה הנטוש של עליזה, להתחבק להתנשק ולפרוק לחצים שהצטברו במשך השבוע.

רק אחר כך העזתי לספר לנדב שפיטרו אותי כי לקחתי יותר מידי ימי חופש ולא הייתי מרוכז בעבודה. "אני חושב שנצטרך לקחת למירי אופר שתעזור לה לפחות בשנה הראשונה כי אני חושב שאימא שלך חולה מידי בשביל לעזור, ואני אהיה עסוק בחיפוש עבודה, וגם אחרי שאמצא משהו אני לא אוכל לקחת שוב כל כך הרבה ימי חופש אחרת שוב יפטרו אותי."

"או שתוכל במקום זה להישאר פה ולעזור למירי ולאימא שלי." הפתיע אותי נדב.

"אתה רציני? מה פתאום שאני אהפוך למטפלת של אימא שלך ושל הילדים שלך? ואיפה אתה תהיה בזמן הזה?" התרסתי.

"אל תתרגז, תבין גילי, אני חייב לעבוד." ליטף נדב בעדינות את לחיי, "וגם אתה תוכל לחזור לעבודה אחרי שאימא שלי תבריא והקטנים יהיו יותר עצמאיים."

"באמת יפה מצידך שאתה מרשה לי לחזור לעבוד בעתיד, אבל זה לא עונה על השאלה שלי, איפה אתה תהיה כשאני אשאר פה ואטפל במשפחה שלך?"

"למה אתה מדבר ככה גילי?" הוכיח אותי נדב בקול רך, "הרי הסכמנו שאנחנו שותפים בעניין הזה של הילדים, לא הייתי נכנס לזה אם היית אומר שאתה לא בעסק."

"אני בעסק, אני בעסק, אבל למה דווקא אני צריך להפסיק לעבוד, ומה אתך?

"גם אני אעזור כמובן אני אבוא כל סוף שבוע ואולי גם באמצע השבוע אבל אני מרוויח פי שלוש יותר ממך ויש לי עבודה מעל הראש ואתה מובטל, נראה לך הגיוני שאני אפסיק לעבוד?"

"כן, אבל..."

"וחוץ מזה מדובר רק בעניין זמני גילי, עניין של כמה חודשים בסך הכל, תוכל לקבל דמי אבטלה בינתיים ועל הדרך לעזור למירי ולאימא שלי ואחרי שהמצב יתייצב אז..."

אחד הקטנים החל לילל והשני הצטרף, ומירי התעוררה וביקשה שמישהו יעזור לה לקום כי היא חייבת להשתין, "ושמישהו ישתיק כבר את הבכיין הזה!" צרחה, מיואשת.

משכתי על עצמי מכנסיים ורצתי אליה, בגלל הניתוח הקיסרי היא התקשתה לצאת מהמיטה ונעה באיטיות, גונחת מכאב. לתאומים לא היה אכפת שלאימא כואב, הם רצו את האוכל שלהם ומהר. נדב תמך במירי ועזר לה להתיישב על האסלה בעוד אני מגיש בקבוק לחגי ומנסה להרגיע בליטוף את דנה. בינתיים נדב הצטרף אלי והתחיל להאכיל את דנה שינקה בשקיקה מהבקבוק שלה. "היא אוכלת מהר מידי היא עוד תפלוט." לקחה ממנו מירי את התינוקת וניסתה לדחוף לפיה את פטמת שדה שנטפה חלב. דנה שהבקבוק נלקח ממנה פרצה בבכי וסירבה לינוק ומירי הפגועה החזירה אותה לנדב והתחילה להתייפח גם כן. הבכי של אימו ואחותו השפיעו על חגי שפרץ גם הוא בבכי.

"למה גם הוא בוכה?" שאל נדב בייאוש ונראה כאילו גם הוא עומד לפרוץ בבכי.

"הוא בוכה כי אימא שלו ואחותו בוכות ,אל תדאג, הכל יהיה בסדר, כולם להירגע ולהפסיק לבכות." פקדתי על החבורה, ולמרבה הפלא הם נענו לי ונרגעו.

"אתה רואה איזה השפעה טובה יש לך עליהם? מירי לא תוכל להסתדר בלעדיך." הכריז נדב ומירי אישרה שנכון, היא כאובה מאוד בגלל הניתוח, והיא לא תוכל להסתדר בלי עזרה ובעיקר עכשיו כשעליזה מאושפזת ומי יודע מתי היא תשתחרר, ובאיזה מצב.

"זה רק זמני, בקרוב הכל יסתדר ותוכל לחזור לעבוד בעבודה אמיתית." הבטיח לי נדב לפני שנסע למחרת בבוקר, מסתלק לו לעולם המבוגרים, משאיר אותי לטפל בתאומים הבכיינים שלו ובאימא המדוכדכת שלהם שהעדיפה לשכב במיטה ולישון במקום להחליף חיתולים ולהגיש מוצצים ובקבוקים כמו שאימא אמורה לעשות.

"היא סובלת קצת מדיכאון אחרי לידה." הסבירה לי עליזה שחזרה בשעה טובה הביתה, "זה קורה להרבה יולדות, בסוף זה יעבור, הנה, תן לי את דנה, אני אחזיק אותה עד שאתה תחתל את חגי." עליזה המסכנה, היא ניסתה לעזור כמיטב יכולתה, אבל מאז שהכליות שלה הפסיקו כמעט לתפקד היא נחלשה מאוד, והייתה מתעייפת מהר, רוב העבודה נפלה עלי וגם אחרי שמירי התאוששה וחזרה לעצמה עדיין הייתי עסוק מאוד בטיפול בתאומים ובסבתם החולה. רק לעיתים רחוקות מאוד היה לי די זמן וכוח לתהות איך זה קרה לי, איך התהפכו לי החיים בגלל סטוץ אחד מוצלח שהתפתח למערכת יחסים, ולמה מצאתי את עצמי תקוע בין חיתולים ומוצצים, מטפל בתינוקות ובסבתא, עובד כמו חמור, לא מרוויח גרוש ולא רואה מתי יסתיים העניין המתיש הזה.

 


נכתב על ידי , 10/3/2017 20:51   בקטגוריות הפוך  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מריה קאסה ב-3/5/2017 07:14



120,250
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ