לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


סיפורים על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 10

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2016

1. אלה החיים


אהוד בקושי נכנס הביתה כשהנייד שלו צלצל. הוא כבש גניחה חרישית, ושלף את המכשיר מכיסו. "מה העניינים אודי?" הקול של שכטר נשמע נחמד מידי, והוא קרא לו אודי. אהוד כבר ידע שהוא לא יאהב את מה ששכטר עומד להגיד לו.

"נו, מה?" רטן והצניח את ישבנו המאובק על כיסא, ורק אחרי שהתיישב הבין כמה הוא עייף. זו הייתה העונה הבוערת, אחרי כמה שבועות של מזג אוויר סביר התרגש עליהם פתאום גל חום קשה, ולפתע היו כולם צריכים בדחיפות טכנאי מזגנים. במשך כל השבוע הוא עבד מבוקר עד ערב, וקיווה שלפחות ביום שישי אפשר יהיה לנוח חצי יום, אבל לא, שכטר היה מנומס בצורה מבהילה, אבל עקשן כמו תמיד. מדובר בקליינט ותיק שחייב מזגן תקין עוד הלילה והוא לא מסוגל לאכזב אותו.

'אז למה שלא תלך לבד? נודניק.' התמרמר אהוד בינו לבין עצמו, אבל בקול רק אמר שבסדר ואין בעיה ושאל מה הכתובת.

"זה בדניה, רחוב קולומביה מספר שמונה." אמר שכטר, "וזה דחוף." הוסיף, "אבל אני די בטוח שזה לא סיפור רציני, רק להוסיף קצת גז."

"כן, אבל בדניה..." גנח אהוד, "יש לך מושג איזה פקק יש עכשיו בצ'ק פוסט?" לשכטר היה מושג והוא אפילו היה מנומס מספיק כדי להביע צער, אבל היה ברור שאין ברירה ואהוד יאלץ לעזוב את דירתו הצנועה בנשר, לחצות שוב את הצומת העמוס, לפלס לו דרך בתנועה העמוסה של יום שישי אחרי הצהריים עד למנהרות הכרמל, ומשם להעפיל עד לשכונת דניה.

אחרי שהקדיש לעניין עוד שניה של מחשבה החליט שאין טעם להחליף בגדים וקם כדי לצאת. "לאן אתה הולך שוב?" הגיח פתאום דור, השותף שלו לדירה, מהשירותים.

"לדניה, תיקון דחוף."

"ביום שישי אחרי הצהריים?" רחש דור בפליאה, והתמוטט כדרכו על הספה, "חשבתי שנאכל יחד ארוחת ערב." מלמל בקולו החלוש שתמיד עצבן את אהוד. הוא נראה כבוי ומדוכדך כמו תמיד, אבל מצד שני הוא שם לב שהיום יום שישי, וגם הציע ארוחה משותפת, סימן שיש איזה שיפור קל במצבו וגם זה לטובה.

"מצטער דורי, אבל אלה החיים." חייך בחיבה אל השותף שלו, מקווה, בניגוד לכל היגיון, שאולי הפעם דור כן יחזיר לו חיוך. זה לא קרה כמובן. דור היה דווקא בסדר כשהם שכרו יחד דירה, נראה ונשמע כמו בן אדם רגיל, ואפילו חביב, אבל אחרי כמה חודשים של מגורים יחד הוא קיבל התקף דיכאון, או חרדה, או השד יודע מה, ובקושי תפקד. לטענתו הוא קיבל טיפול נפשי ולקח כדורים, אבל בינתיים לא נראה שמצבו השתפר במיוחד. מידי פעם הוא היה מצליח להסתובב קצת, ואפילו לבשל ולנקות, ואחר כך היה שב ושוקע לתת תפקוד מייאש.

"יש מצב שתזמין סושי או משהו כדי שיהיה מה לאכול בבית?" שאל אהוד.

"כן, אולי." השיב דור בקול אדיש ושקע עוד יותר עמוק בתוך הספה.

אהוד נאנח, הניף את תיק העבודה שלו על שכמו ויצא בדרכו לרחוב קולומביה מספר שמונה שהתבררה כווילה לבנה, מרובת מרפסות עם מעקות מתכת מסולסלת וגג רעפים ירקרקים מחפה עליה מלמעלה. הגינה הייתה מטופחת וירוקה ומבעד לעצים שכיתרו את הווילה מצד ימין הבחין אהוד בנצנוץ של בריכה כחולה.

הדלת, שילוב טוב טעם של עץ כהה וסורג מתכת מפוסל לנוי, נפתחה עוד לפני שהוא הספיק לצלצל בפעמון, וגבר גבה קומה לבוש במכנסיים קצרים וחולצת טריקו דהויה צץ בפתח. "אתה הטכנאי של שכטר?" שאל בלהיטות.

אהוד הנהן. "אני ממש מודה לך שהגעת כל כך מהר." הפתיע אותו בעל הבית, "לא הייתי לוחץ כל כך, אבל יש לי מסיבה הערב ולהיות בלי מזגן במזג אוויר הזה... רוצה לשתות משהו קודם?"

"כן, תודה." אמר אהוד, "אני אשמח למים קרים."

"אפשר גם מיץ או קולה." הוביל אותו בעל הבית למטבח גדול, שילוב של עץ בהיר משוח בלכה עם נירוסטה מבהיקה.

"תודה, אבל אני חייב להשגיח על הקלוריות." טפח אהוד על בטנו שכיום הייתה שטוחה וקשה. הוא התכוון להשאיר אותה ככה עד סוף חייו גם אם זה אומר שבחיים לא ייגע יותר בקולה או במיץ.

"על מה אתה מדבר," מחה בעל הבית בנימוס, "בחור צעיר ורזה כמוך." ובכל זאת הגיש לו כוס ענקית, שנראתה יקרה מאוד, מלאה במים קרים וקובית קרח משתקשקת בתוכה.

"תודה." לקח אהוד את הכוס ואצבעותיו נגעו קלות באלו של בעל הבית. הם החליפו מבטים, מודדים זה את זה. אהוד ראה גבר לא כל כך צעיר, אבל שרירי, גבוה קצת יותר ממנו, שערו הכהה מעוצב בתסרוקת מוצלחת שבטח עלתה כסף רב, ושרשרת גברית ממתכת לבנה מבריקה על צווארו. "אני אהוד." הציג את עצמו, לגם מהכוס והניח אותה על משטח עץ מבריק, "איפה המזגן המקולקל?"

"הנה, כאן." אמר בעל הבית והוביל אותו לסלון ענקי שנפתח למרפסת רחבת ידיים שהייתה תלויה מעל נוף נהדר של יער אורנים. הים התיכון הכחיל ברקע. "אני סמי." הפטיר כבדרך אגב, והראה לאהוד את המזגן -L.G.  גדול, ארבע כוח סוס. "וכאן המנוע." פתח דלת הזזה למרפסת.

שכטר צדק, המזגן היה בסדר גמור, היה חסר לו קצת גז, זה הכל. הוא טיפל בעניין בזריזות מתורגלת היטב, והעיר שכדאי לנקות את הפילטרים.

"איזה פילטרים?" תהה סמי, מביט בו בפליאה.

"של המזגן." שלף אהוד את הפילטרים ממקומם, "הנה, תראה כמה הם מאובקים, יש לך איזה כיור גדול, צריך לשטוף אותם."

"הנה, כאן." הוביל אותו סמי לפרוזדור עם פתח מקומר שהוביל לחדר שינה. "תשטוף אותם באמבטיה." הציע ופתח דלת שהוליכה למקלחת מרווחת עם מקלחון זכוכית חלבית, ואמבטיית ג'קוזי ענקית.

"אין לך משהו פחות מפואר?" הביט אהוד סביבו באי נוחות, "אני אלכלך לך את האמבטיה עם הפילטרים האלה."

"לא נורא, קדימה, תשטוף אותם." הורה לו סמי. אהוד ציית, פתח את הברז ושטף בעזרתו את האבק מהפילטרים, מנסה לטנף את הג'קוזי המבהיק מעט ככל האפשר.

"תן להם להתייבש קצת ותחזיר אותם אחר כך למקום." אמר אחרי שסיים, ופנה לצאת, אבל בדרכו החוצה נתקע מול צילום גדול של גבר שרירי ערום, שעורו השחור הבהיק מזיעה, נשען על כיסא ומפנה את גבו וישבנו אל המצלמה. "נראה כמו מייפלתורפ." העיר לפי תומו, "אבל אף פעם לא ראיתי את הצילום הזה קודם."

"קניתי אותו בניו יורק, אני לא בטוח, אבל כנראה שזה חיקוי, או שאולי לא." בחן אותו סמי במבט מהורהר, "תשמע אהוד, יש לי ידיים שמאליות ואני בחיים לא אצליח להרכיב את הפילטרים האלה, מה דעתך שנאכל משהו יחד ואחר כך תסדר לי את המזגן?" חייך אליו סמי חיוך שהוכיח לו שההשערה ששיער ברגע שאצבעותיו נגעו באלה של סמי נכונה, ובדיוק כמוהו גם סמי שייך לזן חובבי הגברים.

אהוד הסכים להצעה של מארחו, אכל איתו סלט יווני טרי וטעים להפליא ולחם שום מרוח בפסטו, אחר כך הרכיב את הפילטרים ולבקשתו של סמי הדליק את המזגן שעבד כהלכה וקירר את החדר כיאות.

"נהדר!" חתם סמי על הקבלה שרשם לו אהוד כנגד הצ'ק שקיבל, "אני מודה לך מקרב לב, אתה בחור טוב וטכנאי מעולה אהוד, והייתי שמח לפצות אותך על המאמץ ו..." הוא החליק את אצבעו לאורך זרועו החשופה והשזופה של אהוד שעורו הצטמרר מהמגע הקליל והלא צפוי, "אז מה דעתך אהוד?" הציץ בעיניו של אהוד וליטף קלילות את לחיו.

"דעתי שכן." השיב אהוד והניח לסמי למשוך אותו אליו לחיבוק, ולהוביל אותו לחדר השינה.

 


נכתב על ידי , 23/7/2016 00:04  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שמוליק ב-23/7/2016 20:15
 



21. חולם בוורוד (פרק אחרון)


מסיבת הפתעה

דייב הבין שלא יצליח לפתות אותי לסקס ושינה טקטיקה, במקום להחמיץ פנים לאילן ולהתנהג אליו בקרירות נבזית עטופה בנימוס קר הוא התחיל לחייך אליו ולגלות כלפיו סימני חיבה וידידות. דייב היה מסוגל להיות מקסים מאוד כשרצה בכך, והיה קשה מאוד לאילן התמים וטוב הלב לעמוד בפני הכריזמה השופעת שלו. אילן לא הבין למה אני מוטרד מהחברות הפתאומית שלו עם האקס שלי. למרבה הצער הניסיון להסביר לו מה אני מרגיש כשאני רואה את דייב כורך סביב כתפיו יד ידידותית גרם לי להראות קטנוני וקנאי.

"אני לא מבין למה כל כך מפריע לך שאני מדבר איתו, מה רצית, שאני לא אגיד לו שלום? כל זמן שאנחנו פעילים בקבוצה הצפונית אני צריך להתנהג איתו בנימוס, לא?" התפלא אילן.

"כן, אתה צודק." נאלצתי להסכים, "אבל אל תיסחף, מספיק לחיצת יד, לא צריך להתחבק ולהתנשק."

"אני גם מעדיף רק לחיצת יד, אבל כולם בקבוצה מתחבקים ומתנשקים, אז מה אני אמור לעשות, לדחוף אותו מעלי? למה אתה פרנואיד כזה? הוא פשוט מנסה להיות נחמד אלי, גם אתה מתחבק איתו."

"אני זה לא אתה." נהמתי בעצבנות.

אילן צחק וחיבק אותי, אמר שאני דביל ושאני ממש חמוד כשאני מקנא, סתם לי את הפה בנשיקה והמשיך להסתודד עם דייב בצורה מסתורית שעלתה על עצבי.

"זו לא הייתה המכונית של דייב שראיתי יוצאת מהחנייה שלך?" שאלתי בחשדנות כשקפצתי ערב אחד לאילן לביקור לא מתוכנן.

הוא נאנח, "כן." הודה, "הוא קפץ אלי לרגע ל... למשהו."

"איזה משהו?" התאמצתי לשמור על טון רגוע, "ואגב, זה בדיוק מה שאמרת לי לפני כמה ימים כשדיברת בטלפון, ואני יודע שדברת עם דייב כי... אה... כי אני יודע."

"אתה יודע כי בדקת לי את הטלפון הנייד." גיחך אילן בעצבנות, "ואתה טועה, זה ממש לא מה שאתה חושב."

"מאין לך מה אני חושב?" התעצבנתי.

"בחייך, זה רשום באותיות קידוש לבנה על הפרצוף שלך, וזה ממש מעליב."

"ולבגוד בי עם האקס שלי זה לא מעליב?" צעקתי.

"כן, זה מאוד מעליב, אבל אני לא בוגד בך."

"אז מה בדיוק אתה עושה? מה לך ולו? ואל תגיד לי שאתם עושים משהו כי זה פשוט לא משכנע מספיק."

"אתה צודק פינקי, ואני מתנצל, אני פשוט נורא גרוע בשמירת סודות ובשקרים."

"אה, אז אתה מודה שאתה משקר?" קפצתי ממקומי, מוכן כבר לשעוט החוצה בטריקת דלת, כולי זועם ופגוע.

"פינקי, בחייך, די." הניח אילן את ידיו על כתפי, ומנצל את יתרונו הגופני עלי הושיב אותי בחזרה על כיסאי, "אני ודייב לא בוגדים בך, אנחנו מארגנים לך מסיבת הפתעה לכבוד יום ההולדת שלך."

"מסיבת הפתעה?" נדהמתי, "אבל... באמת? אתה רציני?"

הוא הנהן וניסה לחייך, אבל החיוך שלו יצא אומלל וחיוור, "הבטחתי לדייב לא לספר לך. הוא רצה להפתיע אותך לקראת יום ההולדת החמישים שלך, תנסה להיראות מופתע, טוב."

"בסדר, אל תדאג, אני לא אספר לאף אחד. אני אראה מופתע ושמח, אף אחד לא ירגיש שאני שונא מסיבות הפתעה, ולא רוצה לחשוב על זה שאני כבר בן חמישים."

"באמת?" נפלו פניו של אילן, "אבל דייב אמר שאתה תשמח ותיהנה מאוד, ושאתה מאוד אוהב מסיבות יום הולדת."

"זה מה שהוא אמר? המניאק הזה!" נהמתי באנטיפתיות.

"סליחה פינקי, חשבתי שתשמח, בבקשה, אל תספר לו שגיליתי לך, הבטחתי לשמור סוד ולא נעים לי שהוא ידע שנשברתי כל כך מהר."

"אל תדאג, אני לא אספר לו כלום." הבטחתי, "בוא נשכח מהשטות הזו ונלך להכין ארוחת ערב." אכלנו יחד ארוחת ערב, צפינו בטלוויזיה יחד, ואחר כך הלכנו לישון יחד. נרדמנו חבוקים ונפרדנו רק למחרת כשכל אחד הלך לעבודתו.

חיכיתי עד הצהריים ורק אז התקשרתי לדייב, ושאלתי אותו מה בדיוק הוא חושב שהוא עושה?

"אין לי מושג על מה אתה מדבר." היתמם דייב וצחקק.

"שקרן." הטחתי, "ואל תגיד שאתה לא יודע שאני שונא מסיבות הפתעה ומתעב ימי הולדת."

"באמת?" גיחך דייב, משועשע מאוד, "למה חשבתי שאתה רק מחכה שיציינו את יום ההולדת שלך? טוב, מצטער חמוד, הייתי מבטל הכל אבל כבר הודעתי לכל כך הרבה אנשים... אין ברירה, תצטרך להתאפק ולסבול בגבורה."

"לך תזדיין!" רתחתי וטרקתי מהר את הטלפון, כועס ומתוסכל.

כמה ימים אחר כך נכנסתי לביתו של אילן, ועשיתי כמיטב יכולתי להיראות מופתע ושמח כשהאור נדלק בבת אחת, וכל חברי הקבוצה הצפונית קפצו עלי בבת אחת, צועקים הפתעה ומזל טוב!

ניסיתי להעמיד פנים שלא מפריע לי להיות קשיש בן חמישים, ולהתעלם מהסלידה שלי מימי הולדת וממסיבות הפתעה וליהנות בכל זאת, ולמרבה הפלא הצלחתי בכך. הנוכחות של אילן המתוק שלא מש ממני, מבטיח לי שאני רק משביח עם הגיל, ושל צ'יקו שנלחץ מכל האנשים הרבים שמילאו את החצר הפרטית שלו ונדבק אלי כמנסה לשאוב ממני הגנה ועידוד, עזרה מאוד. גם שפע האוכל והנוכחות של כל ידידי ומכרי שניסו לשמח אותי ולשמוח בשמחתי הועילה אף היא. קיבלתי שפע של מתנות חמודות וטיפשיות, המון חיבוקים ונשיקות, ואחרי שכולם הבטיחו לי שחמישים זה השלושים החדש, ושאני נראה נפלא, כיביתי את הנר בצורת הספרה חמישים בנשיפה אחת חזקה.

"איך אתה מרגיש, סבלת נורא?" שאל אילן בדאגה אחרי שכולם הלכו הביתה.

"ממש לא, האמת, היה בסדר גמור, די נהניתי, רק אל תצפה ממני לארגן לך מסיבת הפתעה כשתהיה בן חמישים, אני עדיין שונא מסיבות הפתעה."

"בסדר גמור." הצטחק אילן ונצמד אלי בחיבוק, "זו תהיה מסיבת ההפתעה האחרונה שלנו." הבטיח, נישק אותי ושאל אם אני חושב שבאמת נהיה עוד יחד גם כשימלאו לו חמישים.

"אי אפשר לדעת מה יקרה בעתיד, אבל אם זה תלוי בי אז כן, ואה... אילן, אני מצטער שעשיתי לך סצנה מגעילה כזו בגלל דייב, זה לא יקרה יותר."

"לא? חבל, כי האמת, אתה די מדליק כשאתה מקנא." צחק אילן.

"אה, באמת? אז בגלל זה הסתודדת איתו לפני שהוא הסתלק?"

"ראית אותנו? קיוויתי שלא שמת לב." הודה אילן, נראה נבוך ואשם כמו ילד שנתפס גונב ממתקים.

"כן, ראיתי, אבל אני סומך עליך ואני לא מקנא יותר." שיקרתי.

"באמת? כי... אה... לא חשוב."

"מה? מה לא חשוב? מה הוא אמר לך?" נלחצתי.

"הוא הציע שלכבוד יום ההולדת שלך נעשה שלישייה, אבל הוא היה שיכור קצת, אז אני לא בטוח שהוא התכוון ברצינות."

"הוא התכוון ברצינות." הבטחתי לאילן, "ואם אתה מעוניין אז..."

"אל תחשוב על זה אפילו, אני ממש לא מעוניין." נחפז אילן לענות.

"בסדר, לא נדבר על זה יותר." הבטחתי ודחפתי יד לתחתוניו, "אבל אם כבר מדברים על סקס..."

רק אחרי ששנינו באנו על סיפוקנו והתקלחנו יחד נזכר אילן לשאול אותי איזה משאלה ביקשתי כשכיביתי את הנר.

"זה סוד." התעטפתי במסתוריות, אבל הוא התעקש ודגדג אותי עד שנכנעתי, וגיליתי לו שהמשאלה שלי הייתה שנעבור לגור יחד בדירה חדשה שתהיה רק שלנו.

"באמת?" התרגש אילן, "כי ממש בא לי לעזוב כבר את הבית הזה, ולעבור לגור בבית שיהיה רק שלנו, והאמת שראיתי רק בשבוע שעבר קוטג' ממש נחמד עם חצר ומשרד צמוד שתוכל לקבל בו מטופלים, ואם נשכיר את הבית הזה ששייך לילדים, ונמכור את הדירה שלך, נוכל לקחת משכנתא ו..."

אפילוג

אני רוצה להבהיר שקצת שיקרתי, וטיפה מתחתי את האמת, ובעצם לא הבעתי שום משאלה כשכיביתי את הנר (מה, אני ילד קטן?) אבל כשראיתי את דייב מסתודד עם אילן הבנתי שאני מקנא, ומפחד שאם לא נגור יחד דייב יצליח לפתות אותו, ובזה אני פשוט לא אעמוד. כדי שזה לא יקרה הייתי מוכן לוותר על הדירה הפרטית שלי וזו הסיבה שהסכמתי עם כל התכניות הנחמדות של אילן, ואולי אני אפילו אגלה לו את זה מתישהו בעתיד, אולי אחרי שנחגוג את יום ההולדת החמישים שלו. 

נכתב על ידי , 16/7/2016 20:58  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-18/7/2016 11:59
 



20. חולם בוורוד


הסנדלר היחף

מכירים את הפתגם העתיק הזה, הסנדלר הולך יחף? זה בדיוק אני, סנדלר שמכין לכולם נעלים והולך יחף. טוב, אני לא באמת מכין נעלים, הרי אני לא סנדלר, אני פסיכולוג ואם תרשו לי לפרגן לעצמי קצת, אני טוב בעבודה שלי, אני עוזר לאנשים לסדר לעצמם את החיים, להבין מה מפריע ומה תוקע אותם, ואיך לפתור את הבעיות שלהם, ומשום מה רק לעצמי אני לא מצליח לעזור וככה החיים שלי נראים, תקועים ומסובכים ולא הולכים לשום מקום טוב. אולי בעצם הדימוי של סנדלר לא מתאים פה, יכול להיות שאני בעצם כמו ספר, הרי הספר הכי טוב בעולם לא מסוגל לספר את עצמו וחייב ספר אחר כדי להסתפר.

אז ככה, הסיפור הוא כזה, הגעתי לארץ מארגנטינה כדי להתגייס, ואחרי הצבא הלכתי ללמוד ושם פגשתי את דייב שגם הוא הגיע לארץ מארצות הברית כדי להתגייס, רק שהוא היה ביחידה קרבית מאוד סודית ומוערכת, בעוד שאני שירתי בדובר צה"ל. ולא שלא רציתי להיות קרבי וסודי ומוערך ולמות למען המולדת כמו גיבור (וככה לחסוך מעצמי יציאה מהארון), אבל בדובר צה"ל נורא שמחו שהגיע בחור שמדבר ספרדית שוטפת, וגם אם לא הייתי מארגנטינה לא הייתי נעשה קרבי כי הבריאות שלי לא משהו, "שום דבר רציני," הרגיע אותי הרופא, "סתם קצת חריקות בלב שלך." חייך אלי חיוך מרגיע, "רק תיזהר לא לאמץ אותו יותר מידי ותחייה עד מאה ועשרים." ניבא לי ושלח אותי לקריה.

בגלל הלב החורק שלי העברתי את רוב השירות שלי במזגן, יושב מול מחשב ומשתעמם בישיבות אינסופיות, ושומר על הלב שלי שלא יתאמץ יותר מידי. אחרי הצבא שכנעתי את הורי שהעתיד שלי הוא בישראל, והם הסכימו שאשאר בארץ בתנאי שאלך ללמוד באוניברסיטה, וכשהסכמתי שמחו מאוד לתת לי כסף ללימודים, וככה יצא שגם אחרי השחרור המשכתי לשמור על הלב שלי ממאמצים, ואז פגשתי את דייב ומאז הלב המסכן שלי לא מפסיק לחרוק.

ראיתי את דייב לראשונה על הדשא של אוניברסיטת חיפה, שם למדתי פסיכולוגיה. גם היום הוא גבר מרשים מאוד, אבל בנעוריו הוא היה מדהים, יפה כמו אל יווני ותמיד מוקף מעריצים ומעריצות. עד היום אני לא יודע מה גרם לו לבחור דווקא בי, בחור שקט, קצת שמנמן ודי ביישן. אולי התרשם מכך שמבין כל עורכי הדין ורואי החשבון לעתיד שחלקו איתו את מעונות הסטודנטים אני הייתי היחיד שלמד פסיכולוגיה, ואולי שם לב אלי דווקא כי הייתי שקט ונחבא אל הכלים ולא עשיתי שום מאמץ למשוך את תשומת ליבו.

"למה אתה יושב בפינה ולא שותה ולא רוקד?" שאל אותי כשנפגשנו באיזה מסיבת יום הולדת רעשנית ופרועה אחת שערכה אחת הבנות שנדבקה אליו תמיד. היום היא עורכת דין מכובדת ומחויטת, אישה מוקפדת, נשואה ואם לילדים, אבל אז היא הייתה דקת גזרה, לבושה תמיד בג'ינס הדוק וטריקו דקיק בלי חזייה, רגליה יחפות ושערה ארוך ופרוע.

"אני שומר על הלב שלי." הסברתי והסמקתי בגלל קרבתו. הוא היה כל כך יפה וסקסי, עיניו הכחולות חדרו הישר אל נשמתי הבודדה, ריח הזיעה שלו הטריף אותי, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה עד כמה אני משתוקק ללקק את אגלי הזיעה מעל חזהו החשוף למחצה.

התשובה התמימה והישירה שלי הצחיקה אותו ועוררה את תשומת ליבו. הוא אחז בזרועי ומשך אותי אחריו למרכז החדר, מאלץ אותי לרקוד מולו, צוחק מתנועותיי המסורבלות. "מה הבעיה עם הלב שלך?" שאל.

"הוא חורק ואסור לי לאמץ אותו." הסברתי, נבוך מאוד מכל המעמד.

"אבל איזה מין חיים אלה בלי לרקוד ובלי לשתות? אתה רוצה להגיד לי שכדי לחיות אתה צריך להיזהר ולא לעשות חיים, ומה עם סקס, גם זה אסור?"

"אה... זה... זה מותר, אני חושב, אבל..."

"מותר, אבל בזהירות." השלים דייב את תשובתי, קוטע בנחרצות את הגמגום מעורר הרחמים שלי, וצחק צחוק גדול ומשוחרר, "קדימה, בוא." אחז בכתפי ומשך אותי אחריו לחדרו.

"מה, אני הראשון שלך? התפלא בחביבות, וניגב את הדמעות שהזלתי אחר כך.

"לא, מה פתאום? הייתי כבר עם בחורים." מחיתי בעלבון, ולא שיקרתי, הוא לא היה הסקס הראשון שלי, אבל בניגוד לאחרים שנגעו בי והניחו לי לגעת בהם, הם היו רק בחורים צעירים, כמעט ילדים, מה שקרה אתם היה גישוש ראשוני ובתולי, לא סקס, ואילו עם דייב - הגבר הראשון שלי - חוויתי סקס מרטיט ומרעיש עולמות ששינה אותי לתמיד.

מהרגע הראשון היה ברור שאני שלו, מסור לו בגוף ובנפש. לא דיברנו על זה אף פעם, אבל תמיד ידעתי שבמקביל אלי יש לדייב גם אחרים, ומידי פעם גם אחרות. במשך השנים הוא אמנם פלט פה ושם שגם אני יכול, ושזה שאנחנו זוג לא אומר שאנחנו בכלא, ושגבר חייב לגוון מידי פעם, ושמה שחשוב זה שאנחנו שותפים לחיים וגרים יחד ולא זיון סתמי פה ושם, אבל שנינו ידענו שזה רק מהשפה ולחוץ. אני אוהב להיות בכלא הזוגיות, נוח לי שם ואני לא מעוניין לגוון עם אחרים.

"פינקי החכם יודע לשמור על הלב שלו." היה דייב מצהיר כטוב ליבו בבירה ובסטלה, מושך אותי אליו בגסות שהרגיזה אותי וחירמנה אותי כאחת, וגורר אותי לעוד אורגיה או שלישיה דוחה. כל פעם הוא עבר עוד גבול ועוד גבול, וכל פעם הלך יותר רחוק, גורר אותי אחריו, וכל פעם כעסתי ונפגעתי ובמקביל גם התחרמנתי ונדלקתי, אבל עם הזמן, ככל שהתבגרתי יותר ונעשיתי בטוח יותר בעצמי ואולי אפילו קצת יותר חכם, הכעס והעלבון, ועם הזמן גם הסלידה, התגברו, ואילו החרמנות והרצון להיכנע לגחמות של דייב התמעטו, ואז, יום אחד כשידעתי שהוא שוב מארגן מפגש גברים בדירה שלנו הודעתי שדי, נמאס לי, ואני לא מוכן, ונשארתי לישון במשרד.

דייב כעס ונעלב והייתה מריבה איומה ומכאיבה שאחריה היה סקס פיוס נהדר, וכמה ימים רגועים ושלווים, ואז התקשרו מבית החולים להגיד לי שדודה ג'וזי שלי, הקרובה היחידה שלי שחיה בארץ, עברה אירוע לב חמור וכדאי שאבוא מיד. נשארתי לצידה בזמן שהיא דעכה לאט בבית החולים, וכשחזרתי אחרי שלושה ימים מתישים הביתה כדי לקחת בגדים נקיים מצאתי את דייב מתהולל במיטה שלנו עם שני בחורים צעירים שלא הכרתי. "בחייך זה שום דבר, אל תעשה עניין משטות כזו." נזף בי כשארזתי בשתיקה מזוודה, "מה אתה עושה? זה כבד, אל תרים אותה לבד פינקי, תחשוב על הלב שלך." גער בי.

"זה בדיוק מה שאני עושה." עניתי בשלווה, וגררתי את המזוודה הכבדה החוצה, הזמנתי מונית ונסעתי לדירה של דודה ג'וזי להשאיר אותה שם לפני שאשוב לבית החולים. תכננתי רק להתקלח ולנוח כמה דקות לפני שאחזור אליה, אבל נרדמתי וישנתי שינה עמוקה. התעוררתי רק אחרי כמה שעות כשהתקשרו אלי מבית החולים לבשר לי שדודה ג'וזי נפטרה.

הורי לא באו ללוויה, הם היו מבוגרים מידי וזו הייתה טיסה ארוכה ויקרה מידי. קברתי אותה לבד, ורק דייב מלווה בכמה חברים ותיקים שלנו ומספר שכנים קשישים שלה הגיעו ללוויה. אחר כך דייב חזר איתי לדירה שלה, צחק קצת מהעיצוב המיושן שלה, וניסה לשכנע אותי לחזור הביתה, מבטיח לי הבטחות ששנינו ידענו שהוא לא יקיים אף פעם. סירבתי לחזור אליו, אבל לסקס לא סירבתי, וככה זה נמשך כבר מעל עשר שנים, ואם אילן לא היה מגיע יום אחד למרפאה הצנועה שלי ופותח בפני את ליבו הוא היה בטח נמשך עד עצם היום הזה.

"אני לא מאמין," התעצבן אילן, "אחרי כל מה שאמרת אז בסוף דווקא אתה לא יצאת אף פעם מהארון? איך זה יכול להיות?" זעם, קפץ מהמיטה והתחיל להתלבש.

"זו לא אשמתי." הצטדקתי, כי תכל'ס הוא צדק, "אבל הנסיבות היו כאלה ש..."

"מה נסיבות? איזה נסיבות? מה שייך נסיבות לזה שבחיים לא סיפרת למשפחה שלך שאתה הומו?" צעק אילן.

"אל תצעק." ביקשתי וקמתי גם כן, מבין שסקס כבר לא יהיה לי היום. "תכננתי לצאת מהארון בביקור השנתי שלי אצל ההורים, אבל קודם אימא חטפה התקף לב, ואחר כך גילו אצל אבא סרטן, ומפה לשם... ככה זה שיש לך הורים מבוגרים, אתה מתייתם בגיל צעיר יחסית."

"בן כמה היית כשהם נפטרו?" שאל אילן, מביט בי במבט חשדני שלא אהבתי.

"הייתי בן שלושים וחמש כשאימא נפטרה, וחצי שנה אחר כך גם אבא הלך." נאנחתי, כי נכון שהייתי כבר מבוגר כשהם מתו, אבל מוות של הורים, לא משנה באיזה גיל, זה עניין מכאיב ומפחיד.

"ואיך זה שלא סיפרת להם קודם?"

"כי לא גרנו באותה יבשת," הסברתי לאט ובסבלנות, "ונכון שדברנו כמעט כל שבוע אבל זה לא משהו שמספרים עליו בטלפון."

"אבל נסעת לביקורים."

"כן, אבל רק כדי לעזור לאחותי כשהם היו חולים, ואתה לא יוצא מהארון בפני אישה שמתמודדת עם סרטן קיבה אלים."

"יש לך אחות?" נדהם אילן, "אף פעם לא סיפרת לי עליה."

"מה יש לי לספר עליה? אחותי מבוגרת ממני בשנתיים, אישה נחמדה ומשעממת מאוד, התחתנה בגיל צעיר מידי ובחיים לא למדה ולא עשתה שום דבר, כל הזמן עסוקה רק בילדים ובבעל. הם כבר גדולים עכשיו ולא גרים יותר בבית, והיא מסתובבת סתם בבית הגדול מידי שלהם, מנקה כל הזמן, מבשלת יותר מידי אוכל ומחכה שהילדים יהפכו אותה לסבתא."

"לפחות היא יודעת עליך?" שאל אילן.

"לא, מה פתאום? למה שאני אספר לה, מה זה עסקה בכלל?"

"אה... כי היא אחותך אולי?"

"עזוב, זה לא עניינה וזה רק יביך אותה, בגלל האידיוט הזה שהיא התחתנה איתו היא נעשתה קצת דתייה, ואני בכלל לא בטוח שהיא יודעת מה זה הומו."

"בחייך, אל תעשה ממנה מפגרת." רטן אילן בקוצר רוח, אבל הפסיק להתרגז ואפילו נרגע מספיק כדי לשבת ולאכול איתי ארוחת צהריים למרות הקיטורים שלו שנמאס לו כבר מכל הדיאטות המיותרות שלי, ושאני נראה מספיק טוב גם ככה, ואני לא צריך להמשיך להוריד משקל.

בזמן האוכל הוא שוב הסביר לי איך אפשר בקלות רבה לשנות את החלוקה הפנימית בדירה, וכמה נעים יהיה לגור בה אחרי שניפטר מכל הריהוט העתיק והמכוער הזה של דודה ג'וזי. "או שתשכיר אותה כמו שהיא עכשיו ותבוא לגור איתי." הוסיף כשראה שאני מעווה את פני בחוסר רצון לשמע התוכניות שלו, גם כי כבר שמעתי אותן יותר מידי פעמים, וגם כי רק הרעיון על שבירת קירות וקניית רהיטים, וכל הבלגן של שיפוץ וצביעה מעורר בי חלחלה.

"אילן, חמוד שלי," הנחתי יד מלטפת על ברכו והתחלתי להתקדם אט אט לעבר המפשעה, "מאוד מחמיא לי שאתה רוצה שנגור יחד, זה ממש מחמם לי את הלב, אבל אני חושב שכדאי שנחכה עם זה עד שהילדים שלך יעזבו את הבית (עניין של עוד עשר שנים לפחות עם מחירי הדירות כיום), ורק אז נחליט איפה מתחשק לנו לגור יחד, אם בכלל יתחשק לנו לגור יחד." הוספתי בערמומיות, והתחלתי ללטף בעדינות את הבליטה ההולכת וגדלה בין ירכיו.

הוא הדף מעליו את צלוחית סלט הפירות הדיאטטי שהכנתי לקינוח, ונישק אותי, ואחר כך משך אותי אחריו למיטה, מעמיד פנים שהוא גורר אותי בכוח. שיתפתי פעולה ברצון רב, מניח לו להטיל אותי על המיטה, למשוך מעלי את בגדי ולבצע בי את זממו, נהנה מכל רגע.

"תשמע, עשית על עצמך יופי של עבודה." התרשם אילן אחרי ששנינו נרגענו ונשמנו שוב באופן סדיר, "אם תמשיך ככה," החליק על בטני וחזי בכף יד חמימה, "עוד יהיו לך קוביות בבטן." גיחך. הוא תמיד היה נעשה שמח ונוח לבריות אחרי הסקס, וזה היה הזמן הכי טוב לדבר איתו.

"אילן, תקשיב, אני יודע שאתה רוצה שנגור יחד, ובעצם אתה צודק, אני מודה שבעיקרון זה הרבה יותר הגיוני וחסכוני שלא נגור בדירות נפרדות, אבל אני גר לבד כבר המון שנים, מעל עשר שנים, והפעם האחרונה שגרתי עם מישהו לא הייתה כל כך מוצלחת ולכן..." הגנבתי נשיקה לשפתיו כדי להמתיק את הסירוב, "ולכן אני מבקש שתפסיק לנדנד ותיתן לי לשמור על הפינה הפרטית שלי, תאמין לי שזה רק יעשה טוב לזוגיות שלנו."

"וגם ליזיזות שלך עם דייב." הדהים אותי אילן בהערה מאוד לא אופיינית לו, ומיד, כאילו נבהל מדבריו, התהפך וסובב אלי את גבו.

"אילן," נגעתי בהיסוס בכתפו, ואחר כך הפכתי אותו אלי בעדינות, "על מה אתה מדבר?"

"על הפיל הענקי שתקוע ביני לבינך." ענה אילן בעצב. אם הוא היה צועק ומתרגז, נעלב ומאיים, בטח הייתי משיב לו באותו מטבע, וזה היה נגמר בריב או חס וחלילה בפרידה, אבל הוא דיבר בקול שקט ועייף כזה עד שאי אפשר היה לכעוס עליו.

"אני נשבע לך שמאז שאנחנו יחד אני לא..."

"אל תשקר לי מיגל, זה לא מגיע לי." הפסיק אותי אילן, ומשהו בטון קולו החמור מאוד ובעובדה שקרא לי מיגל, ולא פינקי כמו תמיד, הבהיר לי שהוא רציני מאוד ושיש לו מידע מבוסס.

"אני לא יודע מה אלי ואסף סיפרו לך, אבל זה פשוט לא נכון, אני מודה שבזמנו, לפני שפגשתי אותך, אני ודייב... אנחנו היינו לפעמים... זה קרה לעיתים די רחוקות, וזה לא עסקו של אף אחד, אבל מאז שאני ואתה..." הרגשתי שדמעות מציפות את עיני ושתקתי כדי לא להתחיל לילל לפניו. לצערי אני אדם רגשן מידי, ונוח מאוד לבכות, עובדה מבישה שאני מתאמץ מאוד לשמור לעצמי. כפסיכולוג אתה צריך לשמור על פנים שלוות ולהיות תמיד קר רוח ובשליטה, אתה לא יכול להתחיל ליבב בגלל שאתה עצוב, ולאורך כל הקריירה שלי הצלחתי לשמור על ארשת פנים מקצועית ורגועה, אבל בחיי הפרטיים אני מתקשה בכך. "אני אוהב אותך." אמרתי בספרדית, וכבשתי את פני בכתפו.

"בסדר." חיבק אותי אילן שדמעותיי נגעו לליבו, "אל תבכה פינקי, בבקשה, גם אני אוהב אותך, אבל הדייב הזה... מה יש לך ממנו?"

"לא יודע," הודיתי, "פעם נורא אהבתי אותו, הערצתי אותו, וגם עכשיו... אני לא אוהב אותו יותר, אבל קשה לי להישאר אדיש כלפיו."

"בגלל זה אתה מתעקש לגור לבד, כדי שתוכל להמשיך לפגוש אותו?"

"לא, טוב, אולי קצת, אבל זה לא רק זה אילן, זה פשוט שאני... אני זקוק למקום משלי ולשקט שלי, אני צריך שתהיה לי פינה משלי לחזור אליה, והילדים שלך, למרות שהם ממש נחמדים וחכמים ומתוקים, וקיבלו אותי בצורה מקסימה ואני מאוד נהנה להיות אתם, הם בכל זאת לא המשפחה שלי, ולפעמים הם פשוט יותר מידי בשבילי ואני צריך... אתה מבין?"

"כן, נדמה לי, וסליחה שני מציק, אבל אלי סיפר לי שהוא ראה את דייב נכנס אליך לפני כמה ימים ו..."

"מה יש לו, לאלי הזה? הוא עוקב אחרי או מה?" התעצבנתי על השליח, כי אלי צדק ודייב באמת היה אצלי בתחילת השבוע, ניסה לשכנע אותי לסקס, ודי כעס כשסירבתי לו פתאום, משהו שמעולם לא עשיתי קודם.

"לא, ממש לא, הוא פשוט עבר שם בדרך לרופא שיניים, ובהתחלה הוא די היסס והתלבט אם לספר לי, ובסוף, אחרי שהוא התייעץ עם אסף, הם החליטו שצריך לספר לי כי אם להם היה קורה דבר כזה הם היו רוצים שיספרו להם ולכן... אתה היית מספר פינקי?"

"מה, אם הייתי יודע שמישהו בוגד בבן זוג שלו? לא יודע, תלוי בנפשות הפועלות ותלוי ב... בהרבה דברים. אני עוד צריך לחשוב על זה, אבל אני נשבע לך שלא בגדתי בך אף פעם, ושרק דיברתי עם דייב, זה הכל."

"בסדר, אני מאמין לך." החליט אילן, אימץ אותי אליו, חיבק ונישק, וסיפר לי שוב שאני חמוד ומקסים ונהדר, ושחבל שהוא לא יכול להישאר לישון איתי, אבל הוא חייב ללכת, והלך.

נכתב על ידי , 10/7/2016 13:52  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-15/7/2016 13:44
 



19. חולם בוורוד


 ריבאונד?

בהתחלה הלכנו כולם ביחד, גוש גדול וצפוף של אנשים, אבל ברגע שפנינו לשביל עפר מתפתל בין עצי אורן וקטלב התפצלנו לקבוצות קטנות יותר, שאחר כך נפרדו לזוגות או שלישיות. פינקי הלך בראש הטור, כתף אל כתף עם דייב ושני הצעירים שהגיעו איתו, ואילו אני הידרדרתי לאיטי מראש הטור עד שהגעתי לשלישו האחרון, פוסע לי בנחת בין נועה ואסף ששוחחו בערנות על שינוי שיטת הבחירות בישראל. השיחה שעממה אותי ולא היה לי שום דבר חכם להגיד על הנושא ובין כה וכה הייתי צריך להתעכב כדי לקשור את שרוך נעלי שנפרם. כשהזדקפתי הם כבר התרחקו ממני, שנייה אחר כך אלי צץ לצידי, מחייך אלי בנעימות, "איך אתה מרגיש אילן? רוצה לשתות?"

"לא, תודה, אני בסדר גמור, איפה נוני?"

"רץ קדימה עם שאר הילדים, תגיד, מה קורה בינך לפינקי? איך זה שאתה מכיר אותו?"

"מה קורה? אני ופינקי... אהה... הוא היה הפסיכולוג שלי, אבל..." השאלה שלו תפסה אותי לא מוכן, ומצאתי את עצמי מגמגם ומתלבט מה מותר לי להגיד, "פינקי כבר לא הפסיכולוג שלי." התעשתי לבסוף, "הפסקתי את הטיפול לפני כמה ימים ועכשיו אנחנו רק חברים."

"רק חברים?" הרים אלי גבה, ספק אירונית, ספק משועשעת.

"סוג של חברים." התחמקתי בצורה לא כל כך אלגנטית, "למה אתה שואל?"

"כי לפינקי, שהוא בן אדם מקסים, וכמו ששמעתי גם פסיכולוג מוכשר ורגיש, יש איזה עסק לא פתור עם דייב. אתה יודע שהם היו יחד פעם?"

"כן, פינקי סיפר לי, אבל הבנתי שהם נפרדו כבר לפני שנים וזה סיפור ממש ישן."

"נכון, אבל עובדה שמאז אף אחד מהם לא ממש המשיך הלאה, ולא שהם לא ניסו, אבל איכשהו זה אף פעם לא הצליח."

"ואתה חושב שאני אחד מהניסיונות האלה להמשיך הלאה, סוג של ריבאונד?"

"כן." הודה אלי בפשטות.

בעוד אני חושב על תשובה הולמת שתהיה תערובת מנצחת של אירוניה שנונה מעורבת באדישות מלגלגת, הגיעה אלינו צעירה שמנמונת וסמוקה אחת שנשאה על גבה, בתוך מנשא מסובך וגדול להחריד, תינוק מייבב וביקשה מאלי שיעזור לה להוריד מעל גבה את המנשא. אלי נחפז לעזור לה לפרוק מעל גבה את המשא הכבד והרעשני, ואחר כך הציע ברוב אבירות לשאת במקומה את התינוק, הצעה שהיא קיבלה באנחת רווחה. היא הצטרפה אלינו כמובן, מלטפת ומשקיטה את התינוק הבכיין שנישא קודם על גבו של אלי, ואחר כך על גבי, ויותר לא יכולנו לדבר בפרטיות.

הטיול היה נחמד, ולמרבה השמחה לא ארוך מידי, ואחרי הפסקה מבורכת במסעדה דרוזית נחמדה אחת שהיה בה שפע של פיתות ולבנה, חומוס וסלטים ומבחר של מיני שתייה קרה, חזרנו לרכבים ונסענו איש לדרכו.

"רוצה לבוא אלי?" הציע לי פינקי כשכבר היינו לבד ברכבו, "נוכל להתקלח ואהה... לנוח יחד? או שאולי אתה צריך לחזור לילדים, מה שלומם דרך אגב?"

"אין לי מושג, אבל מאחר והם לא התקשרו עדיין אני מניח שהם עוד ישנים, זה מה שהם עושים בדרך כלל בשבתות." עניתי, ולמרות שלא התכוונתי לכך נימת קולי נשמעה נוקשה וקרירה, ופינקי, רגיש ודק אבחנה כדרכו, שם לב לכך מיד.

"אתה כועס עלי אילן? מצטער שקצת הזנחתי אותך, אבל הרי הסכמנו מראש ש... וחוץ מזה ראיתי שהסתדרת יפה מאוד בלעדי," הוא לכסן אלי מבט בוחן, "נכון שסיפרת לאלי?"

"לא הייתי צריך, הוא ניחש לבד, והוא גם הזהיר אותי שלך ולדייב יש עניין לא גמור."

פינקי נאנח, "למי אין? לכל בן אדם בגילנו יש היסטוריה ואקסים, ועניינים לא גמורים מהעבר. גם לך, האמת שקצת קינאתי כשראיתי איך נדבקת לאלי."

משכתי בכתפי, "נחמד מצידך, אבל אם אסף לא קינא אז לך בטח שאין מה לקנא, ובכלל פינקי, אנחנו... אני ואתה..." התלבטתי איך להסביר למה אני מתכוון, גם לעצמי היה לי קשה להגדיר מה אני מרגיש בנוגע לקשר הטרי כל כך עם פינקי.

"אנחנו רק בהתחלת הקשר ואנחנו מעמיסים עליו יותר מידי מטען והיסטוריה." סיכם פינקי בתבונה את מה שרציתי להגיד.

"נכון," הסכמתי, "ואם לא ניזהר הכל יתפרק ושוב נישאר לבד."

פינקי הנהן כמאשר את דברי, אמר שאולי לא היינו צריכים לצאת לטיול הזה וליטף בהתנצלות את ברכי.

"אז מה הקטע של הדייב הזה?" שיניתי נושא, "ומי היו הבחור והבחורה האלה שנדבקו אליו?"

"אלו היו שני בחורים, למרות שרומן באמת נראה כמו בחורה."

"אולי הוא טרנסג'נדר?" שיערתי.

"לא, הוא בחור, הוא פשוט אוהב להיראות כמו בחורה, אבל אחרי שמסתכלים עליו מקרוב רואים שהוא בחור. בחור צעיר, עדין, רזה ויפה מאוד, אבל מאה אחוז זכר." הצטחק פינקי, "ומשום מה הוא נדלק דווקא על גברים בגיל של אבא שלו." לא התאפק להוסיף ברשעות זועפת.

"כן, שמעתי שיש כאלה." החזרתי לו ליטוף קליל, מחליק את ידי מברכו עד למפשעתו, מדמיין איך שערו הבהיר והגולש של רומן מחליק על חזהו השעיר והשזוף של דייב, ופתאום נעשיתי חרמן להשחית.

"ועוזי, הטיפש הזה, נדבק כמו ספחת לרומן ולא קולט שהחבר היפיוף שלו מעדיף את דייב." המשיך פינקי לזעוף.

"דייב אוהב צעירים נשיים?" שאלתי.

"דייב אוהב לזיין, נקודה." סיכם פינקי את הדיון בקיצור, והחנה את מכוניתו, "קדימה בוא נלך הביתה." פינקי גר בדירה קטנה ורעועה שנבנתה בתחילת שנות השישים ומאז לא נגע בה איש, הריהוט נשאר אותו ריהוט מכוער, עתיר פורמייקה דמוית עץ, והקירות היו צבועים בדוגמת שפריץ אפרפר עם פס כסף בצבע ירוק. "הדירה הזו נראית כמו קפסולת זמן." הצטחקתי, בוחן בפליאה את ארונות המטבח העתיקים הצבועים בצבע שמן. "בדיוק כמו במטבח של סבתא שלי ז"ל." הערתי, מבודח.

"זו הדירה של דודה שלי," הסביר פינקי, "היא נפטרה בדיוק כשנפרדתי מדייב, תכננתי לשפץ ולמכור אותה אבל..." הוא שמט מידו את תרמילו וכרך סביבי את ידיו, טומן את אפו בחזי, "רציתי לעשות את זה עוד מהבוקר." נאנח, מנשק את צווארי.

"אני נורא מזיע פינקי, אולי עדיף שקודם נתקלח?"

"כן, בטח, עוד מעט." סירב פינקי להרפות ממני, מוביל אותי תוך כדי חיבוק לחדר השינה. הבחנתי במיטה מיושנת עשויה עץ אלון 'בלונדיני' משוח בלכה, ומולו חונה ארגז כלי מיטה גדול ומגושם שטלוויזיה ענקית מהסוג השמן הישן מונחת עליו, מפת קרושה ורודה מסתלסלת תחתיה. פינקי הסתער עלי, הפיל אותי על המיטה ונשכב עלי, מתלהב ומזיע, ופעלתן עד מאוד. חיש קל נפטר מבגדיו ומבגדי והסתער על הזין שלי שקיבל בשמחה את פיו החם והנלהב. שכבתי פרקדן וסקרתי משתומם אהיל מקרמה ענקי מקושט בחרוזי עץ שהשתלשל מהתקרה עד שתשומת ליבי הוסחה בגלל ישבנו הרך והעגלגל של פינקי שהיה מונח ממש מול פני. נישקתי, ליטפתי וצבטתי קלות, ונעניתי בגניחות של, "עוד... זה טוב... אל תפסיק!"

הפרדתי בין הגבעות הוורודות הרכות וליקקתי בעונג את הגיא השעיר שביניהן, מתעכב במיוחד על פי הטבעת האדמדם והעסיסי שלו. פינקי פרפר מעונג, נאנק ונהם וחיש קל העלה קונדום על אברי, נעמד על ארבע ודרש שאזיין אותו. "אתה בטוח?" פקפקתי, "כי... הרי החלטנו ש..."

"לא אכפת לי, בוא עכשיו." דרש פינקי. נעמדתי על ברכי מאחוריו, מרחתי בנדיבות שמן סיכוך על אברי וסביב הפתח שלו, ואחר כך אחזתי במותניו וחדרתי אליו. תכננתי לעשות זאת לאט ובזהירות, אבל לפינקי חסר הסבלנות היו רעיונות אחרים. הוא נדחק אלי ושיפד את עצמו על אברי. החור שלו היה חם, חלקלק  והדוק והוא התפתל וגנח, מאיץ בי להיכנס בו ולקרוע אותו. אחרי שהחשש הראשוני שלי חלף וראיתי שהוא נהנה עשיתי כדבריו וקרעתי אותו כמיטב יכולתי, גורם לשנינו עונג רב. רק אחרי הזיון הראשון פינקי הרשה לי להתקלח ובעודי משתאה נוכח החרסינה הירקרקת שציפתה את קירות המקלחת, בדיוק כמו אצל סבתי המנוחה, הוא סיבן אותי במסירות, חפף את ראשי והעניק לאשכי טיפול מסור ואוהב כל כך עד ששוב הייתה לי זיקפה שהוא ניצל בהתלהבות.

"סוף סוף אקטיבי אמיתי שיודע מה לעשות עם הזין שלו." נאנח בסיפוק לפני שנרדם, ראשו מונח על כתפי וידו אוחזת ברכושנות בירכי. אם הוא לא היה נרדם, עייף ומרוצה מכל הפעילות, הייתי מספר לו שחוץ ממנו יצא לי להיות אקטיבי רק אצל אשתי המנוחה. אלי אמנם הצהיר בגאווה בתחילת הקשר שלנו שהוא וורסטילי וממש לא משנה לו מי למעלה ומי למטה, אבל בפועל הוא תמיד היה זה שזיין, וכשהצלחתי לשכנע אותו אחרי תחנונים רבים שייתן לי פעם לנסות להיות אקטיבי הוא הניח לי להחדיר את אברי לגופו רק פעם אחת, ואחר כך הפסיק אותי בטענה שכואב לו ולא נעים לו, ושהזין שלי פשוט גדול מידי. נהניתי מהמחמאה, אבל האמת היא שיש לי זין ממוצע לגמרי, ואם אלי היה מפסיק להיות מתוח ולחוץ כל כך ולפחד כל כך להיפתח אלי הייתי מוכיח לו את זה, אבל מאחר ותמיד היינו לחוצים בזמן וחרמנים מכדי לעשות ניסיונות ולהעמיק את ההכרות שלנו יצא שתמיד אני הייתי הפסיבי. לא שסבלתי, אבל עם פינקי נהניתי הרבה יותר, והייתי מספר לו את זה אם הוא לא היה נרדם.

טוב, אולי בפעם הבאה.

נכתב על ידי , 3/7/2016 13:46  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ניסים ב-6/7/2016 17:01
 





114,049
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ