לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 8

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2014

3. הכאב המתוק של האהבה


מאבקי שליטה

קראתי פעם שבזוגיות רוב המריבות בשנים הראשונות הן בעצם מאבקי שליטה, ובני זוג שישכילו להתגבר על אותם מאבקים יזכו לזוגיות ארוכה ומאושרת. אני בספק אם הקשר שלנו היה שורד את המאבקים הללו אם היינו גרים בארץ. זה בטח היה נגמר אחרת לולא היינו בגלות, כלואים יחד בזרות שלנו, מבודדים מהעולם המוזר סביבנו, וכל מה שיש לנו זה רק אחד את השני.

עזבנו את ישראל שנה לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה ועד שהיא פרצה לא עלה בדעתי לברר מה עמדתו הפוליטית של ראמי, ומה הוא חושב על מה שלימים נקרא 'הכיבוש', וגם הוא התעניין יותר בתנוחות האהובות עלי במיטה מאשר במה שאני חושב על ה'נכבה' - מילה שהייתה בזמנו חידוש בשבילי ואילו כיום היא שגורה בפי כל.

התקבלתי ללימודים באוניברסיטה קטנה במדינת מישיגן וביתנו הראשון היה בית עץ קטן ורעוע מעט שעמד סמוך לנחל קטן ונחמד. בימים הראשונים היינו כחולמים, מזג האוויר היה חם ונעים, הנוף היה ירוק ויפה, האנשים אדיבים ונעימים, הרגשנו שהגענו לגן עדן. בהתחלה הכל היה טוב ואפילו השם סמי שהדביקו לי עמיתי לעבודה שהתקשו לבטא את השם שמואל לא הטריד אותי, ואז הגיע הסתיו, מזג האוויר התחיל להיות קר, ופתאום הבנו למה שכר הדירה ששילמנו עבור הבקתה הציורית שלנו היה נמוך כל כך. בכוחות משותפים הצלחנו להתגבר על בעיות החימום של תנור העצים הציורי שעמד במטבח שלנו, ולמדנו לחטוב עצים ולהדליק אש באח הרומנטי שחלש על הסלון. למרבה הפתעתי ראמי התגלה כבעל ידי זהב וחוש טכני מעולה וגם אני הפתעתי את עצמי כשהצלחתי למרות הידיים השמאליות שלי להתמודד עם הקשיים ואפילו הצלחתי להחליף לבד גלגל מפונצ'ר. יחד למדנו לגרף שלג מהשבילים, לנהוג בכבישים מכוסי קרח ולהילחם בדיכאון החורף שהיה נופל עלינו בימים נטולי אור שמש. היה לנו קשה אבל היה לנו אחד את השני לתמיכה ולעזרה ולא רק שהחזקנו מעמד אלא גם שגשגנו והתקדמנו ובתום החורף הראשון הנורא במישיגן יצאנו מחוזקים ואוהבים מתמיד, ואז פרצה המציאות המזרח תיכונית המהבילה לחיינו השקטים והטילה בהם מהומה.

את התמונות המדאיגות הראשונה ממה שקרה בארץ ראינו מבעד לטלוויזיה הקטנה והגוצית שהעמיד בעל הבית לרשותנו, ושנינו בהינו נדהמים בחיילי צה"ל נרגמים

באבנים, ורודפים בחמה שפוכה אחרי צעירים קלי רגליים בסמטאות מחנה פליטים כלשהו.

"איזה גיבורים." אמר ראמי בהתפעלות, "תראה איזה אומץ יש להם."

"מה אומץ? הם זורקים אבנים על החיילים שלנו, תראה איזה חוצפנים!" אמרתי בזעם, "אני לא מבין למה לא יורים בהם." צעקתי.

הבטנו זה בזה נדהמים, "אתה חושב שמי שזורק אבנים על חיילים הוא גיבור? מה הגבורה פה? זו נבזות וחוצפה, שלא לדבר שזה ממש מסוכן." הוכחתי את ראמי שלא נשאר חייב, "אם זה מסוכן אז שילכו משם ויפסיקו את הכיבוש!" צעק עלי בכעס, ופתאום מצאנו את עצמנו בתוך בוויכוח פוליטי סוער.

הפסקנו לריב רק אחרי שהשעה נעשתה ממש מאוחרת ושנינו היינו כבר צרודים מרוב צעקות, וחלקנו את אותה מיטה רק כי הייתה לנו רק מיטה אחת בבית, לא כי התחשק לנו להתכרבל יחד.

למחרת קמנו רגועים יותר והחלטנו לא לריב יותר על פוליטיקה. "שיעשו מה שהם רוצים, מה אכפת לנו? אנחנו חיים פה עכשיו." הצהיר ראמי באומץ, ואני הנהנתי בהסכמה, אבל כמה ימים אחר כך שוב ראינו תמונות מטרידות מאוד מהנעשה בארץ ושוב רבנו, הפעם על המנהג המגונה שלי לא למלא דלק בזמן במכונית הקטנה שלנו. באשמתי ראמי נתקע בדרך מהעבודה - הוא מצא עבודה במשתלה אחת שבעליה היה לבנוני חביב ששמח מאוד להעסיק בחור שדיבר ערבית, והיה עליו ללכת ברגל כמעט שני קילומטר עד שהגיע לתחנת הדלק - "והכל בגלל שאתה אגואיסט שלא אכפת לו מאף אחד!" צעק עלי.

התנצלתי כלאחר יד והוא נעלב והעיר שאני מתנהג בצורה חסרת התחשבות כמו כל הישראלים, וגם כשאני טועה אני לא ממש מצטער, ושוב רבנו מריבה נוראית, ואם היינו בארץ יכול להיות שהיינו נפרדים כבר אז, אבל לא היינו בארץ, היינו במקום הקר והזר הזה, והיה לנו רק אחד את השני, ולכן, אחרי כמה ימים סוערים ורווי הערות גועליות, שתיקות דוקרות וטינה מתפרצת, השלמנו בסופו של דבר. עם הזמן הסכמנו לא להסכים והפסקנו לריב בגלל הפוליטיקה בארץ, ולמרבה הפלא גילינו עם הזמן שכמעט מבלי משים הדעות שלנו מתקרבות זו לזו וכשהגענו לאינתיפאדה השנייה גילינו שאנחנו חושבים בערך אותו דבר על המצב.

גם בגלות שמרנו על קשר עם המשפחות בארץ, אבל למרבה הצער נאלצנו לשקר להם כל הזמן. מזל שבמאה הקודמת האינטרנט היה עדיין בחיתוליו וטרם המציאו את הסקייפ. הורי שלא היה להם מחשב ולא ידעו איך להשתמש בדואר אלקטרוני הסתפקו במכתבים ובשיחות טלפון נדירות ויקרות. הם שמחו לשמוע שאני עושה חייל בלימודי, שאני ממשיך לתואר שני באוניברסיטת קורנל היוקרתית, ושאני גר בבית יפה עם שותף נחמד. כדי להרגיע אותם המצאתי מידי פעם סיפורים על בחורות אמריקאיות יהודיות שאני יוצא ומבלה אתן, וכדי לתרץ את רווקותי הממושכת הסברתי להם שאני לא מצליח למצוא שפה משותפת עם האמריקאיות שהן אמנם נחמדות מאוד, אבל אני לא מבין את הראש שלהן, והן לא את שלי.

ראמי לעומתי היה צריך לשקר שקרים הרבה יותר גסים, ולמזלו הוריו הסתפקו רק במכתבים ובשיחת טלפון אחת בשנה, בתום הראמדן.

כבר במכתב הראשון שלו הוא התנצל שברח מהבית, הסביר שהוא חש צורך לראות את העולם לפני שיתחתן וביקש שימסרו לארוסתו שלא תמתין לו. בשנים הראשונות הם כעסו עליו מאוד, וכל מכתב שקיבל מהם היה רצוף תוכחות וטענות, אבל עם הזמן הם התרגלו להעדרו והשלימו איתו. המצב בינו לבין משפחתו היה רגוע עד שעברנו לגור בעיר ניו יורק כדי שאוכל להשלים את הפוסט דוקטורט שלי במחקר גנטי. ראמי לא אהב את המעבר לניו יורק, כשלמדתי בקורנל גרנו בעיר איתק'ה בשכונה נחמדה והיו לנו שכנים מקסימים שהיו גם חברים. הוא עבד שם בחברה להתקנת גגות רעפים, עשה חיל בעבודתו ונקשר מאוד לגינה היפה שטיפחנו בבית הקטן והיפה שלנו. איתק'ה הייתה טובה מאוד אלינו, בזכות ההמלצות המעולות של ידידנו והקולגות שלנו לעבודה קיבלנו שנינו אזרחות אמריקאית, וחגגנו יחד את החתימה על הסכמי אוסלו, בטוחים שהנה הגיע השלום והחיים יהיו יפים מעכשיו. הבשורה שעלינו לעבור לגור בעיר ניו יורק נחתה על ראשו של ראמי כרעם ביום בהיר

"אני אוהב לגור באיתק'ה, טוב לי פה, למה אתה לא יכול לעשות פוסט דוקטורט בקורנל?" כעס עלי, "בגלל הלימודים המבאסים שלך עברנו דירה איזה חמש פעמים, נמאס לי, וחוץ מזה, הדודה שלי גרה בניו יורק ואוי ואבוי לי אם היא תפגוש אותי שם."

"ראמי, בחייך," צחקתי, "יש לך מושג כמה אנשים גרים בניו יורק? יותר מאשר בכל ישראל כולל הגדה המערבית ורצועת עזה. יש לך יותר סיכוי לזכות בלוטו מאשר לפגוש אותה סתם ככה ברחוב, וגם אם נגיד שתפגוש אותה פתאום, ושהיא תראה שאני ואתה יחד ותרוץ לספר להורים שלך, נו, אז מה? מה הם כבר יכולים לעשות לך? אתה כבר בן שלושים פלוס, ואזרח אמריקאי, הם יכולים להגיד מה שהם רוצים, אין לך מה לפחד מהם, אתה כבר לא ילד, ואתה לא חייב להקשיב להם."

"כן, אני יודע שאני לא צריך לפחד מהם ושאני כבר בן אדם מבוגר, ואזרח אמריקאי, אבל בכל זאת אני תמיד אהיה הבן של אבא שלי." השיב ראמי בעצב, והפך אלי את גבו כדי שלא אראה שעיניו מתמלאות דמעות.

ניגשתי אליו וחיבקתי אותו, מנשק את עורפו, "גם לי קשה לעזוב, אבל זה רק לשלוש שנים ראמי, אחר כך נחזור."

"לאן, לאיתק'ה?" הוא הביט סביבו, סוקר את המטבח החמים והביתי שלנו, "נחמד פה, אבל זה עדיין לא הבית. מתי אני אוכל לראות שוב את הורי, לנשק את אימא, לאכול חומוס טוב, לקטוף תאנים מהעץ, לנשום את האוויר של הבית?"

המילים נעתקו מפי, "ראמי..." לחשתי, חסר אונים, "אני יודע שאתה מתגעגע, גם אני... לפעמים אני חולם שאני שוב בבית, אבל..."

"עזבנו בשנת שמונים וחמש, ועכשיו כבר כמעט תשעים ושלוש. עברו כבר שמונה שנים מאז שהייתי בבית, מתי לדעתך תגמור את הפוסט דוקטורט?" שאל ראמי במעשיות.

"אני חושב שאם לא יהיו עיכובים לא צפויים אני אסיים בחורף תשעים וחמש."

"בסדר, אני מסכים לעבור אתך לניו יורק בתנאי שאחרי שתגמור את הפוסט דוקטורט נחזור הביתה." התמקח ראמי.

"מה, לגמרי? כאילו, נחזור לגור בארץ?" נדהמתי, "אתה בטוח ראמי? כי תרשה לי להזכיר לך שגם אם באמת הסכם אוסלו יצליח ויבוא שלום, זה עדיין לא אומר שההורים שלך, או שלי, יקבלו את זה שאנחנו יחד."

פניו קדרו וקמט החד נחרץ בין גבותיו, "וזה הפתרון שלך, לברוח לחוץ לארץ?"

"למה? יש לך פתרון יותר טוב?" התרגזתי ומיד התחרטתי, "די ראמי, בוא לא נריב, אתה יודע מה? אחרי שאני אסיים את הפוסט דוקטורט ניסע יחד לביקור מולדת בארץ ונגשש אם יש מצב שנוכל לחזור, בסדר?"

הוא נאנח, "בסדר," אמר חרש, באי רצון, "אבל תזכור, הבטחת."

"אני לא אשכח." הבטחתי, "אני יודע שאתה שונא לעבור דירה ראמי, אבל זו הפעם האחרונה, אני מבטיח."

התכוונתי בכנות לקיים את הבטחתי, אבל בסוף שנת תשעים וחמש, ברביעי לנובמבר ליתר דיוק, נרצח ראש הממשלה, והתקווה לשלום קרסה. לא שזה היה משנה משהו כי אחרי ששכרנו דירה בניו יורק ראמי גילה לאחיו הגדול שהוא עובר לגור במנהטן, וכמה ימים אחרי שהתמקמנו בדירה הקטנה והחשוכה מידי לטעמנו התקשרה אלינו הדודה של ראמי, שכבר הייתה אז אישה קשישה וחולה, והזמינה את ראמי לבקר אצלה.

ראמי עזב אותי בתוך בלגן של קרטונים פתוחים למחצה, ונסע, ועד שחזר הדודה שלו כבר ידעה עלינו הכל. "חשבתי שהיא ישנה, ובעצם סיפרתי לבן דוד שלי, לא לה, אבל היא איכשהו שמעה הכל." התנצל, "וחוץ מזה כבר יש לי עבודה, הגיס של הבן דוד שלי הוא מנהל עבודה בחברת שיפוצים, ותמיד חסרים להם עובדים. מחר אני הולך לראיון עבודה."

"מזל טוב, שיהיה לך בהצלחה, אתה חושב שהיא תגלה להוריך?"

"אולי לאחי הגדול, אבל בטח לא להורים, אבא חולה מידי, ואימא... אימא לא תבין."

"אבא שלך חולה? ממתי? למה לא סיפרו לך כלום?"

"למה שיספרו? מה אני כבר יכול לעשות מאמריקה?" ענה ראמי במרירות.

"אני ממש מצטער ראמי." חיבקתי אותו, "אתה רוצה לנסוע לבקר אותו?"

"עדיף שלא, יש לו בעיות עם הלב ואסור לו להתרגש, יותר טוב שאני אתרחק ממנו." נאנח ראמי, והחזיר לי חיבוק.

ראמי נסע בסופו של דבר לביקור מולדת מוקדם מכפי שתכננו כי אביו נפטר בקיץ תשעים וחמש, ואחיו הגדול ביקש שיבוא ללוויה, אבל שיעשה טובה ולא יגיע עם בן הזוג שלו כי אימא שלו סבלה כבר מספיק בחייה.

בין כה וכה לא יכולתי להצטרף אליו, הייתי אז בשלב מכריע במחקר שלי, ובמשך כל אותו חודש אוגוסט חם ומהביל גרתי פחות או יותר במעבדה שלי, ועל הפיגוע ליד בית הספר התיכון בירושלים שמעתי רק אחרי שראמי חזר.

"אתה נראה עייף." אמרתי לו אחרי שחיבקתי אותו, מאושר לחוש אותו שוב, "התגעגעתי נורא," הוספתי, בוחן בפליאה את פניו שנעשו רזות ושחומות יותר, מבחין לראשונה בנימי כסף דקים שנשזרו ברקותיו, "גם אתה התגעגעת אלי?" דרשתי לדעת.

הוא הנהן אמר שוב שלא הייתי צריך להטריח את עצמי לשדה התעופה, שאל איך מתקדם המחקר שלי ומה שלומי, העיר שאני נראה נורא חיוור, ושרזיתי, ואחר כך נרדם וישן עד שהגענו הביתה.

גם אני נסעתי לביקור מולדת, אבל רק בשנת תשעים ושבע, ועד אז כבר התמניתי למרצה מן המניין וקיבלתי קביעות בקורנל. ראמי לא הצטרף אלי כי בינתיים כבר קנינו בית עם חצר רחבת ידיים ואימצנו שני כלבים, והוא סירב להשאיר אותם בפנסיון. הביקור בארץ היה שוק רציני, הכל נראה שונה ומוזר, לא דומה בכלל לארץ שעזבתי מאחורי. אחותי הדקיקה והיפה הפכה לעקרת בית שמנמנה ועייפה, והורי שהיו כל כך נמרצים ופעילים תמיד, נעשו פתאום זקנים ושבריריים.

הם לא שאלו אותי שום דבר על חיי האישיים, ואני לא נידבתי מידע. רק אחותי משכה אותי הצידה אחרי סעודת ליל שישי אחת ושאלה אם אני עדיין עם הערבי הזה.

"כן." אמרתי, "וקוראים לו ראמי." הוספתי בתקיפות.

"ומה המשפחה שלו אומרת, הם יודעים עליכם?"

"כן, הם יודעים, אבל אני לא יודע מה הם אומרים, לא דיברתי אתם אף פעם, וחוץ מזה אבא שלו כבר נפטר."

היא נאנחה, "אתה מאושר מולי?" שאלה, "טוב לך?"

"כן, אני חושב שכן." השבתי אחרי דקה של מחשבה.

"זה מה שחשוב." פסקה אחותי, נישקה על לחיי, וחזרה למטבח, להכין קפה לאורחים.

נכתב על ידי , 21/7/2014 11:55  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אוהב חורף ב-22/7/2014 09:03
 



2.הכאב המתוק של האהבה


'הגן הקסום'

חוץ מגילה, אחותי הגדולה, אף אחד מבני משפחתי לא ידע למה החלטתי לעזוב אותם וללכת ללמוד דווקא בארצות הברית. מעולם לא גיליתי להם את כל האמת על עצמי ולפעמים צר לי שהם מתו בלי להכיר אותי באמת. הורי אהבו אותי בכל ליבם ותמכו בכל צעד שלי, אבל הם היו אנשים מסורתיים, אשכנזים שמרנים מהדור הישן. עם כל האהבה והמסירות שלהם כלפי הם תמיד היו עצורים ומאופקים בהפגנת רגשות. חיבוקים ונשיקות היו נדירים מאוד אצלנו, ודיבורים על מין, או אפילו על אהבה היו טאבו במשפחתי. לא פלא שנתקפתי חלחלה מעצם המחשבה של דיבור איתם על נטיותיי המיניות.

מעולם לא שוחחנו על כך אבל ידעתי שהם מניחים כמובן מאליו שאני אקים משפחה ברגע שאתבסס כלכלית, וסמכו עלי שעד אז אתנהג בתבונה ולא אסתבך עם בחורה לא ראויה, כלומר עם מישהי שהיא לא אשכנזייה כמותם, או חלילה לא ממשפחה טובה - שם קוד למשפחה משכילה ובעלת אמצעים כמו המשפחה שלנו. הרעיון שאסטה מהדרך שהם התוו עבורי כלל לא עלה בדעתם, ומהבחינה הזו נמצאתי באותה סירה עם ראמי שגדל במשפחה מוסלמית מסורתית שבה האב הוא השליט הבלתי מעורער, ועל פיו יישק דבר.

ראמי היה אמור להתחתן עם הנערה שהוריו אירסו לו, לגור סמוך להוריו, ולעבוד עם אביו בחנותו. מעולם לא עלה על דעתו של איש שהוא שואף לחיות חיים אחרים ולסטות מהנתיב שהותווה עבורו עוד לפני שנולד.

נפגשתי עם ראמי כי השתחררתי מהצבא כמה חודשים מוקדם מידי בעקבות מה שאימא שלי הגדירה בדיפלומטיות באזני השכנות כבעיות בריאות. האמת היא שסבלתי מהתמוטטות עצבים בגלל הפרידה המכאיבה מיונתן. נפגשתי איתו בטירונות ונפשי נקשרה בנפשו, לכאורה היינו חברים בלב ובנפש, יונתן אמר לי פעמים רבות שהוא לא היה עובר את הטירונות המפרכת בלעדיי ושאני החבר הכי טוב שלו, ומעולם לא שיער שאני רואה בו יותר מחבר טוב, שבעצם אני מאוהב בו בכל ליבי. במשך זמן רב מידי שעשעתי את נפשי בתקווה שאולי גם הוא... שיכול להיות שבסתר ליבו גם יונתן חש כלפי רגשות דומים. האשליה המתוקה הזו התנפצה כשיונתן סיפר לי, מחייך מאוזן לאוזן, שהוא התארס לחברתו, ושהם מתכננים להתחתן מיד עם סיום השירות הצבאי, ולכן לא יוכל לבוא איתי לטיול שתכננו לעשות יחד בתום הצבא. היום הסיפור הזה גורם לי לחייך בנוסטלגיה מתוקה מרירה, ולהתגעגע קצת לצעיר הרומנטי והלוהט שהייתי אז, אבל בזמנו, כשיונתן הראה לי בגאווה את תמונתה של ארוסתו - נערה צנועה וחסודה עם צמה ארוכה ועיני שקד שחורות לוהטות – שאלתי את נפשי למות.

אף אחד לא ידע למה אני מסתובב מדוכא, לא מצליח לישון ובקושי אוכל. שמרתי על סודי בקנאות ולא גיליתי אותו אפילו לקב"ן שאליו הופניתי אחרי כמה חודשים בהם הפכתי לאט לאט מצעיר מלא חיים ובריא לצל של עצמי. בסופו של דבר אושפזתי עם לחץ דם נמוך ותת משקל, ואחרי כמה ימים מתישים, רצופי בדיקות כואבות הצבא החליט לוותר על שירותיי, שיחרר אותי שחרור מוקדם ואיחל לי בהצלחה באזרחות.

הורי המודאגים לא משו ממיטתי, ואימא התעקשה לישון לצידי גם בלילות למרות שהאחיות רמזו לה בעדינות שבחור בן עשרים ואחת וחצי יכול בהחלט לעבור בשלום לילה בלי אימא. רק בלילה האחרון לפני השחרור מבית החולים הצליחה אחותי לשכנע את אימא לחזור הביתה ולישון כהלכה במיטתה כדי שיהיה לה כוח לבשל עבורי מעדנים, ולהכין כראוי את חדרי. אימא הסכימה רק בתנאי שגילה תישאר לצידי כל הלילה, ותשגיח עלי בשבע עיניים כי האחיות אמנם חביבות ומלאות רצון טוב, אבל עסוקות מכדי להשגיח כראוי על בנה היקר.

גילה נשבעה שלא תמוש ממני ותשמור עלי בשבע עיניים, ואמנם קיימה את הבטחתה, אבל בניגוד לאימא ולאבא שדאגו רק לבריאותי הגופנית ולא הפסיקו לנסות להלעיט אותי במעדנים כדי שאשמין ואתחזק, גילה זללה בעצמה את רוב השוקולד שאימא הטמינה במגירת ארון הלילה שלי, שטפה אותה בקולה, ואחר כך רכנה לעברי ושאלה אותי ישירות מה בדיוק הבעיה שלי ולמה אני מתנהג כמו פרימדונה.

"אני לא יודע... אני פשוט... יכול להיות שזה איזה וירוס או משהו, אני מרגיש קצת חלש ו..."

"די כבר מולי, מספיק לשקר, אתה יכול לספר סיפורים להורים ולרופאים, אבל אני מכירה אותך יותר מידי טוב."  

"את חושבת שאני סתם חולה מדומה?" נעלבתי.

"לא, אני בטוחה שיש לך איזה בעיה, אבל אל תנסה לספר לי, לאחותך הגדולה שמכירה אותך מהרגע שנולדת, שאתה לא יודע מה מציק לך."

"אל תדברי שטויות. אם הרופאים עוד לא יודעים אז איך אני יכול לדעת?"

"שמואל זילבר!" רעמה אחותי בתקיפות, "איך אתה לא מתבייש להיות שקרן כזה?" נזפה בי, מתעלמת לחלוטין מהכחשתי.

גילה מבוגרת ממני בארבע שנים, מעולם לא הצלחתי לשמור סודות מפניה, היא תמיד הייתה פיקחית ונחושה יותר ממני, ובסופו של דבר נשברתי וסיפרתי לה, רועד ומסמיק, את האמת המרה.

"שלא תעז לספר להורים שאתה פייגלה, זה יהרוג אותם." אמרה מיד אחרי שהבינה מה אני מנסה לספר לה, "וגם לא לעידו, הוא צעיר מידי להבין דבר כזה."

"איך אני יכול לשמור את זה בסוד מהם? הרי הם יצפו שאני אמצא מישהי ואתחתן, בסוף אני אהיה חייב לגלות להם את האמת."

"אבל אולי תשנה את דעתך בעוד כמה שנים? אולי, אחרי שתפסיק לאהוב את היונתן הזה, תפגוש מישהי שכן תאהב?"

"זה לא יקרה." נדתי בראשי לשלילה, "אני אוהב רק אותו וזה לא ישתנה לעולם, ואם אני אתחתן עם אישה היא תישאר בתולה כי אני לא יכול..." התחלתי להתייפח, וגילה המבוהלת ליטפה את לחיי, הגישה לי טישו, ונשבעה שהיא לא תגלה לאף אחד אף פעם מה סיפרתי לה, ועד כמה שידוע לי היא קיימה את הבטחתה עד עצם היום הזה.

אני לעומתה לא עמדתי במילתי, ושנה אחרי אותו לילה נורא חיבקתי בלהט גבר אחר שלא היה יונתן. הגבר ההוא היה ראמי, ואחרי שהוא סיפר לי שהוא אוהב אותי התוודיתי גם אני בפניו על אהבתי, התנשקתי איתו שוב ושוב, והייתי מאושר עד בלי די, ונחוש לא לוותר הפעם על אהבתי.

אחרי שחזרתי הביתה והחלמתי לגמרי סידרה לי אימא דרך מכרה שלה עבודה  זמנית במשתלת 'הגן הקסום' שהייתה שייכת לגיס של אותה מכרה. היא חשבה לתומה שיועיל לי לעבוד עבודה גופנית קלה באוויר הצח, להיות קרוב לטבע ולפגוש אנשים, ולא שיערה בנפשה שדווקא שם אפגוש את אהבת חיי, ושבגללו אנדוד למרחקים ואחזור הביתה רק ללוויה שלה.

ראמי הגיע לעבוד במשתלה בגלל אביו שרצה לפתוח גם הוא משתלה סמוך לחנות חומרי הבניין שלו. הוא חשב שזה יהיה רעיון טוב להניח לבנו הצעיר לקבל ניסיון מעשי בתחום הזה, ועל הדרך גם להרוויח קצת כסף, ולהתרחק מסינרה של אימו שלדעת אביו פינקה אותו יותר מידי.

מוזר כמה זמן לקח לי להבין שהבחור השחום, יפה העיניים והתלתלים שמשך את תשומת ליבי מהיום הראשון שלי במשתלת 'הגן הקסום' הוא ערבי, ושזו עשויה להיות בעיה. הוא דיבר עברית מצוינת עם מבטא מזרחי קל שנשמע לי סקסי מאוד, ומה שהטריד אותי בימים הראשונים הייתה השאלה אם גם הוא הומו כמוני, ואם הידידות שהוא מגלה כלפי פירושה שהוא מוצא אותי מושך כמו שאני מוצא אותו, או שכמו יונתן הוא רואה בי רק חבר טוב.

די מהר קלטתי שכן, גם הוא חובב גברים, ומה שטוב עוד יותר, אני מוצא חן בעיניו, והוא רוצה אותי כמו שאני רוצה אותו. הבנתי שהוא ערבי רק אחרי שהוא סיפר לי כבדרך אגב מה כתובתו, אבל עד אז כבר הכרתי אותו וחיבבתי אותו עד כדי כך שזה כבר לא היה משנה. אהבתי את חיוכו, את קולו, את הבדיחות הקטנות שהיינו מחליפים כל בוקר בפינת הקפה, ואחרי כמה ימים התמכרתי לריחו ולמגע ידיו, לנשיקותיו, ובהמשך גם לגופו החזק והיפה, ולהנאה שהסב לי חיבוקו.

רק אחרי שהצגתי את ראמי בפני אחותי שבאה יום אחד לאסוף אותי מהעבודה קלטתי את עומק הבעיה שאני נתון בה. היא אמנם נהגה בנימוס כלפי ראמי, חייכה ולחצה את ידו, ואחר כך נפרדה ממנו בחביבות, אבל ברגע שהיינו לבד נמחק חיוכה ופניה קדרו. "הראמי הזה, הוא לא סתם חבר לעבודה." קבעה בוודאות, "מה בדיוק הולך ביניכם?" לכסנה אלי מבט חשדני, ראתה את החיוך הרחב שעלה על פני ואת הסומק בלחיי והחווירה, "אני לא מאמינה, אתה והערבי הזה? השתגעת? לא מספיק שאתה הומו, איך אתה יכול? עכשיו אתה גם מתעסק עם ערבים?"

"לא, אני רק... ראמי הוא לא ערבים, הוא בחור נהדר והוא..."

"שתוק! אני לא רוצה לשמוע יותר כלום על העניין הזה! ירדת לגמרי מהפסים שמואל, ואני לא רוצה לדעת יותר שום דבר עליך ועל הערבי הזה." נאטמו פניה של גילה בעקשנות עוינת, ומרגע זה לא היה לי יותר אף אחד בעולם שיכולתי לדבר איתו באמת מלבד ראמי. 

נכתב על ידי , 17/7/2014 14:29  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עובר אורח ב-20/7/2014 22:06
 



1. הכאב המתוק של האהבה


אֶת הַכְּאֵב הַמָּתוֹק שֶׁל הָאַהֲבָה רוֹצֶה אֲניִ לָדַעַת שׁוּב, 
שׁוּב אֶת הַכְּאֵב שֶׁזְּמַן רַב לֹא יָדַעְתִּי.
נתן זך 

 

 

פרולוג

"תבטיח לי לחזור הביתה שאחרי שכל העסק הזה ייגמר." אמר ראמי פתאום, וקולו שנחלש מאוד לאחרונה נשמע הפעם ברור ופסקני.

"העסק הזה?" ניסיתי להרוויח זמן, "למה בדיוק אתה מתכוון ראמי?"

גבותיו היפות שנותרו, בניגוד לשערו שהאפיר, כהות ועבותות הצטופפו, מתקרבות זו לזו ורק קמט חד מפריד ביניהן – סימן למורת רוחו. "אתה יודע, חאלס עם כל ה..." הוא הניף את ידו שהמחלה איכלה את כל הבשר שעליה בתנועה סיבובית שכללה את כל החדר הקטן בו שכב, "כל ההצגה המיותרת הזו."

"תשמע חביבי," הנחתי יד על זרועו שהפכה גרומה עד כאב.

"לא, אתה תשמע." הפסיק אותי ראמי בקוצר רוח, "אני הולך למות בקרוב, ואם לא היית יהודי עקשן כזה כבר מזמן הייתי מת."

"די ראמי," התחננתי ועיני התמלאו דמעות, "אל תדבר ככה."

"בסדר, אני שותק." הוא פקח את עיניו, העיניים הכהות והיפות האלו שלפני שנים כל כך רבות קדחו נתיב הישר לנשמתי, "אבל קודם תבטיח לי שאחרי שהכל ייגמר תחזור הביתה."

"אני לא רוצה לדבר על זה." עצמתי את עיני, וגיששתי כעיוור אחרי כף ידו שעדיין היה בכוחה לנחם ולעודד אותי.

הוא נאנח ושילב את אצבעותיו החמות באצבעותיי, "אנא בחיבק שמואל." אמר בערבית, "ובגלל זה," המשיך בעברית, "אני רוצה שאחרי שאני כבר לא אהיה תחזור הביתה, חיית מספיק זמן בגלות."

"לא הייתי בגלות." התקוממתי, "כבר הסברתי לך שזה לא נחשב גלות כל זמן שאני אתך."

"אתה כזה יהודי עקשן," הצטחק ראמי, ומעך את כפי בכפו, "תבטיח לי." דרש.

"טוב, בסדר, נודניק אחד." ויתרתי, והוא צחק צחוק קל שהפך לשיעול שהתדרדר להשתנקות מפחידה, ומיד התפרצה לחדר האחות הרוסייה השמנה עם הצלב הענקי וגירשה אותי החוצה.

שבוע אחרי השיחה הזאת הוא הלך לעולמו, ניצל את התנומה שאחזה בי בעודי יושב לצד מיטתו ומשגיח עליו, וקצת לפני שעלה השחר הסתלק לו לעולם שכולו טוב, משאיר אותי בודד ובגלות.

 

היציאה לגלות הייתה הרעיון שלי. ראמי, מותש מרוב ויכוחים ומריבות עם אביו השתלטני כבר היה מוכן לוותר עלינו, לשכוח אותי ולהתחתן עם הנערה היפה שהוריו אירסו לו כשעוד היה נער מתבגר, או לחילופין להתאבד. "נוכל למות יחד כמו רומיאו וג'ולייט." הציע, והשעין את ראשו על כתפי.

"בשום פנים ואופן לא." התרגזתי, אחזתי בכתפיו וניערתי אותו, "אני לא רוצה למות, אני רוצה לחיות, ואני רוצה לחיות אתך."

"גם אני, אבל זה אי אפשר, למה אתה לא מבין את זה?" נאנח ראמי והשתטח על המיטה החורקת שהעמידה לרשותי בעלת הבית האנטיפתית שלי, "תחבק אותי, קר לי." ביקש. כרכתי את זרועותיי סביבו ושפשפתי את גבו, "אנא בחיבק." מלמל ראמי, מנומנם כמו תמיד אחרי התעלסות. גם אני אהבתי לישון בזרועותיו אחרי מעשה האהבה, אבל הדאגה לעתיד לא הניחה לי לשקוע בשינה. "אנחנו חייבים לחשוב על איזה פתרון." אמרתי בתקיפות, "ואני לא מתכוון להתאבדות." הוספתי ליתר ביטחון. הנטייה של ראמי לוותר ולהיכנע כשהלחץ היה גדול מידי בשבילו הרגיזה אותי לפעמים, אבל גם מילאה אותי רגשות רוך ודאגה כלפיו. למרות שהיה מבוגר ממני בשנתיים ופיזית הוא היה חזק ושרירי ממני הייתה בו מין עדינות רכה ומתמסרת, וגישה כנועה וותרנית, כמעט פטליסטית לחיים שגרמה לי לחוש לעיתים כמו המבוגר האחראי מבין שנינו.

"למה אתה מוותר תמיד לכולם?" הייתי מתרגז עליו לפעמים, "תהיה גבר, תילחם, למה שלא תגיד להם שלא בא בחשבון ואתה לא רוצה להתחתן, תעמוד על שלך."

"כמוך אתה מתכוון?" חייך אלי ראמי, "אבל סמי, אם גם אני הייתי עקשן כמוך היינו רבים כל הזמן, ואתה כבר לא היית אוהב אותי יותר."

"יכול להיות." הסכמתי בלית ברירה, והמשכתי לחפש פתרון שנמצא לבסוף כמעט בדרך אגב כשקיבלתי במפתיע תשובה חיובית מאיזה אוניברסיטה נידחת אחת בארצות הברית ששלחתי אליה פעם, לפני כמעט שנה, בקשה להתקבל כסטודנט לתואר שני במטלורגיה.

"מברוק סמי." התאמץ ראמי לשמוח בשמחתי, "עדיף שתיסע לאמריקה עוד לפני החתונה שלי, ככה יהיה לשנינו קל יותר." הוסיף בגבורה, אבל זוויות פיו המלא, היפה, רטטו כאילו התאפק לא לבכות.

"טיפש אחד." נזפתי בו, "אתה חושב שאני אסע בלעדיך? לא! שנינו ניסע לאמריקה, נברח מהארץ המשוגעת הזו וסוף סוף נתחיל לחיות."

"נברח, נעזוב את הארץ?" נבהל ראמי, "אבל..."

"שום אבל, זה הפתרון היחיד."

"אבל איך... מה נעשה שם? וחוץ מזה אבא שלי לא יסכים לתת לי לנסוע, ואימא תבכה, אני לא יכול לעזוב אותה." ראמי היה קשור מאוד לאמו, והמחשבה שיצער אותה הכבידה עליו מאוד.

"אתה חייב ראמי." הקשיתי את ליבי, "אתה יודע מה יקרה אם לא תבוא איתי, יכריחו אותך להתחתן ואף פעם לא נוכל להיות יותר יחד."

"אבל מה אני אעשה שם, באמריקה?" תלה בי ראמי מבט מודאג.

"מה שכולם עושים, תמצא עבודה ותחייה, ואחרי שאני אגמור את הלימודים גם אתה תלמד משהו, למה לא?"

"כן, אבל..."

"בלי אבל, מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה לסדר לשנינו ויזה לארצות הברית ולקנות כרטיסים."

"אני לא צריך ויזה," הפתיע אותי ראמי, "כבר יש לי אחת שטובה עד שנת אלפיים."

"באמת?" נדהמתי וגם קינאתי מעט, "איך זה יכול להיות?"

"כשהייתי בן שש נסעתי עם אימא ועם אחותי הגדולה לאמריקה כדי להיות בחתונה של הדוד שלי, אחיה של אימא." הסביר ראמי, "היינו שם איזה חודש," הוסיף, "וכל הזמן ירד גשם והיה לי קר ומשעמם ונורא התגעגעתי הביתה."

"אל תדאג." חיבקתי אותו, "רק תשיג לי את הוויזה שלך, ואני כבר אחמם אותך ואדאג שלא יהיה לך משעמם."

השגת הוויזה התבררה כעניין בעייתי במקצת כי ראמי סירב בתקיפות מפתיעה לחטט בניירות של אביו ולגנוב אותה. "אבל זאת לא גניבה." התווכחתי אתו, "הרי זו הוויזה שלך, אז מה הבעיה?"

"אני לא יכול לעשות דבר כזה." התעקש ראמי, "אני פשוט לא מסוגל לחטט לו בכספת כמו גנב, למה שאני לא אבקש ממנו שייתן לי אותה?"

"ומה אם הוא לא יסכים, ומה אם הוא יחשוד בך? מה תגיד לו אם הוא יישאל למה אתה צריך פתאום את הוויזה שלך?"

"אל תדאג אני לא אבקש רק את הוויזה אלא את כל המסמכים שלי, ואם הוא יתחיל לחקור אותי... יהיה בסדר, אני כבר אחשוב על משהו." הבטיח ראמי, ויום אחר כך התקשר אלי בהפסקת הצהריים של אביו - בתקופה ההיא הוא עבד אצלו בחנות -וסיפר לי, מאושר מאוד, שאביו נתן לו את הוויזה ואת הדרכון שלו שנמצא עדיין בתוקף, ואפילו שיבח אותו שהוא מתחיל סוף סוף להיות גבר ודואג לבדו לניירות שלו.

חודש אחר כך יצא ראמי מביתו, לכאורה כדי לבקר אצל חבר, ואחרי שנישק לפרידה את אמו והבטיח לה לא לחזור מאוחר מידי עלה על מונית ונסע לשדה התעופה, שם המתנתי לו עם שתי מזוודות, אחת בשבילי ואחת בשבילו, ועם כרטיסי הטיסה שרכשתי לשנינו, ושעה אחר כך עלינו על מטוס ויצאנו יחד לגלות.

נכתב על ידי , 14/7/2014 03:42  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-18/7/2014 15:52
 





106,100
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ