לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 9

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2015

2. געש


"איזה אמת? למה אתה..." התחילה מירי לשאול, ואז צלצל הטלפון הנייד שלה בצלצול המיוחד שהיא ייעדה לבנם הצעיר, אייל. מירי העיפה מבט מודאג בשעון הקיר הגדול שחלש על הסלון שלהם, צופפה את גבותיה בדאגה ומיד חשה אל הנייד שלה שהיה מונח על השידה בכניסה, מחובר למטען שלו.

"איילי חמוד, מה קרה? אתה בסדר? למה אתה מתקשר בשעה כל כך מאוחרת?" המתה מירי בטון הקול הרך ששמרה אך ורק לצעיר בניה, קול שהפך באחת לצעקה מבוהלת, "מה?! באיזה בית חולים? אל תגיד לי להירגע, ולא, אני לא מוכנה לתת לך את אבא, תגיד לי מיד מה קרה!" תבעה בקול חד ומבוהל שרטט על סף היסטריה חסרת שליטה.

גידי חש אליה, אחז בה מקיף את מותניה ביד אחת, ובעודו תומך בה חילץ מידה הרוטטת את הנייד הקטן והמיושן שלה, "איילי, זה אבא, מה קרה חמוד? איפה אתה?"

"אני במיון חיילים של רמב"ם, נפצעתי קצת בתאונה, אבל זה לא משהו רציני באמת,

הנה, תדבר עם הרופא."

לרופא היה קול צעיר ועייף ומבטא ערבי קל, והוא עשה כמיטב יכולתו להרגיע ולעודד בעוד הוא מסביר שאייל נפל מקומה שלישית וקיבל מכה חזקה בראשו ובגבו, ועמוד השדרה שלו נפגע ולכן... "הנה, תדבר עם..." העביר את הטלפון לאדם אחר. גידי מצא את עצמו מדבר עם מישהו שהציג את עצמו כעודד, חוקר מצ"ח, שהודה שהוא לא יודע מה בדיוק קרה לאייל, אבל הבטיח לחקור, לברר ולדווח את כל מה שהוא יגלה, בינתיים מירי התאוששה מספיק כדי לחטוף מידו של גידי את הטלפון ולצעוק לתוכו, "איילי, הכל יהיה בסדר, אנחנו כבר בדרך אליך חמוד, תחזיק מעמד." היא סגרה את הטלפון והשליכה אותו לתיקה, נעלה בחיפזון את נעליה והאיצה בגידי למהר כבר כי הילד צריך אותם.

"אולי כדאי שניקח בשבילו כל מיני דברים?" הציע גידי, "בגדים, מברשת שיניים, וכדאי שתיקחי גם את המטען שלך, ואל תשכחי מעיל, בלילה עדיין קריר."

בעוד הם מתארגנים נעצר מול ביתם רכב של משטרה צבאית וחייל וחיילת ירדו ממנו ונכנסו לחצר שלהם. התברר שקצין העיר שלח אותם כדי להציע להם הסעה לבית החולים, "אנחנו גם נחזיר אתכם הביתה ברגע שתרצו." הבטיח החייל הצעיר והרציני שנהג, משאיר לקצינה הצעירה והנאה שליוותה אותו את מלאכת ההסברים וההרגעה.

היא לא ידעה כמעט כלום, רק שהייתה תאונה, אייל נפל מחלון בקומה השלישית ואיבד את הכרתו לכמה דקות. החובש שהוזעק אליו החליט לא לקחת סיכונים והחליט להחישו למיון, אבל מאחר ואייל התחיל להתלונן על כאבים עזים בגבו ועל תחושת נימול בכפות רגליו התקשר החובש המבוהל לבית חולים רמב"ם, בית החולים הצבאי הקרוב ביותר לבסיס, וביקש שישלחו לו אמבולנס שיפגוש אותו בדרך ויאסוף את אייל לבית החולים, וכך היה. "מזל שהכל קרה בלילה וכמעט לא הייתה תנועה על הכביש." סיכמה הקצינה הצעירה את דיווחה.

גידי ומירי הקשיבו לה בשתיקה כשהם יושבים במושב האחורי של המכונית, צמודים זה לזה, שקטים ומבוהלים, מתאמצים בכל כוחם להישאר רגועים ולשלוט בפחדיהם. האיפוק שלהם התפוגג כשהם הגיעו סוף סוף למיון והתבשרו שאייל איבד שוב את הכרתו והוא עובר בדיקות בטיפול נמרץ, ולא, הם לא יכולים לראות אותו עדיין.

"הלך לי הילד, הוא יישאר צמח." ייבבה מירי וכבשה את פניה בחזהו של גידי שהיה מבוהל בדיוק כמוה, וכבר ראה בעיני רוחו את בנו הצעיר יושב בכיסא גלגלים. כל החלומות שחלם עבורו, העתיד המזהיר שצפה לבנו הצעיר והמוכשר, הכל נגמר ולא ישוב עוד.

הרופא הערבי הצעיר ששוחח אתם בטלפון יצא אליהם והזמין אותם לבוא לראות את בנם. "הוא מורדם." הסביר להם כשהוליך אותם במסדרון ארוך וחסר חלונות לחדר גדול, מלא מיטות שהיו מופרדות זו מזו בווילונות בד מודפסים בדוגמת פרחים חומים מכוערים.

אייל נראה רגיל לגמרי חוץ משריטה קלה על מצחו ומחט האינפוזיה שהייתה תקועה בשקע מרפקו. על אצבעו היה קליפס גדול ירוק שהיה מחובר בכבל לצג מסתורי שהיה תלוי מעל לראשו. פניו היו שלוות מאוד, ונראה היה שהוא פשוט ישן. מירי וגידי ליטפו אותו בעדינות וניסו להרגיע זו את זה שהוא נראה סך הכל טוב, ואולי בכל זאת יש תקווה.

הם נשארו בבית החולים עד הבוקר, שתו קפה גרוע מהאוטומט וניסו לדלות עוד מידע מהרופאים שחלפו הלוך וחזור בחדר ההמתנה. אחרי שמשמרת הלילה התחלפה זימן אותם מנהל מחלקת הטיפול הנמרץ לחדרו והסביר להם לאט ובסבלנות שאייל נפל על גבו, שבר את עצם הזנב, סדק שתי חוליות מותניות וקיבל מכה חזקה בראשו. "הוא סובל מזעזוע מוח די חמור, ובגלל הטראומה כל האזור נפוח עכשיו ולכן קשה מאוד לדעת מה מידת הנזק שנגרם לו. רק בעוד שבועיים בערך נדע מה קורה ואם הוא יצא מזה. בינתיים הוא מורדם ואנחנו משגיחים עליו ומקווים לטוב."

"על איזה נזק בדיוק אנחנו מדברים?" שאל גידי וגישש אחרי כף ידה של מירי שבכתה בשקט לתוך הטישו שלה.

"חבלה בעמוד השדרה עלולה לגרום לשיתוק והמכה שהמוח ספג..." הרופא, גבר לא צעיר אבל דק גזרה ונאה, שערו כסוף ועורו שחום, הביט בהם באמפתיה, "קשה מאוד לנבא במקרים כאלה, עדיף לחכות עוד כמה ימים." סירב לפרט.

"לחכות למה?" התפרצה מירי והשליכה את הטישו הלח והמעוך על הרצפה, "לחכות עד שתחזירו לנו אותו משותק ובקומה?"

"גם זה עלול לקרות." אמר הרופא בקול רך והגיש לה טישו חדש, "אבל הוא בחור צעיר ובריא ובהחלט יכול להיות שבעוד כמה ימים הוא יתאושש ויחזור לעצמו, לגוף האנושי יש כוחות ריפוי מופלאים." העיר באופטימיות, והציץ בחטף בשעונו.

"מה אנחנו יכולים לעשות בינתיים?" שאל גידי וקם, אוחז במרפקה של מירי ומקים גם אותה.

"קודם כל לכו הביתה, תאכלו ארוחת בוקר טובה, תעשו מקלחת ותנוחו, ואחר כך תודיעו לכל מי שצריך להודיע על המצב של אייל ותארגנו משמרות של קרובי משפחה וחברים שיישבו ליד המיטה שלו, תדברו איתו, תשמיעו לו מוזיקה שהוא אוהב, תקריאו לו סיפורים ותקוו לטוב." חייך אליהם הרופא בעידוד, והוליך אותם החוצה.

 

"מה קורה אתך? למה לא שומעים ממך לאחרונה?" סימס עמית לגידי שניצל את היעדרותה של אשתו ששהתה עם אייל והתקשר אליו. "כמעט סיפרתי לה, הייתי ממש ממש קרוב לצאת לחופשי, אבל שנייה לפני שפתחתי את הפה אייל, הבן הצעיר שלי, התקשר מבית החולים ופוף, כל העולם שלנו התהפך."

"אז אני מבין שאין טעם לקבוע אתך פגישה בגעש?" הסיק עמית במעשיות, "חבל, דווקא ממש יפה עכשיו על החוף."

"איזה חוף ואיזה נעליים?" התחיל גידי להתעצבן, "אתה לא מבין שהילד שלי שוכב מורדם בבית חולים ויש מצב שהוא יישאר משותק?"

"כן, סיפרת לי, אבל..."

"שום אבל עמית," נזף גידי בצעיר ברשעות, "אתה לא מבין שהילד שלי מאושפז במצב קשה, אשתי שבורה לגמרי, כל המשפחה מרוסקת בגלל האסון שנפל עלינו וכל מה שיש לך בראש זה לבלות בגעש?"

"סליחה," לחש עמית בשפלות רוח, "אני באמת מצטער." הוסיף.

"זה בסדר, אני פשוט נורא עצבני מאז שזה קרה." התנצל גידי, נזכר באיחור עד כמה עמית צעיר, צעיר כמעט כמו אייל, "לא ישנתי מספיק בזמן האחרון ואני... טוב, אני חייב לטוס לבית החולים להחליף את מירי, ביי עמית."

 

שבוע אחר כך הגיע גידי למשמרת הערב שלו בבית החולים וגילה בחור זר יושב על מיטתו של אייל, מלטף בעדינות את כף ידו ומשוחח איתו בהתלהבות. אייל המשיך לישון, אבל זה לא הפריע לצעיר השחום והנאה לגעת בו, לחייך אליו ולדבר איתו במרץ. כשהבחין בגידי שנכנס חרש לחדר קפץ בבהלה ושמט את ידו של אייל על השמיכה.

"זה בסדר, זה רק אני, אבא של אייל." חייך אליו גידי והושיט לו את ידו ללחיצה, "גידי." הציג את עצמו.

הצעיר לחץ את ידו בהיסוס, "אני יוני." מלמל בביישנות.

"שלום יוני." אמר גידי במאור פנים, "אתה חבר של אייל? מהצבא אולי? אתם משרתים יחד?"

"שירתנו יחד, אבל כש... כשזה קרה," הפנה מבט לעבר אייל הישן, "הייתי בחופשת שחרור, רק אתמול שמעתי שהוא בבית חולים, אחרת הייתי בא עוד קודם."

"הייתם חברים טובים?" חקר גידי בלהיטות, "אולי אתה יודע איך זה קרה? למה הוא נפל מהחלון?"

"לא, אין לי מושג." השיב יוני והוסיף מנוד ראש נמרץ לתוספת הדגשה, אבל פיו המלא שנקפץ במתיחות, והסומק האדום כהה שהציף את לחייו השחומות כשהשפיל את מבטו, נמנע מלהביט בעיניו, עוררו בגידי חשד שהצעיר משקר לו.

"אתה בטוח יוני?" שאל בקול עדין, "אף אחד לא סיפר לך שום דבר?"

"האמת ששמעתי כל מיני שמועות." הודה יוני וצנח מותש על כיסא פלסטיק, "אבל... אני ממש מצטער גידי, אני לא יכול לפרט יותר."

"למה? מה, זה סוד?"

"כן," הנהן יוני, "בדיוק ככה, זה סוד."

"אולי תגלה לי אותו? אני מבטיח לא לגלות."

"הייתי שמח לגלות לך את הסוד, אבל לצערי זה לא הסוד שלי אלא של אייל, ואני לא יכול לגלות אותו בלי רשות ממנו והוא..." שניהם הפנו את מבטם לעבר מיטתו של אייל שנאנח כאילו חש במבטים שנחו עליו, עפעפיו העצומים רפרפו לרגע, פיו התעקם קצת במעין חיוך, ואחר כך חזר לשלוותו הרגילה. 

 

נכתב על ידי , 1/4/2015 22:37  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-2/4/2015 06:54
 





108,785
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ