לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 9

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2014

5. מה אתה אוהב יותר?


לחזור לשוק

במשך כמה שבועות, תוך שאני ממתין לעצמותיי השבורות שיתאחו סוף סוף, ניהלתי עם עצמי ויכוח פנימי ער - זה רק נדמה לך, אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שאתה באמת מרגיש ככה, זאת אומרת, בטח שאתה אוהב אותו, הוא חבר טוב ובן אדם מקסים ומדהים, אבל לא יכול להיות שאתה מרגיש כלפיו אהבה רומנטית, למען השם, הוא גבר, בדיוק כמוך, ואתה לא הומו, ולכן אתה לא יכול להרגיש אליו מה שהרגשת לבחורות. קח למשל את עלמה, חיית אתה מעל שנתיים, סבלת למענה את החתולים הסנובים שלה... ישנת איתה, עשית איתה סקס, התנשקת איתה, אתה יכול להגיד בכנות שאתה מרגיש כלפיו את מה שהרגשת כלפיה? ברור שלא, נכון? נכון, כי אותו אני באמת אוהב, ואותה... נו, מה? מה הרגשת כלפיה באמת? הרגשתי שאיתה אני עושה מה שמצופה ממני, שהיא סוג של חובה שאני אמור למלא כגבר, לא שסבלתי איתה, אבל האמת שלא באמת התגעגעתי אליה כשהיא לא הייתה, והיום האהוב עלי ביותר בשבוע היה יום שלישי, ביום הזה היא הייתה נוסעת מוקדם בבוקר לשיעור יוגה ואחר כך ללימודים בסמינר אורנים, ומשם לביקור אצל סבתא שלה בבית אבות בטבעון, שאחריו היא כבר הייתה קופצת לאכול אצל הוריה ברמת ישי. בימי שלישי היא הייתה חוזרת ממש מאוחר, ולפעמים אפילו נשארת לישון אצל ההורים, ולי הייתה מיטה שלמה להתרווח בה. יכולתי לאכול בסלון בתחתונים, ולראות פורנו... עלמה תיעבה פורנו וטענה שהוא משפיל ומחפיץ נשים, אבל אני בכלל לא שמתי לב לנשים אלא רק... לא! זה לא נכון, סתם נדמה לי, וחוץ מזה זה לגמרי טבעי להשוות ולנסות ללמוד טכניקות חדשות, אני בטוח שכולם עושים ככה, נשים בודקות נשים אחרות וגברים בודקים גברים אחרים, נכון?

הלוואי והיה לי את מי לשאול, אבל את מי אני יכול לשאול? אין לי ממש חברים, לא כאלה שאפשר לדבר אתם על נושאים עדינים מהסוג הזה, היחיד שאני יכול לדבר איתו על הרגשות שלי הוא איתי, אבל אם אני אספר לו שאני מתגעגע אליו בימים שהוא נוסע למשרד לעבוד, ששיא היום שלי הוא לשבת לצידו על הספה ולראות טלוויזיה, שאני מתגעגע לטיולים איתו ועם פרנקו, שהוא היחיד שמצליח להרגיע אותי, להצחיק אותי, ולנחם אותי כשאני נטרף משעמום ומדאגה, הוא בטח יחשוב שיצאתי מדעתי. זהו, זה ההסבר, אני מרגיש את הרגש האידיוטי והלא מתאים הזה כלפיו כי אני תקוע בבית כבר מעל חודש, אני משועמם ולא רואה כמעט אף אחד אחר חוץ ממנו. נו, בטח, לרבוץ כל כך הרבה זמן בבית ועוד בגבס יכול להטריף כל אחד, אני צריך להירגע ולחכות בסבלנות עד שיורידו לי את הגבס. ברגע שאני אוכל לחזור לעבודה, לראות אנשים, לנשום אוויר אני מיד אתחיל לחפש שוב זוגיות. העולם מלא רווקות שמתות להתחתן ובאמת שהגיע הזמן להפסיק עם השטויות, להפוך לבן אדם בוגר ורציני, ולהביא להורי נכדים. הרי לא אשאר לגור כל החיים עם איתי, נכון, זה כיף ונעים, ואני ממש אוהב... לא, אל תגיד אוהב, אני מחבב אותו, מעריך אותו, מתגעגע אליו כשהוא לא בבית, אבל לא אוהב, אוהב זה מה שמרגישים רק לנשים דביר, רק הומואים אוהבים גברים, ואתה לא הומו ואל תשכח את זה.

אחרי שישה שבועות שחלפו לאט מידי הורידו לי סוף סוף את הגבס מהרגל ומהיד. חגי גייס שוב את שלומי עם המסחרית של גיסו כדי להביא אותי לבית החולים, וישב לצידי, כתפו מתחככת בשלי כשאח רוסי שמן ועליז ניסר מעלי את הגבס במסור רעשני ומפחיד, מבטיח לי תוך ניסור שהוא יודע מה הוא עושה, ואין לי מה לחשוש, אני אפילו לא אשרט. הוא צדק, המסור אפילו לא דגדג אותי, זרועי ורגלי נחשפו במלוא הדרן, חיוורות ורזות ומוכתמת בשיירי גבס. הרופא כבר הסביר לי שייקח זמן עד שאוכל לחזור וללכת כרגיל, ועלי לעשות פיזיותרפיה עד שרגלי וידי ישובו לתפקד כרגיל, ובינתיים אני צריך לקנות מגף פלסטיק מיוחד שיתמוך ברגלי נטולת הגבס ולהיזהר מאוד לא לאמץ את ידי. אין לי מושג איך הייתי מסתדר לבד, מזל שאיתי טיפל בכל הפרטים הקטנים והמרגיזים של חיי - הוא זה שנסע איתי לקנות את המגף הארור הזה שעלה הון, הסיע אותי לפיזיותרפיה, סידר את כל הבירוקרטיה עם הביטוח והמשטרה ועם קופת חולים ששילמה לי לבסוף החזר על רוב הכסף שעלה המגף, והכי חשוב - הקפיד שאעשה את התרגילים המשעממים והמרגיזים שהורו לי לעשות כדי לחזק את היד והרגל. ביום שחזרתי סוף סוף לעבודה הוא אפילו אפה למעני עוגה ענקית עם ציפוי שוקולד לחלק לעובדים לאות תודה על שהתקשרו אלי כל כמה ימים לשאול לשלומי, ולספר לי שהם מתגעגעים אלי ומחכים בקוצר רוח לשובי.

"החבר'ה בעבודה השתגעו על העוגה שלך." סיפרתי לאיתי שהפתיע ובא לאסוף אותי מהעבודה במכונית פז'ו קטנה, צהובה ומבריקה מניקיון. "איזו מכונית מדליקה, של מי היא?"

"שלי." חייך איתי בשביעות רצון, "הפתעה בשבילך."

"מה? קנית מכונית? מתי? למה לא סיפרת לי כלום? איך אתה יכול להרשות לעצמך לקנות מכונית?"

"המכונית לא ממש יקרה, היא רק נראית ככה." חייך איתי, מרוצה מהתרגשותי, "ואם תעזור לי עם ההוצאות על הדלק והביטוח נוכל להרשות אותה לעצמנו."

"באמת?" התמלאתי שמחה ואסירות תודה, "נהיה שותפים במכונית?"  

איתי הנהן בחיוך, וכשהצעתי לתרום לטובת רכבנו החדש את סכום הכסף הצנוע שקיבלתי מהביטוח בעבור הקטנוע שלי התרחב חיוכו עוד יותר. "קיוויתי שתציע את זה, זו אחת הסיבות שהחלטתי לקנות מגל את המכונית שלו, כדי להיות בטוח שלא תקנה עוד אופנוע." הוא התניע את המכונית, והציץ בזהירות במראה לפני שיצא ממגרש החנייה, "אתה מבטיח לי שבחיים לא תעלה שוב על אופנוע?"

"בסדר." הסכמתי, "אני אתרחק מאופנועים בתנאי שתגלה לי מי זה גל?"

"אה, גל..." סומק ענוג עלה בלחייו, "הוא סתם בחור אחד שפגשתי במקרה בעבודה, הוא קליינט שלנו וכששמעתי שהוא מוכר את המכונית שלו התחלנו לשוחח, ומפה לשם..." הוא גיחך קלות והסומק שעל לחייו העמיק.

"מה מפה לשם?"

"מפה לשם גיליתי שהוא הומו ושהוא פנוי ומעוניין, מחר יש לנו דייט."

"דייט? גם הומואים יוצאים לדייטים?"

"בטח, למה לא? נלך לסרט ואחר כך אולי לבית קפה, מאז שתמיר הסתלק חייתי בשממה רומנטית, הגיע הזמן שאני אחזור לשוק." הצהיר איתי באומץ, "והאמת דביר, גם לך לא יזיק להתחיל לבלות קצת. גל סיפר לי שיש לו איזה חברה טובה שמתאוששת מפרידה ורוצה שוב לצאת עם גברים, רוצה שאני אסדר לך פגישה איתה?"

"כן, למה לא? בכייף, אולי אפילו נצא יום אחד לפגישה מרובעת?"

"כן, בטח," זקף איתי את גבו, החליק בכפו על בלוריתו, ולכסן אלי מבט נועז, "אני אשמח מאוד."

למחרת נסע לו איתי לפגישה שלו עם גל בעוד אני ובלנקו ממתינים לו יחד על הספה, בלנקו ישן לו בנחת, נוחר קלות, ואני בהיתי בטלוויזיה הענקית שלנו, מחליף ערוצים בעצבנות ואוכל בשקט את הלב. שיננתי לעצמי שוב ושוב שאני שמח שהוא יוצא לדייט, שזה נהדר, ושאני מאחל לו בילוי מוצלח, ושיהיה נפלא אם הוא וגל יידלקו אחד על השני כי באמת הגיע הזמן שהוא ימצא זוגיות חדשה, או לפחות שיהיה לו קצת סקס מוצלח, ואסרתי על עצמי בתוקף לקנא.

איתי הגיע קצת אחרי חצות והתפלא לגלות אותי על הספה. "מה, חיכית לי? לא היית צריך."

"מה פתאום חיכיתי?" פיהקתי, מעמיד פנים שזה עתה התעוררתי, "סתם נרדמתי על הספה, נו, איך היה, נהנית?"

"היה נחמד מאוד." אמר איתי במין חביבות נטולת התלהבות שמילאה אותי שמחה זדונית, "וביום שישי נצא שוב." הוסיף, "ואם אתה מסכים נצטרף גם אותך ואת נועה."

"נועה זאת החברה שלו שרוצה לחזור לשוק הבשר הרומנטי? לאן נלך?"

"גל הציע שנלך להופעה של להקה ששרה שירים איריים באיזה פאב בחיפה, אחיו הוא היחצן שלהם ויש לו כרטיסים חינם, נועה אוהבת מאוד מוזיקה אירית, וגם לי אין שום דבר נגדה, מה דעתך?"

"גם לי אין שום דבר נגדה, ואם זה בחינם עוד יותר טוב, תגיד, יש לך מושג איך הנועה הזאת נראית?"

"לא, אבל היא חברה של גל בפייס." שלף איתי את הסמרטפון שלו ואחרי כמה שניות איתר את נועה, חברתו של גל שנראתה לא רע בכלל - צעירונת עגלגלה וחייכנית. "היא נראית חמודה מאוד." חיווה את דעתו, "וזה גל." דפדף והעלה תמונה של גבר צעיר, שחום ושרירי, לבוש חולצה הדוקה על פטמותיו, מחייך חיוך שחצני למצלמה.

"בחור יפה." אמרתי בנימוס, שונא אותו ממבט ראשון.

"כן, הוא בחור נאה מאוד." הסכים איתי, נשמע כבוי קצת, "והוא בהחלט מודע לזה." הוסיף ביובש, ופנה לחדרו.

 



נכתב על ידי , 20/11/2014 23:16  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מוטי ב-21/11/2014 17:14
 



4. מה אתה אוהב יותר?


חולה עליך

אחרי שתם העינוי של הקיבוע הושבתי בכיסא גלגלים והרופא דרש ממני להתקשר למישהו ממשפחתי שיבוא לאסוף אותי. "מה, לא מאשפזים אותי?" נדהמתי.

"למה שנאשפז בחור צעיר ובריא כמוך?" השיב לי הרופא בשאננות, ואחרי שהסביר לי בסבלנות שאין מה לעשות איתי בינתיים ומיותר לאשפז אותי כי צריך לחכות עד שהנפיחות תרד, ורק אז יבדקו אותי שוב ויחליטו אם צריך לנתח אותי או שהשבר מתאחה יפה בלי עזרה, הניח על ברכי את התרמיל שלי וביקש שאדאג לארגן לעצמי פינוי מהמיון ושאחזור בעוד כעשרה ימים לביקורת. למרבה הפליאה התברר שהנייד שלי עבר את התאונה בשלום ובעוד אני מתלבט למי להתקשר קודם, לאבא שנמצא עכשיו בדרך מהעבודה, או לאימא שבטח מחממת עכשיו את ארוחת הערב, הנייד שלי צלצל ואיתי שאל מה קרה לי שעוד לא חזרתי לארוחת ערב, ולמה אני מתעכב?

"אה... תראה, אל תיבהל, אבל עשיתי תאונה קטנה עם האופנוע." השבתי בזהירות, "אני נמצא עכשיו במיון." הוספתי, מצפה לשטף של תוכחות ונזיפות. איתי הפתיע ואחרי שתיקה קצרה שאל רק באיזה בית חולים אני נמצא ואם אני מסוגל ללכת?

"אני ברמב"ם, ולא, אני לא יכול ללכת, שברתי את הקרסול ואת היד, אני בגבס והרופא אמר שמזל שלבשתי קסדה כל כך טובה כי אחרת... תגיד, אתה חושב שתוכל להזמין לי מונית שתיקח אותי הביתה?"

"מה, לא מאשפזים אותך?" נדהם איתי.

"לא, הם אומרים שחוץ מהשברים אני בסדר גמור, ובין כה וכה אין מה לעשות איתי עד שהנפיחות באזור השברים תרד, ורק אז אולי ינתחו אותי."

"אני מבין." אמר איתי בשלווה, "בסדר, אל תדאג, הכל יהיה בסדר." הבטיח וסגר.

חצי שעה אחר כך הוא הופיע יחד עם בעל הבית שלנו שלחץ את ידי בחמימות, אמר לי לא לדאוג, הבטיח לי שהכל יהיה בסדר גמור, ובעזרת איתי גלגל את כיסא הגלגלים שלי עד למכונית מסחרית לבנה שחנתה בצורה לא חוקית מול המיון. השומר בפתח המיון בקושי הספיק לצעוק עלינו להתחפף מהר או שנקבל קנס, וכבר הייתי בתוך המסחרית, ושנייה אחר כך כבר היינו בדרך הביתה.

"כל הכבוד על היוזמה, מאיפה האוטו?" פניתי אל שלומי - בעל הבית שלנו שצלח במיומנות את סבך התנועה הכבדה של אחרי הצהריים, חותר להגיע לקריות.

"הלוויתי מחבר." השיב בעל הבית בעליצות, "דרך אגב, האופנוע שלך טוטאל לוס, המשטרה לקחה אותו, מחר צריך להתקשר לביטוח שישלחו שמאי."

"בסדר." השבתי בפיזור נפש, ונענעתי את אצבעות רגלי השרוטות שבלטו בצורה מעוררת רחמים מבעד לגבס, "איך אני אסתדר בלי כיסא גלגלים?" תהיתי.

"כבר דיברתי עם הוריך, הם נסעו להביא לך כיסא גלגלים מ'יד שרה'," הסביר איתי, "והתקשרתי לעבודה שלך לספר להם מה קרה לך, קובי מוסר לך שתהיה בריא."

"תודה." עניתי, "תגיד, אתה לא חושב שהאצבעות שלי נראות קצת כחולות? הרופא אמר שאם הן יתחילו להיות קרות וכחולות אני צריך לטוס מיד לבית החולים."

איתי רכן ומישש בעדינות את אצבעותיי, "אל תדאג, הן לבנות וחמות." חייך אלי בעידוד.

"אבל אני כן דואג, איך אני אסתדר עם גבס? איך אני אתקלח ואיך אני אלך לשירותים? ואיך אני... ומה אם אני אשאר נכה ואני לא אוכל יותר ללכת?"

"תפסיק לדבר שטויות, בעוד שישה שבועות העצמות שלך יתאחו ותחזור ללכת כמו גדול." פסק איתי, וכרך את זרועו סביב כתפיי, "ועכשיו תחייך ותעשה מאמץ להיראות גיבור וחזק כי אימא שלך נורא נבהלה, ואני חושב שגם אבא שלך מודאג מאוד למרות שהוא עושה מאמץ גדול שאף אחד לא ירגיש בזה."

"בסדר." הנהנתי, מתאמץ לחייך.

"יופי, ילד טוב, ועוד דבר, אל תסכים לחזור לגור אצלם עד שתבריא, גם אם הם יבקשו ממש יפה תסרב בתוקף."

"למה"" התקוממתי, "זה דווקא רעיון לא רע."

"זה רעיון רע מאוד, אבא שלך הזמין טיול זוגי רומנטי בוונציה לו ולאימא שלך, הוא סידר לה בסוד חופש מהעבודה והזמין מלון והכל, זו אמורה להיות הפתעה בשבילה לכבוד יום הנישואים השלושים וחמש שלהם, ואם תתאשפז אצלם עם הגבס שלך הוא יצטרך לבטל הכל, זו תהיה אכזבה איומה בשבילו שלא לדבר שהוא גם יפסיד הרבה כסף."

"וואלה?" נדהמתי, "איך אתה יודע את כל זה?"

אבא שלך סיפר לי בסוד כשהתקשרתי אליו לבקש שישיג כיסא מ'יד שרה'." הוא הצטחק, "הוא בן אדם מאוד רומנטי אבל לא כל כך טוב בשמירת סודות, ברגע שהוא יצא אימא שלך התקשרה שוב לספר לי את אותו הסיפור, ולבקש שאני לא אגלה לו שהיא יודעת הכל. ההורים שלך ממש חמודים, ורק שתדע שהם היו מוכנים לוותר למענך על הטיול הרומנטי לחו"ל, אבל שכנעתי אותם שזה לא נחוץ, שיהיה לך הרבה יותר נוח אצלנו ושאני ובלנקו נטפל בך טוב."

הורי ובלנקו המתינו לי עם כיסא גלגלים מגושם בכניסה לבית, נישקו וחיבקו אותי, בדקו היטב את ידי ואת רגלי המגובסות, השביעו אותי שבחיים לא ארכב יותר על אופנוע והציעו לי לבוא לגור אצלם עד שאבריא. גם במצבי הרעוע הבחנתי שהם נשמו לרווחה כשדחיתי את הצעתם בתוקף, ושמחתי שקיבלתי את עצתו של איתי.

"אני ממש ממש מודה לך איתי, אני באמת לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך." אמרתי לו אחרי שהוא האכיל אותי מרק, עזר לי להתרחץ קלות והשכיב אותי במיטתי.

הוא ליטף קלות את כתפי ואמר שזה בסדר ואין בעיות, והלך להביא את הטלוויזיה מהסלון כדי שאוכל לצפות בה בנוחיות ממיטתי.

"אבל מה אתך? איך אתה תראה טלוויזיה? בוא, שב לידי ונראה יחד." טפחתי קלות על מיטתי. הוא התיישב ממש בקצה, מתוח וזקוף מאוד, ומיד בתום החדשות אמר שהוא נורא עייף והוא חושב שעדיף שילך לישון.

"אבל רק תשע ועוד מעט יהיה את 'המפץ הגדול' הופתעתי. שנינו אהבנו מאוד את הסדרה המצחיקה הזו, "אל תהיה כזה, תישאר ונראה אותה יחד."

"טוב, אבל קודם אני אלך להביא לי את הכרבולית." אמר איתי, ולמרות שלא היה כל כך קר עדיין הוא התעטף בה בקפדנות, משאיר רק את ראשו מבצבץ מבעד לקפליה.

כמו שהבטיח איתי טיפל בי היטב, הביא לי אוכל על מגש, עזר לי להגיע לשירותים, הביא למקלחת שלי כיסא פלסטיק שאוכל לשבת עליו, ועטף את הגבס שלי בניילון כדי שאוכל להתרחץ, נסוג אחר כך בביישנות מהמקלחת, לטענתו כדי לתת לי פרטיות. אחרי כמה ימים בהם הייתי מוטל במיטה חסר ישע, נעזר בו אפילו כדי להגיע לבית השימוש, טרח והביא לי מין הליכון עם גלגלים כדי שאוכל להיות יותר עצמאי, ומאז לא נאלצתי להזעיק אותו כל פעם שרציתי פיפי.

אבא ואיתי לקחו אותי לבית החולים לביקורת וניחמו אותי כשהתבשרתי שידי השבורה אמנם מחלימה יפה, אבל הקרסול לא נראה טוב ויהיה עלי לעבור ניתוח ולקבע את העצם עם פלטינות. אבא הצטער לשמוע שיהיה עלי לעבור את הניתוח בדיוק כשהוא ואימא ישוטו להם בגונדולות בתעלות הרומנטיות של וונציה, אבל אני ואיתי שכנענו אותו שזה בסדר, זה רק ניתוח קטן ולא מסוכן, ובאמת אין צורך לוותר בגללו על טיול בחו"ל.

הורי חזרו אחרי שכבר נותחתי, והביאו לאיתי טלוויזיית פלסמה ענקית שקנו במיוחד למענו בדיוטי פרי. הוא ואבא תלו אותה בסלון בדיוק מול הספה והיא נראתה שם נפלא.

"טלוויזיה נהדרת, עכשיו כבר לא תצטרך יותר לבוא אלי לחדר כדי לראות חדשות." חייכתי אליו, תוהה למה אני מרגיש כל כך עצוב ואילצתי את עצמי לזייף חיוך.

איתי חייך אלי בחזרה, ואמר שהוא דווקא די נהנה לצפות איתי בטלוויזיה. "אתה בטוח? כי אתה תמיד יושב רק על חצי תחת בקצה המיטה, מתעטף עד האוזניים בכרבולית שלך ונראה כל כך מתוח ולא רגוע..."

"מי, אני?" היתמם איתי והסמיק קצת.

"כן, אתה." עניתי, מביט בהנאה בלחייו שלבשו גוון אדמדם נאה, "למה הסמקת?"

"לא הסמקתי." מחה איתי, ונמלט לחדרו.

"כן נכון!" צעקתי אחריו, ודידיתי בעזרת ההליכון שלי לחדרו, דפקתי על הדלת, פתחתי אותה כדי סדק והצצתי פנימה. איתי שכב על מיטתו, פניו כבושים בכר, כתפיו רועדות מעט. "מה קרה, למה אתה בוכה?" שאלתי, נשען על המשקוף כדי להקל את העומס על רגלי הבריאה

"אני לא." השיב איתי בקול רוטט שהעיד שהוא משקר. הוא סובל הבנתי פתאום, וליבי נצבט בחרטה.

"איתי, בבקשה... אני ממש מצטער אם פגעתי בך, תסלח לי בבקשה, אני בהמה לפעמים, אל תשים לב לדביל כמוני." הפצרתי בו.

"עזוב שטויות דביר." התיישב איתי על מיטתו, והביט בי בפנים אומללות, "אתה לא בהמה ולא דביל, אתה בסדר גמור."

"אז מה הבעיה?"

"אין שום בעיה, הכל בסדר, רוצה לשתות משהו, מה דעתך על תה?"

"בסדר, ברצון." הסכמתי, ונגררתי לסלון, צנחתי שם על הכורסה והנחתי את רגלי על שרפרף שאיתי ריפד בכרית במיוחד בשבילי. הנחתי עליה את רגלי הכואבת באסירות תודה, איזה מתוק, הוא תמיד שם לב לפרטים הקטנים ועשה כמיטב יכולתו כדי להקל עלי. איתי הגיע מהמטבח עם מגש ועליו שתי כוסות מהבילות מעלות ניחוח של נענע ודבש, ולצידן עוגה שאפה במו ידיו.

"העוגה נהדרת, וגם התה, המתקת עם דבש? ממש טעים." שיבחתי אותו.

הוא השיב לי בחיוך מקסים, והדליק את הטלוויזיה. "בא לך לראות את אחוזת דאונטון?" שאל, "זה שידור חוזר, אבל..."

"לא משנה, אם זו סדרה בריטית אני בעד." שמחתי, ושנינו חייכנו אחד אל השני, שמחים שיש לנו בדיוק אותו טעם גם באוכל וגם בטלוויזיה. אני אוהב אותו, חלפה פתאום במוחי מחשבה מדהימה, הוא כזה חמוד, אני ממש אוהב אותו. ליכסנתי מבט אל איתי ששכב על הספה, ראשו נשען על כרית קטיפה אדומה בצורת לב שקיבל פעם מאיזה חבר, מביט בסדרה החביבה כל כך על שנינו בעודו מנענע בהיסח הדעת את אצבעות רגליו העטויות גרבי צמר צבעוניות. שלחתי יד, אחזתי בכף רגלו הדקה והארוכה ועיסיתי אותה בעדינות. "אוי, זה טוב." גנח איתי בהנאה, "יש לך אצבעות קסם דביר, עכשיו את השנייה." הושיט לי את כף רגלו השנייה, ועצם את עיניו בעונג כשעיסיתי גם אותה, "חולה עליך דבירוש." גיחך.

"גם אני מת עליך איתצ'וק." השבתי בבת צחוק, אבל בליבי ידעתי שאני רציני לגמרי, ודקה אחר כך נבהלתי עד עמקי נשמתי. 


נכתב על ידי , 17/11/2014 19:16  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אוהב חורף ב-20/11/2014 09:46
 



3. מה אתה אוהב יותר?


כשפוחדים לא חושבים

אחרי הפגישה עם בעל הבית הייתי אמור לדווש הביתה על אופני כמו שעשיתי כל יום אחרי העבודה, וכרגיל לאכול עם איתי את ארוחת הערב. הוא ידע שאאחר מעט היום אבל לא תיאר לעצמו שאתעכב זמן רב כל כך. גם אני לא תכננתי לעשות עיקוף כל כך גדול ולחזור הביתה בדרך הארוכה, אבל אופניי כאילו פיתחו רצון משל עצמם וסירבו לחזור הביתה. הייתי זקוק לזמן לסדר את מחשבותיי ולהבין מה עובר עלי, למה אני חש נבגד ולמה אני נרגז ונסער כל כך?

אז הוא הומו, נו, אז מה? בימינו זה לא סיפור כזה גדול, מה אתה מתעצבן כל כך? כן, נכון שאפשר היה לצפות שהוא לא יסתיר ממך עובדה כל כך חשובה, אבל מצד שני זכותו לשמור על פרטיות, אם כי מצד שלישי הוא תמיד התנהג כאילו אתם חברים טובים ואתה הרי ספרת לו הכל על עצמך, אז למה? אולי הוא פחד או התבייש, אולי הוא חשב שתרגיש לא נוח לגור עם הומו, תפחד פתאום להתפשט לידו או לשבת קרוב מידי אליו? אבל הוא מכיר אותך כל כך טוב, שנה שלמה שאתם גרים יחד ומעולם הוא לא שמע ממך מילה רעה על הומואים, כשהשחקן ההוא יצא מהארון ישר אמרת שכל הכבוד לו, ולמה עושים סיפור מעניין כזה, והתעצבנת על הניסיון של הדתיים למנוע את מצעד הגאווה בירושלים, לא יכול להיות שהוא חושב שאתה הומופוב, אז למה? למה? ומה אני עושה עכשיו, שותק, צועק, מדבר על זה או מתעלם? לא, לצעוק זה אף פעם לא רעיון טוב, עדיף לחכות בסבלנות עד שהוא יספר לי ביזמתו.

הנייד שלי רטט וצלצל בכיסי ועל הקו היה איתי, "הכל בסדר דביר? מה קורה, מתי אתה בא לאכול?"

"הכל בסדר." השבתי, "אני פשוט..." כל ההחלטות הנבונות שהחלטתי נמחקו ברגע ששמעתי את קולו, "למה לא סיפרת לי? למה הייתי צריך לשמוע על זה מבעל הבית שלנו? חשבתי שאנחנו חברים טובים!" צעקתי.

הוא שתק לרגע ואז נאנח, "דביר, בבקשה, אל תצעק, בוא הביתה ונדבר." ענה בקול שקט מאוד, כמעט בלחש.

"אני בא." עניתי והתחלתי לדווש במרץ בדרך הביתה. השולחן היה ערוך והאוכל התקרר על הכיריים. איתי המתין לי במטבח, יושב ומביט בדלת בפנים קפואות, בלנקו רובץ למרגלותיו, ראשו שעון על כף רגלו של איתי.

מותש מהרכיבה הממושכת צנחתי על הכיסא מולו ומזגתי לי מים – לפני כמה חודשים החלטנו בעצה אחת לחסוך בכסף ובקלוריות, להפסיק עם משקאות מתוקים ומוגזים ולעבור למים – שתיתי כוס אחת, ואחר כך עוד כוס, ומיד הרגשתי קצת יותר טוב.

"אתה רעב? אולי נאכל קודם?" הדליק איתי את האש מתחת למחבת העמוקה בה נהג להקפיץ נודלס.

"לא, קודם נדבר, למה לא סיפרת לי?"

הוא עמד בגבו אלי, בוחש לאיטו בתוכן המחבת. "האמת שתכננתי לספר, הבעיה שפשוט לא מצאתי את הרגע המתאים."

"איך לא מצאת את הרגע המתאים? שנה שלמה שאנחנו גרים יחד ועדיין לא מצאת את הרגע המתאים? למה חיכית בדיוק? למשיח?"

"אתה שוב צועק." ציין איתי בשקט, והניח ערמת נודלס נאה ומעלה ניחוח מגרה על צלחתי.

"אני יודע." תקעתי את מזלגי באטריות המהבילות, "סליחה, אני פשוט... למה לא סיפרת לי איתי?" חזרתי ושאלתי, הפעם בשקט.

"פחדתי, בפעם הקודמת שיצאתי מהארון זה נגמר רע, נשארתי בלי משפחה, רק עם תמיר, ומאז שהוא עזב נשאר לי רק בלנקו, הייתי נורא בודד עד שהגעת, חוץ ממך ומבלנקו אין לי אף אחד, ברור שפחדתי."

"אבל איתי, אתה הרי מכיר אותי, אתה יודע שאני לא הומופוב, מה, חשבת שאני אעזוב בגלל שאתה הומו? זה מה שאתה חושב עלי?"

איתי הרים במזלגו כמה נודלס, בהה בהם במבט עצוב ואחר כך שב ושמט אותם חזרה לצלחתו, "כשפוחדים לא חושבים." אמר באנחה.

העצב שבקולו שבר את ליבי, איזה בהמה אני, הוא עבר טראומה נוראית ואני מתנפל עליו עם הטענות הקטנוניות שלי. "תפסיק לשחק עם האוכל." נזפתי בו בחיבה, "אנחנו חברים, וזה שאתה הומו בכלל לא משנה לי, היית צריך לדעת את זה."

"אני יודע." מלמל איתי, והתחיל סוף סוף לאכול, "מצטער." הוסיף, "אני פשוט דביל." סיכם בחיוך.

"מה שנכון נכון." חייכתי אליו חזרה וטפחתי בקלילות על שכמו, "מה יש לקינוח?"

הייתה גלידה, ואחרי שסיימנו לאכול, רחצנו כלים וסידרנו את המטבח הלכתי להתקלח, ואחר כך צנחנו על הספה מול הטלוויזיה.

לא הצלחתי להתרכז בחדשות, כל הזמן חשבתי על אותו תמיר מסתורי שגר שם לפני, ותהיתי מה קרה, ולמה הוא עזב את איתי. "תגיד," ניצלתי את הפסקת הפרסומות, "מה בדיוק היה הסיפור שלך עם התמיר הזה? למה נפרדתם?"

איתי נאנח, התמלאתי דאגה, מעולם לא שמעתי אותו נאנח כל כך הרבה, "אם קשה לך אז עזוב, אתה לא חייב לספר לי."

"אני יודע, העניין הוא שאף פעם לא דיברתי קודם עם מישהו על מה שקרה לי. הגיע הזמן שאני אדבר קצת, אתה מבין, עד שפגשתי אותו הייתי בארון, לא הרגשתי צורך לספר לאף אחד על עצמי, הרגשתי שזה שאני מעדיף גברים זה ענייני הפרטי, אבל אחרי שהתאהבתי בו נעשה לי פתאום דחוף שכולם ידעו, הייתי מאוהב בו כל כך... רציתי שנלך מחובקים ברחוב, שנישן יחד כל לילה, הייתי כל כך מאושר, היה לי חשק לספר לכולם שהבחור היפה והמדהים הזה הוא בן הזוג שלי."

"מה, ולא חשבת שהוריך יזרקו אותך מהבית אחרי שתצא מהארון?"

"לא. ידעתי כמובן שהם לא ישמחו, שזה יהיה שוק בשבילם, אבל לא חשבתי שהם יהיו אכזריים כל כך. הרי אני הבן שלהם, הבן האהוב שלהם... הייתי בטוח שעם הזמן הם יבינו שנשארתי אותו איתי גם אחרי שיצאתי מהארון, שלהיות הומו זה לא אסון כל כך גדול, שהם יתרגלו וישלימו, אבל טעיתי."

"לפחות היה לך את תמיר." הערתי.

"כן ולא," קדרו פניו של איתי, "ולא שאני מאשים אותו שהוא ברח, זה היה צפוי, רק עכשיו אני מבין איזה לחץ הפעלתי עליו. אחרי כמה חודשים הוא אמר שהוא לא יכול יותר, שמאז שהורי ניתקו איתי את הקשר נעשיתי דכאוני ונורא תלותי, שהוא מרגיש מועקה ושהאהבה שלי חונקת אותו..." עיניו התמלאו דמעות, "התחננתי לפניו שלא ילך, הבטחתי שאני אפסיק לחנוק אותו, שאני אלך לרופא ואתחיל לקחת תרופות נגד דיכאון, הייתי מוכן אפילו להסכים ליחסים פתוחים כדי לגרום לו להישאר, אבל שום דבר לא עזר, בדיוק ההפך, התחנונים שלי הגעילו אותו עוד יותר, הוא ביקש ממני להפסיק כבר להציק לו, אמר שלום לבלנקו וברח."

"אוי... זה מה שהוא אמר, אני ממש מצטער איתי." חיבקתי את כתפיו, מנסה לעודד אותו, "רק שתדע שהוא לגמרי טעה, אתה ממש לא דכאוני ולא תלותי, אתה חמוד ומצחיק ואחלה בן אדם, מגיע לך להיות מאוהב ומאושר, אתה גם טבח נהדר, האמת, אני כבר מקנא בבן זוג הבא שלך."

"אין לך מה לקנא כי אני עם אהבה גמרתי, פעם אחת הספיקה לי ודי." אמר איתי בפסקנות, "אבל תודה על המחמאות והעידוד." הוסיף, הסמיק נבוך קצת, לקח את השלט והתחיל לזפזף במרץ בין התחנות.

כמו שהבטחתי לאיתי היחסים ביני לבינו לא השתנו מאז שגיליתי שהוא הומו, רוב הזמן בכלל לא חשבתי על זה. מבחינתי הוא נשאר חבר טוב ובחור נהדר שהיה לי מזל להיות השותף שלו לדירה. במקביל המשכתי בניסיונותיי למצוא חברה חדשה, יצאתי לדייטים, הכרתי בנות וכדי לעשות רושם טוב על המין היפה הלכתי וקניתי לי אופנוע כי איזה צורה יש לך כשאתה מגיע לפגישה עם בחורה על אופניים או באוטובוס? אפשר גם במונית כמובן, אבל למי יש כסף לזה?

התעלמתי ממורת רוחו של איתי שלא התבייש להגיד שאופנועים מפחידים אותו, עשיתי רישיון על אופנוע, נפטרתי מהאופניים ורכשתי במיטב כספי אופנוע הונדה יד שנייה שחור ורעשני. הברקתי את הניקלים הכסופים שלו, התהדרתי בקסדה נוצצת שאיתי התעקש להעניק לי כמתנה - רוכש בפזרנות את הקסדה היקרה והבטיחותית ביותר שהצליח להשיג – והתחלתי להתרוצץ בכבישים. זה היה כיף לא רגיל, הבנות פשוט מתו על האופנוע שלי, ומידי פעם הצלחתי לשכנע אפילו את איתי לעשות איתי סיבוב, ואז הקיץ נגמר, הגיע הסתיו, גשם לא צפוי הפתיע אותי יום אחד כשחזרתי מהעבודה, האופנוע החליק על הכביש מעיף אותי מעליו ואם לא הייתה לי קסדה ממש טובה העניין היה נגמר הרבה יותר גרוע, אמר לי הרופא שקיבע את ידי השבורה ואת קרסולי המרוסק.


נכתב על ידי , 13/11/2014 01:31  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בן בן. ב-16/11/2014 18:25
 



2. מה אתה אוהב יותר?


השותף המושלם

היו לי בערך ארבע דקות לברר לעצמי מה יחסי לכלבים. אימצתי את מוחי, מנסה להיזכר במפגשים ביני לבין כלבים, ולא כל כך הצלחתי. אימא שללה בכל תוקף ובלי שום אפליה של גזע, מין או צבע הכנסה של בעלי חיים הביתה, כוללת באיסור גם דגים באקווריום, ככה שמעולם לא היה לי שום מגע עם כלבים. כמובן שראיתי אותם פה ושם ברחוב, ומידי פעם גם דרכתי שלא בטובתי על מוקש ריחני שהם השאירו על המדרכה, וכמו כן זכרתי היטב כלב גדול ויפה אחד שפגשתי בטיול של הכיתה למערת הקשת. למרבה התדהמה של כולנו הכלב היה נעול נעלי עור עם שרוכים, ובעליו שלא נעלב כלל מצחוקנו הסביר לנו שהנעלים נועדו להגן על כפות רגליו של כלבו מחום ומשריטות של אבנים וקוצים. בזה פחות או יותר הסתכמו כל החוויות שלי מכלבים. "אין לי שום בעיה עם כלבים." עניתי לבעל הבית שהנהן בשביעות רצון, והחנה את מכוניתו מול בית דו-משפחתי עם גג רעפים אדום. ברגע שיצאנו מהמכונית התחיל כלב שעיר ובהיר לנבוח ולקפוץ על שער הברזל הירוק שחסם את הכניסה לחצר המגודרת.

"שקט כבר בלנקו." נזף בעל הבית ופתח את השער, מניח לכלב לקפוץ עליו קצת, ספק הודף אותו, ספק מלטף אותו. "זה בלנקו, וזה איתי." החווה בסנטרו לעבר צעיר רזה וגבוה שיצא בחיפזון מהבית, מנגב את ידיו הלחות בג'ינס המהוה שלו.

"בדיוק עכשיו רחצתי כלים." הסביר בחיוך נבוך, והושיט לי יד ללחיצה, "מה שלומך? אני איתי." הציג את עצמו.

"דביר." לחצתי את כפו, שמח להיווכח שהוא לא גבוה יותר ממני, ואולי אפילו נמוך ממני בכמה סנטימטר. זה השיגעון הפרטי הקטן שלי - להשוות את גובהי לזה של כל אדם שאני פוגש. ולא שאני נמוך חלילה, אני כמעט מטר שמונים – מטר שבעים ושמונה אם לדייק – שזה ממש לא נמוך, אם כי למרבה הצער לא מספיק בשביל להיות שחקן כדור סל רציני.

"בוא תיכנס." הזמין אותי איתי בתנועת יד רחבה, והוליך אותי דרך מסדרון רחב ומואר אל חדר שינה גדול שהכיל מיטה זוגית ענקית מעץ כהה מגולף, טלוויזיה שטוחה תלויה על הקיר, פינת מחשב מודרנית עשויה פלדה וזכוכית מצד אחד, ודלת המוליכה לחדר ארונות מרווח מצד שני. "יש גם שירותים ומקלחת." פתח איתי דלת נוספת, חושף מקלחת מרוצפת אריחים כחלחלים, "אין אמבטיה, אבל יש מקלחון ענקי, ואם אתה רוצה להתפנק באמבטיה אתה מוזמן למקלחת הראשית, יש שם אמבטיה ענקית."

"תודה, אני אזכור את זה." עניתי בחיוך, מתפעל מהנוף הכפרי הנחמד שנשקף מהחלון, "מה זה שם?" הצבעתי על קבוצת בתים לבנים קטנים שהצטופפו יחד מעבר לשדה ירוק ענקי.

"זה קיבוץ כפר המכבי." הסביר איתי, והציע לי לסקור את שאר הבית. המטבח היה צבוע בצבע צהוב עליז ונראה נקי ומסודר, והסלון היה אמנם די קטן, אבל קיר אחד שלו היה כולו דלת זכוכית ענקית שנפתחה לדק מקורה שהוליך בשתי מדרגות אבן לגינת וורדים פורחת. "וזה החדר שלי." הוביל אותי לבסוף לחדר שינה קצת קטן יותר מזה שלי, אבל עם ארון קיר גדול ודלת צרפתית מזוגגת שהובילה לדק. מול חדרו היו שירותים ומקלחת ענקית עם אמבטיה גדולה מאוד, מואר בחלון גדול שמכונת כביסה חדישה עמדה תחתיו. "אין מייבש כביסה, אבל יש חבלי כביסה מקורים, ככה שאפשר לייבש כביסה גם בגשם." הסביר איתי.

"למה לא לקחת לעצמך את חדר השינה הגדול?" תהיתי.

הוא משך בכתפיו, "גרתי שם בשנה שעברה, אבל..." מבטו התחמק ממבטי, היה לי מספיק ממנו וחוץ מזה בלנקו אוהב לגור בחדר עם יציאה החוצה."

"הוא ישן בתוך הבית?" השתוממתי. אימא בטח הייתה מזדעזעת מזה, מי שמע על כלב שישן בבית? מה אין כבר מלונות בעולם?

"בטח, למה לא?" התריס איתי, "הוא ישן לידי מאז שאימצתי אותו וככה נוח לשנינו." הכריז בתקיפות.

"מה? הוא ישן אתך במיטה?" הופתעתי, והבטתי בבלנקו שהיטה את אוזניו השמוטות לעברי, ונראה כאילו הוא מחייך אלי חיוך מרגיע.

"לא, יש לו מיטה משלו." הסביר איתי, והראה לי קערת פלסטיק גדולה מרופדת בשמיכה שהייתה מונחת לצד מיטתו, "ואם יש לך בעיה עם זה אז..."

לפני שהספקתי לענות ניגש אלי בלנקו ודחף את אפו השחור, הלח והקריר לכף ידי, "הוא רוצה שתלטף אותו." הסביר איתי.

ליטפתי את ראשו הבהיר של הכלב, מופתע עד כמה רכה ונעימה פרוותו. "הוא לא נובח וממלא את הבית בשערות?" שאלתי, מודע לכך שאני נשמע קצת כמו אימא שלי. זה עצבן אותי קצת אבל פשוט לא יכולתי לעצור בעד עצמי.

"הוא נובח רק אם יש לו סיבה טובה, ונכון שבעונת מעבר יש לו קצת נשירה, אבל אני מבריש אותו טוב כל יום, ומטאטא כל בוקר את הרצפה." התגונן איתי, "אבל אם אתה אלרגי לכלבים אז..." הוסיף בהתנצלות, וכיום, כשאני מכיר אותו טוב יותר אני בטוח שאם הייתי עונה שיש לי אלרגיה לכלבים הוא היה מציע לי לחפש דירה אחרת. אז עוד לא ידעתי את זה, אבל מהר מאוד למדתי שלמרות שאיתי היה זקוק מאוד לשותף שיקל עליו את הנטל הכספי של שכר הדירה הוא לא היה שוקל אפילו לרגע לוותר על כלבו, והיה דוחה אפילו את ההצעה שבלנקו יישן בלילות מחוץ לבית.

למרבה המזל הרצון למרוד בחוקיה של אימא גבר על זיכרון החוויות הלא נעימות שעברתי עם עלמה והחתולים שלה, ולא העמדתי אותו בניסיון. "אני לא אלרגי, סתם שאלתי." גירשתי את ההסתייגויות של אימא ממוחי, והמשכתי ללטף את בלנקו שכשכש בעונג בזנבו המפואר, "מתי אני יכול לעבור?"

"מתי שתרצה." התערב בעל הבית, "אפילו היום." שלף בזריזות חוזה שכירות, "רק תחתום כאן וכאן, ותן לי צ'קים דחויים לשנה ואני מסתלק."

 

שנה אחר כך יכולתי להצהיר בלי היסוס שאיתי הוא החבר הכי טוב שלי, ושבזכותו הפכתי לאיש של כלבים. כשחברים היו מספרים לי סיפורי אימה על מעללי השותפים שלהם לדירה, ומוכנים לעשות הכל, כולל לחזור להורים או לקחת עליהם עול של משכנתא מכבידה, רק כדי לא לגור עם שותפים הייתי מחייך בעליזות ומתפאר בשותף המושלם והנחמד שלי. לא שסיפרתי את זה למישהו אבל האמת היא שהייתי מחכה בקוצר רוח לסוף יום העבודה כדי להיפגש עם איתי, לשתות איתו קפה של אחרי הצהרים עם פרוסה מאחת העוגות האלוהיות שלו, ללכת איתו ועם בלנקו לטיול רגלי נעים, ואחר כך לאכול איתו ארוחת ערב, לצפות יחד בחדשות בטלוויזיה, להתווכח קצת על פוליטיקה ולקנח בצפייה בסרט או סדרה טובה. למרבה המזל היה לשנינו בדיוק אותו טעם בתוכניות. תעבנו ריאליטי לכל סוגיו וגווניו, אהבנו סדרות בריטיות וסרטי מתח טובים ושנינו היינו מכורים לערוץ ההיסטוריה, ובעיקר לסדרה המעולה על מלחמת העולם השנייה.

כבר בשבוע הראשון שלנו יחד גיליתי שהוא טבח מעולה ושהוא מתמחה באפיית לחמי בריאות ועוגות בחושות, והתמכרתי למאכלים שלו. פיתחנו יחד שגרת חיים נעימה מאוד שבה לכל אחד מאתנו היה תפקיד משלו. אני הייתי שר החוץ, עשיתי קניות ודאגתי לתשלומי חשבונות וסידורים למיניהם, בעוד שאיתי היה שר הפנים, בישל, כיבס גיהץ וטיפח את הגינה. בימי שישי היינו מנקים יחד, ומשמיעים זה לזה את המוזיקה האהובה עלינו. הוא אהב ג'אז ושירי אולדיס מתקתקים, ואני אהבתי את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. שנינו לא ידענו לרקוד, והיינו שתייני אלכוהול גרועים מאוד, נרתענו מבילוי במקומות מעושנים ורועשים, ואהבנו לטייל ברגל, מה ששימח מאוד את בלנקו. יחד איתו סיירנו ברגל בכל הסביבה, הקפנו את כל קרית אתא והגענו עד לקיבוץ כפר מכבי, ובימים יפים גם לקיבוץ רמת יוחנן.

"אם הייתי מסתדר כל כך טוב עם עלמה בטח היינו נשואים עכשיו, ואולי גם מחכים לילד." הצטחקתי אליו כשחגגנו שנה למגורים שלנו יחד.

"אני בטוח שאם תעשה מאמץ ותשתדל קצת תמצא לך מישהי מתאימה יותר מעלמה ותוכל להתחיל לגדל משפחה." חייך איתי, והסמיק קצת בביישנות נוגעת ללב. הוא תמיד היה נעשה טיפה נבוך כשדיברנו על זוגיות ובחורות, ומהר מאוד הבנתי שהוא ממש לא הבחור שאפשר להחליף איתו סיפורים על חוויות מיניות, או אפילו לספר לו בדיחות גסות. בניגוד אלי שבילה חלק גדול מהיום בחוץ, בבית המלאכה שרוב העובדים בו היו גברים, איתי עבד מהבית ונסע למשרד רק פעם בשבוע. חוץ מהבוס שלו שהיה גבר כל שאר צוות העובדים בחברת התכנות בה הוא עבד היה מורכב מנשים, כולן נשואות ואימהות לילדים, חלקן דתיות, ככה שהמגע שלו עם המין הגברי היה מצומצם למדי.

"אין לך חברים מהצבא ומהלימודים?" התפלאתי פעם אחת.

הוא הסמיק שוב, ואמר, קצת בעצב, שהוא לא כל כך שמר על קשר עם אנשים מעברו, ושבין כה וכה הוא אף פעם לא היה כל כך פופולארי בחברה.

"הפסד שלהם." חייכתי אליו בעידוד, והוא החזיר לי חיוך גדול ונראה שמח יותר, מה ששימח גם אותי.

"מה דעתך שנירשם לאתר שידוכים?" הצעתי לו פעם, "נוכל להכיר בנות, לצאת לפגישות, יהיה כיף."

איתי השפיל את מבטו, מתחמק ממבטי בחוסר נוחות, "האמת שבזמנו חייתי כאן עם אה... הייתי בזוגיות שנגמרה ממש רע ובצורה פתאומית, בגלל זה הייתי לחוץ להכניס שותף... אני ממש שמח שאתה השותף שלי לדירה כי, אה... אני מעדיף לנוח קצת מכל העסק הזה של זוגיות." סיכם בגמגום מסורבל, וברח החוצה בטענה שהוא חייב להשקות את הגינה לפני שיחשיך.

אז חשבתי שהוא פשוט ביישן, ושזו תכונה מקסימה, אם כי מיושנת מעט, ומאז לא דיברתי איתו יותר על בנות. כשיצאתי, לעיתים די נדירות, לפגישות עם בחורות שמרתי את החוויות - שהיו לא משהו - לעצמי בלבד. רק אחרי קצת יותר משנה של מגורים יחד הבנתי מה העניין איתו. זה קרה כשנפגשתי באיזה בית קפה ליד בית המלאכה עם בעל הבית כדי לתת לו צ'קים לשנה הבאה. בזמן שרשמתי את הצ'קים פטפטתי איתו קצת. אמרתי שאני ממש אוהב לגור עם איתי ועם בלנקו, ושהוא שותף נהדר, בחור ממש חמוד ומתחשב וגם מבשל נפלא. בעל הבית הצטחק וגילה לי שאיתי הוא בעצם קרוב משפחה רחוק שלו, הסבתא של איתי והסבתא שלו היו בנות דודות ועלו יחד ארצה באותה אנייה, וכל זמן שהן חיו הן נהגו לחגוג יחד בפסח ובראש השנה, וככה הוא הכיר את איתי. אחרי שהסבתות נפטרו הקשר קצת ניתק, אבל הם היו משוחחים לפעמים בטלפון, וברגע שנודע לו שהמשפחה של איתי זרקה אותו מהבית הוא ישר הציע לו ולחבר שלו להשכיר את הבית שאשתו ירשה בדיוק אז מהדודים שלה, "אשתי פחדה שאם נשכיר הבית ייהרס והגינה תתייבש אבל ידעתי שאיתי ישגיח טוב על הבית, ישקה את הגינה ולא יהרוס את הרהיטים." הסביר.

"מה?" בהיתי בו המום, "המשפחה של איתי זרקה אותו מהבית?" נדהמתי, ומרוב פליאה נפל העט מידי והתגלגל מתחת לשולחן.

בעל הבית רכן והרים אותו, תקע אותו בכיסו והחל לבדוק את הצ'קים, "כן," אמר בעודו סופר אותם בזהירות, "הם תמיד היו קצת יותר דתיים מהורי, ואחרי שאיתי יצא מהארון הם בכלל התחרפנו קצת... חשבתי שאחרי שהבחור ההוא נפרד ממנו הם יירגעו קצת ויפסיקו לכעוס עליו, אבל זה לא קרה." הוא הרים את מבטו מהצ'קים ובחן אותי, משועשע משום מה, "מה, לא ידעת שאיתי הומו?"


נכתב על ידי , 9/11/2014 14:14  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-19/11/2014 06:53
 



1. מה אתה אוהב יותר?


ידידו הטוב ביותר של האדם 

עוד בשיחת הטלפון שקדמה לפגישה הראשונה שלנו שאלה אותי עלמה מה אני אוהב, האם אני איש של כלבים או של חתולים?

"לא יודע." עניתי בהיסח הדעת, מחשבותיי היו נתונות לחולצה שאלבש בפגישה איתה, התלבטתי בין הכחולה לאפורה, האפורה הלמה אותי יפה יותר לדעתי, אבל הכחולה הבליטה טוב יותר את צבען של עיני. כמה חבל שאי אפשר למזג אותן יחד לחולצה שיש לה את הגזרה של האפורה ואת הצבע של הכחולה, "מה זה משנה?"

"זה משנה." השיבה עלמה בתקיפות, "כי אם יש לך בעיה עם חתולים אז אין טעם שניפגש."

"בעיה עם חתולים?" חייכתי בתמימות, "איזה בעיה יכולה להיות עם חתולים?" השתוממתי.

"יש אנשים שאלרגיים לחתולים למשל." ביארה עלמה בסובלנות.

"אני לא, אין לי שום אלרגיות, לא לחתולים ולא לכלבים ולא בכלל," פסקתי, "אז באיזה שעה קבענו?" עברתי לנושא שעניין אותי יותר.

"עוד לא קבענו, אבל אני אשמח אם תבוא לאסוף אותי בשבע בערב." השיבה עלמה ונתנה לי את כתובתה.

בשבע בדיוק התייצבתי על סף דירתה הקטנה והמטופחת, דירה שהיא שכרה עם חברה שעוד לא חזרה מהמסעדה בה מלצרה. הייתי לבוש בחולצה האפורה שהבליטה את כתפי הרחבות ואת בטני השטוחה, בטן שעמלתי עליה קשות בחדר הכושר עד שנעשתה שטוחה וקשה, ומשורטטת ריבועים סקסיים, דחוס בתוך ג'ינס שחור הדוק, שערי היה משוח בג'ל ופני מגולחות למשעי, ולדעתי לא רק נראיתי מעולה אלא גם הדפתי ריח נעים של בושם שעלה לי הון קטן.

אמסטי, החתול של עלמה, קיצור של אמסטרדם הסבירה עלמה, לא התרשם במיוחד מהופעתי, וברגע שהתיישבתי על הכורסה שהוצעה לי זינק לחיקי והחל לחדד את ציפורניו על ברכי. "היי, זה כואב." מחיתי באיפוק גברי, בולע בדיוק בזמן צרחת כאב לא מכובדת, והורדתי אותו בזריזות לרצפה.

"מצטערת." גיחכה עלמה והניחה על ברכי חתול שחור שמן, "הנה, תנסה את מונטי, הוא פחות תוקפני." מונטי התכרבל בזרועותיי וגרגר רכות כשליטפתי את בטנו, ורק למחרת, כשחזרתי הביתה, גיליתי שהחולצה האפורה שלי מכוסה בשערות שחורות.

בנסיבות אחרות אולי הייתי מתרגז, אבל אחרי הלילה הנפלא שביליתי עם עלמה הייתי עייף ומאושר כל כך עד שלא היה לי אכפת.

כמה חודשים אחר כך עזבה חברתה המלצרית של עלמה את הדירה ונסעה להודו, ואני עברתי לגור שם במקומה. ישנו יחד במיטה של עלמה ואת חדרה של השותפה הפכנו לחדר עבודה. חיינו יחד שלוש וחצי שנים. בהתחלה היו לנו רק שני חתולים ועם הזמן נוספו עוד שניים – עדה ופרעסר - והמרפסת הקטנה ששיכנתי בה את עציץ הפילדנדרום שלי התמלאה בארגזי חול חתולים מצחין.

אני לא אומר שנפרדנו בגלל החתולים, כמובן שלא, אבל הם לא ממש הועילו, וההתעקשות של עלמה להאכיל את כל חתולי הרחוב ולריב עם כל השכנים בגלל האהבה שלה לחתולים בטח לא עזרה יותר מידי.

בשיחת הסיכום שעשינו אחרי שהחלטנו שדי, ככה אי אפשר יותר, היא האשימה אותי במרירות שלא עמדתי לצידה ולא תמכתי בה, וחמור מכך, לא אהבתי את החתולים שלה כמוה.

"יכול להיות." הסכמתי, "אבל אולי תסבירי לי," הוספתי בזעף, "מה בעצם יש לאהוב בהם? הם בקושי מרגישים שאנחנו בבית, הם אדישים וסנובים ובכלל לא מתייחסים אלינו, אז מה יש לאהוב פה?"

"אתה מדבר כמו אוהב כלבים מצוי." הטיחה בי עלמה בזעם, לוטשת בי מבט מאשים – היא תיעבה כלבים שרדפו אחרי חתולים, הפחידו אותם ונבחו עליהם, שתו להם את המים ואכלו בלי התחשבות את האוכל שהיא פיזרה על המדרכה למען חתולי הרחוב היקרים שלה.

"מה רע בכלבים?" התרגזתי חזרה, "הם לפחות אוהבים בני אדם ומביאים להם  תועלת."

"גם חתולים מביאים תועלת!" צעקה עלמה, ברחה לחדר השינה וטרקה אחריה את הדלת ברעש.

"לכי לעזאזל, את והחתולים המפונקים שלך." לחשתי, כועס וממורמר.

"מה אמרת?" שאלה עלמה מעבר לדלת.

"אמרתי שהכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם," השבתי בצעקה, "והחתול הוא... הוא סתם חתול."

"ואתה סתם גבר, עוף מפה כבר!" צרחה עלמה.

"אני עף." אמרתי, שמח שהיה לי די שכל לפנות כבר אתמול את כל חפצי מדירתה, לקחתי את המזוודה שלי והלכתי.

מגבעתיים בה חייתי עם עלמה חזרתי לגור זמנית אצל הורי בחיפה, ומיד התחלתי לחפש עבודה ודירה. "אבל אמרת שאתה רוצה ללמוד לתואר שני." הזכירה לי אמי שקיבלה את בשורת הפרידה שלי מעלמה בהבעת צער מעושה שהסוותה רק בקושי את שביעות רצונה מהבשורה. היא הייתה תמיד מנומסת מאוד אל עלמה, אבל מי שהכיר אותה היטב ידע שהיא לא מחבבת אותה. אבא לעומתה נשאר אדיש לפרידה שלי מעלמה, בדיוק כמו שהיה אדיש לנוכחותה.

"כן, אבל זה היה לפני שלוש שנים, מאז השתנו דברים, החלטתי לעשות הפסקה בלימודים, לעבוד ולהרוויח קצת כסף ואז, אולי..."

"אם לא תלמד עכשיו, כשאתה רווק, כבר לא תלמד יותר." אמר אבא בפסימיות.

"לא נכון." התווכחתי.

"עזוב אותו," נזפה אימא, "הילד צודק, הוא למד מספיק, עכשיו שיתחיל לעבוד, הוא כבר בן עשרים ושש, הגיע הזמן שהוא ימצא דירה וחברה נורמאלית שאפשר להתחתן איתה, ויתחיל לחיות כמו בן אדם."

מהר מאוד התברר לי שלימודי התעשייה והניהול שהשקעתי בהם שלוש שנים קשות ויקרות לא הועילו לי כלל במציאת עבודה. במשך חודשיים תמימים התרוצצתי בין ראיונות עבודה מתישים ומיותרים והעליתי חרס בידי עד שנתקלתי במקרה בשימי - חבר מהצבא שהפנה אותי לקובי - בן דוד של גיסו שחיפש מישהו שיעבוד אצלו בבית המלאכה לכרסום וחרטות ששוכן באזור התעשייה במפרץ חיפה.

התואר הראשון שלי לא עשה על קובי שום רושם, הוא סקר אותי במבט בוחן, ובלי לטרוח לטרטר אותי במבחני התאמה של כל מיני מכונים פלצניים ויקרים הודיע לי שאני נראה כמו בחור חזק ולא טיפש, ושכר אותי מיד לעבודה.

"אבל מה בדיוק אתה עושה שם?" ניסתה אימא להבין, "מה התפקיד שלך?"

"אני מתאם, עושה קצת מכל דבר." הסברתי.

"קצת מכל דבר?" תהה אבא, "זאת אומרת שאתה מין כולבויניק כזה?"

"סוג של." עניתי באי נוחות, כי קובי מעולם לא טרח להגדיר את תפקידי בבית המלאכה, מה שלא הפריע לו להעביד אותי בפרך. התרוצצתי כל היום מפה לשם, ועסקתי במאה ואחד דברים – הכנתי הזמנות, תעודות משלוח וחשבונות, דיברתי עם קליינטים, ארזתי סחורה, עשיתי הזמנות של סחורה, ואפילו למדתי לרתך קצת.

אחרי שנה של עבודה קשה שחלפה במהירות מפתיעה קיבלתי העלאה במשכורת והתחלתי לחשוב על שכירת דירה. הייתי כבר בן עשרים ושבע, וכמה אפשר לגור אצל ההורים? אפילו הורי תמכו ברעיון תוך שהם מקפידים להדגיש שהם לא זורקים אותי חלילה מהבית, אבל גבר בגילי בטח זקוק לקצת פרטיות.

שכר הדירה בצפון לא היה גבוה כמו במרכז הארץ, אבל בכל זאת היה קצת יקר מידי בשבילי. אבא אמנם הציע לי עזרה כספית לתשלום שכר הדירה, "אחרת בחיים לא תצליח להתחתן." הוסיף בלחש כדי שאימא לא תשמע, אבל ידעתי שגם הורי לא טובעים בכסף, והעדפתי לגור עם שותף מאשר לקחת כסף מההורים, וככה נפגשתי עם איתי.

דימה, הכרסם הראשי שלנו שמע אותי מתלונן על ההיצע הדל והיקר של הדירות בקריות ועל בעלי הבית ההזויים שלהן, ונתן לי את הטלפון של דוד של אשתו שיש לו בית דו-משפחתי בקרית אתא שהוא משכיר למישהו שמחפש שותף כי השותף הקודם שלו נסע ללמוד בברלין.

התקשרתי לברר פרטים, ומה ששמעתי נראה לי מאוד. המיקום היה מוצלח - אוכל להגיע לעבודה אפילו באופניים או באופנוע, אם אצליח לרכוש לי אחד - ושכר הדירה היה סביר. "יש על מה לדבר." הודעתי לבעל הבית ושאלתי מתי אפשר לבוא לראות את הדירה. אחרי משא ומתן קצר הוחלט שהוא יבוא לאסוף אותי מהעבודה ומשם ניסע לראות את הבית.

רק בדרך לשם הוא נזכר לספר לי שלבחור שגר שם עכשיו יש כלב, "איתי בחור נהדר ואני בטוח שתוכל להסתדר איתו בקלות, אבל רק בתנאי שאין לך בעיה עם כלבים, כי לאיתי יש כלב שהוא מאוד אוהב ואם אתה לא מסתדר עם כלבים אז חבל על הזמן."

 

נכתב על ידי , 5/11/2014 10:44  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אוהב חורף ב-20/11/2014 09:48
 





107,296
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ