לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 9

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2014

10. הכאב המתוק של האהבה (פרק אחרון)


זה כל העניין

חזרתי מבית החולים רק למחרת בבוקר. הייתי עייף מאוד, כל כך עייף עד שלא היה לי כוח אפילו לאכול. לתימהוני הבית היה ריק, אפילו הכלבים לא היו שם. הם בטח לקחו את הכלבים לטיול הרהרתי לעצמי, והשתטחתי על המיטה שנותרה מסודרת כמו שעזבתי אותה אתמול. עצמתי את עיני ונרדמתי. התעוררתי רק בצהרים בגלל הטלפון שצלצל בעקשנות, "הלו, מי זה?" גנחתי לתוך השפופרת.

"זה אני." התרונן יורם באזני, "סוף סוף תופסים אותך, למה אתה לא עונה לנייד שלך?"

"הנייד שלי?" גיששתי אחרי הסמרטפון שלי, "אני חושב שהוא נכבה לי, איפה אתה? איפה הכלבים?"

"אני מטייל ברמת הגולן עם בובי ועם הכלבים, אנחנו עושים חיים משוגעים יחד, מיקה אפילו שחתה קצת בבניאס."

"מה, בקור הזה?"

"כן, היית מאמין? שכרתי לנו צימר נחמד שמסכים לקבל גם כלבים, יש מצב שתצטרף אלינו?"

"לא, אני לא חושב, אני חייב לחזור לבית החולים לפגוש את העובדת הסוציאלית של נתנאל, אני מקווה שהם יסכימו להצעה שלי להיות המשפחה האומנת שלו."

"משפחה אומנת? איך אתה יכול להיות משפחה אומנת? מה שלומו דרך אגב?"

"הרבה יותר טוב, בעוד יום יומיים ישחררו אותו הביתה, וכרמל, זו העובדת הסוציאלית, מסכימה שלא כדאי שהוא יחזור לפנימייה."

"אז מה, הוא הולך לגור אתך?" הופתע יורם.

"אם הוועדה תסכים."

"איזה ועדה?"

"לא זוכר איך קוראים לה בדיוק, ועדה לטיפול בילדים בסיכון או משהו כזה. כרמל החליטה שנתנאל נחשב לילד בסיכון ושצריך להעביר אותו למקום בטוח ומוגן יותר מהפנימייה, רצוי משפחה ולא מוסד, וכמובן שמיד התנדבתי."

"למה כמובן? ולמה לא שאלת גם אותי?" נפגע יורם, "אם הילד הזה יגור אתך זה ישנה הכל."

"למה שזה ישנה משהו? אם היינו גרים יחד אז אולי היה משהו במה שאתה אומר, אבל מאחר ואתה מתעקש לשמור על הספייס הקדוש שלך אז..."

"אהה... אז אתה מאמץ את הילד הזה כדי להתנקם בי?" התעצבן יורם.

"לא." התרגזתי בחזרה, "אני מציע לו מקום מוגן ובטוח כי אני פוחד שהוא שוב ינסה להתאבד, וחוץ מזה אני לא מאמץ אותו, אני רק מארח אותו ואני עושה את זה לטובתו ולא בגללך, ואגב יורם, הגיע הזמן שתקלוט שלא כל העולם מסתובב סביבך."

"את זה כבר קלטתי מזמן." השיב לי יורם בקרירות, "אבל קיוויתי שלפחות אתה... טוב, עזוב, זה כבר לא משנה, ביי." וניתק.

מוקנט וכועס חיברתי את הנייד שלי לחשמל, עוררתי אותו לחיים והתחלתי לחפש ברשימת אנשי הקשר שלי את המספר של יורם כדי להתקשר אליו חזרה ולהמשיך לריב איתו, אבל הטלפון שלי צלצל שוב וכרמל הייתה על הקו, מרוצה ונרגשת מאוד,

"הצלחתי לשכנע אותם." קראה בשמחה, "אתה מקבל את נתנאל, ועכשיו אנחנו חייבים למהר ולמצוא לו בית ספר חדש עוד לפני סוף החופש כי עדיף שהוא לא יחזור ללמוד בפנימייה."

"יש בית ספר תיכון מעולה ממש פה בקריה, איך אני רושם אותו לשם?"

"אני אטפל בזה." הבטיחה כרמל, "אתה רק צריך לדאוג שהוא יגיע ללימודים ושיהיה לו שקט נפשי ומקום מסודר לשבת וללמוד, הוא יצטרך לעבור טיפול נפשי אצל פסיכולוג ילדים וזו תהיה האחריות שלך, לקחת אותו ולהחזיר אותו, גם אני אבוא לבקר פעם בשבוע, זה סידור מאוד לא מקובל, אבל הוועדה הסכימה לזה כי נתנאל בוטח בך, והם רק התנו שאני אשגיח עליכם ואפקח שהכל בסדר עם הילד."

"אני מבין, אל תדאגי, אני אשגיח עליו כאילו שהוא הבן שלי." הבטחתי, ואני גאה להגיד שקיימתי את הבטחתי במלואה.

יורם חזר מהטיול שלו רק בנר השמיני של חנוכה. עד אז נתנאל כבר גר אצלי בחדר האורחים שהפך לחדרו, הארון שלו היה מלא בגדים חדשים שרכשתי עבורו, היה לו ילקוט חדש, ספרים חדשים ונעלי התעמלות קטלניים שמחירם הגבוה כמעט הפיל אותי לרצפה מרוב תימהון אבל הילד כל כך השתוקק אליהם עד שלא יכולתי לסרב למרות שלדעתי שמונה מאות ₪ עבור נעלי התעמלות, יפים ואיכותיים ככל שיהיו, זה בהחלט מחיר מופרז.

"ואיפה בובי?" הופתעתי, "אני מקווה שלא אבדת אותו ברמת הגולן?" התבדחתי.

יורם נשאר רציני, "לא, הוא... הוא החליט לקפוץ לבקר בפטרה, ומשם הוא ימשיך למצריים. הוא דווקא הזמין אותי, אבל חשבתי שלבקר בירדן ובמצרים בזמן כזה זה לא רעיון טוב, וגם הייתה בעיית הכלבים..." הסביר, ועיניו חמקו מעיני, למזלו נתנאל הופיע, נושא סל עמוס כל טוב. הילד אהב מאוד ללכת לעשות קניות לבד ותמיד ביקש רשות קודם לקנות לעצמו משהו טעים אם יישאר עודף. דאגתי שתמיד יישאר לו די עודף לקנות לעצמו שוקו בשקית, או קרמבו.

"אתה בטח נתנאל?" פנה אליו והושיט לו יד ללחיצה, "אני יורם, אני חבר של מולי, וזו מיקה, הכלבה שלי, אתה אוהב כלבים?"

"אהה... לא יודע." השפיל נתנאל את עיניו בביישנות, "אני קצת פוחד מכלבים." הודה חרש, "זה חץ?" הביט בדאגה בחץ שהיה כלב נוח לבריות, ורודף שלום, ומעולם לא נשך איש.

"כן, זה חץ שלנו, והוא נורא רוצה שתלטף אותו." החלקתי בידי על גבו של הכלב, "הנה, תראה איזה פרווה רכה ונעימה יש לו."

נתנאל הרהיב עוז וליטף בזהירות את ראשו של חץ שהתמסר בעונג לליטוף, וגמל לו בליקוק. "תראה, הוא אוהב אותי." צהל נתנאל בשמחה, ומרגע זה הפכו הוא וחץ לחברים בלב ובנפש.

"טוב, אז אני... אהה... אני חושב שאני אלך עכשיו הביתה, אני צריך לעשות קניות ו... אהה..." גמגם יורם בצורה מאוד לא אופיינית לו.

"אולי תבוא בערב להדלקת נר שמיני של חנוכה?" הצעתי, תוהה מה עובר עליו. אולי הוא עוד כועס על חילופי הדברים הלא נעימים שהיו לנו בטלפון?

"כן, בסדר, אין בעיות, להתראות." ענה יורם בחיפזון, וחש למכוניתו, מיקה נגררת בעקבותיו באי רצון.

הוא הגיע בערב עם מיקה שמיד התכרבלה לצידו של חץ ונרדמה, נושא קופסת סופגניות. הדלקנו את החנוכייה ונתנאל בירך על הנרות בקול ערב ובלי אף טעות ואחר כך ביקש רשות ללכת לפעולה של הנוער העובד. "פגשתי בסופר שני חבר'ה שלומדים גם בתיכון שאני אלך אליו, והם הזמינו אותי להדלקת נרות אפילו שאני לא בנוער העובד." סיפר לי, וסומק קל של נחת ושמחה פרח בלחייו השחומות.

"יפה מאוד מצידם." אמרתי בקול מעודד, והצעתי שייקח איתו את מה שנשאר מהסופגניות. "אבל לא יישאר לכם כלום." מחה נתנאל.

"עדיף שלא יישאר." הצטחק יורם, "אנחנו ממש לא צריכים את כל הקלוריות האלה." ארז בזריזות את הקופסה בשקית ניילון והגיש אותה לנתנאל, שאמר יפה תודה, הבטיח לא לחזור מאוחר, והסתלק לדרכו.

"צדקת שלקחת אותו אליך, הוא ילד ממש נחמד, אני מקווה שהוא יהיה מאושר כאן ושלא ינסה שוב להתאבד חלילה."

"גם אני." הסכמתי וניסיתי לחבק אותו. הוא התחמק ממני ונסוג למעמקי כורסת הטלוויזיה.

"מה, אתה עוד כועס עלי בגלל הוויכוח הטפשי שהיה לנו בטלפון?"

"לא, ממש לא, אבל אנחנו חייבים לדבר מולי."

"אי אפשר ללכת למיטה קודם? נורא התגעגעתי אליך."

"גם אני, אבל אני חייב לספר לך משהו קודם." התעקש יורם.

הרגשתי איך ליבי נופל בקרבי, וכבדות מתישה פושטת באברי, "אתה חייב, באמת? כי מהניסיון שלי בחיים אני יודע שלפעמים יש דברים שעדיף לא לדבר עליהם."

"באמת? איזה מין דברים?" חקר יורם.

"דברים שעושים בגלל שיקול דעת מוטעה, מתוך פזיזות או חרמנות, ואולי סתם בגלל כעס? דברים שמיד אחרי שנעשו מצטערים עליהם מאוד, ואפילו מתביישים, דברים שמכבידים על המצפון של מי שעשה אותם."

יורם הנהן, "כן לדברים כאלה אני מתכוון, אתה לא חושב שעדיף לספר ולבקש סליחה?"

"לא, אני לא חושב ככה. אם אתה רוצה לנקות את המצפון שלך לך לכומר ותתוודה, ואם אתה לא קתולי לך לפסיכולוג, או לחבר טוב ותוריד את האבן מהלב."

"אבל... אבל..." הוא שקע במחשבות, "לספר למישהו זר שלא שייך זה רעיון לא רע, אבל עדיין, מה זה שווה אם אתה לא מספר למי שפגעת בו מה עשית?"

"אבל יורם, אתה לא מבין שזה כל העניין, כל זמן שהוא לא יודע שעשית משהו שאמור לפגוע בו הוא לא נפגע, למי זה יעזור אם תספר לו ותפגע בו?"

"אבל אם אני לא אספר אני אצא שקרן ובוגד, אני לא רוצה לשקר לבן אדם שאני אוהב."

"אני לא מבין איך אתה יוצא שקרן אם אתה לא מספר? מקסימום אתה יוצא שתקן, ואני עוד יותר לא מבין למה אתה רוצה לפגוע בבן אדם שאתה אוהב ואוהב אותך ומת ל..." משכתי אותו מהכורסה, והתחלתי לנשק אותו, ולשמחתי הוא הפסיק לנסות לספר לי דברים שלא רציתי לדעת והתמסר לנשיקותיי.

למרבה המזל נתנאל חזר רק בחצות, ועד אז הספקנו לנמנם מעט יחד אחרי ההתעלסות, ואחר כך להתקלח יחד ושוב להתענג זה על גופו של השני, ולהתיישב חזרה בסלון בפוזה מהוגנת כשאנחנו לבושים כהלכה ורק שערותינו הלחות מעידות שהתקלחנו קודם.

"מצטער שחזרתי כל כך מאוחר," התנצל נתנאל, מעביר מבט מודאג ממני אל יורם ובחזרה, "היה כיף גדול, פגשתי המון אנשים נחמדים, והחלטתי שאני רוצה להיות בנוער העובד כי הם הכי קוליים, ובפורים נעשה פורימון ותהלוכת תחפושות. אה, ואני צריך לקנות חולצה כחולה בסדר?"

"בסדר." הסכמתי, "אין בעיות."

"מה שעה? כבר אחרי שתיים עשרה בלילה? בטח נורא דאגת מולי, אתה יודע, אם היה לי טלפון נייד הייתי יכול להתקשר אליך ולהגיד לך לא לדאוג." העיר נתנאל כמסיח לפי תומו.

"נכון, אבל אם אני אקנה לך החודש גם טלפון נייד אנחנו נצטרך לוותר על אוכל בסוף החודש."

"די מולי, אל תהיה מבאס כזה, הילד כבר בן ארבע עשרה, הוא חייב נייד. כפיצוי על זה שלא נתתי לך דמי חנוכה מחר אני אביא לך נייד, בסדר נתנאל? ועכשיו לך לישון כי נורא מאוחר."

"אחלה, תודה יורם, לילה טוב." האירו פניו של נתנאל בחיוך, ורגע לפני שנעלם בחדרו העיר שהנה, התחיל לרדת גשם, ואולי עדיף שיורם יישאר לישון פה בלילה כי חבל שיצא החוצה עם ראש רטוב בקור ובגשם.

"יש בזה משהו." כרכתי את ידי על כתפו של יורם, "את דמי החנוכה שלך כבר קיבלת, אז קדימה חמוד, בוא נלך לישון."


נכתב על ידי , 7/9/2014 13:02  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-9/9/2014 09:20
 



9. הכאב המתוק של האהבה


מזג אוויר סוער

בדרך לשדה התעופה התחיל לרדת גשם. כל השבוע היה בהיר ונעים ודווקא עכשיו, כשאני בדרך לאסוף את בובי יורד גשם? הפעלתי את המגבים, הדלקתי את הרדיו והעברתי לגלגל"צ. זו הייתה טעות כי משום מה הם השמיעו שם מוזיקת גאז' עתיקה וטובה, ויותר לא הצלחתי לכבוש את פרץ הגעגועים הנורא לראמי, געגועים שתוקפים אותי כל פעם יורד גשם ואלה פיצ'ראלד המלכה, או סאצ'מו הנהדר, מתחילים לסלסל בקולם המעושן את הלחנים שראמי ואני אהבנו כל כך כשהיינו צעירים יפים ומאוהבים, ומוות ומחלה היו לגמרי בלתי מתקבלות על הדעת.

בדרך כלל אני מתאמץ מאוד לא לשקוע בזיכרונות, לא להניח לעצמי להתבוסס בצער ובאבל ולהיות פעיל ונמרץ, אבל לפעמים הנסיבות גוברות עלי והזיכרון של החורף הראשון שלנו יחד משתלט עלי. אלה שרה על מזג אוויר סוער מאז שאני והגבר שלי לא יחד ודמעות הציפו את עיני. נאלצתי לעצור בצד ולהעביר את הרדיו לתחנה אחרת כדי להירגע. בשארית הדרך הקשבתי לתוכנית משמימה על העלות הכלכלית של הסכסוך הלא נגמר שלנו עם הפלסטינאים, ועד שנפגשתי שוב עם בובי חזרתי להיות רגוע וקר מזג.

הוא השתנה מאוד, בקושי הכרתי אותו. פניו היו שזופות, שערו נקצץ בתספורת מחמיאה, צווארו התעבה, כתפיו התרחבו ולחיצת היד שלו הייתה חזקה ונמרצת. "אתה נראה מצוין בובי." החמאתי לו, "התספורת שלך ממש מוצלחת ואתה שזוף כל כך... איך עשית את זה?"

בובי חייך בצניעות, אמר שגם אני נראה נפלא, ולאורך כל הדרך הארוכה הביתה סיפר לי איך שינה את חייו מהקצה אל הקצה. עזב את האוניברסיטה, נרשם לחדר כושר, ובהשפעת בן הזוג החדש שלו התחיל לרוץ מרתונים ולבלות הרבה זמן בחיק הטבע. "אז אתה בזוגיות?" חייכתי אליו בהקלה, "גם אני." הוספתי.

"הייתי, זה נגמר לפני כמה שבועות, וגם מהעבודה נמאס לי, החלטתי שהיי, חיים רק פעם אחת וגם לי מגיע לבקר בארץ הקודש ולראות איפה ישו נולד וחי, התפטרתי, הוצאתי חלק מהחסכונות שלי והנה אני כאן, אני מקווה שבן הזוג שלך לא מתנגד?"

"ממש לא, הוא דווקא שמח לדעת שאני לא אהיה לבד כשהוא בצבא."

"הוא חייל?" התעגלו עיניו הכחולות של בובי בפליאה, "אתה בטח נורא דואג לו?"

"הוא רק עושה מילואים בתפקיד ממש לא מסוכן." נחפזתי להרגיע, "אני מקווה שישחררו אותו הביתה לסוף השבוע ותוכל לפגוש אותו, ובינתיים אני רוצה להכיר לך את הכלבים שלי, ואחר כך להאכיל אותך, ובזמן שתנוח ותנער מעליך את הג'ט לג אני אתכנן לנו מסלול טיולים נחמד שיכלול את כל המקומות שישו היה בהם."

עד שיורם חזר מהמילואים הספקנו, בובי ואני, לטייל בכל רחבי הגליל, להקיף את הכינרת פעמיים, לסייר בכל הכנסיות של ירושלים, ולעבור את כל התחנות בדרכו האחרונה של ישו.

ביום הראשון של הטיול בובי עוד ניסה קצת לחדש את ימינו כקדם, חיבק אותי ונגע בי בכל הזדמנות, אבל כשניסה להגניב לי נשיקה עצרתי אותו בעדינות אך בתקיפות, והסברתי לו שאני ויורם בזוגיות מונוגאמית, ואני מבקש ממנו לא להעמיד את החברות שלנו בניסיון הלא הוגן הזה.

גם אם הוא נעלב הוא הצליח להסתיר את עלבונו היטב, ומרגע זה הוא התנהג למופת ושנינו נהנינו מאוד.

בובי רצה מאוד להגיע לנצרת בערב חג המולד כדי להקשיב למיסת החצות המפורסמת ולכן חזרנו הביתה יום קודם. שחררנו את הכלבים מהפנסיון ונשארנו בבית, נחים ומתבטלים כדי שיהיה לנו כוח להישאר ערים בלילה. ופתאום, קצת לפני שהשמש שקעה, אחרי שלא דיברנו כמעט שבוע כי אסור היה להשתמש בניידים בעוטף עזה יורם חזר הביתה. מיקה ישר הסתערה עליו ביבבות שמחה, ובמשך כמה דקות הוא התמסר לחיבוקים איתה, מניח לי ולבובי לסקור אותו בנחת.

הוא לא היה מגולח, וגם שערו היה זקוק לתספורת, ואיכשהו דווקא כך הוא נראה גברי וקשוח במדים המקומטים מעט שלו שגרמו לו להראות צעיר יותר, והסוו בהצלחה את תחילת הכרס שהוא החל לגדל לאחרונה.

אחרי שמיקה נרגעה מעט הצגתי את בובי בפני יורם שלחץ את ידו, בוחן אותו בעניין, ורק אחר כך חיבק אותי קצרות חיבוק סטרייטי מרגיז כמו שנהג לעשות תמיד כשלא היינו לבד.

הכנתי בזריזות ארוחת ערב קלה לשלושתנו, ובזמן האוכל סיפרנו ליורם חוויות על הטיולים שעשינו בעקבות ישו, וסיפרנו לו שאנחנו מתכננים לצאת הלילה לנצרת כדי לשמוע את המיסה של חג המולד

"באמת?" התלהב יורם, "תמיד רציתי לראות את המיסה הזאת, אני יכול לבוא גם כן?"

"בטח, בשמחה." השיב לו בובי בהתלהבות, והציע ברוב טקט שנלך לנמנם קצת לפני שנצא.

הוא הלך לחדר האורחים ואני ויורם פרשנו לחדר השינה שלי, וסוף סוף קיבלתי את החיבוק והנשיקה שהגיעו לי. אם הייתי שותק ורק מנשק אותו חזרה הייתי זוכה גם לסקס, אבל עשיתי טעות ושאלתי אותו עד מתי יש לו חופש ומתי הוא חוזר לצבא.

חיבוקו התרופף והזקפה שלו שמלאה כל כך יפה את כף ידי החלה להתרכך, "למה אתה שואל?" התנפל עלי בזעם, "כל כך דחוף לך להיפטר ממני?" הדף אותי מעליו.

"מה, מה פתאום להיפטר? רק רציתי לדעת..."

"כן, אני יודע, רק רצית לדעת מתי תוכל להישאר שוב לבד עם האקס הסקסי שלך?" סינן יורם בנבזות.

"מה?" נרעשתי, המום מהאשמה הכל כך לא הוגנת הזו, "השתגעת או מה? על מה אתה מדבר יורם?"

"על זה שאני אוכל חרא בעזה ואתה מטייל לך עם האמריקאי שלך ומזדיין איתו כמו שרמוטה בכל רחבי הארץ."

"זה פשוט לא נכון!" התרתחתי, "אף פעם לא בגדתי בך, לא איתו ולא עם אף אחד אחר, וחוץ מזה..." שיניתי נושא במהירות, "מה פתאום בעזה? על מה אתה מדבר יורם?"

"על זה שבקרוב ניכנס לעזה, בגלל זה קראו לי בצו שמונה, כדי לעבוד על ההכנות למבצע, גילו לי שהמבצע יתחיל יום אחרי חג המולד, אמרו תודה רבה וכל הכבוד, אבל עוד מעט יתחיל להיות פה מסוכן ושלחו אותי הביתה."

"אההה... "התחלתי להבין מה עובר עליו, "אז בגלל זה אתה כזה עצבן? כי לא נותנים לך למות במלחמה? אתה ממש דפוק, אתה יודע את זה?"

"אני דפוק? אני? ומה אתך שחוגג פה עם האקס שלך כשאני אוכל חרא ואבק בצבא?" "אל תצעק עלי!" התרגזתי, "אתה אוכל חרא ואבק בצבא כי זה מה שאתה אוהב, אף אחד לא הכריח אותך, התנדבת למילואים אז מה אתה מתלונן? ואני לא חוגג עם אף אחד, חיכיתי כל השבוע לחגוג אתך, ובמקום לשמוח ולהצטרף אלי אתה חוטף לי התקפות קנאה אידיוטיות ומוציא עלי את העצבים שלך!" צעקתי עליו, שוכח לגמרי מבובי שבטח שמע הכל, ומסכן, לא הבין על מה המהומה. ואז, רגע לפני שהצעתי ליורם שילך לדירה שלו ויתקרר קצת, צלצל הנייד שלי ועל הקו היה מנהל הפנימייה לילדים בסיכון, שופע התנצלויות על השעה המאוחרת, מבקש ממני שאעשה לו טובה ענקית ואקפוץ מהר לרמב"ם כי אחד מהילדים שלא יצאו הביתה בחופש חנוכה כי לא הייתה לו משפחה לנסוע אליה ניסה לחתוך את הורידים, ומאחר והוא חייב להישאר עם שאר הילדים בפנימייה הוא מבקש ממני להיות בבית חולים עם הילד המתאבד. "אני ממש מצטער שאני מפיל עליך דבר כזה, אבל אני יודע שיש לך קשר מיוחד עם נתנאל ובטח תרצה לראות מה שלומו."

"נתנאל," גנחתי, ומפלס רגשות האשמה שלי זינק בבת אחת למעלה, "נתנאל ניסה להתאבד?"

"זה לא היה ניסיון רציני." נחפז המנהל להרגיע, "רק כמה חתכים שטחיים, אבל היה המון דם, ואם הבית כל כך נבהלה עד שהתעלפה... היה לנו בלגן שלם ואני..."

"אני נוסע מיד לרמב"ם." הפסקתי את הסבריו, סגרתי את הטלפון והתחלתי להתלבש.

"מה קרה?" שאל יורם בשקט, מביט בי במבט מודאג.

"אחד התלמידים שלי ניסה להתאבד, אני חייב לנסוע אליו לבית החולים."

"אתה מתכוון לנתנאל, ההומו הקטן שלך?"

"הוא רק בן ארבע עשרה, עוד אי אפשר לדעת אם הוא הומו או לא, ובכל מקרה זה לא משנה, לילד המסכן הזה אין בית לנסוע אליו בחופש ואם לא הייתי כזה חרא הייתי קופץ לבקר אותו, אבל הייתי עסוק מידי בדרך הייסורים של ישו הדפוק."

"למה אין לו בית? מה הבעיה עם ההורים שלו?"

"האבא הערבי בכלא והאימא... השד יודע לאן היא נעלמה, בטח מסתובבת בתל ברוך, מסוממת לגמרי, ולא מספיק שיש לו אבא ערבי הוא גם חכם ועדין מידי בשביל להסתדר עם חבורת הבריונים הדפוקים בפנימייה העלובה הזאת..." דפקתי על דלתו של בובי, הסברתי בקצרה את המצב, התנצלתי שעלי להסתלק, וביקשתי שימשיך בתוכניות שלו כרגיל.

"אל תדאג לבובי, אני אשגיח עליו." הניח יורם יד מפייסת על כתפי, "סע בזהירות." הוסיף, ונישק קלות את לחיי.

 



נכתב על ידי , 3/9/2014 19:39  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-6/9/2014 16:54
 





106,772
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ