לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 9

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2014

10. מי אוהב אותך יותר ממני? (סוף חלק שני)


האופציה השנייה

למחרת בצהרים הוא חזר, חייך אלי חיוך עייף, וליטף את בלנקו שקיבל אותו בשמחה גדולה. דביר התיישב, מניח לכלב לקפוץ עליו, דגדג את בטנו, אמר לו שהוא אוהב אותו וסיפר לו כמה הוא יפה וחכם ועד כמה הוא התגעגע אליו, ואחר כך הוציא מתרמילו עצם עסיסית והגיש אותה לבלנקו. הכלב אחז בה בפיו והסתלק למרפסת כדי לכרסם אותה בנחת, מניח אותנו לבד.

"אנחנו צריכים לדבר איתי." אמר דביר חרש, מביט בי בעצבות שצבטה את ליבי, וביטלה באחת את כל הכעסים שצברתי כלפיו.

"כן." הסכמתי, "אבל קודם אני רוצה להתנצל שהייתי גועלי כל כך אתמול."

"אתה לא צריך להתנצל, מאז שהתאומים נולדו לא הייתי בן זוג אמיתי. אני מודה שהזנחתי אותך, וזה לא בסדר, אבל..." הוא נאנח ושפשף את מצחו כמו שהיה עושה תמיד כשהיה מוטרד, "לא ישנתי כמעט הלילה, האמת שכבר הרבה זמן אני לא ישן מספיק, תראה איתי, מה שקורה זה..." הוא שוב השתתק ועצם את עיניו, אוסף את מחשבותיו, ואז פקח אותן ואמר בקול שטוח מרוב עייפות, "היא לא רוצה לחזור לעבודה."

"מי? פזית? למה אתה מתכוון לא רוצה? אבל הבנתי שאחרי שנה היא חייבת לחזור או שהיא תאבד את העבודה?" 

דביר הנהן, "נכון. היא מעדיפה לוותר על העבודה כדי להישאר עם הילדים עוד כמה שנים."

"עוד כמה שנים?" נדהמתי, "אתה רציני? אבל היא כל הזמן אמרה שהשנה הראשונה היא הכי חשובה, ושאחר כך היא תחזור למשרת אם כי נגמרו לה החסכונות. מי יפרנס אותה אם היא תמשיך לשבת בבית?"

"אני." אמר דביר, פרש על השולחן את כפות ידיו הגדולות והחזקות ובהה בהן בעצב.

"אתה? איך אתה? זכית בפיס במקרה ושכחת לספר לי?"

הוא חייך בעגמומיות, "לא, לצערי הרב לא זכיתי לקבל טלפון מאריאלה, אולי כי אף פעם לא קניתי כרטיס פיס? תמיד חשבתי שאם הבן אדם חרוץ ויש לו מקצוע טוב הוא יסתדר בחיים, אבל כנראה שטעיתי, העניין הוא שלא תיארתי לעצמי שייוולדו לי תאומים, ולא ידעתי כמה עולה להחזיק אותם במעון, או לשלם למטפלת. גם אם פזית תחזור לעבוד במשרת אם רוב המשכורת שלה תלך לטיפול בתאומים, מבחינה כלכלית עדיף שהיא תשב בבית, וגם מבחינת הילדים עדיף שהם יהיו עם אימא שלהם."

"כן, אבל... אבל איך... אז מה תעשו?" שאלתי.

"יש שתי אופציות." אמר דביר, "אופציה ראשונה, פזית תבוא לגור איתנו עם התאומים ותשכיר את הדירה שלה שלמרבה המזל אין עליה יותר משכנתה, אפשר לקבל עליה איזה חמשת אלפים ₪ ואולי אפילו קצת יותר."

"אצלנו?" נחרדתי, "אבל... ומה יהיה עם בלנקו? הרי היא לא סובלת אותו."

"היא מוכנה להתפשר בתנאי שהוא יגור בחוץ ויתרחק ממנה ומהילדים." אמר דביר והשפיל את מבטו במבוכה כדי לא להביט בפני המזועזעות.

"ומה האופציה השנייה?" שאלתי באיפוק, מתאמץ מאוד לא להתפרץ בזעם.

"אני אלך לגור אצלה, זו אגב האופציה המועדפת עליה כי היא אוהבת את הדירה שלה, והכל כבר מסודר שם בשביל הילדים."

"אז מה? פשוט תתחילו לגור יחד כמו אבא ואימא? תישנו יחד באותה מיטה? ומה השלב הבא? תתחתנו כדי לקבל נקודות הטבה במס או משהו כזה? ואולי גם תביאו עוד ילד, למה לא? אם אתם כבר גרים יחד אז..."

"די כבר איתי, סתום!" צעק דביר, מנסה להשתיק את הפטפוט המטורף שלי, "וממתי אתה מבין משהו בנקודות הטבה במס?"

"אני לא מבין בזה כלום." הודיתי, "אבל אני יודע שבדירה של פזית יש רק שלושה חדרי שינה, ורק מיטת מבוגרים אחת, ואני יודע שאתה הרי לא באמת הומו, וכבר היית עם נשים אז..."

"די, די, שתוק כבר." גנח דביר והתנפל עלי, סותם את פי בנשיקה, ואחר כך אחז בחולצתי גרר אותי לחדר השינה, משך מעלי את בגדי, הטיל אותי על המיטה וכיסה את גופי בנשיקות. "אני אוהב אותך." חזר ואמר, "אני כל כך אוהב אותך איתי." גנח, מצץ את אברי בהתלהבות, ואחר כך הניח את קרסוליו על כתפי ודרש בתקיפות שאחדור אליו, מה שעשיתי בעונג רב, פורק על גופו את החרמנות שצברתי במשך חודשים רבים.

אחר כך שכבנו חבוקים ודיברנו. סיפרתי לו על הפגישה המפתיעה עם תמיר ועל ההתנצלות שלו והוא שאל בעצב אם אני רוצה לחזור אליו.

"לא, ממש לא, אני כבר לא אוהב אותו יותר, ואולי אף פעם לא באמת אהבתי. הוא היה הראשון שלי וכנראה שפיתחתי בו מין תלות לא בריאה, למזלי ריפאת אותי מהעניין הזה."

"היית משתחרר מזה גם בלעדי." ליטף אותי דביר ברוך, "אני מקווה שיום אחד תמצא מישהו חדש שיאהב אותך כמו שמגיע לך." נישק את מצחי, התיישב במיטה והתחיל לאסוף את הבגדים שפיזר סביב המיטה.

"למה זה לא יכול להיות אתה?" נאחזתי בו.

הוא השתחרר ממני בעדינות תקיפה, "כי אני אוהב גם אותם, והם צריכים אותי יותר ממך."

"אבל יש להם אימא, למה זה לא מספיק?"

"אני לא יודע למה, אבל היא לא מצליחה להתמודד אתם לבד, יכול להיות שהיא הייתה מצליחה להסתדר עם תינוק אחד, אבל גדול עליה לטפל בתאומים." מבטו הפך נואש, "אני פוחד שאם אני לא אהיה שם משהו נורא עלול לקרות להם." הסביר, "היא פשוט לא מצליחה להאכיל אותם כמו שצריך, ובטח לא לקלח אותם. ברגע שהם מתחילים לבכות היא מאבדת את הצפון, היא מתבלבלת, הכל נופל לה מהידיים, היא לא יודעת למי לגשת קודם, אולי זה ישתפר אחרי שהם יתחילו לדבר וללכת, אבל בינתיים אני חייב להיות אתה." משך דביר את מכנסיו על גופו וגישש אחרי חולצתו.

"כן, אבל אתה חייב ללכת לעבוד, ומה יקרה אז?"

"יש לה שכנה מבוגרת ובודדה שהנכדים שלה גרים בחו"ל. היא מחבבת אותה וחולה על הקטנים, היא עוזרת לה במשך היום, ואני אהיה איתה בלילה, יהיה בסדר, אני מקווה, אבל לצערי, עד שהם יגדלו קצת, עניין של שנתיים שלוש, ארבע גג, אני צריך להיות עם הילדים שלי." דחף דביר את שולי חולצתו למכנסיו, וסגר את חגורתו בתנועה פסקנית.

"ומה אתך? מה עם החיים שלך? אין זכות לחיות, לאהוב, סתם להיות מאושר?"

הוא נד בראשו באכזבה, "אתה לא אשם איתי, אבל אתה פשוט לא מבין, אם יום אחד יהיו לך ילדים תבין איזה אושר זה לגדל אותם, אני כל כך אוהב אותם עד שאני מוכן למות למענם, זה כלום בשבילי לוותר למענם על הדברים שנהניתי מהם פעם."

"אז מה, מעכשיו הילדים הם כל החיים שלך?" נדהמתי, "שום דבר חוץ מהם לא חשוב לך יותר?"

הוא הנהן והתחיל ללכת לעבר דלת הכניסה, "כן, פחות או יותר." השיב בפשטות, "יכול להיות שזה ישתנה כשהם יהיו קצת יותר גדולים, אבל נכון לעכשיו הם הדבר הכי חשוב לי בעולם, אני מוכן לעשות הכל בשבילם ובשביל אימא שלהם."

"אבל רק לפני חמש דקות אמרת שאתה אוהב אותי." מחיתי.

"אני באמת אוהב אותך, עד שהם נולדו היית האדם החשוב לי ביותר בעולם, אני עדיין אוהב אותך מאוד, אבל הם בעדיפות הראשונה אצלי." פתח דביר את הדלת, "ובגלל שאני אוהב אותך כל כך אני עוזב ולא מבקש ממך לחכות לי." משך אותי אליו לעוד נשיקה, ביקש שאארוז את חפציו בקרטונים ואשאיר אותם על המרפסת. "בקרוב אני אבוא לקחת אותם." הבטיח והסתלק. 



 

אחרי שהוא הלך נכנסתי למיטה ובכיתי, אבל הייתי חייב לקום כדי לצאת לטיול עם בלנקו שנשכב למרגלות מיטתי וייבב חרש. אחרי שחזרתי מהטיול והאכלתי אותו, קפצתי לסופר, העמסתי על המכונית קרטונים שהוצאתי מהמחזור והתחלתי לארוז את חפציו של דביר. מילאתי חמישה ארגזים בבגדים ספרים ונעליים וגררתי אותם למרפסת אז נזכרתי שלא החלטנו מה עושים עם האוטו שהיה אמנם רשום על שמו, אבל בפועל היה שייך לשנינו.

לא רציתי לדבר איתו שוב, פחדתי שאפרוץ בבכי תוך כדי שיחה ולכן סימסתי לו שארזתי את החפצים שלו ומה הוא רוצה שנעשה עם המכונית?

הוא ענה לי רק למחרת בבוקר שהוא יאסוף אותם עוד היום, ושהוא ישמח אם אשמור את המכונית אצלי, מתנה ממנו. סימסתי לו תודה, וכמו בכל יום שלישי נסעתי למשרד, כשחזרתי הארגזים כבר לא היו שם.

עמדתי והבטתי בעצב במרפסת הריקה ואז שלומי התקשר, "אני מבין ששוב אין לך שותף לדירה."

"נכון, אני שוב צריך שותף חדש." הסכמתי, "יש לך מישהו?"

"אין לי חדש, אולי תסתפק בישן?"

"אתה מדבר על תמיר?"

"כן, הבנתי שהתפייסתם."

"סוג של, איך אתה יודע שהוא מחפש דירה?"

"אני יודע, אז להתקשר אליו?"

"כן, מה כבר יכול להיות, תתקשר."

"אתה בטוח?"

"כן, אני בטוח, עדיף השד המוכר על אחד חדש."

"אם אתה אומר." הצטחק שלומי, "טוב, אז אני מיד מתקשר אליו, איזה חדר אתה נותן לו ,או שתגורו יחד?"

"לא, לא נגור יחד. תגיד לו שאני נותן לו את החדר הגדול."

"אחלה, להתראות איתי."

"להתראות שלומי, ותודה."

"על לא דבר נשמה, ודרישת שלום לבלנקו."

נכתב על ידי , 10/12/2014 18:11  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-14/12/2014 05:00
 



9. מי אוהב אותך יותר ממני?


הגיע לי עד כאן

רצה המקרה ותמיר יצר איתי קשר כמה ימים אחרי שהתאומים חגגו יום הולדת שנה. עד אז הם כבר מיצו את עניין הזחילה והתחילו לנסות ללכת, נאחזים תוך כדי כך בכל הבא ליד, מרהיטים דרך רגליים של מבוגרים, ואפילו בבעלי חיים לא מאסו, גורמים לבלנקו שלי לברוח מהם כמה רחוק שרק אפשר, מה שתקע עוד טריז אחד קטן אבל משמעותי ביני לבין דביר. ההתרחקות ביני לבינו הייתה כל כך איטית וכל כך הדרגתית עד שרק חזרתו הלא צפויה של תמיר לחיי האירה את עיני לעובדה המצערת מאוד – דביר היקר שלי, אהובי ובן זוגי כבר לא אוהב אותי כמו פעם.

לקח לי זמן כה רב להיווכח בנזק שגרם יצר ההתרבות של בן זוגי לאהבה שלנו כי לפזית ולדביר לקח כמעט שנה להיכנס להיריון, הם עשו שלוש ניסיונות ורק הרביעי צלח, ובין ניסיון לניסיון פזית נחה ונתנה לעצמה זמן להתאושש בכל מיני סדנאות יוגה ויצירה, או בטיולים באירופה. גם ההיריון עצמו נמשך כידוע תשעה חודשים ארוכים שבמהלכם פזית הרגישה רוב הזמן טוב ולא נזקקה לדביר. היא הזעיקה את דביר רק בתחילת החודש השביעי שלה כשכבר הייתה ממש ענקית והתקשתה לתפקד. למרבה הצער דווקא בתקופה הרגישה הזו נעכרו מאוד היחסים שלי איתה, והכל באשמתה, אם כי היא כמובן האשימה אותי ואת בלנקו המסכן שלא פשע כלפיה במאום, ותמיד גילה לה אותות חיבה וידידות.

"מה זאת אשמתו של הכלב המתוק שלי שהיא נעשתה פתאום רגישה נורא לריחות וטענה שריח של כלב עושה לה בחילה איומה?" גיליתי לתמיר שהקשיב לי באהדה ובסבלנות, ותהה למה לא השארתי את בלנקו בבית כשהלכתי לבקר אצל פזית.

"השארתי אותו כמובן, בין כה וכה היא לא הייתה מכניסה אותו לדירה שלה בגלל שהשערות שנשרו ממנו הגעילו אותה, אבל זה לא הספיק, היא כל הזמן התלוננה שמהבגדים שלי ומהעור שלי נודף ריח זוועתי של כלב, דביר טיפל בבלנקו בדיוק כמוני אבל משום מה הבגדים שלו לא הריחו רע, רק הבגדים שלי." הוספתי בהתמרמרות.

"ומה קרה אחרי הלידה?" שאל תמיר, "גם אז הפריע לה הריח של בלנקו?"

"לא יודע, אני חושב שלא, אבל השערות המשיכו להפריע לה, וכששלחתי לה במייל מאמר של רופא ילדים שטען שילדים שגדלים עם כלבים הם ילדים בריאים יותר, גם נפשית וגם גופנית, היא כתבה לי להפסיק להיות אידיוט ודרשה שאפסיק להטריד אותה ומאז לא היה בינינו יותר קשר."

"באמת? ומתי אם ככה יוצא לך לראות את התאומים? אגב, יש לך תמונה שלהם?"

"כן." שלפתי את הסמארטפון שלי והתחלתי לעלעל בתמונות, "פעם בשבוע, כשקבוצת ההעצמה הנשית של פזית נפגשת אצלה דביר מביא אותם אלינו הביתה."

תמיר בחן בעניין את התמונות של התאומים, "איזה מתוקים, אתה מבדיל ביניהם, מי שקד ומי אביב?"

"הנה, זו עם הקרחת היא שקד, ולאביב כבר יש תלתלים."

"הם ממש חמודים, אל תגיד שאתה לא אוהב אותם."

"חולה עליהם." הפטרתי ביובש, וסיפרתי לו איך אני חייב לקרצף במרץ את הבית יום לפני בואם, ולנעול כל דבר שעלול, אולי, לסכן אותם, וכמובן להחביא כל דבר שביר ואיך, אחרי שהם זוחלים אצלנו בכל פינה ומציקים לבלנקו המסכן צריך לקלח אותם ואחר כך להחליף להם בגדים, ואז להאכיל אותם, פעולה מייגעת ומסובכת מאוד שכוללת המון בלגן וטינופת, ואחר כך שוב לקלח, ושוב להחליף בגדים, ורק אז, כשהם אכולים, נקיים ומותשים להחזיר אותם לאימם שלא מפסיקה להמטיר עלינו הוראות בטלפון. "אחרי שהם מסתלקים מפה ביום חמישי בערב אני צריך לנוח ולהתאושש במשך כל סוף השבוע, ובדרך כלל לבד כי דביר חייב לראות אותם כל יום, ואם הוא כבר שם אז תמיד יש דברים שהוא חייב לעשות, ואני כמובן תמיד בסוף הרשימה."

תמיר העלה הבעת השתתפות בצער על פניו, "אני יודע שזה ממש מבאס, אבל ככה זה כשיש תינוקות, מזל שהם לא נשארים תינוקות הרבה זמן. אחרי שהם יגדלו קצת המצב בטח ישתפר."

"אני מקווה שאתה צודק, למרות שאתה יודע..." העוויתי את פני בספקנות, "כשהם נולדו דביר הבטיח לי שאחרי שלושה החודשים הראשונים הקשים הוא שוב יהיה פנוי, שלושת החודשים האלה התארכו לחצי שנה, ואז אחרי שבוע של שקט התחילו לצאת להם שיניים ומאז הם כל הזמן חולים... פזית כל כך היסטרית מכל חום שלהם... היא כמעט עברה לגור במיון של מחלקת הילדים, וכמובן שדביר חייב להיות אתה כי קשה להיסחב עם שניים, ואם זה לא מספיק קשה היא כל הזמן חופרת לו שאולי הכל באשמתה כי היא לא הניקה אותם מספיק. הרופא אמר לה איזה מאה פעמים שהילדים בריאים לגמרי ומתפתחים נהדר, ושלושה חודשים של הנקה זה יפה מאוד, אבל שום דבר לא עוזר, מאז הלידה היא נעשתה פסיכית לגמרי, ובמקום להרגיע אותה ולהגיד לה שגם לו יש חיים דביר זורם איתה ומזניח אותי. אני כבר לא זוכר מתי לאחרונה היה לנו סקס, מילא סקס, כמעט שכחתי מה זה, אבל אני כבר לא זוכר מתי ישנו לאחרונה יחד."

"אני ממש מצטער לשמוע את זה." ליטף תמיר את ידי באהדה וחייך אלי חיוך חמים, "האמת שגם אני... עזוב, סקס זה באמת עניין זניח, אבל מאז שנפרדנו לא היה לי הרבה מזל באהבה, ואם להגיד את האמת..." הוא היסס, מביט בי במבט ביישני שהזכיר לי נשכחות, "כן," עודדתי אותו, "מה האמת?"

"האמת היא שלא הגעתי לכאן במקרה." התוודה תמיר, "חזרתי לארץ לפני חודש ואחרי שגיליתי שאתה עדיין גר פה אני כל הזמן מסתובב סביב הבית שלך בתקווה שניפגש."

"באמת?" הופתעתי והוחמאתי, "למה?"

"כי... כי..." הוא גמגם והיסס ולבסוף התוודה שמאז שנפרדנו לפני למעלה מחמש שנים הוא לא הפסיק להתגעגע אלי, "הייתי ילד טיפש ואגואיסט, וחבל שנפרדנו ועוד יותר חבל שלא חזרתי לפני שהדביר הזה... שמעתי שקודם הייתם רק שותפים לדירה והוא בכלל סיפר שהוא סטרייט, ורק אחרי שהוא שבר את הרגל נפל לו האסימון והוא יצא מהארון."

"מאיפה אתה יודע את כל הדברים האלה?" התפלאתי, "אתה עוקב אחרי? מי סיפר לך עלי" ואגב, דביר לא ממש יצא מהארון, ההורים שלו למשל לא יודעים עד היום שאני והוא... כל פעם שביקשתי ממנו לספר להם את האמת הוא התחמק, ואחר כך הגיעה פזית אז בכלל... הוריו חושבים שהתאומים הם פנצ'ר שקרה להם אחרי סטוץ, לא משנה כמה הוא פעמים הוא הסביר להם שהם לא זוג הם מתים שהוא יתחתן איתה."

"הוריו של דביר לא יודעים שאתה הבן זוג שלו?" פער תמיר עיניים משתוממות, "וואלה, למה שלומי לא סיפר לי את זה?"

"אז זה שלומי שהלשין עלי?" הבנתי סוף סוף.

"למה הלשין? למה להיות שלילי?" מחה תמיר, "שלומי ואני תמיד הסתדרנו מצוין וכשהתקשרתי אליו ושאלתי מה שלומך הוא היה נחמד וסיפר לי, לא לפני שצעק עלי קצת שעזבתי אותך, אבל אחרי שהסברתי והתנצלתי..."

"התנצלת בפני שלומי?" לגלגתי, "באמת יפה מצידך." אמרתי בחמיצות פולנית, "אתה לא חושב שמי שמגיעה לו התנצלות זה לי, לא לשלומי?"

"אתה צודק ובאמת התכוונתי להתנצל ולבקש ממך סליחה, אבל שלומי אמר שעדיף שלא כי סוף סוף יצאת מהדיכאון שנפלת אליו בגלל שנפרדנו, ויותר טוב שאני אשמור מרחק ממך ואתן לך לחיות בשקט, וזה באמת מה שעשיתי, אבל אחרי ששמעתי מה מעולל החבר הבי סקסואל שלך..."

"הוא לא מעולל כלום." התעצבנתי, רושם לעצמי תזכורת להתקשר לשלומי ולנזוף בו נזיפה רצינית מאוד, "הוא פשוט..." פתאום מאסתי בכל ההסברים, עצבני וכועס קמתי מהספסל עליו ישבתי, שרקתי לבלנקו, זרקתי שלום קריר לתמיר שהמשיך לשבת, מביט בי במבט אומלל, והסתלקתי משם במהירות, חש מבויש כאילו פרסמו תמונות ערום שלי ברבים להנאת הקהל המלגלג.

דביר הגיע אחרי הצהריים כדי לאכול איתי ארוחת ערב - פזית הייתה מבשלת איומה ובין כה וכה אף פעם לא היה לה זמן לבשל ודי נמאס לו לאכול אצלה אוכל תעשייתי או פיצה מוזמנת, ולכן הוא עשה כל מאמץ לאכול בבית – ומיד הרגיש שאני עצבני וכועס, ובמקום לשאול אותי מה קרה הניח כמובן מאליו שאני כועס בגללו והתחיל להתנצל שהוא יודע שזה לא בסדר, אבל הוריו כבר לא צעירים, ועם לחץ הדם של אבא שלו והסוכר של אימא הוא פשוט לא יכול לעשות להם את זה, לא ביום חגיגי כל כך, ובין כה וכה אני שונא את כל האירועים המשפחתיים האלה, והאמת שגם הוא אבל פזית נורא רוצה לבלות קצת מחוץ לבית, והיא מסתדרת כל כך טוב עם אימא שלו ועם אחותו אז...

"על מה אתה מדבר?" הפסקתי אותו בקוצר רוח.

"על הבר מצווה של מעיין, בת אחותי, אני לוקח איתי את פזית, ואל תדאג, הזמנו בייבי סיטר ככה שלא תצטרך לשמור עליהם."

"יפה מצדכם, אגב, ברור לך שכולם יציקו לכם להתחתן כבר." 

"זה בסדר, אני אתגבר. אגב איתי, הפשטידה הזו ממש מעולה, יש מצב שתיתן לי חתיכה ממנה בשביל פזית."

"קח את כולה." אמרתי ביובש, הודף לעברו את תבנית האלומיניום החד פעמית, "ועל הדרך קח גם את החפצים שלך ותעבור לגור אצל פזית כי לי המצב הזה הגיע כבר עד כאן." סימנתי בידי מעל לראשי, ואחר כך הסתגרתי בחדר העבודה ונשארתי בו למרות שדביר דפק שוב ושוב על הדלת מפציר בי לצאת עד שנואש, והסתלק, לוקח איתו את תבנית הפשטידה ותרמיל קטן עם כמה בגדים.

נכתב על ידי , 7/12/2014 17:52  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-9/12/2014 23:01
 



8. מי אוהב אותך יותר ממני?


הורות משותפת

דביר המשיך להתעקש במשך כמה חודשים שהוא לא הומו. נכון, הוא אוהב אותי מאוד וכיף לו לישון איתי, ולעשות איתי סקס, אבל זה לא אומר שהוא הומו, טען בעקשנות שהלכה והתרופפה במשך הזמן, וביום שהצליח לשכנע אותי להעביר את חדר השינה שלנו מהחדר הקטן בו ישנתי מאז שתמיר עזב לחדר השינה הראשי הוא הודה שכנראה הוא ביסקסואל.

"אתה ורוב האנשים בעולם." חייכתי אליו בפייסנות, כי באמת, לא היה לי משנה איך הוא הגדיר את עצמו. כל זמן שהמשיך לאהוב אותי, ולישון איתי, ולעשות איתי סקס בהתלהבות ובמיומנות שהלכה וגדלה עם הזמן, באמת שלא שינה לי איך הוא קרא לעצמו. "למה אתה מתכוון רוב האנשים?" הביט בי דביר בדאגה, "אתה רוצה להגיד לי שיום אחד אתה עלול להתאהב פתאום באישה?"

"בתיאוריה כן, אני מניח שזה עלול לקרות, אבל סביר יותר שקודם המשיח יגיע על חמור לבן וכל המתים יקומו מהקבר." הצטחקתי.

דביר חייך אלי חזרה, ושאל שוב אם אני באמת אוהב את המיטה הזוגית החדשה שקנה לנו בהפתעה, ואם אני בטוח שזה בסדר שהוא קנה מיטה קינג סייז עם ארוניות לילה תואמות, והחליף את הווילונות הישנים בצילוני קש.

"זה בסדר גמור." הבטחתי לו, "באמת, יש לך טעם מעולה, אני ממש אוהב את המיטה, הייתי טיפש שהתעקשתי לא לישון בחדר הזה בגלל שהוא הזכיר לי את תמיר."

"לא נכון, זו לא טיפשות, זו רגישות, וזה ממש בסדר." נישק אותי דביר, וסחף אותי למיטה כדי לחנוך את המזרן החדש והנוח. הסקס שלנו שבהתחלה היה מהוסס וביישני, ולא כלל חדירות, הלך ונעשה נועז ופרוע יותר עם הזמן. אחרי כמה שבועות שבהם נזהרתי מאוד לא ללחוץ עליו לעשות יותר ממציצות וליטופים הדדיים הוא הציע ביוזמתו שננסה חדירה, ואחרי שראה כמה אני נהנה שאל בביישנות אם יש מצב שיום אחד גם אני אחדור אליו.

כמובן שהסכמתי והופתעתי לגלות כמה מהר הוא התרגל, ועד כמה הוא נהנה מהעניין, הוא כל כך נהנה עד שברוב הפעמים בהם עשינו חדירות אני הייתי האקטיבי. מצחיק, כי עם תמיר הייתי תמיד פאסיבי, ובכלל לא עלה בדעתי שאני יכול להיות אקטיבי, ואפילו לאהוב את זה, אבל עובדה שנהניתי, בעיקר כי גרמתי הנאה לדביר. אם הוא היה מחליט שחדירות זה לא בשבילו הייתי מוותר עליהן בלי בעיות. אני מאוד גמיש בנושא הזה, לא כל כך משנה לי מה עושים במיטה בתנאי שזה נעשה עם אהבה ורגש. כל זמן שהסקס כולל נשיקות, חיבוקים ואינטימיות אני מרוצה. הרגשתי שדביר באמת אוהב אותי ולכן לא היה אכפת לי איך הוא מגדיר את עצמו, העיקר שאנחנו יחד ואנחנו אוהבים חשבתי לעצמי בשביעות רצון, מרוצה מחיי, ואז דביר הפתיע אותי ושאל פתאום מה דעתי על ילדים.

"אין לי שום דעה עליהם." הודיתי, מוטרד מההבעה המתלהבת שעלתה על פניו.

"לא מפריע לך שאין לנו ילדים?" חקר דביר.

"לא, ואני לא יודע מה זה היה משנה גם אם זה היה מפריע לי." עניתי בקרירות, וליטפתי את בלנקו, "ואל תגיד לי שכיום גם הומואים יכולים להביא ילדים כי לדעתי כל העסק הזה של פונדקאות הוא לא רק יקר ומסובך מאוד, אלא גם ניצול של נשים עניות, ואני ממש נגד."

"ומה אם תמצא פונדקאית שעושה את זה בשביל המצווה ולא בשביל כסף?" הקשה דביר.

"גם אם הנס הזה יקרה עדיין תישאר עם ילד שאין לו אימא, ועם כל הכבוד למשפחה החדשה ושות', אני עדיין חושב שילד צריך אימא."

"אני מסכים." הפתיע אותי דביר, "ולכן אני בעד הורות משותפת."

"למה הכוונה הורות משותפת? משותפת עם מי? עם זוג לסביות?"

"גם זה אפשרי, אבל אני דווקא חשבתי על מישהי שאין לה זוגיות ועדיין רוצה ילד."

"אה, אתה מתכוון למישהי שהתקתוק של השעון הביולוגי מטריף אותה? חשבתי שהרווקות האנושות הללו מעדיפות ללכת לבנק הזרע."

דביר כבש את חיוכו ואמר לי שהביטוי רווקה אנושה הוא ממש לא יפה, ושאני אתבייש לי, ושבנק הזרע הוא לא פתרון למי שרוצה שלילד יהיה אבא.

"טוב, אני מתבייש, באמת לא יפה מצידי, ואני משתתף בצערה של כל מי שרוצה להביא ילד עם אבא ולא מצליחה להתחתן, אבל אני הומו, לא שדכן."

"היום לא הולכים לשדכנים, נרשמים לאתר היכרויות."

"בסדר, אז שתירשם באתר היכרויות ושיהיה לה בהצלחה."

"אבל איתי, תקשיב, יש נשים שמיצו כבר את אתרי ההיכרויות, לא מצאו בן זוג ועדיין הן משתוקקות להביא ילד, ולעומתן יש הומואים שלא רוצים להשתמש ברחם להשכיר, מה יכול להיות יותר טבעי מאשר..."

"זה בהנחה שיש הומואים שרוצים ילדים." הפסקתי אותו, "כי אני למשל ממש לא מעוניין בילדים שיהפכו לי את החיים, ישתלטו לי על הזמן והכסף, וכל החיים יבואו אלי בטענות שלא אהבתי אותם מספיק, או שאהבתי אותם יותר מידי, תלוי מה הפסיכולוג שלהם יספר להם, מה שלא יפריע להם לאחל לי להתפגר מהר כדי שהם יוכלו להשתלט על הירושה."

פניו היפות של דביר קדרו, "איתי, די כבר, מספיק, מה קרה לך שאתה ציני וגועלי כזה?" נזף בי, מאוכזב מתשובתי שהייתה, אני מודה, ממש מרושעת, "אני יודע שהיחסים שלך עם הוריך הם..." הוא היסס, מנסה להתנסח בעדינות, "אני מבין שהתאכזבת מאוד מהמשפחה שלך, אבל אם נביא יחד ילד תוכל לעשות תיקון ו..."

"אני לא מעוניין לעשות תיקון, ואני ממש לא רוצה להפוך לאבא." נכנסתי בגסות לדבריו, "בלנקו מספק את כל יצר האבהות שלי, אבל אם לך בוער להביא ילדים אז בבקשה, לך על זה, מצידי אתה יכול ללכת כבר עכשיו להירשם לאתר היכרויות ולחפש לך מישהי שתשריץ לך כמה ילדים שתרצה, איזה מזל שאתה לא באמת הומו." הוספתי בלעג.

דביר האדים ודמעות עלו בעיניו, "אני לא מאמין, אתה נפרד ממני כי אני רוצה ילד?" שאל בקול אומלל.

"אני לא נפרד ממך, מאיפה אתה מביא את השטות הזו? אני רק אומר..."

"שמעתי מה אמרת, ואתה מדבר שטויות!" צעק דביר, "שלחת אותי לחפש אישה באתר היכרויות, מה זה אם לא להגיד שאנחנו כבר לא יחד?"

הוא ממש נעלב והיה כל כך אומלל ופגוע עד שליבי נחמץ בקרבי ומלא חרטה נחפזתי להתנצל ולבקש את סליחתו על העלבון שעלבתי בו, ולבסוף, אחרי שנרגענו והתפייסנו הסכמנו שזכותי לא לרצות ילדים, כמו שזכותו כן לרצות להיות אבא, ושאם הוא יצליח למצוא רווקה אנושה שתרצה להביא איתו ילד זה בסדר גמור מבחינתי בתנאי שהילד יגור עם אימו, ואני לא אצטרך לטפל בו או אפילו לפגוש אותו אם לא יתחשק לי.

שנה אחר כך, אחרי תלאות והרפתקאות רבות שלצערי נאלצתי להיות שותף להן כי דביר התעקש שאני חייב לאשר את האם המיועדת נבחרה סוף סוף המיועדת. פגשנו נשים רבות שחלקן היו תימהוניות הזויות שלא הייתי נותן להן לגדל אפילו דג זהב וחלקן חיפשו תורם זרע וכסף, לא אבא, ולבסוף בחרנו בפזית - בחורה נעימת מראה בת שלושים וחמש שהייתה לה דירה משלה, עבודה טובה, עיניים כחולות וראש מתולתל.

אני בחרתי בה בגלל שתי הסיבות הראשונות וגם בגלל שכבר הייתי עייף מכל הפגישות והבדיקות הללו, ודביר בחר בה כי תמיד חלם על ילד כחול עיניים ומתולתל וגם הוא עייף קצת מתהליך הבחירה. זה שלא היו לה הורים או אחים - פזית הייתה בת יחידה שהוריה נפטרו בגיל צעיר והשאירו לה ירושה נאה - ולעומת זאת היו לה שדיים זקופים ועגלגלים, צחוק נעים והיא גרה לא רחוק מאיתנו גם עזר.

הייתי צריך לדאוג ואולי אפילו להעיר משהו כשהיא חיבקה את דביר חיבוק ארוך וממושך ונישקה אותו על פיו ברגע שהודענו לה שהיא הנבחרת, אבל חשבתי שהיא פשוט מתלהבת ושמחה וזה עניין חד פעמי, והנחתי לזה. כמו שהתברר בהמשך, זו הייתה טעות.

נכתב על ידי , 4/12/2014 06:52  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-7/12/2014 05:28
 



7. מי אוהב אותך יותר ממני?


אני פשוט אני

כשהייתי צעיר יותר פנטזתי שיום אחד אתאהב בגבר מדהים וסוף סוף יהיה לי אומץ לצאת מהארון בגאווה ובשמחה. אני אספר לכולם שאני הומו והגבר המדהים הזה הוא בן הזוג שלי, ומיד אתקבל בחיבוק חם ואחיה באושר ובעושר עד סוף חיי. למרבה הפלא חלק מהפנטזיה התגשם - התאהבתי בגבר מדהים ויצאתי מהארון, אבל במקום חיבוק קיבלתי בעיטה, גורשתי בחרפה מהבית ובן הזוג האהוב שלי שהיה אמור לעמוד לצידי בטוב וברע ולתמוך בי תמיד ובלי שום תנאים נבהל מהדיכאון בו לקיתי והסתלק, משאיר אותי בודד וחנוק כספית.

היחיד שנשאר לצידי היה הכלב הנאמן שלי, בלנקו. כשפגשתי את דביר הייתי במצב נפשי נוראי, איבדתי המון משקל, איבדתי את שמחת החיים שלי, ואפילו את החשק לסקס הצלחתי לאבד. הרגשתי יותר מת מחי, ולולא בלנקו שלא מש ממני ותבע אוכל, טיולים ותשומת לב אני לא יודע מה היה עולה בסופי.

הכנסתי את דביר לחיי כי הייתי צריך מישהו שיעזור לי לשלם את שכר הדירה, במצב הנפשי הירוד בו הייתי אז לא יכולתי לחשוב אפילו על מעבר לדירה זולה יותר. קיוויתי לקבל שותף שקט ומסודר שישלם שכר דירה בצורה מסודרת, ובעיקר יניח לי לנפשי. דביר היה באמת שקט, מסודר ואמין כספית, אבל הוא גם היה כחול עיניים ויפה תואר, רגוע, נחמד, עליז ולגמרי ולחלוטין סטרייט. נוכחותו גרמה לי כמעט מבלי משים להחלים ולהתאושש מהפרידה הטראומטית ממשפחתי ומתמיר. לאט לאט חזר אלי החשק לחיות, התחלתי שוב לבשל, לאכול, לחייך ולהיות שוב חרמן. רק אל תשכח שהוא סטרייט הזכרתי לעצמי שוב ושוב, הבחור סטרייט, רק נשים מעניינות אותו, תפסיק לפנטז עליו פקדתי על עצמי בתקיפות, ורוב הזמן גם הצלחתי לקיים. היה משבר קטן כששלומי גילה לו בפזיזות שאני הומו, דבר שלא העזתי לגלות לו בעצמי, אבל הוא חלף מהר והחיים נמשכו כרגיל – הוא נשאר סטרייט ואני המשכתי להיות הומו חרמן עם קראש מטופש על השותף הסטרייט שלי לדירה. אחר כך הייתה התאונה עם האופנוע ושוב היה לי קשה מאוד כי הייתי צריך לתמוך בו, לעזור לו להתפשט, לקחת אותו להתקלח ואפילו, שאלוהים תעזור לי, לנגב אותו. אף פעם לא נהניתי כל כך לסבול, אבל מסתבר שמה שלא הורג אותך מחשל אותך. החזקתי מעמד ואפילו כפיתי על עצמי לתת סיכוי לגבר חדש שהתעניין בי - בחור נחמד שנראה לא רע בכלל בשם גל. אם הוא לא היה אטום כל כך בקשר לבלנקו ואם לא הייתי כל כך מאוהב בדביר הסטרייט יכול להיות שעוד היה יוצא מזה משהו, ובעצם יצא, עוד פנטזיה התגשמה לי פתאום, דביר הפתיע וגילה לי שהוא מאוהב בי, ואפילו היה סקס. זה הפחיד אותי עד מוות, הפעם הקודמת שהתגשמה לי פנטזיה נגמרה רע מאוד, כמעט מתתי מהפנטזיה ההיא שסך הכל לא הייתה כל כך פנטסטית, אז מה עלול לקרות לך עכשיו כשפתאום, בצורה הכי הזויה שרק אפשר השותף המדהים, היפה והסקסי והכל כך סטרייט שלך זורם אתך למיטה?

היה לנו לילה קסום ונפלא, לילה מהחלומות, ולכן ברור שלמחרת קמתי מבוהל עד עמקי נשמתי, ומודאג מאוד הלכתי עם בלנקו לטיול, משאיר את דביר ישן לו בשלווה במיטתי. הוא היה כל כך יפה, כל כך נחשק וסקסי. הלוואי והייתי יכול להשאיר אותו במצב כזה, שותק ויפה, ישן לו בשקט. הוא בטח יתעורר עוד מעט, ייזכר מה קרה בלילה וירוץ להקיא, ואחר כך ימהר לארוז ולברוח. רוב הסיכויים שאני לא אראה אותו יותר בחיים, והאמת - עדיף ככה. היה מדהים ונפלא, אבל זו רק פנטזיה, או אולי סיוט, הוא בטח יתחלחל ממה שקרה, יכעס עלי וישנא אותי לנצח. אני רק מקווה שהוא לא ילך להתלונן עלי במשטרה, הוא עוד עלול לספר שאנסתי אותו או משהו כזה... שמעתי שזה קרה לאיזה חייל הומו שנסחף לילה אחד עם חבר סטרייט שזרם איתו בכיף, אבל למחרת בבוקר נבהל ורץ למפקד שלהם להתלונן על אונס. כמה חבל שנתתי לחרמנות לעלות לי לראש, הייתי צריך לעצור אותו עוד בהתחלה... הנה, שוב איבדתי חבר אהוב בגלל שכמו אידיוט העזתי להגשים פנטזיה.

כאילו חש במצב רוחי מזג האוויר שהיה בהיר כשיצאתי מהבית הקדיר, עננים כיסו את השמש, והשמים חזרו להמטיר גשם. רצתי מהר הביתה, בלנקו דוהר לפני, מפנה אלי מידי פעם את מבטו כאילו שואל למה אני איטי כל כך. הגעתי הביתה רטוב וקפוא ולהפתעתי מצאתי בית מחומם ונעים, שולחן אוכל ערוך יפה עם לחמניות, גבינות וחביתות, תה מהביל ממתין רק לי, ואת דביר מחכה לי בפתח עם מגבת רכה ויבשה, מאיץ בי למהר ולפשוט את גרבי הרטובות ולשתות את התה החם שהכין לי. "או שאולי אתה מעדיף לעשות קודם מקלחת חמה? הדלקתי בוילר." הציע כשהוא מנגב במרץ את בלנקו הרטוב שהסתער על קערת האוכל שלו שדביר שפך לתוכה את השמן של הטונה שהיה חביב מאוד על בלנקו.

"קודם אני אשתה את התה, חבל שהוא יתקרר, ואה... דביר..." התיישבתי ולגמתי תה מתוק בניחוח נענע, "התה ממש מעולה, אבל תקשיב דביר, אנחנו צריכים לדבר."

"כן." הסכים דביר, התיישב מולי והתחיל למרוח עבורי לחמנייה בגבינת שמנת, "אתה צודק, אבל קודם אני פשוט חייב..." רכן מעל השולחן ונישק אותי על פי, "אתה נראה כזה חמוד עם השערות הפרועות שלך, אני לא יכול להתאפק." הסביר וחזר לשבת, מסמיק ומרוצה מאוד מעצמו, "על מה רצית לדבר איתי?"

"אה... אני..." מבולבל נגסתי בלחמנייה, שטפתי אותה עם תה ושאלתי את דביר מה הוא חושב על מה שקרה אתמול בלילה.

הסומק על פניו העמיק, "בעניינים כאלה אני מעדיף להרגיש, לא לחשוב." התחמק.

"למה הכוונה עניינים כאלה? ענייני סקס?"

הוא הנהן ומילא את פיו בחביתה, מבטו מתחמק ממבטי.

"יש בזה משהו." נאלצתי להסכים, "גם אני לא אוהב לדבר יותר מידי על סקס, אבל בכל זאת דביר, הבנתי שעד היום היית לגמרי סטרייט ופתאום... זאת אומרת... הרי לא כל יום בן אדם עובר סתם ככה מנשים לגברים. איך אתה מסביר את זה שפתאום נעשית הומו?"

"אני לא מסביר." ענה דביר בפשטות, "ואני לא מבין על איזה גברים אתה מדבר, הגבר היחיד שאני אוהב ורוצה לעשות איתו סקס זה אתה. גברים אחרים משאירים אותי אדיש לגמרי, וגם נשים אם כבר מדברים על זה."

"אבל חיית מעל שלוש שנים עם אישה, או שאולי לא הבנתי משהו ועלמה לא שייכת למין היפה?"

"עלמה לגמרי אישה." הסכים דביר, "ונכון שחייתי איתה ועם המון חתולים, ולפחות בהתחלה היה סביר למרות שאני לא זוכר שאהבתי אותה כמו שאני אוהב אותך, ואת החתולים ממש לא סבלתי. אני מעדיף לחיות אתך ועם בלנקו, ואם בגלל זה אני נחשב הומו אז שיהיה, מבחינתי אני מרגיש שאני פשוט אני, ואני לא מבין למה צריך לשים עלי תווית."

לא הייתה לי תשובה לשאלה הזו, ולכן סיימתי בשקט את ארוחת הבוקר והלכתי להתקלח, ודקה אחר כך הצטרף אלי דביר, ערום וחרמן, ובכך תמו הדיבורים.

נכתב על ידי , 1/12/2014 17:27  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-3/12/2014 17:08
 





107,736
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ