לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


סיפורים על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 11

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2017

5. וזה עובר


תכניות לעתיד

למחרת בבוקר קמתי מוקדם כי לאקי קפץ על מיטתי וליקק את פני. למוד ניסיון הוצאתי אותו החוצה לפני שישתין על הרצפה או גרוע מכך, ומשם כבר זרמנו לטיול בוקר בפארק. לאקי המאושר התרוצץ על הדשא הרטוב מגשם, חוזר מידי פעם לבדוק שאני עדיין איתו ושב לרוץ קדימה, זנבו זקוף ואוזניו מתנופפות. כל גופו הביע שמחה וחדוות חיים, אי אפשר היה להביט בו בלי לחייך. בשבוע הבא אני חוזר לעבודה ומי יהיה איתו במשך היום, האם להשאיר אותו בחצר המגודרת או בבית? ומי יטייל איתו אחרי הצהריים כשאתקע במשרד עד הערב?

הפתרון לבעיה התגלה לי כשחזרתי לאיטי הביתה, לאקי מטופף לצידי בעליצות. אדווה השתרכה לעברנו, תרמיל תלוי על כתפה ברישול, שערה פרוע בחוסר חן ופניה זועפות כרגיל. למראה לאקי עלה חיוך על פניה, והוא שקלט מיד שלפניו עומדת חובבת כלבים נחפז אליה כשכש בזנבו, רחרח את ידה המושטת אליו והתרפק עליה. אדווה ליטפה את ראשו, מוללה בעדינות את אזניו וקרצפה את גבו השעיר.

הארתי לה פנים, בירכתי אותה בבוקר טוב ושאלתי אם תסכים לטייל עם לאקי בשעות אחרי הצהריים כשאהיה במשרד. "אני אשלם לך על זה כמובן." נחפזתי להוסיף.

אדווה הסכימה ברצון וסגרנו על מאה ₪ לשבוע. היא חיוותה את דעתה שעדיף שלאקי ישהה בחוץ בשעות שהוא לבד, אבל לא קשור, הזהירה אותי, "סבא אמר שזה אכזרי לקשור כלב וכשהוא לבד וזה גם מסוכן."

"אבל מה אם ירד גשם ויהיה לו קר?"

"תחפש במחסן, יש שם מיטת כלבים שאפשר לשים בכניסה לבית כדי שהוא יוכל להסתתר מהגשם, ואל תדאג שיהיה לו קר, ללברדור יש פרווה כפולה והחורף בארץ זו בדיחה בשביל כלבים מהמין הזה, החום הרבה יותר מפריע להם."

"את ממש מומחית לכלבים." התפעלתי.

חיוך נעים שריכך את פניה המגושמות פרח על שפתיה, "לא מומחית, אבל למדתי קצת מסבא, אני ממש מתגעגעת אליו." התוודתה אדווה בביישנות, ורק אז נזכרתי שאבא שלה ישן אצלי בחדר האורחים.

"אה... אדווה, אני מקווה שאני לא טועה שאני מגלה לך, אבל מצד שני... בת כמה את?"

"בת חמש עשרה, למה, על מה אתה מדבר?"

"על אבא שלך, אתמול בלילה הוא צץ אצלי, הוא לא ידע שסבא נפטר ורצה לבקר אותו ו... בקיצור, הוא ישן עכשיו אצלי בחדר האורחים."

"למה הוא לא התקשר קודם?" התקשחו פניה של אדווה וחיוכה נעלם.

"הוא דווקא כן התקשר, אבל הדודה שלך לא הייתה בבית והוא לא התקשר לאימא שלך כי השעה כבר הייתה ממש מאוחרת ולא היה לו נעים להעיר אותה."

"וואלה," הזדעפו פניה של אדווה, "מתחשב מאוד מצידו." העירה בציניות בוגרת מידי לגילה, "לא שזה משנה כי בין כה אימא החליפה מספר בגלל הזבל הזה שהמשיך להציק לה למרות שהיא גמרה איתו. הוא גילה לך לאן הוא נעלם לכל כך הרבה זמן?"

"הוא אמר שהוא היה חולה מאוד ושהוא היה מאושפז בבית חולים."

"וואלה? אני לא מתפלאת, אחד כמוהו, בטח יש לו איידס."

ליבי צנח לקיבתי ופתאום היה לי נורא קר, "למה את מתכוונת אחד כמוהו?"

"אחד שהוא אוכל בתחת." השיבה אדווה בגסות שהקפיאה אותי, לא שלא שמעתי את הביטוי המכוער הזה בעבר, אבל אף פעם לא מפיה של נערה צעירה שיכלה להיות הבת שלי.

היא הבחינה כנראה בזעזוע שלי וריככה מעט את קולה, "זה לא שיש לי משהו נגד הומואים, שיעשו מה שבראש שלהם, אבל רק שלא יתחתנו קודם עם נשים ויעשו אתם ילדים ורק אז יזכרו פתאום שבעצם הם מעדיפים...." ואז הופיע מעבר לעיקול הכביש האוטובוס הצהוב של ההסעה שלה והיא פלטה ביי חפוז, ועברה בריצה את הכביש, מנופפת לעבר האוטובוס שעצר לה בחריקת בלמים. מזל שתפסתי בזמן את הקולר של לאקי שרצה לרוץ אחריה.

חזרתי הביתה מהורהר ומצאתי את איציק לבוש עדיין באימונית שלי, יושב במטבח ושותה קפה שהכין לעצמו. "בוקר טוב," חייך אלי בשמחה, "מקווה שלא אכפת לך שהרשיתי לעצמי להכין קפה?"

"לא, בטח שלא, איך ישנת, מרגיש יותר טוב?"

"מרגיש כמו חדש." הבטיח לי איציק וליטף את לאקי שנצמד אליו, מניח את סנטרו על ברכו של איציק, מציץ לעברו בתקווה לקבל עוגייה מקופסת העוגיות שנחה על השולחן.

פתחתי אותה והצעתי עוגיות לאיציק שלקח אחת בתודה ושאל אם מותר לכבד את לאקי.

"כן, אבל אל תיתן לו יותר מאחת, הוא זללן נוראי ויכול לחסל בכמה ביסים את כל העוגיות, כל הסוכר הזה ממש מזיק לו, והווטרינר הזהיר אותי שאסור לתת לו להשמין."

איציק חייך, "אותו דבר אפשר להגיד עלי."

"גם עלי." הסכמתי באנחה, והתחלתי להכין סלט, "אבל לך דווקא לא יזיק להשמין קצת, אתה ממש רזה."

"זה כי הייתי חולה, בקרוב אני שוב אתחיל לגדל כרס." השיב איציק וסגר בתקיפות את קופסת הפח הצבעונית המעוטרת ציורי לבבות שהכילה פעם עוגיות חמאה טעימות מידי. תמיר הביא לי אותה במתנה לכבוד הוולנטיין. העוגיות התחסלו בזריזות ומאז נאלצה לארח בתוכה עוגיות פשוטות ופחות מתוקות שגם עליהן היה עדיף שהייתי מוותר.

"קופסה ממש יפה." העיר איציק שכאילו קרא את מחשבותיי.

"כן, קיבלתי אותה במתנה מהאקס שלי לכבוד הוולנטיין." הערתי לפי תומי, ורק אחרי שסיימתי לדבר הבנתי שבזה הרגע יצאתי מהארון.

איציק נשאר שווה נפש ורק הנהן קלות בראשו כאומר – ידעתי,

"פגשתי הבוקר את אדווה, אני מקווה שזה בסדר שסיפרתי לה שאתה אצלי."

פניו של איציק התעננו, "איך היא?" שאל, "לא ראיתי אותה מאז שהיא הייתה בת עשר ומשהו, היא בטח נעשתה כבר כמעט גברת קטנה, היא אמרה לך משהו עלי?"

היה משהו בפנים הצנומות והסחופת הללו שדחה שקרים נעימים ודיווח מרוכך ונעים, "היא אמרה שהתגרשת מאימא שלה כי אתה הומו, וכשסיפרתי לה שהיית חולה מאוד ובגלל זה לא יצרת קשר היא אמרה שאתה בטח חולה איידס." דיווחתי בדייקנות אכזרית.

"היא טועה, אני לא חולה באיידס ואני גם לא נשא." אמר איציק ביובש, "אני מתאר לעצמי שהיא אמרה שאני אוכל בתחת." הוסיף, מביט ישר בעיני.

"אה... כן." נאלצתי להודות, "אבל היא הוסיפה שאין לה שום דבר נגד הומואים, מפריעים לה רק הומואים שמתחתנים עם נשים ועושים להן ילדים, ורק אחר כך מגלים להן את האמת."

איציק נאנח, "אי אפשר להאשים אותה למרות שהייתי מעדיף שאימא שלה לא הייתה מספרת לה בגיל כל כך צעיר למה התגרשנו."

לא ידעתי איך להגיב על ההערה הזו, ולכן שתקתי והגשתי סלט עם פרוסות לחם שחור משובץ גרעיני חמניות, וגבינה רזה שהייתה אמורה להיות בטעם של גבינת שמנת.

איציק אכל בשתיקה, אבל בתיאבון וכשסיימנו הציע להכין לנו תה צמחים בדבש, הצעה שקיבלתי ברצון.

בעודנו אוכלים ארוחת בוקר הסיעה הרוח את ענני הגשם האפורים צפונה, והשמש הפציעה במפתיע וסילקה את הקדרות החורפית. בדיוק בשביל ימים כאלה הוספתי למרפסת קירות וגג מזכוכית. "בוא נשב במרפסת." הצעתי, הושבתי את אורחי השתקן על אחת מכורסאות הקש הנאות והחדשות שלי, והתיישבתי מולו.

"תראה איזה יופי, הנה קשת." התפעלתי מקשת מושלמת שנמתחה בשמים ממש מעל הגינה שלי. "אז מה התוכניות שלך לעתיד איציק?"

הוא לגם בזהירות מספלו ונאנח בסיפוק, "לבקר בקבר של אבא, להתפייס עם אדווה ואם אפשר גם עם אימא שלה, למצוא עבודה ודירה ובעיקר להמשיך לחיות." פרש לפני את תכניותיו לעתיד.

"תכנית מעולה." אישרתי ולגמתי גם אני, "התה עם הנענע הרבה יותר טעים כשזו נענע שגדלה אצלי בגינה." הערתי. איציק הנהן בהסכמה ושנינו התרווחנו בכורסאות, נהנים מהתה הריחני ומהשמש הנעימה.

"אז תגיד איציק, איפה בעצם היית מאושפז?" שאלתי כטוב ליבי בתה המתוק ובשמש המלטפת.

"בבית חולים קטן ולא כל כך נחמד בבריסטול, זו עיר בבריטניה, מקום ממש מדכא, הכל אפור ועצוב, המון גשם ומעט מאוד שמש חולנית, תה בשפע אבל בלי שום נענע." דיווח איציק בדייקנות חסרת רגש.

"נשמע עצוב מאוד, מה חיפשת שם?"

"שום דבר מיוחד, סתם עבדתי באיזה מפעל, אולי לא רואים עלי אבל אני מהנדס מכונות, בוגר הטכניון. הגעתי לשם אחרי שפיטרו אותי מהעבודה המוצלחת יותר בלונדון. אחרי שהאקס שבגללו עזבתי את המשפחה זרק אותי נכנסתי למן סוג של דיכאון והפסקתי לתפקד, היה להם מאוד לא נעים, אבל הם לא יכלו להמשיך להחזיק אותי במצב כזה, מצד שני הם טרחו ומצאו לי את העבודה בבריסטול, מה שהיה ממש יפה מצידם, העבודה הייתה מאוד משעממת וגם המשכורת לא משהו, אבל מספיקה, הייתי מסתדר איכשהו גם במקום הדפוק הזה, אבל בגלל שלא הצלחתי לצאת מהדיכאון לא אכלתי כמו שצריך ושתיתי יותר מידי בסוף נדרסתי קצת כשטיילתי שיכור בגשם, וזה דווקא היה המזל שלי כי אחרי שאושפזתי אבחנו שאני סובל לא רק מדלקת ריאות אלא גם מתת תזונה ומדיכאון, ודווקא שם הצליחו איכשהו להוציא אותי מזה." סיכם איציק את וידויו הארוך והעצוב, ולגם שוב מספלו.

"אני מבין." אמרתי אחרי שהוא השתתק, "אז אתה בסדר עכשיו?" שאלתי בהיסוס, מרגיש קצת דביל, מקווה שלמרות התגובה המצומצמת שלי הוא מבין עד כמה נגע סיפורו לליבי ועד כמה אני משתוקק לעזור ולנחם.

"פחות או יותר, כל זמן שאני אמשיך לקחת את הכדורים ולא אגע באלכוהול הכל יהיה בסדר עד כמה שבן אדם בגילי ובמצבי יכול להיות בסדר."

"אתה תהיה בסדר גמור." הבטחתי למרות שלא היה שום ביסוס הגיוני לאופטימיות שלי, "ואתה מוזמן להישאר פה עד שתסתדר."

"תודה שלומי." אמר איציק וחייך לעברי בחמימות ששמחה אותי, "טוב, הפרעתי לך מספיק, אני הולך להתלבש ולבקר בקבר של אבא, ואחר כך אני אקפוץ לריקי, ואם יעל תחזור אני אלך לבקר גם אותה, ואחר כך כבר נראה." 

נכתב על ידי , 16/1/2017 14:01  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-18/1/2017 07:18
 



4. וזה עובר


השנה חודש נובמבר היה יבש במיוחד, במקום גשם קיבלנו רוח מזרחית יבשה וקרה. אי אפשר היה לגעת באף חפץ מתכתי בלי לקבל מכת חשמל סטטי, מפלס הכינרת צנח מטה והחזאים דברו בפנים קודרות על בצורת ויובש, הזהירו משריפות ודאגו בגלל הצתות.

היובש הזה גרם לי להרגיש נורא, לא משנה כמה שתיתי הראש לא הפסיק לכאוב לי, שערותי עמדו בצורה מעצבנת, עורי גירד ושפתי התייבשו למרות כל הקרמים שמרחתי על עצמי, אבל לא היה לי זמן לעמוד מול הראי, לנסות להבריש את שערותיי הסוררות ולרחם על עצמי, היה לי מעבר דירה על הראש.

הימים הראשונים בביתי החדש היו בלגן נוראי רצוף תקלות מרגיזות ומאבקים עם בעלי מקצוע שתמיד איחרו, וגם כשהגיעו לא הביאו את מה שביקשתי, מיררו את חיי ועוד ביקשו שאכין להם קפה.

זה לקח שבוע בערך ועוד המון שערות לבנות שצצו על פדחתי, אבל בסופו של דבר העניינים הסתדרו. הנגר השלים את הרכבת הדלתות במטבח, המזרן שהיה גדול מידי למיטה החדשה שקניתי הוחלף סוף סוף למזרן מתאים, איש האלומיניום הגיע במפתיע שעתיים לפני הזמן וסיים להתקין את דלתות הזכוכית של המרפסת, הופך אותה למעין חממה נחמדה, ובדיוק כשהוא עזב הופיע הבחור הדרוזי החתיך שפחד מאוד מלאקי, אבל התגבר והביא לי את רהיטי הקש שהזמנתי ושנראו כל כך יפה במרפסת החממה המקסימה שלי.

השקיתי שוב את הגינה היבשה שסבלה מאוד ממזג האוויר הזוועתי והלכתי לטיול אחר צהריים עם לאקי. בדרך חזרה החל סוף סוף הגשם המיוחל ואת המטרים האחרונים עשיתי בריצה, התפרצתי הביתה, לאקי רץ אחרי, משאיר טביעות בוציות של כפות רגליים כלביות על הרצפה. "הגיע הזמן ללמד אותך לנגב רגליים לאקי." הודעתי לו.

הוא כשכש לעומתי בזנבו בהתלהבות והתנער במרץ מתיז טיפות מים סביב. "לאקי!" צעקתי עליו.

הוא הביט בי מבולבל, תוהה במה שגה, "אוי לאקי, טיפשון שכמוך." ניגבתי אותו באחת מהמגבות העבות והרכות במיוחד שתמיר קנה פעם בברלין. הן עלו הון ותפסו חצי מזוודה, אבל תמיר התעקש שהוא חייב אותן, אם הוא היה רואה שאני מנגב בהן כלב הוא היה מתפוצץ. למרות שהוא בעצם עשה לי עוול ובגד בי לא הצלחתי לכעוס עליו. לא ממש התגעגעתי אליו, אבל הרגשתי משום מה קצת רגשי אשמה בגללו. בסתר ליבי ידעתי שהוא עזב אותי כי לא הצלחתי לתת לו מה שהוא השתוקק אליו, למה בדיוק הוא השתוקק? לא הצלחתי להבין אף פעם. אולי הייתי צריך להתאמץ קצת יותר? לנסות להבין אותו יותר טוב? בהתחלה לפחות הוא הרי אהב אותי באמת, ואני די זלזלתי ברגשותיו, ראיתי בו ילדון מתלהב ורומנטי. התשוקה שלו להכניס לחיינו רומנטיקה, זוהר וצבע נראתה לי טיפשית, לא הבנתי למה הוא עושה עניין מכל שטות, למה הוא מתעקש לציין את היום בו נפגשנו ואת התאריך המדויק בו התחלנו לגור יחד? ומה הסיפור שלו עם יום וולנטיין? ולמה כל יום הולדת חייב להיות הפקה מסובכת ויקרה כל כך? הוא כל כך רצה שאביא לו פרחים ויין ושוקולד, ושאזכור מתי התנשקנו לראשונה ואפתיע אותו באירוע מושקע ביום ההולדת שלו, והתאכזב כשזלזלתי במאמצים שלו לטפח את הזוגיות שלנו, לשוחח שיחות נפש ולהצהיר הצהרות אהבה. יכול להיות שאם הייתי עושה קצת יותר מאמצים, הולך קצת יותר לקראתו לא הייתי חי עכשיו לבד, עושה סקס רק עם כף ידי ומתחבק רק עם כלב?

העברתי מבט על ביתי הקטן, הוא כבר היה מסודר ואפילו די נקי, בעוד יומיים תסתיים החופשה שלקחתי ואני אחזור לעבודה, אהיה עסוק כל היום ובערב אשוב לבית ריק מאדם. הסתיו הסתיים והחורף התחיל, יהיה קר וגשום ואני אהיה לבד במיטה הקרה אלא אם ארשה ללאקי להצטרף אלי למיטה. הבטתי בלאקי שסיים את ארוחת הערב שלו ונמנם לו בנחת על הספה הקטנה והמרופטת שהקציתי לו והתחלחלתי. תעזוב את הכלב שלומי ותתחיל לחרוש על אטרף ואולי הגיע הזמן לבדוק עוד אתרים ואפליקציות חדשות ששמען הגיע לאזני, או שאתה מעדיף להישאר לבד ולאונן במקום לזיין?

לא הספקתי לענות על השאלה הזו כי פתאום נשמעה דפיקה חזקה על הדלת, "אבא!" צעק מישהו מבחוץ ושקשק בקוצר רוח בידית הדלת שנעלתי קודם. יכולתי להבין למה האלמוני מגלה חוסר סבלנות כזו, לפני שהצבעים צבעו מחדש את הבית הסרתי את הגגון הישן והדולף שסוכך על הדלת, ועוד לא התקנתי גגון חדש, ובחוץ ירד גשם זלעפות.

נחפזתי לסובב את המפתח ולפתוח את הדלת ופנימה התפרץ גבר גבוה ורזה שתרמיל גדול ותפוח השתלשל מכתפו. לאקי הסתער עליו בנביחות והזר שהיה רטוב מגשם פרק מעל שכמו את התרמיל, כרע על ברך אחת והושיט ללאקי את ידו, יד גדולה ומחוספסת של פועל. "היי, לאט לאט חמוד, תירגע." פנה ללאקי בחביבות רגועה. לשמחתי הכלבלב הנרגש הריח את כף ידו ונרגע מיד, ואפילו הניח לאורח הלא צפוי ללטף את ראשו.

"רק ירדתי מהאוטובוס וישר תפס אותי גשם חזק." אמר הזר, "תראה איך נרטבתי." פנה אלי, "אפשר מגבת לפני שאני טובע לך פה בשלולית?"

"כן, בטח." הושטתי לו את המגבת התאומה לזו שבה ניגבתי את לאקי, "אולי כדאי שתוריד נעליים?" הצעתי, מביט בנעלי ההתעמלות הרטובים שלו, "אני אביא לך כפכפים או משהו."

"תודה רבה, אני אשמח, אבל אולי תוכל להגיד לי קודם מי אתה ואיפה אבא שלי?"

"אתה איציק." קלטתי סוף סוף, ובחנתי את פניו בסקרנות. שערו היה שחור ועבה לעומת לשער השיבה הקלוש של אביו, ועיניו היו שחורות בעוד שעיניו של מר שוורצמן היו כחולות, אבל חוץ מזה פניו היו גרסה צעירה יותר של פני אביו המנוח.

"כן, אני איציק." אישר איציק, "מה הבעיה?" התחדד קולו בדאגה, "אבא בסדר?"

הבנתי שאני עומד לבשר לו שאביו נפטר ונבהלתי, וכדי לדחות את הרגע הקשה פרשתי לחדר השינה ואספתי למען האורח הרטוב שלי אימונית, גרביים וכפכפים, ורק אז חזרתי אליו. "אולי כדאי שתחליף קודם בגדים? יש מים חמים, רוצה להתקלח? רק רגע, שכחתי להביא לך תחתונים."

"יש לי תחתונים יבשים בתרמיל." ענה איציק בקול חרישי, עיניו הכהות סורקות את פני, "איפה אבא שלי?" חזר ושאל בעקשנות.

"אני מצטער, אבל הוא נפטר לפני חודש." נאלצתי להשיב והתיישבתי מולו, לא מעז להביט בעיניו, "אחותך ניסתה להודיע לך כדי שתספיק להגיע ללוויה, אבל אף אחד לא ידע לאן נעלמת ובסוף הם היו חייבים לקבור אותו בלעדיך."

"אני מבין." אמר איציק, "ו... אה... ומי אתה?"

"אני שלומי, בעל הבית שלו, אחרי שהוא נפטר החלטתי לבוא לגור פה כי... כי ככה יצא." סוף סוף אזרתי די אומץ להביט בפניו, "מאוד חיבבתי את אבא שלך, הוא היה בן אדם ממש נחמד, תמיד נהניתי לדבר איתו."

"כן, אני מבין." אמר איציק ביובש וקם, "אני מצטער שאני נופל עליך ככה, אפשר לנצל את ההזמנה שלך למקלחת חמה?"

"בטח, בכיף. הנה, קח בגדים יבשים עד שהבגדים שלך יתייבשו."

"תודה." לקח איציק מידי את האימונית ותלה את תרמילו על שכמו, "אתה יודע במקרה מה המספר של אחותי? אני לא מצליח להשיג אותה משום מה?"

"אה... זה בגלל שהיא בבאר שבע עם דניאל, הוא התחיל ללמוד שם והיא נסעה איתו לעזור לו להתארגן. היא בטח תחזור מחר בצהריים, אתה מוזמן להישאר לישון אצלי עד שהיא תגיע, רוצה לאכול משהו?"

"אה... כן, אני אשמח, תודה." ענה איציק, נבוך מעט, ונכנס להתקלח.

הכנתי לשנינו ארוחת ערב קלה, טוסטים, חביתה ירקות ותה עם נענע מהגינה. איציק אכל מעט, בקושי טעם מהאוכל ונראה עייף ופזור נפש. "אני מודה לך מאוד." לגם מספל התה, "הכל ממש טעים, אבל אני קצת עייף ו..." הוא בחן את הנייד שלו, "אני צריך להתקשר לריקי." אמר בעגמומיות, "היא עדיין גרה כאן?"

"כן, וודאי, אבל כבר כמעט עשר בלילה, היא תיבהל אם תתקשר עכשיו, אולי תחכה לבוקר? אני אסדר לך מיטה בחדר האורחים, תישן קצת ומחר בבוקר תרגיש יותר טוב."

איציק הרים אלי מבט מוטרד וניסה לחייך, "ממש יפה מצידך, תודה רבה שלומי."

"בבקשה." חייכתי אליו חזרה, "אגב, אתה האורח הראשון שלי בבית הזה." בישרתי לו בחגיגיות.

הוא הנהן וקם מכיסאו כשהוא נאחז בשולחן, לרגע התנודד קלות ואז התעשת והתייצב, "הייתי מאושפז כמעט חודש," הסביר, "בגלל זה אי אפשר היה להשיג אותי, ייקח לי עוד זמן לחזור לגמרי לעצמי." הוסיף בהתנצלות.

"איפה היית מאושפז?" שאלתי תוך סידור זריז של הספה הנפתחת שהכנסתי לחדר השינה הקטן שנועד להיות בעצם חדר עבודה.  חוץ מהספה דחסתי לתוכו ארון תיקים ממתכת, שולחן כתיבה ומחשב. "קצת צפוף פה." התנצלתי ופתחתי את דלת ארון הקיר הקטן, "תוכל לשים פה את הדברים שלך." הצעתי לאיציק ששמט את התרמיל שלו על הרצפה וצנח על הספה.

"הייתי מאושפז באמסטרדם, דלקת ריאות ועוד כמה סיבוכים של... אה... בקיצור, הייתי ממש חולה, הרופא טוען שכמעט מתתי, אבל החזקתי מעמד כי ידעתי שאני חייב לחזור ארצה ולהתפייס עם אבא, הייתה לי מריבה איומה איתו, אחרי שהתגרשתי מריקי הוא פחות או יותר זרק אותי מהבית כי..." איציק נאנח ונשכב על הספה, מעיף מרגליו את הכפכפים, "אני לא מאמין שאני לא אראה אותו יותר." אמר, משך עליו את השמיכה והסתובב על צידו, מפנה אלי את גבו, "לילה טוב." חתם את השיחה.

"לילה טוב." השבתי וכיביתי את האור. בדרכי החוצה, ורגע לפני שסגרתי את הדלת עוד הספקתי לשמוע אותו מחניק התייפחות חרישית. 





נכתב על ידי , 11/1/2017 08:37  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-16/1/2017 12:22
 



3. וזה עובר


דניאל הסכים לגור בנכס שלי ולהשגיח על לאקי בזמן שאתארגן, אשכיר את דירתי ואארוז את חפצי. סיכמתי עם יעל, אימו, שהיא תארוז את בגדיו וחפציו של אביה המנוח ותדאג להיפטר מהם. הבטחתי להגיע תוך שבועיים, שלוש גג. לחצתי את ידו של דניאל, נישקתי את לחיה של יעל, הענקתי עוד ליטוף אחרון ללאקי ויצאתי לדרך, מוכן ומזומן לארוז את חיי הישנים ולהתחיל מחדש.

תיארתי לעצמי שמכרי וידידיי יופתעו ואולי יחשבו שהשתגעתי קצת, ואכן, הם לא אכזבו. ראיתי הרבה גבות מורמות בהפתעה, ושמעתי המון שאלות חטטניות. עדן הגדיל לעשות והתחיל לדבר על משבר גיל הארבעים ועל שטויות שגברים עושים כשהם מגיעים לגיל מסוים, ואילו מאור החמוד גילה לי שרק אתמול הוא נפגש ממש במקרה בתמיר, ויש לו רושם שהמעבר של בן זוגי לשעבר לתל אביב לא עלה כל כך יפה, ושהוא די מאוכזב מהבחור שגרם לו להכריז על פסק זמן מהזוגיות איתי.

"איזה בחור?" שאלתי בטיפשותי (טיפשות כי הייתי צריך להבין לבד) ושלא בטובתי גרמתי למאור מבוכה.

"חשבתי שאתה יודע." גמגם, ואפילו הסמיק קצת, איזה חמוד.

צבטתי אותו קלות בלחי ואמרתי שזה בסדר ושלא ייקח ללב, והוצאתי מהם הבטחה שיבואו לבקר אצלי אחרי שאתארגן.

יומיים אחר כך, בעודי שקוע בדחיסת חיי לתוך ארגזים וקרטונים (מתי הספקתי לצבור כל כך הרבה נעליים וצעיפים וספרים ושאר מיני שמט'ס מיותרים?) שמעתי דפיקה בדלת, ולפני שהספקתי לענות היא נפתחה ותמיר התפרץ פנימה.

התאכזבתי לראות כמה טוב הוא נראה, הוא הבהיר מעט את שערו, לבש ג'ינס עם גזרה ממש מעולה שהבליטה את יתרונותיו - גוף דק ונערי וישבן עגול וחמוד. הוא נראה צעיר מצליח ועשיר. אני לעומת זאת נראיתי מרופט ועייף. ראיתי איך הוא בולע את הגערה שעמדה על קצה לשונו כשהבחין במורת רוח שאני שוב לובש את חולצת סוף המסלול העתיקה שגררתי איתי מהצבא. כל פעם הוא היה מנסה להיפטר ממנה ואני הייתי דולה אותה מחדש מערימות הבגדים להשלכה ומחזיר אותה אלי. נכון, היא הייתה ישנה ודהויה מכביסות, אבל אהבתי אותה, היא הזכירה לי ימים טובים יותר שבהם הייתי צעיר ומלא תקווה לעתיד. ראיתי שגם המכנסים שלבשתי עצבנו אותו. למלאכת האריזה המפרכת בחרתי לי מכנסי ברמודה משובצים בכחול צהוב, משהו מזעזע למראה, אבל נוח מאוד והולם מאין כמוהו לעבודה שעשיתי. כשהיינו בני זוג תמיר היה ביקורתי מאוד בנוגע לטעמי בבגדים ולא הפסיק לנסות לעצב אותי ולשדרג את מלתחתי, הפעם הוא רק הביט ושתק, ובמובן מסוים זה היה מדכא יותר מאשר ניסיונותיו הבלתי נלאים לשפר את הופעתי.

"אז זה נכון? אתה באמת עובר דירה?" הביט סביבו, מנסה מין הסתם לאתר חפצים שהיו שייכים לו, "מה שלומך שלומי? אתה נראה טיפה עייף."

"אני באמת עייף, אריזה זה עסק מתיש, אני לא יודע אם סיפרו לך, אבל אני עומד לגור במקום הרבה יותר קטן מהמקום הזה ככה שאם אתה רואה פה משהו שאתה רוצה אל תתבייש, קח."

"בכיף." ענה תמיר בבת צחוק שעשתה רושם מטופש קצת, אבל מי שהכיר אותו היטב כמוני ידע שככה הוא מחייך כשהוא חרמן ומת לזיון, אבל מרגיש שזה מתחת לכבודו להודות בכך. תמיד הצחיק אותי להבחין בגברת הפולנייה החסודה והצדקנית שיותר חשוב לה מה יגידו עליה מאשר ליהנות מסקס שתמיר מסתיר מאחורי הג'ינס המעוצב והזיפים הגבריים.

"מה, מה מצחיק אותך מיס קראקוב?" הקנטתי אותו בחיוך, ודקה אחר כך כבר היינו צמודים זה לזה, מתנשקים ברעבתנות, קורעים זה מזה את הבגדים. הוא אמנם ניסה למלמל איזה מחאה שלא בגלל זה הוא בא והוא סך הכל רצה... אבל הניח לי לגרור אותו לחדר השינה שהיה עכשיו ערום מתמונות וקישוטים, והכיל רק מיטה זוגית ומזרון חשוף. כשהיינו יחד תמיר הקפיד מאוד על כלי מיטה תואמים מכותנה סרוקה, ועל תאורה הולמת, אבל הפעם הוא היה חרמן מידי והסתפק במזרון בלבד, מתעלם מכך שהחדר לא אפלולי כמו שהוא מעדיף. רק הבוקר הורדתי את הווילונות העדינים מעשה תחרה שהוא תלה בחדר השינה וקרני שמש אחר צהריים מלוכסנים וחצופים חדרו לחדר, מבליטים את כל הקמטים והקפלים בעורי ובעורו. רק אחרי שמצצנו וחיבקנו ומעכנו וחדרנו ונחדרנו ונמרחנו זה על זה, נוהמים ונאנחים וצועקים עד שבאנו על סיפוקנו הוא חזר לעצמו והבחין שהוא שוכב על מזרון חף מסדין, ושגופו גלוי לעיני באור אחר הצהריים הסתווי החריף.

"תראה, עשינו כתם על המזרון, מה סיגי תחשוב כשהיא תראה את זה?"

"מאין לך שהעברתי את הדירה לסיגי? לא, אל תגיד לי, בטח מאור הקשקשן גילה לך."

"דווקא לא, זה היה בועז, הגיס של עדן." אמר תמיר ודשדש בעצב למקלחת. תמיד אחרי זיון הוא היה נעשה מדוכא קצת, וכמה שהסקס היה יותר טוב ככה הוא היה נעשה יותר עצוב.

"מה, אין לך מגבות פה?" התמרמר, "איך אני אתנגב?"

"הנה, קח, תתנגב עם הפיקה הזה." הגשתי לו שמיכה ישנה אבל נקייה שנשארה בארון חדר השינה, ובעוד הוא מתנגב בפרצוף חמוץ התקלחתי גם כן, ואחר כך התנגבתי בפינה יבשה של השמיכה.

"מתי תפסיק להיות מוזנח כזה?" נזף בי תמיר והתחיל להתלבש.

"אף פעם כנראה, אני מקרה אבוד." חייכתי, "אז מה קורה אצלך תמירוש, הכל טוב?" הארתי לו פנים, מתעלם מהמרמרת שלו. מה אני יכול לעשות, אחרי סקס יש לי תמיד מצב רוח מעולה ועכשיו כשכבר לא היינו יחד יכולתי להרשות לעצמי להפגין אותו בלי להתבייש.

"לא, שום דבר לא טוב, הכל חרא." השיב תמיר בזעף.

"נו, די כבר, אתה תמיד מצוברח אחרי זיון, יעבור לך." פרעתי בחיבה את שערו ונדהמתי כשבמקום למחות ולתקן את תסרוקתו הוא נדבק אלי, הניח ראש על כתפי והתחיל ליבב כמה הוא מתגעגע אלי, ואיזה טעות הוא עשה כשנפרד ממני.

"אני לא מבין למה החלטת שאנחנו כבר לא יחד?" היתמם. "הרי החלטנו על פסק זמן ופתאום אתה נפטר מהדירה שלנו ומסתלק לאיזה חור, למה לא התייעצתי איתי קודם?" התלונן.

"לא יודע, אחרי שלא שמעתי ממך חודש שלם חשבתי שזה די ברור שהפסק זמן הפך לעובדה קיימת, ובדיוק אז התפנה הבית שלי בקריית חרושת, ההכנסות ירדו והשכר דירה אכל לי את רוב המשכורת אז חשבתי שהכי הגיוני וחסכוני יהיה לעבור לגור במקום קטן שלא יעלה לי כסף, ולמזלי בדיוק אז סיגי נכנסה סוף  סוף להיריון והחבר הדביל שלה הסכים להתחתן איתה, והרי היא תמיד התלהבה מהדירה הזאת, וככה דבר הוביל לדבר ו... מה, אתה באמת רוצה שנחזור תמיר? אבל הרי יש לך חבר חדש ומוצלח בתל אביב, מה אתה צריך אחד כמוני?"

"לא יודע." ניגב תמיר את דמעותיו, "אתה צודק בהכל, אבל מה לעשות שאני נורא נורא מתגעגע אליך? אני אוכל לבוא לבקר אותך באיפה שזה לא יהיה שאתה הולך לגור בו?"

"זה בקרית חרושת, ואתה מוזמן לבוא לבקר, אבל רק שתדע שחוץ מבית וגינה יש לי עכשיו גם כלב."

"כלב?" העווה תמיר את פניו במיאוס, "למה לך כלב?"

"אין מה לעשות, הכלב בא עם הבית, וחוץ מזה אתה יודע שאני מאוד אוהב כלבים."

"לא, לא ידעתי את זה," מלמל תמיר, מדוכדך, "אני אלרגי לכלבים." הוסיף, "ואגב, מה בדיוק תעשה עם גינה, מה אתה מבין בגינון?"

"לא הרבה." הודיתי, "אבל לא נורא, אני אלמד."

"ומה עם העבודה שלך במשרד? איך תגיע לשם? או שהחלטת גם להפסיק להיות עורך דין?" נעץ בי תמיר מבט פולני מוכיח שעצבן אותי מאוד.

"אני אגיע לשם במכונית שלי, ובשעות העומס זה ייקח לי פחות זמן מאשר לרדת מהכרמל לעיר." אמרתי בתוקף, "ועכשיו, כשכבר לא יהיה לי שכר דירה מפלצתי על הראש אני אוכל לעבוד פחות ולקחת יותר תיקים פרו בונו." הוספתי בעוקצנות, מקווה שזה ירגיז אותו.

לאכזבתי הוא נשאר שקט ועצוב ואמר שטוב שאני עושה שינוי בחיים, והכי חשוב שאני אעשה מה שאני מרגיש שיעשה לי טוב.

"גם אם זה אומר שאני אלבש חולצה סמרטוטית ואגדל כלב ואעבוד חינם בשביל כל מיני חלכאים ונדכאים נצלניים?" זה מה שתמיר חשב על אנשים שמקבלים שירותי עורך דין חינם בטענה שאין להם כסף, שהם לוזרים בכיינים ושכדאי להתרחק מהם.

"כן, גם." אמר תמיר באומץ, נישק אותי על הפה נשיקה חזקה וקם, "אני אוהב אותך שלומי." אמר, "אני יודע שירד לך ממני לגמרי ושעדיף לשנינו שלא נחיה יחד, אבל תדע שאני תמיד אוהב אותך, בדיוק כמו שאתה תמיד תאהב את עדן." וברח לפני שהצלחתי לחשוב על תשובה הולמת.

 



נכתב על ידי , 5/1/2017 16:29  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-8/1/2017 16:59
 



קשתות חורפיות


החורף עושה לי חשק לצלם, וזו התוצאה.

 





נכתב על ידי , 3/1/2017 17:33  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-4/1/2017 07:40
 



2. וזה עובר


ופתאום קיבלתי טלפון מהבנק והדאגות מענייני הלב נדחקו מפני דאגות דחופות יותר, דאגות פרנסה. זה היה חידוש משונה, שנים כבר לא דאגתי בגלל מחסור בכסף. בנעורי הרחוקים כשהייתי עדיין סטודנט היו תקופות שהייתי לחוץ קצת בכסף, בדרך כלל באשמתי כי הורי מימנו לי את הלימודים ואת שכר הדירה, וכל הזמן קנו לי בגדים, הביאו אוכל לדירתי השכורה וחזרו והפצירו בי לא לעבוד כלל כדי שאוכל להקדיש את כולי ללימודים. כמו תמיד לא הקשבתי להם והתעקשתי לעבוד בעבודות סטודנטים מזדמנות – שמירה, מלצרות וכיוצא בזה, כדי שאוכל לממן לעצמי בילויים ובגדים. ידעתי שהם חוסכים מפיהם כדי שאלמד ואתקדם בחיים ולא יכולתי לקחת מהם כסף לבזבוזים. הרגשתי מספיק רע מכך ששיקרתי להם והנחתי להם לחשוב שאין לי בת זוג כי אני לא רוצה הסחות דעת בזמן שאני לומד. גם אחרי שגמרתי את לימודי והתחלתי להרוויח משכורת מסודרת וכבר לא הייתי תלוי בהם כספית התקשיתי מאוד לחשוף בפניהם את האמת. היא פרצה ממני בצורה ספונטנית ודי מגעילה אחרי שאימא שוב התחילה להציק לי בשאלות למה אין לי חברה, ולמה רק אני מגיע לבד לארוחות החג. אימא חשבה שאני מתבייש בהם, ולכן לא מציג בפניהם את הבחורות שאני יוצא איתן, בחורות שהיו קיימות בדמיונה בלבד.

"אני לא מביא בחורות הביתה כי בחורות לא מעניינות אותי." התפרצתי לבסוף, כשכשל כוח הסבל שלי, "אם את רוצה שאני אביא מישהו אני אשמח להביא את דני, הוא החבר שלי בשנה האחרונה ואנחנו אפילו שוקלים להתחיל לגור יחד."

"אמרתי לך." הכריז אחי הגדול בהבעת ניצחון מרגיזה.

"שתוק כבר דביל!" התרגזה אחותי שתמיד הייתה לה חולשה כלפי, "חבל שלא סיפרת לנו קודם שלומי, אבל בכל מקרה אני רוצה שתדע שמבחינתי זה בסדר גמור. אני מקבלת אותך גם אם אתה הומו."

אימי פרצה בבכי ואבי הזעים פנים וסירב לחבק אותי כשנפרדתי מהם אחרי סצנה משפחתית רוויה דמעות והאשמות. לקח להם כמה שנים להתרגל לכך שהם לא יזכו לחתן אותי עם בחורה נחמדה מבית טוב, אבל עם הזמן הם התרגלו ותמיר התקבל אצלם כבר כבן בית.

לצערי שוב אכזבתי אותם כשסיפרתי להם שתמיר ואני כבר לא יחד. חששתי ששוב תהיה סצנה עם דמעות והאשמות אבל הפעם זה עבר בשקט, אולי כי הם הזדקנו  מאוד לאחרונה, מאז התקף הלב שלו, אבא נעשה קצת מבולבל ואימא הייתה שקועה בדאגה לבריאותו ולבריאותה, ואת שארית תשומת הלב שלה הפנתה לנכדים שהעניקו לה אחי ואחותי. "חבל מאוד." מלמלה בהיסח הדעת, דרוכה לתפוס את האחיין הקטן שלי, בנה הצעיר של אחותי, שעשה את צעדיו הראשונים, נתמך ברהיטי הסלון שלה, "אבל בטח תמצא בקרוב בחור אחר נחמד לא פחות." סיכמה את הדיון בחיי האהבה שלי, ולכדה את נכדה הפעוט בזרועותיה, מכסה אותו בנשיקות. היה לי ברור שאני ובעיותיי הרומנטיות נשכחו כבר מליבה ובצדק כנראה, כי מה זה חשוב עם מי אני יישן כל זמן שברור שנכדים היא לא תזכה לראות ממני ומבן זוגי, יהיה מי שיהיה.

אחי הגדול היה מעשי יותר ואחרי שהביע בקיצור מנומס את צערו על הפרידה שלי מתמיר שאל איך אני מסתדר עכשיו עם שכר הדירה? "אני מקווה שנשאר לך קצת כסף לקנות אוכל אחרי שיורד הצ'ק של השכר דירה." העיר בגיחוך לגלגני משהו. לדעתו של אחי שילמתי שכר דירה מופרז וההתעקשות שלי לגור בצנטרום של הפיילה כמו שהגדיר את הכתובת שלי בשולי שכונת דניה היוקרתית, בדירה רחבת ידיים עם ארבע חדרי שינה שנשקפה אל נוף מהמם של מפרץ חיפה מצד אחד, ואל מגדלי אוניברסיטת חיפה מצד שני, כטירוף מיותר ובזבזני.

"אני מסתדר." עניתי בקצרה, "אל תשכח שאני מקבל גם שכר דירה מהנכס שלי בקרית חרושת."

"גם כן נכס." לגלג אחי בחיוך מבטל, אבל אז חטפה ביתו הבכורה צעצוע מידיו של הבן הקטן שהגיב בצרחת מחאה, והוא נאלץ להניח לי ולרוץ לטפל בילדיו הצרחניים והמפונקים. הודיתי בליבי לאל על חסדיו הקטנים ומהר ככל שהנימוס התיר זאת נפרדתי לשלום ממשפחתי וברחתי לדירה היפה והמטופחת שלי שפעם הייתה בית, ועכשיו הפכה לנטל שלא יכולתי להרשות לעצמי.

הנכס בקרית חרושת שהזכרתי היה בית קטן וישן של כארבעים מ"ר שניצב במרכז מגרש סמוך לפארק הקישון. קיבלתי אותו מלקוח חסר פרוטה שהציע לי אותו במקום שכר. העדפתי כסף כמובן, אבל מאחר והוא תכנן להכריז על פשיטת רגל העדפתי לקחת את הרכוש במקום לעמוד בתור ארוך ומייאש של נושים ולקבל עשירית משכרי. הבית הגיע עם דייר שגר בו כבר כמה שנים, ואחרי שהסכמתי לעסקה קיבלתי תריסר צ'קים דחויים שהוסבו על שמי. "אחרי שהצ'קים ייגמרו תיסע לשם ותיקח ממנו צ'קים לשנה הבאה, הוא בן אדם מבוגר ונוח מאוד, לא יהיו לך איתו שום בעיות." הבטיח לי הלקוח לשעבר שלי ונעלם מחיי.

שנה אחר כך הגעתי לקרית חרושת, ואחרי תעייה בין בתים נטולי מספרים ורחובות נטולי שמות הצלחתי להגיע לנכס שלי ונעמדתי מוקסם מול בית קטן ולבן עם גג רעפים אדום, דהוי משמש שניצב במרכז גינת פרחים צבעונית להפליא. כלב גדול וחום נבח עלי, דוחף את אפו מבעד לסורגי שער ברזל צבוע ירוק, וגבר צנום ולבן שער יצא אלי, השתיק את הכלב והכניס אותי לחצר. הוא הציג את עצמו כמשה שוורצמן, לחץ את ידי בנימוס, הציע מיץ ועוגיות ועשה לי סיבוב בגינה היפה שלו. שיבחתי אותה בכנות ושאלתי אם לא קשה לו לגור לבד.

"אני לא לבד, יש לי את רקסי שלי והבת שלי קופצת לביקור כל כמה זמן, ולפעמים גם הנכדים באים, אבל היא עסוקה בלימודים ובחברים שלה, והוא חייל עכשיו ואין לו יותר מידי זמן לסבא." חייך מר שוורצמן בסובלנות.

הוא נתן לי את הצ'קים שלי והוסיף בביישנות שהבוילר דולף קצת, ואולי אני יכול לעשות משהו. הצעתי שהוא ישכור אינסטלטור יבצע את התיקונים הדרושים וישלח לי את הקבלות. "תעשה את כל התיקונים שתרצה, צביעה ומזגן וכל מה שאתה חושב שצריך." הצעתי בנדיבות. בדיוק אז עברתי לגור עם תמיר בדירה החדשה והמדהימה שלנו, הרווחתי טוב, מר שוורצמן מצא חן בעיני והיה לי מצב רוח מעולה.

מאז הייתי בא לקרית חרושת פעם בשנה, לוקח צ'קים, מתפעל מהגינה, מלטף את הכלב, משוחח קצת עם הדייר החביב שלי ואחר כך חוזר הביתה ושוכח ממנו עד לשנה הבאה, ופתאום, דווקא אחרי שתמיר הפסיק לשלם את חלקו בשכר הדירה שלנו, חזר פתאום הצ'ק של שוורצמן. מופתע וקצת נרגז התקשרתי ולא הייתה תשובה. החלטתי לנסוע לשם ולברר מה הבעיה. בדרך כלל הייתי מגיע לביקור באביב, והכל היה ירוק ופורח, אבל הפעם הגעתי בסתיו, היה חם ויבש, הגינה הצבעונית והיפה הייתה צהובה ועצובה, ובמקום רקסי הקשיש והמוכר עמד שם לברדור צעיר ונלהב, כמעט גור, בצבע שחור מבריק ונבח עלי בקולי קולות.

יעל, בתו של שוורצמן, יצאה מפתח הדלת, נזפה בכלב ופתחה לי את השער. היא נראתה נורא, פעם ראשונה שהיא לא חייכה לקראתי ולא החליקה בגנדרנות על שערה המתולתל. "מה קרה? את נראית... אה..." היססתי, חושש להעליב אותה, "את נראית עייפה."

זוויות פיה צנחו ועיניה התמלאו דמעות, לרגע חשבתי שזה בגלל מה שאמרתי, אולי הייתי ישיר מידי, חסר טקט... 'אתה לא צריך להגיד תמיד בדיוק מה שאתה חושב' עלתה בזיכרוני נזיפתה של אימא, אבל הפעם, לרווחתי, התברר שדמעותיה לא היו באשמתי.

"אבא נפטר." גילתה לי, "חיכינו עם הלוויה כמה שיכולנו, אבל לא הצלחנו ליצור קשר עם איציק, אף אחד לא יודע איפה הוא, אפילו גרושתו לא יודעת, והרב אמר שאין ברירה, אנחנו חייבים לקבור אותו כבר, ודניאל שלי יגיד את הקדיש במקום איציק. בוא תיכנס, אנחנו מחכים לריקי ולאדווה, ברגע שהן יגיעו ניסע לבית הקברות, באת עם רכב אולי? אתה מוכן להסיע אותן? בכל זאת הן משפחה ולא נעים שהן יגיעו ללוויה באוטובוס עם כל השאר."

מבולבל אבל שמח לעזור הסכמתי מיד, וככה מצאתי את עצמי מסיע את ריקי, אישה מלאת גוף כבת גילי, ואת אדווה, נערה מתבגרת זועפת ללוויה של מר שוורצמן. "יפה מצידך לבוא ללוויה של משה, איך ידעת שקוברים אותו היום?" שאלה ריקי.

"לא ידעתי," נאלצתי להודות, "באתי לביקור כי... כי..." ברגע האחרון עלה בדעתי שעדיף לא לדבר על כסף ברגע העדין הזה, "כי עברתי בסביבה ורציתי להגיד שלום ולראות שהוא בסדר."

"מאוד יפה מצידך." ציינה ריקי בהכרת תודה, "מאז שמשה היה צריך להרדים את רקסי הוא לא חזר לעצמו, דניאל הביא לו כלב חדש, בטח ראית אותו בחצר, כלב חמוד מאוד, אבל זה לא עזר, הוא מאוד אהב את רקסי ואחרי שהוא מת הלב שלו נשבר."

"די כבר אימא, למה את מבלבלת לו את המוח עם הסיפורים שלך." רגזה אדווה, "רקסי וסבא מתו כי הם היו זקנים ודי."

"משה היה סבא שלך." התבלבלתי, "אבל... ומי זה איציק שלא הגיע ללוויה?"

"אבא שלי, הוא ואימא נפרדו לפני כמה שנים ומאז אבא מסתובב בעולם," היא פלטה צחוק מזלזל, "עובר ושב כמו שאומרים."

הלוויה הייתה צנועה וקטנה, משה שוורצמן נקבר לצד אשתו בבית הקברות הקטן של קרית חרושת, ואחרי הלוויה חזרו כל בני המשפחה לביתו הקטן והתיישבו על מזרנים שנפרשו בסלון. הנשים הגישו תקרובת צנועה והגברים ישבו ודיברו, ושוב עלתה השאלה - איך קרה שהגעתי בדיוק בזמן ללוויה?

"במקרה." הודיתי בפני דניאל, הנכד הבכור, גבר צעיר ושמנמן שכבר התחיל להקריח, "הצ'ק האחרון של סבא שלך חזר, זה לא קרה אף פעם קודם וכשהתקשרתי אף אחד לא ענה, הבנתי שקרה משהו לא טוב והיה לי קצת זמן פנוי אז קפצתי לביקור."

"אני ממש מצטער," שלף דניאל את ארנקו, "אני מיד..."

"לא, לא צריך." נחפזתי לעצור בעדו, "בין כה וכה הייתי חייב לו כסף על כל מיני תיקונים בבית ו... עזוב." לרווחתי דניאל הניח לארנקו ושאל מה אני מתכוון לעשות עם הבית.

"לא יודע." הודיתי, "אתה מכיר מישהו שירצה לגור פה?"

"לא, זה בית ממש קטן, מתאים רק לבן אדם אחד, אולי זוג, הייתי שמח לגור פה, אבל אני נוסע ללמוד בבאר שבע, חבל על הגינה, סבא השקיע בה כל כך הרבה מאמצים, ויש גם את לאקי החמוד, אין לי מושג מה לעשות איתו, כנראה שאני אצטרך להחזיר אותו לעמותה, הם ממש יצטערו, הם כל כך שמחו שלקחתי אותו, כל האחים שלו אומצו ורק אותו לא הצליחו למסור כי אנשים לא אוהבים כלבים שחורים."

"באמת?" הופתעתי ומוללתי בעונג את אזניו הרכות של לאקי שחלק איתי עוגייה, "אבל הוא ממש יפה, אני לא מאמין שאף אחד לא ירצה אותו, אתה יודע מה? אני אקח אותו."

"לאן בדיוק?" נעץ בי דניאל מבט חודר, "הוא ממש צעיר, אי אפשר לתקוע אותו לבד בדירה, הוא צריך המון פעילות גופנית ותשומת לב ו..." הוא השתתק נבוך, בגלל מבטי המופתע, "אני אוהב כלבים." הודה, "ירשתי את זה מסבא, אנשים חושבים שזה כולה כלב, אבל זה לא נכון, כלב זה נשמה, ואתה בטח נורא עסוק כל היום, ותשאיר אותו לבד רוב הזמן, אם רק הייתי מוצא בן אדם שיסכים לשכור את הבית של סבא ולטפל בלאקי ובגינה..."

"כן, זה היה יכול להיות מעולה." הסכמתי וקמתי מהמזרן כדי לחלץ את איברי. לאקי נשרך אחרי כששוטטתי בבית הקטן והנחמד שמר שוורצמן שמר במצב מעולה. בעידודי ובמימוני הוא החליף את חלונות העץ הישנים בחלונות אלומיניום בצבע כחול, החליף את הרעפים הבלויים והוסיף גג מעל המרפסת. הבית היה במצב מעולה, חדר שינה גדול ומרווח עם חדר ארונות קטן, שירותים ומקלחת משופצים, פינת כביסה עם גגון מעל חבלי הכביסה, סלון שנפתח למרפסת מקורה, מטבח קטן ומתוכנן היטב, בוסתן עצי הדר קטן מאחורי הבית וערוגות וורדים בחזית. הרבה יותר נחמד וסימפטי מדירתי היקרה להחריד שהייתה גדולה מידי בשבילי, ואין ספק שלאקי ירגיש הרבה יותר טוב פה מאשר בעיר. "אז מה דעתך לאקי, מוכן לאמץ אותי?" שאלתי את הכלבלב וקטפתי לי כמה עלי נענע ריחניים שגדלו בחבית ליד מרפסת הכביסה. הוא ענה לי בנביחה צייצנית, הרים רגל והשתין על גזע עץ לימון.

 



נכתב על ידי , 1/1/2017 17:16  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-3/1/2017 20:06
 





116,645
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ