לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 9

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2015

7. געש (פרק אחרון)


"את צודקת." אמר גידי והתיישב מולה, ושוב, כמו אחרי שיחת הסחיטה שקיבל, חש כאילו הגיע לצומת דרכים, ועליו להחליט עכשיו החלטה שתשפיע על שארית חייו, ובדיוק כמו אז, ברגע האמת הוא הצליח להתגבר על פחדיו, לצאת מאזור הנוחות שלו, לתפוס את השור בקרניו ולעשות מעשה, ושנייה לפני שאמר למירי שתחכה רגע כי קודם הוא חייב לספר לה משהו חשוב גידי הספיק אפילו להתחרט על החיים הכפולים, חיי שקר ובוגדנות פחדנית שניהל במשך זמן רב מידי, "את זוכרת שדקה לפני שאייל צלצל מבית החולים לספר שהוא פצוע רציתי לספר לך משהו?" אחז גידי בידיה של מירי, מעך אותן קלות והביט בעיניה במבט חודר.

מירי קימטה את מצחה לרגע, "אהה... נדמה לי שכן." אמרה בחוסר רצון, "נו, אז..." פלטה בקוצר רוח, משכה את ידיה מידיו של בעלה ושילבה אותן על חזה.

"רציתי לספר לך שכבר כמה שנים אני..." קול רעם חזק נשמע והגשם שעד לרגע זה טפטף בנחת, כראוי לגשם אביבי שכל מטרתו לשטוף את אבק החמסין, התגבר לפתע והקיש בכוח על התריסים שמירי הגיפה בתבונה עוד לפני שגידי שב הביתה.

"איזה רעש," קפצה מירי ממקומה, "אני חושבת שיורד ברד." ניגשה אל דלת הזכוכית המובילה לפטיו המקורה, הסיטה את הווילון והציצה החוצה. ברק חצה את השמיים, מאיר את החדר באור לבן מסנוור, ואז כבה החשמל וקול רעם מתגלגל, מבשר רעות, הרעיד את גג ביתם. "אלוהים מצלם אותנו." העירה מירי בניסיון קלוש להתבדח, ופשפשה במגירת המזנון בחיפוש אחרי פנס.

"אני אביא את מנורת החירום מהמטבח." חש גידי למטבח שהיה מואר קלושות במנורת חירום שהוא קנה בחורף שעבר, לפני הסופה הגדולה שניבאו החזאים.

"הפנס לא עובד." התלוננה מירי והלכה אחריו, מנסה לשווא להדליק את הפנס המשוכלל שקנו לאייל כשיצא לטיול השנתי הגדול של כתה י"ב.

"הוא שוכב במגירה כבר ארבע שנים, בטח נגמרו לו הבטריות." לקח ממנה גידי את הפנס, ולאורה החיוור של מנורת החירום פירק אותו וגילה שהבטריות שהיו בתוכו נזלו, והפנס שנראה כלפי חוץ חדש ותקין הרוס בעצם לגמרי. "הפנס הזה הוא בדיוק כמו הנישואים שלנו." אמר, יותר לעצמו מאשר לה, "כלפי חוץ הכל נראה תקין ויפה, אבל בפנים קטסטרופה."

"חבל, הוא עלה המון כסף, אי אפשר לתקן אותו?" תהתה מירי.

"אפשר אם תמצאי מישהו שיהיה מוכן להתעסק איתו, וגם הוא בטח יגיד לך שהתיקון יעלה יותר כסף מאשר לקנות פנס חדש."

הם הביטו זה בזו ואז השפילו את מבטם אל גוויית הפנס שנח ביניהם על השולחן, מפורק וחסר תועלת, "האמת שזה בדיוק מה שרציתי להציע לך, שנלך ליועץ נישואים וננסה לתקן." אמרה מירי בעצב.

"שמעתי שהרבה פעמים אנשים מתגרשים דווקא אחרי שהם משקיעים זמן וכסף אצל יועץ נישואים."

"כן, אבל לפחות אז הם מבינים שהכל באמת אבוד, ויודעים שעשו הכל כדי להציל את הנישואים, ועל הדרך גם מגלים איזה טעויות הם עשו, ולמה בגדו בהם ורימו אותם, מה לא טוב בהם שדבר כזה קרה להם." אמרה מירי ודמעות החלו גולשות על לחייה.

"מירי," הגיש לה גידי קופסת טישו, "בבקשה, אל תבכי, לא עשית שום דבר רע, את אישה נהדרת ואימא טובה, ואת לא אשמה בשום דבר, הכל באשמתי, הייתי צריך לספר לך מיד כשהבנתי, אבל חשבתי ש... הילדים היו אז עוד די קטנים ו... חשבתי שאולי זה רק שלב כזה שיעבור... אני ממש מצטער, הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לפגוע בך, אני ממש ממש מצטער."

"מתי זה התחיל? מתי התחלת לבגוד בי?" שאלה מירי בקול יציב להפתיע, ומחתה את דמעותיה.

"לפני בערך שמונה שנים, את זוכרת, היה קיץ ממש חם ורציתי ללכת לים, אבל את והילדים רציתם רק בריכה, ובסוף הלכתי לבד לים, נסעתי לחוף געש ופגשתי שם בחור אחד... עד אז היו לי רק פנטזיות שלא ממש לקחתי ברצינות, אבל ברגע שאני ומישל... ככה זה התחיל, ומאז לא יכולתי לוותר על זה יותר."

"בחור..." נרתעה מירי לאחור, פוערת רווח גדול בינו לבינה, עיניה מתרחבות בתיעוב והבעת גועל מעווה את פיה, "ואני חשבתי כל הזמן שזה בגללי... בגלל שהשמנתי אחרי הלידות ואני כבר לא... בגדת בי עם בחורים?" היא הזדקפה ותקעה בו מבט מאשים, "בגללך אייל יצא כזה?" ספק שאלה, ספק האשימה.

"אני לא יודע, אף אחד לא יודע מה גורם למישהו להיוולד הומו וחוץ מזה כשהוא נולד בכלל לא ידעתי ש..."

"אמרת שהיו לך פנטזיות." הטיחה מירי.

"נו, אז מה? לכל אחד יש, זה לא אומר ש... תקשיבי מירי." ניסה לאחוז בכתפיה, אבל היא הדפה אותו מעליה בכעס, "אל תיגע בי!" רשפה, ופתאום נדלק האור בסלון, מנורת החירום כבתה והם שקעו באפלולית רכה. "אני הולכת עכשיו לישון בחדר האורחים." אמרה מירי בהחלטיות, "אני אקח קודם כדור שינה, ואני אשן עד שעה שבע בערך, כשאני אקום אני מצפה שאתה והחפצים שלך כבר לא יהיו בבית, ואני מייעצת לך לקחת לך עורך דין טוב שמבין בגירושים כי אני מתכוונת לקרוע אותך, אז אל תגיד שלא הזהרתי אותך."

"באמת שאין שום צורך בזה מירי." מחה גידי, מבולבל מהמהירות שבה עברה אשתו מדמעות ועצב לקשיחות החלטית ומעשית, "שנינו עייפים ונסערים מאוד עכשיו, עדיף לא לעשות החלטות בשעה כזו. לכי לישון כרגיל במיטה שלך, אני אשן בחדר האורחים ומחר..."

"לא מחר, עכשיו!" הטיחה מירי אגרוף זועם בקיר, ואל תגיד לי מה לעשות, אין לך יותר זכות להגיד לי מה לעשות!" צעקה והשליכה עליו קערת חרס נאה שהם קנו בזמנו, כשנסעו יחד לוונציה מיד אחרי שהוא נפרד ממישה.

בעוד עולמו המוכר והבטוח מתפרק סביבו טרח גידי וטאטא בקפידה את שברי הקערה והשליך אותם לפח, ואחר כך עלה לחדרו לארוז את בגדיו, וכל אותו זמן ניסה להיזכר במספר הטלפון של מישה, מספר שהוא מחק בנחישות מזיכרון טלפון הזיונים שלו, טלפון שהוא שמר בקפידה בסוד כמוס מפני בני משפחתו שלגלגו על דבקותו בטלפון העתיק והמיושן שלו שהיה נטול מסך מגע והמצלמה שלו קרטעה בקושי, בלי לשער בנפשם שיש ברשותו סמרטפון משוכלל ויקר שהוא שמר למטרות השגת סקס עם גברים.

הוא שלף את הסמרטפון הסודי, וברגע שהתחיל לחייג צץ המספר של מישה בזיכרונו, טרי ורענן כאילו חיכה בסבלנות רק לרגע זה. לפני שגידי התחיל לדאוג מה יעשה אם מישה החליף מספר מישה ענה לו, ולמרות השעה המאוחרת נשמע ער ונמרץ, "גידי, זה אתה?" שאל בפליאה.

"כן, זה אני, תשמע... סיפרתי הכל לאשתי, היא התרגזה מאוד, האשימה אותי שאייל נעשה הומו בגללי, והיא רוצה להתגרש מיד, בעצם היא העיפה אותי מהבית, ורציתי לדעת אם..."

"כן, בוא, אני מחכה לך." ענה מישה מיד.

"אתה בטוח? אתה לא חייב, אני יכול לשכור חדר במלון או..."

"לא, אל תעשה את זה, תארוז מזוודה ובוא אלי, ובבקשה גידי, תיסע בזהירות, יורד גשם נוראי."

"תודה חמוד, אני אוהב אותך, להתראות." חייך גידי, סיים לארוז בזריזות ועזב את ביתו הישן בלי להביט לאחור.

 

אפילוג

הגשם המפתיע, הכל כך לא אופייני לאביב נמשך יומיים, מדהים את החזאים, מעלה את מפלס הכינרת, מצנן כעסים ומזיק לחקלאים, וביום השלישי שוב זרחה השמש, ולמרות שעדיין היה קריר אפשר היה לצאת סוף סוף מהבית בלי מטריה. מיד בתום הפגישה הארוכה והמתישה של גידי ומירי עם עורך הדין המשותף שהם החליטו לקחת יחד אחרי שקובי ועדי הפצירו באימם לא לפורר את מה שנשאר ממשפחתם בגלל מאבקים מיותרים על רכוש, נסע גידי לחוף געש, והפעם לא בדק את מה שהעלה גריינדר בחכתו, ולא הביט סביבו כדי לגלות בשר טרי ומעוניין. הוא הלך מהר ובנחישות עד שהגיע לחוף, וכמו שציפה גילה שם את מישה, שוכב על מגבת ענקית בצבעי הגאווה, וממתין לו. גידי פשט את חולצתו, נשכב לצידו של מישה, אחז בכפו ונאנח אנחת רווחה.

"איך היה, הכל בסדר?" שאל מישה בזהירות.

"היה די סביר, התנצלתי שוב, הסברתי הכל עוד פעם, ביקשתי סליחה מכולם, ולקינוח חתמתי על זיכרון דברים עם מירי. הצעתי, אבל היא לא הסכימה לקחת את הבית לעצמה, החלטנו למכור אותו ולחלק את הכסף, היא תיקח את האוטו, את הרהיטים ואת חצי מחשבון החיסכון, ואני את השאר ואת החופש שלי.

"נשמע לי הסדר הוגן."

"בהחלט." הסכים גידי, רכן מעליו ונישק אותו על פיו, "יותר מהוגן אפילו, נשאר לי רק עוד דבר אחד לעשות," התיישב, שלף את הסמרטפון שלו, מחק את אפליקציית גריינדר ואת הקישור לאטרף, שינה בוויז את הכתובת של הבית מכתובת ביתו הישן לכתובת דירתו של מישה, והשתרע שוב על המגבת, הרים את פניו אל השמים הכחולים והשמש הטובה, וחייך אליהם חיוך גדול ושמח.

 


נכתב על ידי , 15/4/2015 19:36  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-20/4/2015 20:10
 



6. געש


"זה לא פייר," מחתה עדי בבת צחוק, "עשרים שנה אני הולכת לסדר פסח ואף פעם ולא קורה שום דבר מעניין, כל סדר הכל אותו דבר והנה, דווקא בפעם היחידה שלא הייתי, סוף סוף יש הפתעה, למה אף אחד לא צילם את זה?"

"אולי כי גם אנחנו הופתענו?" חייך גידי אל בתו שהתקשרה אליהם למחרת בסקייפ.

"בחייך, אני לא מאמינה שלא ידעת שאייל הומו, אני וקובי ידענו מזמן, אבל בחיים לא חשבתי שהוא יעשה יציאה כזו דרמטית מהארון."

"אז למה לא אמרת כלום?" שאלה מירי שהדו-שיח המבודח בין בעלה לבתה לא שעשע אותה כלל. לאחרונה שום דבר לא מצחיק אותה הרהר גידי לעצמו במורת רוח, מאז שאייל נפצע היא כל הזמן חמוצה וכעסנית ורק מחפשת את מי להאשים.

"מה? לעשות לאחי הקטן אאוטינג? חס ושלום, באמת אימא, את לא יודעת שזה פשוט מעשה שלא יעשה?"

"מה אאוטינג? איזה אאוטינג? מה השטויות האלה?" התרגזה מירי, "אני אימא שלו, לא איזה בן אדם זר, אם את וקובי הייתם פחות חכמולוגים והייתם מדברים איתי אולי אייל לא היה קופץ מהחלון. את לא מבינה שהוא היה עלול למות, או להישאר נכה חס וחלילה?"

"אייל לא קפץ, למה את אומרת פתאום שהוא קפץ? הרי כל הזמן אמרת שהוא נפל." נמחה החיוך מעל פניה של עדי.

"כן, זה מה שאמרתי, אבל עכשיו אני כמעט בטוחה שטעיתי." ענתה מירי בכובד ראש.

"למה?" שאלו גידי ועדי, מביטים בה מופתעים. מירי לא נהגה להודות בטעויות.

"לא זו השאלה, השאלה היא למה אנחנו לא מדברים עם הילד ולא מבררים מה בדיוק עבר עליו באותו לילה." קמה מירי ממקומה, ופנתה בנחישות לחדרו של אייל שעוד לא קם ממיטתו.

"ביי חמודה, אני אספר לך אחר כך מה הוא אמר." לחש גידי אל עדי, כיבה את הסקייפ ואץ בעקבות אשתו אל חדרו של אייל. מירי נקשה על הדלת ועוד לפני שאייל ענה התפרצה פנימה וגידי נשרך אחריה. "אני ואבא רוצים לדבר אתך איילי." הכריזה והתיישבה על מיטתו של אייל שמשך את שמיכתו עד לכתפיו והעביר את מבטו המופתע מאביו אל אימו, "קרה משהו?" שאל בדאגה.

"לא, מה פתאום? חוץ מזה שניצלת בנס ממוות וחודשיים אחר כך יצאת מהארון לא קרה שום דבר." ענתה מירי, מגלה במפתיע שמץ של חוש הומור קודר.

"מה שאימא מנסה להגיד איילי," התערב גידי, "זה שהיינו כל כך עסוקים ומבוהלים בגלל התאונה שלך עד ששכחנו בכלל לברר למה זה קרה, ומה בעצם קרה?"

"נפלתי מהחלון של הקומה השלישית, זה מה שקרה." השיב אייל, הזדקף והיטיב את הכרית מתחת לגבו, ומשך את ברכיו אל סנטרו.

"אנחנו יודעים חמוד, אבל עוד לא סיפרת לנו מה היו הנסיבות." ביאר גידי בקול סובלני, "זו הייתה תאונה או שחלילה..."

"תגיד, לא היית שיכור במקרה?" התערבה מירי בשיחה בקול רם מידי, פורמת בגסות את האינטימיות המשפחתית המרגיעה שניסה גידי לטוות בינו לבין אייל.

"שתיתי כמה בירות קודם, אבל לא הייתי באמת שיכור, יותר מטושטש קצת." ענה אייל בהיסוס, אמו תמיד אסרה עליו לשתות.

"חשבתי שאסור לשתות אלכוהול בצבא." צופפה מירי גבות כועסות.

"נכון, אסור, אבל אחרי שיוני אמר לי שהוא החליט לא לחתום קבע, ואם אני אתעקש להישאר בארון הוא ייפרד ממני ויותר לא ניפגש, הייתי כל כך מדוכא עד שהייתי חייב לשתות משהו, הייתי במצב רוח איום, קצת לפני שנפלתי התקשרתי אליו שוב, ולא הצלחתי בשום פנים ואופן לשכנע אותו לתת לי עוד זמן לצאת מהארון, ונורא פחדתי ללכת ולספר לכם... בכיתי והייתי ממש על הפנים, אחרי שגמרתי את פחית הבירה האחרונה השלישית או הרביעית שלי, ישבתי על אדן החלון וניסיתי לתאר לעצמי איך יראו החיים שלי בלעדיו, וזה היה כל כך נוראי ומפחיד... אני זוכר שחשבתי שעדיף לי למות מאשר לחיות בלעדיו וזהו, יותר אני לא זוכר כלום." כבש אייל את פניו בברכיו המקופלות.

"מזל שלא היה לך נשק." העיר גידי שהווידוי של אייל נגע מאוד לליבו, וזכה למבט זועם מאשתו, "אם אין לך משהו חכם להגיד גידי יותר טוב שתשתוק." פקדה על בעלה ומשכה אליה את בנה לחיבוק, "אני אוהבת אותך חמוד." נישקה את קדקודו הגזוז, "וגם אבא, למרות השטויות שהוא אומר אוהב אותך מאוד, בבקשה איילי, חמוד, תבטיח לי שאף פעם, אף פעם בחיים, לא תעשה יותר שטות כזו, בסדר?"

אייל, דמעות חונקות את גרונו, הבטיח שלא ינסה יותר לשים קץ לחייו, ביקש את סליחתם של הוריו ואחר כך התנצל והלך להשתין ולצחצח שיניים.

למחרת הסיע גידי את אייל חזרה לבית החולים, ולשמחתו הרבה פגש שוב את מישה שחיכה לעשות לאייל פיזיותרפיה. "אם יש לך זמן אני רוצה שנדבר אחר כך." אמר חרש לגידי בזמן שאייל הלך להחליף בגדים במקלחת.

"אני אחכה לך בקפיטריה." הבטיח גידי, צעק שלום ולהתראות לאייל וירד לקומת הקרקע להמתין למישה. הוא הגיע אחרי כמעט שעה, וגידי הבחין שפניו נראות עייפות, והכחול של עיניו הפך דהוי. "אתה נראה עייף מישה, רוצה קפה?"

"כן, תודה." מישה העביר את ידו על פניו בתנועה מוכרת עד כאב, "עברו עלי כמה ימים קשים." אמר בלאות.

"רוצה לספר לי על זה?" רכן גידי לעברו.

"אין הרבה מה לספר, עוד בחור עזב אותי, זה כבר השלישי מאז שנפרדנו. אני באמת מנסה, וגם הם, חמודים שכמותם, מנסים, אבל זה פשוט לא זה. כולם מגיעים בסוף למסקנה שאני שרוט מידי ועוד לא השתחררתי מהאובססיה לאקס, אין לאף אחד מהם חשק להשקיע בי זמן ומאמצים כדי שאתחיל להתייחס אליהם."

"האקס? לאיזה אקס הכוונה? מישהו שאני מכיר?" חקר גידי, וליבו נצבט מכאב עתיק.

"טיפש." הצטחק מישה, "בטח שאתה מכיר אותו, אתם נפגשים כל בוקר כשאתה מתגלח. נו, די לשאול שאלות טיפשיות, לך להביא לי קפה ותוסיף גם עוגה."

גידי הלך להביא לו קפה, הוסיף עוגה וחזר אליו בצעד קל, "אז מה דעתך על הבן שלי?" שאל.

"הוא בחור מקסים, ואגב, גם אשתך גברת נחמדה מאוד, ואימא מסורה. הוא סיפר לי מה קרה אצלכם בליל הסדר, איך המשפחה שלך קיבלה את היציאה של אייל מהארון?"

"בסדר, הרבה יותר טוב ממה שתיארתי לעצמי, מסתבר שאחיו ואחותו ידעו כבר מזמן, רק אני אפילו לא חשדתי, ומירי טוענת שזה בגלל שאני כמעט לא בבית ושהראש שלי כל הזמן במחשב, ובכלל, מאז התאונה של אייל היא כל הזמן עצבנית וכועסת עלי." שפך גידי את ליבו בפני מישה ושוב התפלא עד כמה קל ונעים לו להיפתח בפני מישה שתמיד ידע להקשיב לו ולעודד אותו.

"אתה חושב שאשתך חושדת בך גידי?"

"לא יודע, פעם ידעתי תמיד מה היא חושבת, מספיק שהייתי מסתכל עליה והייתי יודע מה עובר לה בראש, אבל זה היה פעם, אנחנו כמו זרים עכשיו." התלונן גידי.

"גידי המסכן, אשתו לא מבינה אותו ואין לו אף אחד שיאהב אותו." ענה לו מישה בלגלוג מבודח וטפח קלות על לחיו, ספק סוטר, ספק מלטף.

גידי, פגוע, הסיט את ראשו לאחור והזעים את פניו, "זה ממש לא נכון, יש לי המון... אין כמעט שבוע שאין לי איזה זיון אחד או שניים, ולפעמים גם יותר. מחר הולך להיות חמסין ואני מתכנן לבלות אותו בגעש, ואתה יודע ששם אף פעם אין אפס."

"אני יודע." השיב מישה, ושוב היה רציני, "אבל לא דיברתי על זיונים גידי, דיברתי על אהבה, גם לי יש מבחר של יזיזים ואני יכול להשיג סקס בקלות, אבל אתה היחיד שאהבתי מאז שהשתחררתי מהצבא, ורק בגללך אני לא מצליח להתאהב שוב, ומה אתך? יש לך מישהו שאתה אוהב כמו שאהבת אותי?"

"לא." הניד גידי את ראשו לשלילה, "ואני לא מבין למה אתה אומר אהבת כי אני עדיין אוהב אותך, לא הפסקתי לאהוב אותך ולהתגעגע אליך מישה, מה דעתך שנחזור?"

"ברצון, אבל רק בתנאי שאשתך ואתה..."

"אני לא יכול להתגרש ממנה, לא עכשיו, לא אחרי כל מה שהיא עברה בזמן האחרון." מחה גידי, וליבו החיש את פעימותיו מרוב פחד. בסתר ליבו ידע שלא על אשתו הוא מגונן בעוז כזה אלא על עצמו אבל התקשה להודות בכך בפני מישה.

"לא אמרתי שתתגרש, אבל אני לא מוכן לרמות אותה יותר, מילא פעם, כשעוד לא הכרתי אותה, אבל היום אני כבר יודע מי היא ואני פשוט לא מוכן, לא מתאים לי להיות מין פילגש כזו ששומרים בסוד, אתה מבין אותי גידי?"

"כן, לצערי אני מבין." נאנח גידי וקם, "טוב, אני חייב ללכת, להתראות מישה, ותשגיח טוב על הילד שלי."

"הילד שלך כבר לא ילד, והוא יהיה ממש בסדר, אל תדאג לו, הוא כבר יצא לחופשי, עכשיו תורך." חייך אליו מישה בעצב, הושיט לו את ידו ללחיצה רשמית והסתלק.

 

החזאי הבטיח יום חם ויבש וקיים את הבטחתו. החום היה מעיק ורוח מזרחית יבשה נשבה בעוז, מרימה ענני אבק ומייבשת במהירות כביסה רטובה ואדמה לחה. "יום מושלם ללכת לים." אמר גידי למירי שהנהנה בפיזור נפש, ואיחלה לו יום נעים.

גידי יצא מוקדם כדי לא להיתקע בפקקים של מטיילי חול המועד שנהרו לדרום ולצפון, מדלגים ברוב התחשבות על החוף האהוב שלו. הוא החנה את מכוניתו בצל עץ, התפשט והלך לחוף לבוש רק בבגד ים, חמוש במגבת, קרם שיזוף וכובע.

אולי זה היה החמסין ואולי החג, אבל באותו יום הוא לא הצליח למצוא אף אחד שמצא חן בעיניו וגירש מעליו, די בגסות, כמה בחורים שניסו לעורר את עניינו. רק כשכבר כמעט התייאש והתחיל ללכת לעבר מכוניתו הופיע מישהו שהוא הכיר וחיבב, והזמין אותו לחדרו השכור בדרום תל אביב, מבטיח לו מקלחת, עיסוי ואפילו ארוחת צהריים. זו הייתה תכנית מושלמת, ואם הזין שלו היה משתף פעולה זה היה עשוי להיות יום נעים ביותר, אבל למרבה הצער הוא לא הצליח לשכנע את אברו הסרבן לתפקד כהלכה, ואכזב מאוד את עצמו ואת הפרטנר שלו שהתאמץ מאוד להנעים לו, והאשים את עצמו בתפקוד הלקוי של אורחו. "אתה לא אשם חמוד," ניסה גידי לנחם את הפרטנר המאוכזב שלו, "זה לא אתה, זה אני, או יותר נכון זה האקס שלי שגילה לי אתמול שהוא עדיין מאוהב בי."

"ומה אתך, גם לך יש עדיין רגשות אליו?" שאל מארחו וליטף את אברו הרפוי למחצה של גידי. "כנראה שכן," ענה לעצמו באנחה וקם, "בוא, נאכל את הלזניה האלוהית שחיממתי וניפרד כידידים." הציע באבירות לגידי שהודה לו בחום, התנצל, אכל מעט, וחש הביתה. בינתיים נשבר החמסין ורוח מערבית קרירה הטיסה עננים כבדים מהים, רעמים וברקים רדפו אחרי גידי כל הדרך מתל אביב, וברגע שהחנה את מכוניתו התחיל גשם חזק לרדת. הוא רץ מהר הביתה, התפרץ פנימה רטוב מעט, וגילה את אשתו יושבת במרכז הספה בסלון, זקופה מאוד ומבט נחוש על פניה. "גידי, סוף סוף הגעת." אמרה בקול רם מידי וקמה, "בוא, שב פה." החוותה בידה על הכורסה הסמוכה לספה.

"למה?" שאל גידי בחשדנות והתיישב מולה, "מה קרה?

"כלום," חייכה מירי חיוך מתוח, "ובדיוק בגלל זה גידי אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר."

נכתב על ידי , 13/4/2015 21:53  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



5. געש


"אני לא מבינה את זה, אני פשוט לא מבינה מה קורה פה." דחפה מירי מכתב מודפס עם סמל צה"ל בראשו לידו של גידי שהגיע הביתה מאוחר אחרי שנרדם לצידו של עמית במלונית החביבה עליהם ברשפון. הוא תכנן סקס חפוז כדי שיספיק לקפוץ אחר כך לביקור אצל אייל (ואולי לזכות להיפגש שוב עם מישה), אבל לפני שעמית סחף אותו לזיון סוער ופרוע הוא בישר לו שזו הפעם האחרונה שלהם יחד כי הוא פגש מישהו ונדלק עליו קשות, והרגש הוא הדדי, ולכן הוא נפרד עכשיו מגידי לתמיד, וכמתנת פרידה הוא רוצה להשאיר לו זיכרון שלא ימחה זמן רב. עמית עשה כל מאמץ לחקוק את הסקס איתו היטב בזיכרונו של גידי שלא נשאר חייב, והחזיר לו כגמולו. שניהם התאמצו כל כך עד שנרדמו אחר כך וישנו יותר משעה, וכשגידי התעורר סוף סוף, ראשו כבד עליו, השעה הייתה ממש מאוחרת והוא ויתר על הביקור בבית החולים וחש הביתה, מנסח לעצמו תירוץ טוב לאיחורו. מסתבר שלא היה עליו לטרוח כי מירי שכחה ממנו כמעט לגמרי והייתה טרודה במה שהתברר לה בבית החולים, ובעיקר כעסה על המכתב שקיבל אייל מהצבא ובו נכתב שלאור פציעתו החמורה של אייל צה"ל מוותר על המשך שירותו ומאחל לו הצלחה בהמשך דרכו בחיים.

"טוב, זה היה די צפוי." אמר גידי ותייק את המכתב בתיק המסמכים של אייל שמירי הקפידה לשמור מסודר ומאורגן כהכנה לתביעה שהיא תכננה לתבוע את הצבא על שנכשל בשמירה על בנה.

גידי חשב שזה רעיון עוועים ושאין להם שום סיבה לתבוע את הצבא, אבל מאז פציעתו של אייל אשת נעוריו שהייתה פעם אישה רכה וותרנית הפכה באורח פלא לאמזונה רגזנית, נחושה ולוחמנית מאוד, והוא חשש להתעמת איתה. אם שמירת כל המסמכים של הבדיקות ומכתבי השחרור של אייל מקלה עליה לשאת את המהלומה שהנחית עליהם הגורל שיהיה ככה. עדיף שתתעסק בזה ולא תריב איתו על שהוא מציק לה, או לא מתעקש לעצור את חיי כולם ולשבת יום ולילה סביב מיטתו של אייל.

"וזה עוד לא הכל," המשיכה מירי להתמרמר, "אתה יודע שחלק מהשיקום של אייל הוא גם טיפול פסיכולוגי? הגעתי היום ממש מוקדם לבקר אותו ולא נתנו לי להיכנס כי הוא ישב עם פסיכיאטר צבאי שמבקר אותו כל שבוע."

"באמת?" הופתע גידי, "למה הוא צריך פסיכיאטר?"

"כי זה הטיפול שצריך לתת למי שניסה להתאבד, איזה פקיד אידיוט בצבא החליט שאייל קפץ מהחלון כי הוא ניסה למות ו..." היא שלפה את טישו טרי והחלה להתייפח לתוכו, "וכשניסיתי להבין מאייל מאיפה בא להם הרעיון המטופש הזה הוא אמר..." מירי נצמדה אל בעלה שחיבק אותה במחוות הגנה אוטומטית, מצוות בעלים מלומדה, למרות שבכייה ותלונותיה נמאסו עליו כבר לגמרי, ומה שהוא רצה באמת היה להתקלח ולשתות כוס קפה.

אחרי התייפחות הגונה על חזהו של בעלה מחטה מירי את אפה בקול תרועה ואמרה לגידי בשמץ תרעומת שיש לו ריח מוזר, ושאלה בחשדנות אם הוא שוב התחיל לעשן?

"לא, מה פתאום?" הכחיש גידי במהירות, מקלל חרש בליבו את עמית שחלק איתו סיגריה ממולאת בחשיש משובח, "פשוט, הייתי בישיבה עם מישהו שהיה לו קשה להתאפק והתעקש לעשן, הוא קליינט חשוב ולא יכולתי להגיד לו שזה מפריע לי, אני כבר הולך להתקלח ולהחליף בגדים." נסוג למקלחת בעודו פושט מעליו את חולצתו. "חכה," רדפה אחריו מירי, "עוד לא סיפרתי לך מה אייל אמר על העניין הזה של ההתאבדות."

"מה כבר הוא היה יכול להגיד? הוא בטח אמר שזו סתם שטות, אבל אם לא יועיל אז לא יזיק." שיער גידי והמשיך להתפשט.

"לא, זה לא מה שהוא אמר." התיישבה מירי על האסלה ובחנה את בעלה הערום במבט אומד וחשדני שעורר בגידי אי נוחות.

"אז מה הוא אמר?" נמלט גידי למקלחון המעוגל שהיה עשוי זכוכית חלבית, שקופה למחצה, והחל לווסת את זרם המים.

"הוא אמר שזה לא עסקי ושהוא מבקש ממני לזכור שהוא כבר בוגר ולהפסיק להיות פולנייה נדחפת כזו." דיווחה לו מירי בזעף, ולמזלו של גידי דפנות המקלחון טשטשו כמעט לגמרי את החיוך שעלה על פניו לשמע תשובתו החצופה של בנו. "נו, אז מה דעתך על זה?" דרשה לדעת כשגידי שנאלץ להיפרד מזרם המים החמים שהלך והתקרר לצערו, ויצא מהמקלחת.

"דעתי שהיית צריכה להדליק בוילר, המים לא היו חמים מספיק." השיב גידי ושפשף את שערו הרטוב במגבת.

"מתי היה לי זמן להדליק בוילר? רצתי מהעבודה ישר לבית החולים, והגעתי הביתה כמה דקות לפניך."

"ישבת כל כך הרבה זמן בבית חולים?" הופתע גידי, "הילד באמת צודק מירי, נעשית ממש פולניה מנדנדת, את שוכחת שהוא כבר בן עשרים, עוד מעט עשרים ואחת, והוא יכול להסתדר כמה שעות בלי אימל'ה."

"עכשיו אני מבינה מאיפה אייל ירש את הכפיות טובה שלו, נתת לו דוגמה מצוינת." נעלבה מירי, "וחוץ מזה, למה אתה חושב שאין לי חיים משלי ושאני מבלה כל הזמן או בבית, או בעבודה, או בבית החולים?"

"כי זה מה שאמרת." הביט בה גידי במבט בוחן, מבחין לפתע ששערה עבר טיפול של צבע ופן במספרה, ושציפורניה שהוזנחו מעט לאחרונה שוב עשויות למשעי והן משוחות בלק טרי, וגם המכנסיים שלבשה היו חדשות, הוא לא ראה אותן קודם מעולם.

"אז למה לא אמרת מיד שהיית במספרה וקנית בגדים? תתחדשי, המכנסיים החדשות הולמות אותך מאוד." החמיא לאשתו שהסמיקה והתחילה להתנצל שבכל זאת היא עובדת במשרד עם אנשים, והיא חייבת להיראות מטופחת כי זה מה שמצפים ממזכירה בכירה של עורך דין גדול, ו...

"את לא צריכה להתנצל מיריל'ה, אני שמח שאת דואגת לעצמך ומפנקת את עצמך. למי  מגיע אם לא לך אחרי כל הסיוט שעברת." חייך גידי אל אשתו בעידוד, ועטה על עצמו בזריזות את האימונית שנהג ללבוש בבית. "מה דעתך על כוס קפה? אני מכין." הציע.

"אני מעדיפה תה." התפייסה אשתו, ובעוד הוא מכין את התה והקפה היא שלפה עוגת שמרים טרייה וריחנית שקנתה באותו יום ופרסה ממנה בנדיבות לשניהם.

"תגיד גידי, שמת לב לבחור אחד, שחרחר כזה עם גומות חן, שכל הזמן מסתובב סביב אייל?" שאלה כבדרך אגב מתוכנן בקפידה, ונגסה בעוגה.

ליבו של גידי החסיר פעימה, "יכול להיות, אני לא כל כך טוב בפרצופים, אבל שמתי לב שיש לו המון חברים שמבקרים כל הזמן וזה טוב, לא? אייל תמיד היה בחור חברותי מאוד."

"נכון." הסכימה מירי, "אבל מאז שהוא עזב את רמב"ם ועבר לבני ציון יש לו פחות מבקרים, ורובם, חוץ מהשחרחר הזה, הן מבקרות, אבל דווקא הבחור הזה שנראה לי תימני או מרוקאי או משהו דומה, מבקר אצלו הכי הרבה. אין כמעט יום שאני לא רואה אותו למרות שהוא תמיד בורח החוצה כשאני מגיעה, אבל פעם אחת חשבתי שאייל ישן ונכנסתי בשקט, בלי לדפוק, וראיתי שהוא ואייל מתחבקים."

"טוב, את יודעת איך זה אצל הצעירים היום, הם לא כמו שאנחנו היינו, הם כל הזמן מתחבקים ומתנשקים וקוראים אחד לשני אחי." העיר גידי בקלילות, מתכחש לכובד החשש שחש בשיפולי קיבתו.

"זה לא היה חיבוק כזה." ענתה מירי, מהורהרת, "זה היה כאילו שהבחור הזה מאוהב בו או משהו, ולפני שאתה קופץ וצועק אני רוצה שתדע שעדי שדיברה איתי יום אחרי התאונה של אייל שאלה כבר אז אם יש לזה איזה קשר לזה שאייל הומו. בהתחלה אמרתי לה שהיא מדברת שטויות ומה פתאום, אבל היא התעקשה שלמרות שאייל אף פעם לא אמר לה דבר כזה, זה מה שהוא, והיא גם נתנה לי הוכחות."

"הוכחות? איזה הוכחות? נרתע גידי בבהלה.

"טוב, זה שאף פעם לא הייתה לו חברה, כן, אני יודעת יש לו המון חברות, אבל לא חברה חברה, וזה שהוא לא מחמיץ אף אירוויזיון, וחולה על מחזות זמר, ומשתעמם מספורט."

"לא נכון, הוא אוהב מאוד לראות החלקה על הקרח ושחייה." התווכח גידי, "מאז שהוא בן עשר אני תמיד רואה איתו תחרויות שחייה ובאולימפיאדה האחרונה..."

"תפסיק להתגונן כל כך." נכנסה אשתו לדבריו, "אין לי שום בעיה עם זה שהילד הומו, כל זמן שהוא לא קופץ בגלל זה מחלונות זה בסדר גמור מצידי, העיקר שהוא יהיה מאושר."

"באמת?" הופתע גידי מהליברליות של אשתו, "אין לך שום בעיה עם זה?"

"לא." השיבה מירי בתקיפות, "ושלא תעז להציק לו בעניין הזה, כל זמן שהוא מאושר שיאהב את מי שהוא רוצה."

"אפילו את הבחור השחום הזה, התימני או המרוקאי ששמו אגב, נזכרתי כרגע, יוני."

"כן, אפילו." השיבה מירי בעוז, ותקעה בו מבט מתריס שגידי ענה עליו בחיוך.

"אה, וזה מזכיר לי." פרסה לעצמה מירי עוד פרוסת עוגת שמרים ניחוחית, "הפיזיותרפיסט של אייל, בחור רוסי ממש נחמד ששמו מישה, אמר שאייל מתקדם פשוט נהדר, והמצב שלו משתפר מיום ליום והם שוקלים לתת לו חופשה בפסח כדי שהוא יוכל להיות בבית בליל הסדר, נכון שאלו חדשות נהדרות?"

אייל הגיע הביתה לליל הסדר שנחגג השנה בביתו של גידי. אשתו הזמינה את הוריה ואת אימו וקובי בא עם חברתו ולפני שהם התחילו בקריאות ההגדה הוא הכריז שהם מאורסים ויתחתנו מיד אחרי שהם יסיימו את הלימודים. 

מירי זרחה מנחת והסבתות והסבא קרנו מאושר לשמע הבשורה. הסדר עבר באווירה של שמחה ונחת. הם קראו בהגדה, אכלו לשובע מהמעדנים שבישלו מירי אימא שלה וחמותה, קינחו בעוגת אגוזים מפוארת מעשה ידיה להתפאר של חברתו של קובי. בתום הסעודה הם ויתרו על קריאת המשך ההגדה אבל שרו בהתלהבות את כל השירים המסורתיים ושתו בהנאה מהיין האדום המצוין שקובי רכש לכבוד החג ואז דקה אחרי שסיימו את חד גדיא ואת הבקבוק האחרון נשמעה דפיקה בדלת ויוני לבוש חולצה לבנה הדורה שהבליטה את עורו השחום והחלק נכנס בחיוך, בירך את כולם בחג שמח וחיבק את אייל שקם אליו, החזיר לו חיבוק והקיש בכפית על כוסו, "גם לי יש משהו לספר לכם." אמר מעביר את מבטו על פני הנוכחים שהביטו בו בפליאה, "היום חג החירות ואני רוצה לנצל אותו כדי לצאת לחופשי ולגלות לכולכם שאני הומו, ושאני ויוני זוג, ואחרי שאני אשתחרר מבית החולים אנחנו הולכים לגור יחד."

 


נכתב על ידי , 11/4/2015 18:40  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-13/4/2015 21:57
 



4. געש


"אתם תהיו בסדר אבא?" שאל קובי את אביו שהסיע אותו לתחנת הרכבת, משם יעשה את דרכו חזרה לחדרו במעונות של אוניברסיטת באר שבע.

"כן, בטח." טפח גידי על ברכו של בנו הבכור, מעלה על פניו את ארשת הפנים הבוטחת ביותר שלו. "אייל השתפר מאוד, ובעוד יומיים יעבור לשיקום, והרופאים בטוחים שבעוד כמה חודשים הוא יחזור לגמרי לעצמו."

"אני יודע, אני מתכוון..." קובי היסס, תר אחרי מילים שיבטאו את כוונתו בדייקנות, וגידי שב והתפעל, כמו שקרה לו שוב ושוב במשך השבועות האחרונים, איך הפך הילד הקטן שלו לגבר בוגר ושקול שאפשר לסמוך עליו שידע תמיד להגיד את המילה הנכונה ולעשות את המעשה הראוי.

"אם אתה מודאג בגלל המתיחות ביני לבין אימא אז תפסיק." אמר בעדינות אך בתוקף, "ראשית, זו לא הבעיה שלך ושנית..."

"אני מקווה שאתה לא מתכוון לנסות להרגיע אותי בקלישאה השחוקה הזו על עליות ומורדות בחיי כל זוג." קטע קובי את דבריו.

"האמת שזה בדיוק מה שתכננתי להגיד." הודה גידי, "והסיבה שמשהו הפך לקלישאה לא אומרת שהוא לא נכון, בעצם, בדיוק ההפך, לכל זוג יש עליות ומורדות, ובגלל שזה כל כך נכון ונפוץ המשפט הזה הפך לקלישאה."

"אתה יכול לספר את זה לכולם, אבל לא לי אבא. אני מכיר אתכם עשרים וחמש שנים, גדלתי אתכם ואני לא זוכר אף פעם את אימא כל כך עצבנית וכועסת."

"אימא לא כועסת, היא מבוהלת ומודאגת, ובהתחשב בנסיבות זה לגמרי טבעי." ענה גידי בסובלנות, והחנה את מכוניתו במגרש החנייה של תחנת הרכבת.

"ברור שהיא מודאגת, כולנו מודאגים, אבל אצל אימא זה יותר מזה." התעקש קובי, והמשיך לשבת במכונית למרות שהרכבת שלו עמדה לצאת בעוד חמש דקות, "ואני חושב שלא יעזור לכם כלום אבא, המצב ימשיך להיות מתוח עד שלא נברר באיזה נסיבות בדיוק אייל נפצע, ואם יש לזה קשר לזה שהוא הומו."

נחרד ומזועזע כיבה גידי את מכוניתו והביט בבנו הבכור שנשאר שלו לגמרי, "מאין לך שאייל הומו?" שאל.

"בחייך אבא, אני מכיר אותו מאז שהוא נולד. הוא בחור נהדר, אני ממש אוהב אותו, אבל הוא לא בעניין של בנות, רק של בנים."

"גם אני מכיר אותו מאז שהוא נולד, ואף פעם לא עלה בדעתי ש... אתה אומר את זה כי יש לך הוכחה, או בגלל שסתם יש לך הרגשה?" נעץ גידי מבט חמור בבנו.

"תקרא לזה הרגשה אם אתה רוצה." משך קובי בכתפיו, "אבל אני פשוט יודע, ובגלל זה לא הופתעתי יותר מידי לראות אותו מתחבק עם היוני הזה שמסתובב סביבו כל הזמן, ומתאמץ מאוד לבקר אותו כשאנחנו לא שם."

קובי נאנח, "גם אני ראיתי אותם." הודה, "מוזר שלא שמתי לב לזה עד עכשיו."

"לא מוזר בכלל, אתה נמצא מעט מאוד בבית, וגם כשאתה נמצא הראש שלך בדרך כלל במחשב. אני בטוח שגם אם לאימא היה מאהב לא היית שם לב." הצטחק קובי, ולפני שגידי הספיק להגיב על ההצהרה המפתיעה הזו הוא כבר היה מחוץ למכונית. "ביי אבא." פלט בחטף ורץ לעבר התחנה, נושא בקלילות את מזוודתו הכבדה.

גידי נהג לאיטו חזרה הביתה, מהרהר בפליאה בעובדה המוזרה שרק קובי, מכל בני משפחתו, מעוניין בנשים. מוזר שלקח לו זמן רב כל כך להבין שעיקר תשוקתו נתונה לגברים. עד שפגש את מישה גידי הגדיר את עצמו כבי-סקסואל שנוטה בעיקר לנשים, ומתעניין בגברים רק בהקשר המיני, אבל מישה הצעיר, יפה התואר והנבון, הצליח לערער את תפיסתו את עצמו. מישה גם אהב אותו, כך טען, ולכן דרש ממנו לצאת מהארון ולהצהיר על אהבתם בגלוי. במקום לראות בדרישה הזו הוכחה לרגשותיו הכנים כלפיו גידי תפס אותה כאולטימטום אלים ומפחיד שגרם לו לכעוס ולנתק את יחסיו עם מישה. מאז משהו משמחת החיים שלו ומהאופטימיות שלו נשחק ולא חזר. הוא המשיך אמנם לצוד גברים בחוף געש, והמשיך לאסוף לו יזיזים ולבלות אתם ככל שאפשר לו זמנו כאיש משפחה, אבל רטט ההתלהבות והעונג שידע לפני עידן מישה נחלש וכמעט נעלם, והנה מתברר שההקרבה הענקית שהקריב למען משפחתו, הוויתור שלו על אהבה כדי לא לפגוע באשתו וילדיו לא היה מספיק, אחרת לא היה קובי מציין, כמעט כבדרך אגב, שהנוכחות שלו בבית לא הייתה מורגשת דיה, ושהוא לא באמת מכיר את בני משפחתו.

 

"אני מקווה שבבני ציון יש יותר חנייה מאשר ברמבם." רטן גידי לעבר מירי שישבה לצידו במכוניתם, שקטה ומכונסת בעצמה כדרכה לאחרונה.

"רוב הסיכויים שלא." ענתה לו מירי באדישות, וכשהם הגיעו לבני ציון הם גילו שהיא אכן צדקה, וגם שם לא הייתה חניה, ולכן נענה גידי להצעתה של אשתו, הוריד אותה מול בית החולים והמשיך לנסוע עד שהצליח לחנות בדוחק ברחוב חנה סנש. הוא ירד אחר כך חזרה לבית החולים, ומצא את עצמו תועה כה וכה במסדרונותיו, מחפש את מחלקת השיקום שדומה היה שאיש לא יודע היכן היא.

"תסלחי לי," פנה לאחות ממהרת אחת שעשתה רושם שהיא מתמצאת היטב בנבכי בית החולים, "איפה מחלקת השיקום?"

היא סקרה אותו בשמץ בוז, "אתה לא בקומה הנכונה ולא בחלק הנכון." פסקה, "רד במעלית הזו לקומת הקרקע, ומשם תיקח מעלית לקומה השלישית בחלק הישן של בית החולים, הבנת?" ונעלמה ברשרוש חלוק מעומלן.

גידי מילא את מצוותה, ירד שוב לקומת הקרקע וחיפש את המעלית לחלק הישן, מצא אותה ובעודו ממתין למעלית שתגיע הופיע פתאום מישה מעבר לפינה, ונדהם בדיוק כמוהו לגלות אותו שם.

"גידי, מה אתה עושה פה?" שאל, סוקר אותו מכף רגל ועד ראש.

"באתי לבקר את הבן שלי, הוא במחלקת השיקום." השיב גידי, בוחן בלהיטות את מישה שנשאר דק גזרה, בהיר ויפה תואר כשם שהיה על חוף געש גם כשהיה לבוש בג'ינס, נעלי קרוקס וחלוק לבן, "ומה אתך? אתה עובד פה?"

"כן." הנהן מישה, "גמרתי את הלימודים ואני עובד פה כפיזיותרפיסט, מה קרה לבן שלך?"

"הוא נפל מקומה שלישית ונפצע."

"נפל?" הופתע מישה, "איך זה קרה, בן כמה הוא אגב?"

"הוא בן תשע עשרה, חייל, ואין לנו מושג איך זה קרה. הוא חטף מכה רצינית בראש והוא טוען שהוא לא זוכר כלום."

"כן, מכה בראש עלולה לגרום לאיבוד זיכרון." הסכים מישה בכובד ראש. המעלית הגיעה ושניהם נכנסו לתוכה, וירדו בקומה השלישית. מישה הציע ללוות את גידי למחלקת השיקום. "השיפוצים עוד לא נגמרו, אי אפשר להגיע מפה, צריך לעשות עיקוף דרך המסדרון הזה," הסביר, אוחז כבדרך אגב במרפקו של גידי ומוליך אותו לעוד מסדרון שומם מאדם. "הנה, אם תמשיך עד הסוף ותפנה ימינה..."

"רק רגע מישה, חכה שנייה, אני... יש איזה מקום שנוכל לדבר רגע בשקט."

"קיוויתי שתגיד את זה." חייך מישה חיוך קטן ומתוק, משך את גידי לחדר צדדי שהיה כנראה חדר טיפולים מסוג זה אחר, ונעל את דלתו במפתח שהיה נעוץ במנעול. "הנה, כאן יהיה לנו שקט." אמר וחיבק את גידי שהתמסר לחיבוקו כאילו לא נפרדו מעולם. "אז מה חדש גידי?" שאל אחרי שהחיבוק הסתיים, "אתה עדיין עם אשתך?"

"עדיין," השיב גידי, "כמעט שגיליתי לה אבל אז צץ העניין עם הילד... אבל אני עוד אספר, אני פשוט מחכה לעיתוי המתאים."

"ובינתיים ממשיך לבקר בגעש." גיחך מישה בציניות חמצמצה שהייתה חדשה אצלו.

"כן." הודה גידי בבושת פנים, "ומה אתך, יש לך מישהו?"

"היה, ואחר כך כבר לא, מחר בטח יבוא אחר." השיב מישה בבת צחוק מרירה. שניהם החליפו מבט לוהט וגידי השפיל את עיניו ראשון, "אני ממשיך לבקר בגעש ויש לי כל מיני, אתה יודע, אבל מאז שנפרדנו זה כבר לא זה, והאמת שדי נמאס לי, ועכשיו גיליתי פתאום שהילד, אני מתכוון לאייל, גם הומו, ואין לי מושג אם זה קשור לנפילה שלו או לא, ואני ממש לא יודע מה לעשות." התוודה בפני מישה שהביט בו במבטו הנבון וכדרכו תפס מיד את עומק הבעיה.

"אימא שלו יודעת עליו?" שאל.

"לא חושב," התחלחל גידי מעצם הרעיון, "לא, בעצם בטח שלא." הוסיף בתקווה שהוא צודק.

"אל תגיד בטח, הרבה פעמים האימהות יודעות עוד לפני שהילד יודע. לא תמיד הן מבינות מה הן יודעות, אבל הן יודעות."

"אם אתה אומר." נאנח גידי, ואז צלצל הטלפון שלו ואשתו שאלה בקוצר רוח איפה הוא ולאן הוא נעלם.

"אני כבר בבית החולים, התברברתי קצת בדרך, אבל הנה, כמעט הגעתי." ענה גידי, פתח את הדלת ויצא, משאיר את מישה עומד ומביט אחריו בעצב.

 

 

נכתב על ידי , 7/4/2015 22:33  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אוהב חורף ב-10/4/2015 14:08
 



3. געש


"לא חמודה, באמת שאין טעם שתקלקלי לך את הטיול, רק תשמרי על קשר וכמובן גם על עצמך, וברגע שיהיה משהו חדש נודיע לך." אמר גידי לבתו עדי שהתלבטה אם להמשיך בטיול המתוכנן או לחזור ארצה לתמוך במשפחתה.

"אני חושב שכדאי שנגיד גם לקובי שיחזור לאוניברסיטה, הוא סתם יושב פה ומבזבז את הזמן שלו בלי שזה יעזור לא לנו ולא לאייל, לדעתי אין טעם שהוא יפסיד לימודים." אמר גידי לאשתו שישבה באפיסת כוחות במסדרון מחוץ לחדרו של אייל שהמשיך לישון גם ביום העשירי אחרי הנפילה, למרות שהרופאים הפסיקו להערות לדמו סמי הרדמה כבר לפני יומיים.

מירי המותשת מימים של דאגה והתרוצצות בבית החולים פרצה בבכי והאשימה את גידי בתבוסתנות ובוויתור על הילד.

"מה ויתור? מי מוותר? אני לא מוותר עליו חלילה, אבל מה עוד אפשר לעשות? מה הטעם שכולנו נפסיק את החיים שלנו, נשב סתם ליד המיטה שלו ונדבר אל הקיר? הרי הילד לא שומע שום דבר, ומילא אנחנו, אבל למה לדפוק לעדי ולקובי את כל התוכניות? למי בדיוק זה עוזר? והאמת מירי, ותסלחי לי שאני אומר לך את זה דווקא עכשיו כשאת כל כך שבורה, אבל לדעתי...."

להפתעתו של גידי אשתו לא רק שלא הניחה לו לספר לה מה דעתו אלא קמה מכיסאה, נסערת מאוד, השליכה את הטישו הרטוב שלה לפח והתחילה לצעוק עליו, "כן," התרתחה, חנוקה מעלבון וזעם, "נכון, אני שבורה! ותסלח לי ששובר אותי שהילד שלי, התינוק שלי שוכב כבר עשרה ימים חסר הכרה, ואף אחד לא יודע למה וכמה זמן זה יימשך, ובאמת סליחה שאני רוצה את כל המשפחה סביבי, ואני לא מוכנה לוותר על הילד ולהמשיך בחיים שלי כרגיל."

"אף אחד לא מתכוון לשכוח את הילד ולהמשיך בחיים כרגיל." ניסה גידי להרגיע את סערת רוחה, אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי.

"אף אחד חוץ ממך אתה מתכוון!" צרחה מירי במלא קולה, "כי לך, שמתי לב, אין בכלל בעיה לחזור לעבודה ולהמשיך הכל כאילו כלום. עדי מוכנה להפסיק את הטיול שהיא חלמה עליו שנים וחסכה בשבילו כסף במשך שנה שלמה, אבל אתה לא יכול לעזוב את המשרד אפילו ליומיים כדי לשבת עם הבן שלך שנמצא במצב כזה."

"אבל מירי," התחנן גידי, "הרי לא עזבתי אותו לבד, הוריך היו איתו, וחוץ מזה מישהו הרי צריך להמשיך להרוויח כסף, וזה מה שאני מנסה להסביר לך, למרות המצב הנורא של אייל החיים צריכים להימשך."

"שלך אולי!" התיזה מירי בזעם חרישי שעוצמתו המפתיעה חרכה אותו מבפנים, ונעצה בו מבט שוטם, "אני, עד שהילד שלי לא יבריא ויחזור לעצמו, לא מתכוונת לחזור לשום מקום, אני אשב לידו עד שהוא יבריא."

"ומה אם הוא לא יבריא, מה אם הוא יהיה ככה כל החיים, מה, תשבי לידו עד שתמותי?"

"כן, אני אשב לידו כל חיי!" צרחה מירי.

"תגידו, אתם השתגעתם? מה אתם צורחים ככה, זה בית חולים פה לא שוק." נזפה בהם אחות שנזעקה לשמע צעקותיהם. מירי חזרה ופרצה בבכי תמרורים, שולפת טישו טרי ומרטיבה אותו בדמעותיה, וגידי התיישב חזרה בכיסאו ושאל את נפשו למות מרוב מבוכה ועצב, ואולי היה מצטרף לדמעותיה של אשתו לולא הופעתו של קובי, בנם הבכור (שקיבל את שמו הלא מודרני בעליל עקב הפצרותיו של סבו שרצה להנציח את שם אחיו שנהרג במלחמת יום הכיפורים) שאץ אליהם, נרגש מנופף בידיו בעליצות, וצעק, "אבא, אימא, בואו מהר, אייל התעורר."

הם חשו לחדרו של אייל ששכב במיטתו בדיוק כמו קודם, אבל הפעם עיניו היו פקוחות והוא הביט סביבו בסקרנות, מודע לגמרי לסביבתו. "בוקר טוב." חייך אל הוריו, "על מה רבתם?"

"לא רבנו, רק התווכחנו על משהו." הכחישה מירי כמו שנהגה תמיד כשהילדים רצו לדעת על מה הם רבים. וגידי הבין לפתע שמאז ומתמיד הרגיזה אותו ההתעקשות שלה להעמיד פנים שהם זוג מושלם וההורים הכי טובים וצודקים בעולם.

שני רופאים נרגשים נחפזו אל החדר ובעקבותיהם להקת מתלמדים סקרנים, וכולם עטו על מיטתו של אייל, בחנו ובדקו ומיששו אותו מכל עבר, הודפים את משפחתו לאחור.

כל אותו יום עבר אייל בדיקות וצילומים, וחובר למכשירים שונים שבחנו את פעילות מוחו שהתבררה למרבה הפלא כרגילה לגמרי.

"למזלו אייל התגבר על זעזוע המוח החמור ויצא מזה בלי פגע." הסביר להם מנהל המחלקה למחרת, "אבל עדיין ישנה הפגיעה החמורה בגב... לשמחתי החוליות מתאחות יפה ואחרי שהוא יעבור שיקום בבני ציון אני צופה שהוא יבריא לגמרי."

"מה זאת אומרת שיקום? למה אנחנו לא יכולים פשוט לקחת אותו הביתה?" התפרצה מירי בעצבנות.

"כי אחרי חבלה חמורה כזו בגב הוא לא יכול פשוט לקום וללכת, הוא חייב לעבור פיזיותרפיה, ובבני ציון יש מחלקת שיקום מצוינת שתעמיד אותו על הרגלים." הסביר הרופא בסבלנות.

"כמה זמן זה ייקח?" שאלה מירי שההסבר לא סיפק אותה.

"קשה לדעת, אני מניח שמשהו בין שבועיים לחודש, תלוי בהתקדמות של אייל." ביאר הרופא, וכדרכו תמיד הציץ בשמץ קוצר רוח בשעונו, סימן שעליהם להניח לו להמשיך בעבודתו. גידי נרמז, אחז במרפקה של מירי והוליך אותה החוצה. במסדרון היא ניערה מעליה ברוגז את ידו ודרשה ברוגז שיפסיק להציק לה.

"אני לא מציק." נעלב גידי, "אני פשוט..."

"אתה כן, מאז שאייל נפצע אתה כל הזמן מושך אותי ודוחף אותי מפה לשם, וכל הזמן מבטל אותי ולא נותן לי לפתוח את הפה." התפרצה מירי.

"זה פשוט לא נכון!" מחה גידי בעלבון וכמעט ששוב פרצה ביניהם מריבה, אבל צלצול ממישהו שזיהה את עצמו כחוקר מצ"ח וביקש לפגוש אותם בחדר ההמתנה הפסיק את הוויכוח.

הקצין הצעיר והשמנמן שהציג את עצמו כיורם רוזן, חוקר בכיר של המשטרה הצבאית, נראה לגידי צעיר עד גיחוך, ודי מבולבל, ולשם שינוי הפעם מירי הסכימה איתו שהשאלות שהחוקר שאל היו מטופשות ואפילו מעליבות.

"לפי השאלות שלך אפשר לחשוב שאייל ניסה להתאבד או משהו לא סביר כזה." הטיחה לבסוף בקצין הצעיר.

"אנחנו חייבים לבדוק את כל האפשרויות." השיב יורם בהדרת כבוד, מתאמץ לשמור על כבודו ולא להפגין עלבון.

"שטויות! אתם סתם מבזבזים את הזמן שלכם ושלנו. לאייל לא הייתה שום סיבה להתאבד, הוא ילד מקסים וחכם עם המון חברים וחברות, תמיד שמח וצוחק ומאוד מרוצה מהחיים. קרתה לו תאונה שלמזלנו הוא יצא ממנה חי ובעזרת השם הוא יבריא בקרוב ויוכל לחזור לקורס ולהמשיך לשרת." הכריזה מירי בביטחון שגרם לגידי להתכווץ ממבוכה בגלל ההתעלמות הבוטה שלה מהמציאות.

"אהה... תראי גברת, אני מקווה שאייל יבריא בקרוב." אמר חוקר מצ"ח הצעיר באי נוחות, "אבל אהה... אני לא חושב.... טוב נחיה ונראה." אמר לבסוף בניסיון להתחמק מוויכוח.

"מה נחיה ונראה? על מה אתה מדבר?" התפרצה מירי בתוקפנות.

"על זה שאיילי כבר לא יחזור כנראה לצבא." אמר גידי בזהירות, והניח יד מרסנת על ברכה, יד שהיא הדפה בכעס, "די גדעון! אמרתי לך כבר להפסיק להציק לי." צעקה על גידי הנבוך שלצערו לא היה יכול להצטרף אל החוקר שלהם שניצל את ההזדמנות וברח על נפשו, משאיר אותו להתמודד לבד עם אשתו הזועמת.

כשגידי ומירי חזרו לחדרו של אייל הם התבשרו שגם הוא עבר חקירה של המשטרה הצבאית, אבל כשמירי שאלה בדאגה מה בדיוק שאלו אותו, ומה הוא ענה הוא עצם עיניים בעייפות ואמר שאין לו כוח לדבר, ולמה שהם לא ייסעו עם קובי הביתה וינוחו קצת?

מירי הסכימה בלית ברירה ובעוד שלושת בני משפחת מילר עושים את דרכם לעבר המעלית הבחין גידי ביוני שיצא ממעלית אחרת, ושם את פעמיו לעבר המחלקה בה אושפז אייל.

המילים יצאו מפיו עוד לפני שהוא הבין למה. "שכחתי את הנייד שלי בחדר של אייל, חכו לי בכניסה, אני כבר בא." אמר לבנו הבכור ולאשתו רגע לפני שהם נכנסו למעלית, ודהר חזרה לחדרו של אייל.

כאילו ניחש מה יגלה שם הוא לא התפרץ לחדר שדלתו הייתה סגורה למחצה אלא הציץ פנימה בזהירות, ולא התפלא לגלות את יוני יושב על מיטתו של אייל, זרועותיו כרוכות סביב בנו. "אתה נראה נהדר חמוד." אמר לאייל שחייך אליו והצמיד את פיו לפיו של יוני בנשיקה לוהטת. בעודו צופה בשניים החל הנייד שלו לרטוט בכיסו, והוא נחפז לסגת משם לפני שהם יבחינו בו. הוא קרא את המסרון ששלח לו יזיז וותיק שלו שחזר זה עתה לארץ במעלית, ועוד לפני שנפגש שוב עם מירי וקובי שהמתינו לו בסבלנות ביציאה מבית החולים כבר הספיק לענות לו שכן, הוא ישמח מאוד לפגוש אותו מחר בבוקר בגעש, ומשהם הם כבר יזרמו לאן שיתחשק להם.

 



נכתב על ידי , 4/4/2015 14:52  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-4/4/2015 16:01
 



לדף הבא
דפים:  

109,160
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ