לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 9

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2014

8. הכאב המתוק של האהבה


שוב מאוהב

הקשר ביני לבין יורם הלך והתהדק. שוחחנו כל יום בטלפון, נפגשנו שלוש ארבע פעמים בשבוע, ובילינו יחד כל סוף שבוע, בדרך כלל בביתי, כי יורם גר בדירה קטנטונת שבמקור נועדה להיות מחסן, אבל בעל הבית הוסיף לה מטבחון קטן ומקלחת עם שירותים והשכיר אותה כדירת סטודיו. הדירה נמצאה בקומת המרתף של בלוק דירות גדול, וכדי להגיע אליה היה צורך לרדת בגרם מדרגות תלול. בפעם הראשונה שהגעתי לשם ציפיתי למצוא דירה חשוכה וטחובה, ומה רבה הייתה הפתעתי לגלות דירה בהירה ומוארת עם חלון גדול, ובצידו דלת זכוכית שנפתחה לחלקת גינה קטנה ומטופחת. למזלו של יורם בנין הדירות עמד על צלע הר ודירתו נמצאה בצד הפונה לעמק מגודל עצי אלון ואורן, וכך הוא נהנה לא רק מנוף נהדר ומאוויר צח אלא גם מפרטיות מפתיעה.

"היה לי מזל גדול עם הדירה הזאת, אני גר מתחת ללובי של הבניין ורוב השכנים שלי בכלל לא יודעים שאני קיים." חייך אלי בשמחת ניצחון, "ותמורת שכר דירה ממש מצחיק אני מרגיש שאני גר בקוטג'." התפאר, מרוצה מאוד מעצמו, והראה לי שביל תלול מתפתל בין העצים שהוביל מקצה גינתו הקטנה עד למטע הפקאנים, מרחק שני קילומטר משם.

הסכמתי איתו שהדירה שלו היא ממש מציאה, ושנחמד מאוד אצלו, אבל הוספתי שבכל זאת זו דירה ממש קטנטונת שמתאימה רק לבן אדם אחד.

"ולכלב." הוסיף יורם בעליצות, משך אותי אליו לחיבוק ונשיקה, ואחרי שהוציא את מיקה לגינה והוריד את התריס הוכיח לי שגם שניים יכולים להסתדר יפה מאוד בדירתו הקטנה.

היחסים ביני לבין יורם הלכו והתהדקו, הסקס היה טוב והלך והשתפר, ויום שישי סתווי אחד, אחרי שחזרנו מסרט שגרם לשנינו הנאה והטבנו את ליבנו בקצת יין לפני שנכנסו למיטה הוא פלט פתאום, "אני אוהב אותך מולי." ומיד נבהל, טמן את פניו בכרית והתלונן ששתה יותר מידי והוא קצת שיכור.

"אני לא שיכור ובכל זאת גם אני אוהב אותך יורם." הכרזתי אחרי שנייה של היסוס, ומיד אחרי שאמרתי לו שאני אוהב אותו ידעתי שכן, זה נכון, אני שוב מאוהב.

"באמת?" חזר יורם להביט בפני וחיוך החל לבצבץ בזוויות פיו.

"כן, באמת." אמרתי מיד, ואי שם, בירכתי מוחי, כבר התחלתי לתכנן איך נארגן את חפציו של יורם בביתי הקטן. אולי כדאי לרכוש עוד ארון בגדים אחד? ארון הקיר שלי בטח לא יספיק לשנינו.

"ומה עם בובי? גם אותו אתה אוהב?" הפתיע אותי יורם.

"בובי? אתה מתכוון לרוברט סטיבנסון, הקולגה שלי מאמריקה?"

"כן, בדיוק לבובי הזה אני מתכוון." הנהן יורם, "נכון שאתה והוא... שהיה לכם קטע לפני שחזרת לארץ?"

"כן, זה נכון." הסכמתי בחוסר רצון, "אבל זה קרה רק אחרי שראמי נפטר, וזה היה סתם... סתם סטוץ קטן, נדמה לי שסיפרתי לך על זה פעם."

כן, זה מה שסיפרת לי, אבל שמתי לב שבכל זאת אתם מתכתבים לפעמים."

"כן, נכון, אבל... נו, די יורם. לא מתאים לך לקנא. לא ראיתי את הבן אדם כבר יותר משנה, וגם אם הייתי נשאר באמריקה לא היה יוצא מזה כלום כי הוא צעיר מידי בשבילי."

"מסתבר שהוא לא חושב ככה, עובדה שהוא ממשיך לכתוב לך."

"כן, אבל אנחנו רק ידידים." משכתי אותו אלי לחיבוק, "למה אנחנו מדברים עליו בכלל? לא עדיף שנדבר על עצמנו?"

"בהחלט עדיף." הסכים יורם, נישק אותי וגילה לי שהוא עדיין עושה מילואים.

"מה מילואים? אבל אתה כבר בן ארבעים ושלוש?" הופתעתי.

"אני מתנדב." הסביר יורם.

"בגילך?" הרמתי גבה, "זה לא קצת... אה... לא מתאים?"

"ממש לא, אני בחיל התקשור ושם מעריכים מאוד את הכישורים הטכניים שלי, מה אתה עושה פרצוף כזה? אתה לא יודע מה זה חיל התקשור?"

"לא." הודיתי, נבוך קצת, "לא ידעתי שיש חיל כזה."

"זה השם החדש של חיל הקשר." הבהיר לי יורם את התעלומה, "אני עובד בעיקר בהדרכה של חבר'ה צעירים, אני יודע שזה טיפשי, אבל אני אוהב את הצבא וחשוב לי לתרום, ותדע לך שאני לא סתם איזה קשיש שמסתובב להם בין הרגלים, אני באמת מועיל." הכריז, גאה בעצמו, וכנראה שבצדק.

"אין בעיות, כל זמן שלבוס שלך זה לא מפריע אז גם לי אין בעיה."

"האמת שזה די מעצבן את הבוס שלי." גיחך יורם שעבד כטכנאי בבזק, "אבל אין לו ברירה." הוא התרומם, נשען על מרפקו, והתבונן בי בפליאה, "מה אתה עושה מולי?"

"סופר בלטות, אני רוצה להכניס לפינה הזו ארון בגדים, אבל אני לא בטוח שאני אמצא ארון ברוחב המתאים, אתה מכיר איזה נגר טוב?"

"בשביל מה אתה צריך עוד ארון?" השתומם יורם.

"בשביל הבגדים שלך, הארון קיר שלי לא יספיק לבגדים של שנינו, אבל אני לא בטוח אם כדאי לסתום את החדר שינה עם עוד ארון. אולי אני אשים ארון בחדר השני? מה דעתך?"

"דעתי שזה מיותר כי אני לא רוצה שנגור יחד." ענה יורם בחיפזון, ומיד פצח בהסברים מתנצלים, חוזר ומדגיש שהוא באמת אוהב אותי, ומאוד טוב לו איתי, והוא מאושר שאנחנו יחד, אבל הוא חי המון שנים עם אימא שלו שדי נכנסה לו לוורידים, לא שהוא משווה אותי אליה כמובן, אבל בכל זאת... ושנורא חשוב לו הספייס הפרטי שלו ובלי לפגוע בי הוא בכל זאת...

"בקיצור, אתה אוהב אותי אבל אתה לא רוצה שנגור יחד." סיכמתי ביובש את נאומו המבולבל.

הוא הנהן, מבויש, וביקש סליחה.

"אתה לא צריך להתנצל, אני מבין, יכול להיות שאתה צודק ועדיף שלכל אחד מאיתנו תהיה הפינה הפרטית שלו." חייכתי אליו מנסה להבין ולטהר את האווירה, אבל בכל זאת חשתי מבולבל ופגוע מעט, ולכן, כשבובי כתב לי כמה ימים אחר כך שהוא החליט לעשות את חג המולד בארץ הקודש, ושאל אם יוכל להתארח אצלי לכמה ימים, השבתי לו שזו בשורה נפלאה, ואני אשמח מאוד לארח אותו.

"אני מקווה שלא יפריע לך שאני אארח אותו אצלי לכמה ימים?" שאלתי את יורם שעיווה את פניו במורת רוח, אבל שתק.

"תראה, אם היינו גרים יחד הייתי מסביר שאין אצלי מקום ונותן לו כתובת של מלון בסביבה, אבל הוא מגיע בדיוק לפני חופש חנוכה ויש לי גם מקום וגם זמן... זה לא מפריע לך נכון?"

"לא, למה שיפריע לי שאתה מארח אצלך את האקס שלך שכנראה עדיין מפנטז עליך? זה בסדר גמור מבחינתי." ענה יורם בציניות, ואחר כך מיהר והודיע לי שאני פולנייה בדם, ושהוא יודע שככה אני מחזיר לו בגלל שהוא מתעקש לא לוותר על הדירה שלו, ושמה שאני עושה נקרא התנהגות פסיב-אגרסיב ולפני שהספקתי להיעלב צחק צחוק גדול, הכריז שהוא אוהב אותי ובוטח בי לגמרי, ונישק אותי בהתלהבות כל כך גדולה עד ששכחתי גם את בובי וגם את הביקור שלו.

על פי התוכנית בובי היה אמור להגיע לארץ בשמונה עשרה לדצמבר, ושנינו תכננו להגיע לשדה התעופה ולאסוף אותו, אבל יום קודם יצא מבצע עופרת יצוקה לדרך ויורם קיבל צו שמונה, עלה על מדים, חיבק אותי חיבוק ארוך וממושך, ביקש שאשגיח למענו על מיקה ועל עצמי, והסתלק לאי שם צבאי, משאיר אותי ואת בובי לבד.

 



נכתב על ידי , 27/8/2014 16:11  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-1/9/2014 02:42
 



7. הכאב המתוק של האהבה


פתטי

הטיסה הייתה ארוכה ומייגעת, וגם אחרי שהגעתי לשדה התעופה עברו עלי תלאות והתרגזויות רבות עד שצלחתי סוף סוף את כל התורים והמכשולים והצלחתי להתיישב במונית שלקחה אותי על מטעני לקריות, שם גרה אחותי עם משפחתה שכללה בעל, שלושה ילדים כמעט בוגרים, חתול סיאמי מפונק ושני כלבים מעורבים.

התרווחתי באנחה במושב האחורי של המונית, ולראשונה מזה כמעט יממה הדלקתי את הסמארטפון היקר והמשוכלל שלי - המתנה האחרונה שראמי קנה לי לפני מותו.

ראשית חוכמה בדקתי את המייל שלי וגיליתי להפתעתי הודעה מבובי שהתנצל על התנהגותו והפציר בי לסלוח לו על התפרצותו ולכתוב לו אם הגעתי כבר ומה שלומי?

"אני בסדר גמור." הרגעתי אותו, "הטיסה עברה בשלום, אני במונית בדרך לאחותי, וכמובן שאני סולח לך, אבל אני גם קצת מופתע, חשבתי שאתה שונא אותי."

"השנאה היא התאומה של האהבה." השיב לי בובי כמה שעות אחר כך, כשהייתי עסוק בחיפוש אחרי מברשת השיניים והפיז'מה שלי בתוך מזוודתי, ושאל אם נוכל להמשיך להתכתב קצת כי הוא מתגעגע מאוד.

"ברצון רב בובי, אני אשמח מאוד להמשיך לשמור על קשר אתך." השבתי באדיבות, תוהה קצת בליבי מה הבחור המוזר הזה רוצה מחיי, ואיזה תועלת תצא לו מהתכתבות עם בן אדם שנמצא רחוק כל כך ממנו? הייתי בטוח שהקראש המופרך הזה שהוא פיתח כלפי יגווע אחרי עזיבתי, אבל טעיתי – בובי המשיך לכתוב לי כל כמה ימים, והקפיד לשלוח לי ברכת שבת שלום כל יום שישי, ולברך אותי לכבוד כל אחד מהחגים העבריים. כשתהיתי מאיפה לו הבקיאות הזו במועדי ישראל הוא הודה שקנה לוח שנה יהודי כדי שידע מתי אני חוגג.

"מאוד מתחשב מצידך." השבתי לו, הוספתי סמיילי עליז, והמשכתי בחיי שבארץ היו קשים ומרגיזים הרבה יותר מאשר בגולה המפנקת.

כבר מהרגע הראשון היה לי ברור שכל קרובי משפחתי - גילה אחותי, איציק בעלה ושלושת ילדיהם - לא הבינו מה נפל עלי ולמה חזרתי. הם אמרו לי בגילוי לב שלא הייתי צריך לחזור לארץ ושעדיף היה לי להישאר בארצות הברית וליהנות ממנעמי החיים שם, במקום לאכול חרא בארץ, ולצערי התברר לי שהיה מן הצדק בדבריהם.

ראשית דבר התברר לי לאכזבתי שבישראל אדם בגילי נחשב בעולם העבודה לקשיש עובר בטל, ורק אחרי השתדלויות, ריצות ומאמצים הצליח גיסי לארגן לי חצי משרת מרצה באיזה מכללה נידחת בגליל. את המשרה הדלה הזו השלמתי בעוד רבע משרה של מורה לביולוגיה בפנימייה נידחת אחת לילדים שהוגדרו בלשון נקייה כנוער עם קשיי הסתגלות, אבל למען האמת היו חבורת חוליגאנים בורים, ופושעים בהתהוות. "בשביל רובם הפנימייה היא רק תחנה אחת בדרך לכלא, ורובם יבלו בו את רוב חייהם." הודה המנהל – אדם ציני, מריר ושחוק מיותר מידי שנים במערכת החינוך הישראלית.

במשך שנים התגעגעתי מאוד לארץ והייתי די המום לגלות עד כמה היא השתנתה, ולא לטובה. מדינת ישראל היפה של נעורי נעשתה צפופה יותר, קשה יותר, מסובכת יותר, יקרה יותר, ובהחלט הרבה יותר חמה. "אני לא זוכר שהיה כל כך חם פה בקיץ." התלוננתי באוזני איציק גיסי שלקח אותי כפרויקט שלו, והתאמץ מאוד למצוא לי עבודה ראויה ומגורים נאותים.

מחירי הדירות וגובה שכר הדירה היכו אותי בתימהון, דבר כל כך פשוט ובסיסי כמו קניית מכונית ומימון הביטוח והדלק עליה התבררו לי כעניין יקר בצורה מזעזעת, וסבוך מאוד בירוקרטית.

"אני מרגיש כאילו אני נמצא בארץ שונה לגמרי מזו שעזבתי. הכל נעשה פה כל כך משונה ומסובך ו... ו..." מצאת את עצמי מגמגם מרוב תסכול, "אני לא זוכר שהיה פה כל כך יקר ומכוער." שטחתי את מר ליבי בפני איציק הסבלני שלקח על עצמו להדריך אותי למרות שהיה מבוגר ממני בחמש שנים בלבד, ובקושי גמר תיכון.

"לא הכל כל כך נוראי פה," ניחם אותי בחביבות, "ואל תשכח שעזבת כשהיית בחור צעיר, ועכשיו אתה כבר... נו, טוב, עדיין לא זקן, אבל בטח כבר לא ילד, ובגילנו הכל קצת קשה יותר." ליטף איציק בעדינות את כתפי, מביט בי במבט חומל.

כדי לא להוציא את דיבת הארץ רעה, וגם בגלל שלא היה לי נעים להתלונן ולהתבכיין, ואולי להודות שטעיתי כשעזבתי את ארצות הברית, חסכתי מבובי את סיפור תלאותיי בארץ, אבל האמת היא שעבר עלי קיץ מעיק וקשה, רצוף התרוצצויות ואכזבות, ושטוף זיעה. כל דבר היה קשה כקריעת ים סוף, והבירוקרטיה הייתה מצליחה להוציא מכליו גם מלאך. עד שמצאתי דירה, ועד שקניתי מכונית, ועד שהתרתי את סבך החוקים והתקנות של ביטוח לאומי שעשה הכל כדי להקשות עלי להבין כמה אני צריך לשלם, איך ולמה... אבל בסופו של דבר, אחרי הרבה זיעה ועצבים, ופה ושם גם צעקות בטלפון על כל מיני פקידים ערלי לב הכל הסתדר. רכשתי לי מכונית יפנית משומשת, קטנה ונחמדה שבעזרתו של איציק הנאמן עברה טסט בלי בעיות, שכרתי בית עם גינה ביישוב כפרי חביב שנמצא בדיוק באמצע, בין שני מקומות העבודה שלי, פתחתי חשבון בנק, קיבלתי את כרטיס קופת החולים שלי בדואר, סידרתי לי אינטרנט, והתחברתי ללוויין של יס, ולקינוח אימצתי לי כלב, או יותר נכון להגיד, כלב שהגיע בדרך לא מוסברת לחצר שלי אימץ אותי, והפך אותי לבעליו.

חץ היה כלב מעורב קטן, מכוער למדי, אבל פיקח ובעל אישיות כובשת ושפע קסם אישי. דקה לפני שנפטרתי ממנה הוא ניכס לעצמו ספה מרופטת שעמדה על המרפסת, והפך אותה למיטתו, ובלי להתאמץ יותר מידי השתלט על סדר היום שלי וארגן את חיי לפי צרכיו. בזכותו יצאתי כל בוקר לטיול, וככה הרחבתי את חוג מכרי שכולם היו גם כן בעלי כלבים. היינו נפגשים כל בוקר וכל אחר צהריים במטע הפקנים, הולכים ברגל לפארק הציבורי הגדול שכינינו בפשטות - הדשא, משקים שם את הכלבים בברזייה, ויושבים בנחת על ספסלי העץ בעוד הכלבים משתעשעים בדשא, משחקים זה עם זה, ורצים אחד אחרי השני כמו ילדים שובבים.

ערב סתווי אחד, ממש לפני שהתחלתי לשרך את דרכי חזרה הביתה, הופיע איש אחד, לחוץ ושטוף זיעה, פניו אדומות מהחום, ושאל אם ראינו אולי במקרה כלבה אחת בצבע שחור לבן שנראת אבודה.

"כלבה בינונית עם קולר אדום שיש לה אוזן אחד לבנה ואחת שחורה?" שאלתי.

הוא זינק מהספסל עליו צנח, מותש מהחיפוש, "כן, זו מיקה שלי, איפה ראית אותה?"

"במטע הפקנים, אני עובר דרכו כדי להגיע לדשא, היא שיחקה קצת עם חץ, אבל אחר כך הסתלקה."

"אתה יכול להראות לי בבקשה איפה זה... אני... אני עוד לא מכיר כל כך את הסביבה ומיקה שלי..." קולו נשבר, והייתה לי הרגשה שעוד רגע יפרוץ בבכי.

הגשתי לו בקבוק מים שנשאתי איתי תמיד, "הנה, תשתה, אתה נראה לי מיובש."

הוא לגם לגימה מהוססת, "תודה." אמר וקם, "אז איפה המטע הזה?" דחק בי.

קמתי גם כן, וחץ שנח על הדשא נחפז לקום גם הוא, "הנה, פה, זה לא רחוק, בוא נלך לחפש את מיקה. אגב, שמי מולי וזה חץ, ואיך קוראים לך?"

"יורם." אמר האיש שלהערכתי היה כבן ארבעים. שחום עור ושחור תלתלים, עיניו חומות ורכות, ופיו מלא ורגיש. הוא הצליח להתאפק ולא בכה עד שמיקה ששמעה את שריקותיו הופיעה פתאום לפנינו, שמחה ונרגשת, וזינקה עליו, מכשכשת בעליצות בזנבה. "מיקה..." גנח יורם, צנח על ברכיו, חיבק את הכלבה שהתרפקה עליו בעליזות, ופרץ בבכי.

עמדתי נבוך והבטתי בו, תוהה איך להגיב. למזלי הוא התעשת במהירות, חיבר רצועה לקולר של מיקה, ושאל איך הוא מגיע מפה לרחוב הנרקיסים, "בוא איתי, זה לא רחוק, צריך לטפס קצת כדי להגיע לרחוב השקדים, ומשם זה עוד כמה מאות מטרים, חוצים את רחוב הכלניות, שם אני גר, ומגיעים לנרקיסים." גחנתי וליטפתי את ראשה של מיקה, "למה ברחת מהבית, שובבה שכמוך?"

"זו אשמתי, לא הייתי צריך להשאיר את הדלת של הבית פתוחה, עברתי לגור פה רק לפני שבוע ועוד לא הספקתי לגדר כמו שצריך את החצר, באתי לגור פה רק כדי שלמיקה תהיה חצר נחמדה להתרוצץ בה ופתאום... אולי הייתי צריך לקשור אותה, אבל היא שונאת להיות קשורה, איזה מזל שמצאנו אותה, אני לא יודע איך הייתי חוזר הביתה בלעדיה."

"כי אשתך והילדים היו כועסים עליך?" חקרתי.

הוא נשך שפה תחתונה בשרנית במבוכה, "אה... לא, אני... אני לבד, מאז שאימא שלי נפטרה אין לי משפחה, זה רק אני ומיקה." הודה בקול מבויש.

"גם אצלי זה ככה," הצהרתי בקול עליז, מנסה להקל על מבוכתו, "זאת אומרת, יש לי אחות ואחיינים, וגיסי הוא בחור נהדר, אבל בבית גרים רק אני וחץ. הנה, כמעט הגענו, אולי תקפוץ אלי לנוח ולשתות משהו? אתה נראה עייף, ואני בטוח שמיקה תשמח לשתות מים אחרי הטיול הארוך שהיא עשתה."

אחרי היסוס קל הוא הסכים ובא איתי. ראשית חוכמה השקינו את הכלבים והאכלנו אותם, ולשמחתי חץ הניח למיקה לשתות מקערת המים שלו, ולא מחה כשהיא אכלה בקערה לצידו. בינתיים הסתובב יורם בסלון שלי, כוס מיץ בידו, ובחן את התמונות שתליתי על הקירות. הוא נעצר מול צילום ממוסגר שלי ושל ראמי, אחד הצילומים האחרונים שלנו יחד. הוא נראה אז עדיין די בריא, וגם אני נראיתי צעיר ושמח הרבה יותר, בצילום נראה הגן היפה שלנו ברקע, בעוד שנינו יושבים על כסאות נוח מתחת לעץ לילך פורח, מחזיקים ידיים, והכלבים רובצים למרגלותינו. "צילום יפה." העיר, מציץ לעברי, "וגם הכלבים יפים מאוד, איפה הם עכשיו?"

"הם מתים, חוץ ממני כל מי שמופיע בתמונה מת. הבחור בתמונה, שמו ראמי, הוא היה הבן זוג שלי, הוא נפטר לפני יותר משנה. היינו יחד הרבה שנים וקצת אחרי שהוא מת גם הכלבים הלכו וכבר לא היה טעם... בגלל זה חזרתי לארץ."

"זאת אומרת שגם אתה... כמה זמן הייתם יחד?" הביט בי יורם בעניין, נראה לפתע הרבה פחות עייף.

"עשרים ואחת שנים, הכרנו בשנת שמונים וחמש, בגלל זה עזבנו את הארץ, כי מילא להיות הומו, אבל לחיות עם בן זוג ערבי? לא יכולתי לעשות את זה להורי, וגם הוא העדיף לחיות בגלות ולא לעשות בושות כאלה למשפחה שלו."

עיניו של יורם התרחבו בבהלת פתאום, "ממה הוא מת? מאיידס?"

"לא, חס וחלילה. מה פתאום איידס? היה לו לב חלש, כל הגברים במשפחה שלו סובלים מהבעיה הזו, עד הרגע האחרון קיוויתי שיצליחו להשתיל לו לב חדש, אבל זה לא קרה ובסוף הוא מת."

"אני מבין." הנהן יורם בעצב, "אני ממש מצטער." אמר, "אבל לפחות היה לך מזל לחיות עשרים שנה עם בן זוג. אני כבר בן ארבעים ושתיים ואף פעם... אין לי מזל בתחום הזה, מאז שאימא נפטרה אני לגמרי לבד, אף פעם לא היה לי בן זוג, ולא הייתה לי אהבה, ואפילו חברים כבר אין לי."

נגעתי באהדה בכתפו, "אתה לא לגמרי לבד, יש לך את מיקה שאוהבת אותך, ועכשיו, אחרי שפגשת אותי, יש לך גם חבר." חייכתי אליו ולשמחתי הוא החזיר לי חיוך ביישני. ניחשתי ששנינו חושבים על אותו דבר וכמה ימים אחר כך ידעתי שצדקתי.

ההבדל בינינו היה רק שמונה שנים, אבל יורם היה ביישן מאוד וחסר ניסיון כמו נער צעיר. מרוב מסירות לאימו האהובה והחולנית שגידלה אותו לבד, בלי אביו שנהרג עוד לפני שנולד, הוא ויתר על זוגיות והסתפק בחיי מין דלים ולא מספקים עם בני זוג מזדמנים, רובם ארוניסטים נשואים.

"תמיד רציתי כלב אבל אימא לא הסכימה כי כלב זה לכלוך והרבה עבודה. מיד אחרי שקמתי מהשבעה עליה הלכתי לצער בעלי חיים ואימצתי את מיקה." גילה לי אחרי שהצלחתי סוף סוף להכניס אותו למיטתי. "אהבתי מאוד את אימא, אבל היו המון דברים שלא יכולתי לעשות בגללה. רק אחרי שהיא מתה הרגשתי חופשי לצאת מהארון ולאמץ כלב."

"אימא שלך לא ידעה שאתה הומו?" הופתעתי, "היא לא שאלה למה אתה לא מתחתן? היא לא רצתה שיהיו לה נכדים ממך?"

"היא אמרה שכן, אבל שנאה לתת לי לצאת בערב, ונלחצה כל פעם שמישהו בא לבקר אותי. כשלמדתי באוניברסיטה היו לי קצת חברים וחברות, אבל לא יכולתי להזמין אלי אנשים, לא יכולתי לצאת לבלות, היא הייתה נעשית חולה כל פעם שיצאתי בערבים... האמת שהיא די חנקה אותי, הכל היה מרוב אהבה אבל..." הוא נאנח, "אתה בטח חושב שאני טיפש גמור, מנסה להתחיל לחיות רק בגיל ארבעים ושתיים... אני כזה פתטי..."

לא יכולתי להכחיש אבל ניסיתי לנחם ולעודד, "לא נורא, מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא, וחוץ מזה יש לי חולשה לבחורים פתטיים, בעיקר שחומים כאלה עם תלתלים." חייכתי אליו וסחפתי אותו לעוד התעלסות.

 



נכתב על ידי , 21/8/2014 21:30  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ניר וזהו ב-25/8/2014 20:58
 



6. הכאב המתוק של האהבה


הלילה האחרון

"לא, אתה לא רציני! מה לעזוב? אתה לא יכול פשוט לקום ולעזוב!" צעק בובי, עוזר המחקר הנאמן שלי, היחיד שתוכניתי לפרוש מהמחקר וההוראה נגעה לליבו. שאר הקולגות שלי קיבלו את ההודעה שבשנת הלימודים הבאה לא אהיה כאן יותר בשוויון נפש מנומס שמצאתי מעליב מעט. זה לא שהם שמחו על עזיבתי, או חלילה חייכו בהקלה, לא, כולם איחלו לי בהצלחה בהמשך הדרך, והמהדרים אפילו לחצו את ידי בחמימות מזויפת, אבל איש לא התרגש במיוחד או טרח לשאול למה, איש מלבד מר רוברט וויליאמס שהיה פעם תלמידי, ונעשה עוזר ההוראה שלי לפני כשנתיים.

"אני מצטער בובי, אבל אני חייב להחליף אווירה, והאמת היא שאני גם מתגעגע הביתה, ועכשיו, אחרי שראמי נפטר, וגם הכלבים שלנו..."

"כן, אבל למה דווקא לישראל? מה יש לך לעשות שם?" מחה רוברט, "ומה אם שוב תפרוץ שם מלחמה? למה דווקא למקום המסוכן והלא יציב הזה?" הוסיף בהתרגשות שנראתה לי מוגזמת לגמרי.

"אל תאמין לכל מה שאתה קורא בעיתונים, ישראל לא מקום מסוכן כל כך." ניסיתי להרגיע.

"כן, אולי, אבל מה יש לבן אדם כמוך לעשות שם?" המשיך בובי למחות.

"תראה, נכון שאני כבר לא ילד, אבל אני עדיין צעיר מספיק להתחיל מחדש, וגם בישראל יש אוניברסיטאות ומעבדות."

"אני מבין." ענה בובי בקרירות מנומסת, ומשום מה היה לי רושם מוזר שתשובתי העליבה אותו, ואם לא הייתי עסוק כל כך אולי הייתי מנסה להבין מה מציק לו, אבל הייתי נורא עסוק באלף ואחד סידורים. היו המון קצוות שהיה עלי לסגור לפני שאעזוב, ולכן הנחתי לו והמשכתי בדרכי.

חזרתי לדבר איתו שוב רק כמה ימים אחר כך, כשהזמנתי אותו למסיבת הפרידה שהחליט הדיקאן לערוך לכבודי. לא כל כך התלהבתי מהרעיון, הייתי מעדיף להתפוגג לי בשקט, בלי למשוך יותר מידי תשומת לב, אבל הדיקאן התעקש, ומילא הוא, איתו עוד הייתי מצליח להסתדר איכשהו, אבל לא עם מזכירתו המיתולוגית, מיס שווראץ האימתנית שהודיעה לי בתקיפות שאין מצב שהם יניחו לי להסתלק אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה מסורה סתם ככה, בלי מסיבה מתנות ונאומים.

"ואם היית מתאזר בסבלנות, מוריד פרופיל ואולי אפילו יוצא לשנת שבתון אני בטוחה שתוך שנתיים שלוש הם היו מבינים איזה בחירה גרועה הם עשו, מתקנים את הטעות ומבקשים ממך להיות ראש המחלקה." הוסיפה בדיסקרטיות.

מחאותיי שאני לא עוזב כי לא בחרו בי לראש המחלקה אלא בגלל הרצון בשינוי והגעגועים למולדת התקבלו בארשת פנים ספקנית מלווה בהנהון מנומס. ברור היה שמיס שווארץ שהקדישה את חייה לאוניברסיטה לא מאמינה לאף מילה מדברי, ומשום מה העובדה הזו הכעיסה אותי מאוד. לכאורה, מה לי ולבתולה המזדקנת והחיוורת הזו? שתחשוב מה שהיא רוצה, אבל בכל זאת חשתי עצבני ומוקנט כשהנחתי את ההזמנה למסיבת הפרידה שלי על שולחנו של בובי.

הוא הודה לי בקול חרישי והוסיף שהלוואי ולא הייתי עוזב.

"אל תדאג, אני אמליץ למחליף שלי להמשיך להעסיק אותך." הבטחתי.

"תודה, אבל לא, תודה. אם אתה עוזב אז גם אני... אין לי מה לחפש פה בלעדיך." מולל בובי את ההזמנה באצבעותיו הדקות.

"באמת? אתה רציני?" נדהמתי, "זה מחמיא לי מאוד כמובן, אבל..."

"אלוהים אדירים, אולי תשתוק כבר סוף סוף סמי? פשוט תסתום!" התפרץ בובי, קם מכיסאו ולמרבה תדהמתי אחז בכתפי ונישק אותי בחזקה על פי, ולפני שהסתפקתי להתאושש זינק החוצה וניסה להסתגר בשירותים שנמצאו למרבה הנוחות ממש מול חדרו. הוא לא הצליח כי הייתי זריז ממנו, והשגתי אותו רגע לפני שטרק את הדלת בפרצופי.

"מה לכל הרוחות... מה עובר עליך בוב?" שאלתי אותו, או יותר נכון את גבו, כי עמד בגבו אלי, נאחז בכיור, והיה לי רושם שהוא בוכה.

"אני מיד אסביר." אמר בקול חנוק, "אבל קודם, אולי אתה מוכן לסגור את הדלת?"

סגרתי ונעלתי את הדלת, אחזתי בכתפיו וסובבתי אותו אלי, כן, הוא באמת בכה. פיו היה שמוט בעצב, ועיניו היו אדומות ודומעות. "מה קרה בובי?" שאלתי בקול רך, "הכל בסדר?"

"לא, שום דבר לא בסדר." ענה לי בפשטות, וחיבק אותי, מניח את ראשו הבהיר על כתפי. בובי צעיר ממני בעשר שנים בערך, הוא דק גזרה, בהיר עור ועיניים, נמוך ממני בערך בחצי ראש, לבוש תמיד בקפידה בבגדים סולידיים. תמיד ראיתי בו בחור צנוע ונחבא אל הכלים, יעיל ומסודר. אדם רגוע ונעים הליכות אבל מהטיפוסים מטושטשי האישיות שאתה שוכח ברגע שהם יוצאים מהחדר. לא ידעתי דבר על חייו האישיים ומעולם לא עלה בדעתי לשאול, הוא היה פשוט חלק מהציוד שהעמידה האוניברסיטה לרשותי - שגרתי ולא מתבלט כמו המחשב, ארונית התיקיות והפילודנדרון שבפינת חדרי, ופתאום, הפתעה שכזאת!

"בובי," נזפתי בו רכות והרחקתי אותו ממני בעדינות, "מה עובר עליך?" שאלתי, מרים את סנטרו למעלה כדי שאוכל להביט בעיניו הכחולות, הממוסגרות במשקפיי מתכת דקים.

"אני אוהב אותך." אמר בובי באותו קול חנוק שהפחיד אותי מעט. "התאהבתי בך עוד כשהיית המורה שלי. ידעתי שאין לזה סיכוי ולכן, מיד אחרי הלימודים, נסעתי לטייל בעולם, הסתובבתי שנה שלמה באירופה וגם קצת בדרום אמריקה, ולמרות שניסיתי לשכוח אותך לא הצלחתי, וברגע שגיליתי באתר של האוניברסיטה שאתה מחפש עוזר מחקר חדש טסתי מיד חזרה, והגשתי מועמדות. היום שבו קיבלת אותי לעבודה היה היום המאושר בחיי."

"באמת?" התפלאתי, כי לא זכרתי כלל מתי קיבלתי אותו לעבודה. נורה, עוזרת המחקר הקודמת שלי שהתחתנה ועברה עם בעלה הטרי לניו יורק, טיפלה בכל העניין הזה של שכירת מחליף. הייתי עסוק עם ראמי שמצבו החמיר באותה תקופה ובקושי שמתי לב שיש לי עוזר חדש.

"אני מצטער מאוד על המוות של ראמי, הייתי בלוויה שלו, אבל לא הספקתי להגיד לך כלום כי... האמת שלא העזתי... אני מצטער." לחש בובי, ונראה אומלל.

"זה בסדר." ניחמתי אותו, "הוא היה חולה הרבה זמן וסבל מאוד לקראת הסוף, המוות שלו היה הקלה בשביל כולם."

בובי הנהן בהסכמה, ושאל בביישנות אם יש סיכוי שאחרי שאתגבר על האבל אולי אשקול... "או שכבר יש לך מישהו אחר?" התנער פתאום, מביט בי בדאגה.

"לא, אין לי." הודיתי, וכמו מאליהן הושטו ידי לעברו, הסירו את משקפיו והצמידו אותו אלי. למזלי אני לא זוכר יותר מידי מהפעם הראשונה שלי איתו. כמו הרבה פעמים ראשונות היא הייתה מביכה ולא כל כך מוצלחת. התנשקנו והתמזמזנו ואפילו התחלנו להסיר את הבגדים, אבל אז דפק מישהו בדלת, וקשקש בידית, מקפיץ אותנו בבהלה. "בוא נלך מפה למקום קצת יותר פרטי." אמרתי לבובי, שהסכים מיד.

התגנבנו משם לחדרי, נעלנו את הדלת וצנחנו על הספה ששנים רבות שמשה לקישוט בלבד. היא הייתה קשה ולא נוחה, אבל שנינו היינו חרמנים, ובעזרת בובי שהיה גמיש ולהוט להפליא הצלחתי להגיע לפורקן מסעיר מאוד, פורקן אמיתי ראשון אחרי זמן רב מידי של הסתפקות באוננות משמימה כתחליף למין.

המשכתי בקשר עם בובי במשך כשבועיים, מזדיין איתו במקביל לאריזת חיי וההכנות לחזרה לארץ. ידעתי היטב שהוא מקווה שיצליח לשנות את דעתי, ולשכנע אותי להישאר איתו, אבל בכל פעם שניסה לדבר איתי הצלחתי להתחמק ולהסיח את דעתו בעזרת סקס. רק אחרי מסיבת הפרידה שלי שהייתה ארוכה משעממת וטרחנית כמו שידעתי שתהיה, אמרתי לו גלויות שלמרות החיבה הרבה שלי כלפיו, והעונג הגדול שאני מוצא בסקס איתו, אני לא מתכוון לשנות את התוכניות שלי. "מכרתי כבר את הבית, יש לי כרטיס טיסה לישראל, ויש לי כבר עבודה במעבדה במפרץ חיפה." אמרתי לו גלויות, מבחין בצער שפניו החווירו לשמע דברי, ובכל זאת לא הפסקתי לדבר, "אחותי כבר שכרה בשבילי בית ובעוד," הצצתי בשעוני, "עשרים שעות אני כבר לא אהיה פה יותר."

הוא התנודד לשמע דברי כאילו הלמתי בו, וצנח על המיטה, כובש את פניו בכפות ידיו.

"אני מצטער, אבל הרי ידעת שאני עוזב." התיישבתי לצידו, וניסיתי לחבק אותו. הוא התקשח וסובב אלי את גבו, ממאן להתנחם בזרועותיי.

"בובי, בבקשה, אל... נו, די, אל תהיה כזה, הרי אמרתי לך ש... וסך הכל זה רק לטובה, אני הרבה יותר מבוגר ממך, ועדיף שתמצא מישהו בגילך שיתאים לך יותר."

"שתיים עשרה שנים זה לא הרבה יותר מבוגר." זז בובי לקצה המיטה, מנתק מגע ממני, "ואין אף אחד שמתאים לי יותר ממך."

"שטויות, זה רק נדמה לך, בטח שיש." משכתי אותו אלי, מתעלם מהתנגדותו הקלושה, "זה הלילה האחרון שלי פה, אני צריך לצאת לשדה התעופה בעשר בבוקר, רוצה להישאר איתי עד מחר בבוקר?"

"לא!" הדף אותי בובי מעליו בזעם, "אל תיגע בי, אני שונא אותך!" הטיח, וברח, משאיר אותי לבד בלילה האחרון שלי בבית שכבר לא היה שלי.

 

נכתב על ידי , 14/8/2014 13:05  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שמוליק ב-16/8/2014 08:13
 



5. הכאב המתוק של האהבה


פרידה

ראמי נפטר שש שנים אחרי האשפוז הראשון שלו. ליבו הלך ונחלש ושום דבר לא הועיל - לא מאמצי הרופאים, לא התרופות היקרות והדיאטות, ואפילו לא התפילות של בני משפחתו שעמדו לצדנו למרות הסלידה העקרונית שלהם מהומואים.

בריאותו של ראמי הלכה והתערערה ובמקביל הלכה הזוגיות שלנו וגוועה. בשנתיים האחרונות לחייו כבר לא יכולנו לקיים יחסי מין, אם כי לא הפסקנו לישון יחד אבל במקום סקס הסתפקנו בחיבוקים וגם עליהם נאלצנו לוותר אחרי שהוא התאשפז. הרופאים הכניסו אותו לרשימת ההמתנה להשתלת לב אבל כולנו ידענו שאין לו הרבה סיכוי. הוא היה כבר בן חמישים, מבוגר מידי ובמצב בריאות רע מכדי שיוכל לעבור בשלום השתלה. כליותיו כבר כמעט ולא תפקדו ובחודש האחרון לחייו התמלאו ריאותיו מים והוא התקשה לנשום.

"לפחות עכשיו הוא כבר לא סובל." לחשה בת דודתו אחרי שהוא הלך לעולמו ופרצה בבכי, גם ילדיה בכו ואפילו אחותי שהכירה את ראמי רק מסיפורי הזילה דמעה לשמע הבשורה המרה, ורק אני נשארתי קר רוח ורגוע.

בלי שום היסוס נעניתי להפצרות קרוביו לקבור אותו בבית קברות מוסלמי למרות שידעתי שהוא היה מעדיף שישרפו את גופתו, ואפילו השתתפתי בלוויה, עומד בצד, לבוש בחליפה שמרנית, פני אטומות ועיני יבשות מדמעה.

"אז מתי אתה חוזר הביתה?" שאלה מונה, נכדתה הצעירה של דודתו של ראמי – היא הייתה קרובת המשפחה החביבה עליו ביותר, היחידה שלא הביעה מורת רוח מחייו איתי, גבר יהודי, וראמי ציין לא פעם שהוא אוהב אותה כאילו הייתה ביתו. בצוואתו ביקש ממנה ראמי לחלק לכל אחד מאחיה, אחיותיה ובני דודיה מזכרות קטנות ממנו. הוא חילק להם את ספריו ואת כלי העבודה שלו, ורק למונה השאיר את אוסף הדיסקים שלו שכלל ביצועים נדירים של שירים ערביים מאת פיירוז, פאריד אל אטראש ואום כולתום. אני ירשתי את הבית שרכשנו יחד, ואת המכונית שהייתה רשומה על שם שנינו, וכמובן שאת הכלבים שלנו שבזמן מותו כבר היו קשישים למדי.

"הביתה, את מתכוונת לישראל?" שאלתי וליטפתי את בוני הקשישה והטובה שלנו – רוטווילרית שחורה וגדולה שהפחידה מאוד את מי שלא הכיר את אופייה הרך והנוח. דווקא בלונדי – לברדור זהבהב ויפה תואר היה התוקפני יותר מבין הכלבים שלנו, ובצעירותו גרם לנו בעיות רבות בגלל מנהגו לרדוף בנביחות אחרי רוכבי אופניים תמימים.

"כן, בטח שלישראל, ראמי הרגיש שעזבת את הבית רק באשמתו, וקיווה שאחרי שהוא ימות תוכל לחזור סוף סוף הביתה, הוא לא דיבר אתך על זה?"

"האמת שכן, הוא..." דמעות עלו בעיני וחנקו את גרוני, ובלונדי ניגש אלי באיטיות - פרקיו כאבו בזמן האחרון - והניח את ראשו הבהיר על ברכי. ליטפתי אותו באיטיות, ממתין עד שאוכל לדבר שוב. "לא הייתה לראמי שום סיבה להרגיש אשם, הנסיעה לארצות הברית הייתה רעיון שלי, ואף פעם לא הצטערתי עליו. מה רע לי פה? יש לי בית יפה ועבודה טובה, חברים נחמדים והכלבים כמובן, אי אפשר, בגילם, לטלטל אותם לארץ אחרת, ואם אני אשאיר אותם פה הרוח של ראמי תרדוף אותי עד סוף חיי."

"בני כמה הם?" מוללה מונה בעדינות את אוזניה הרכות של בוני.

"בוני בת שלוש עשרה, ובלונדי בן ארבע עשרה, בשנות כלב הם ממש זקנים, אין להם עוד הרבה זמן." נאנחתי בצער, "אבל כל זמן שהם חיים אני אמשיך לדאוג להם."

"ואחר כך?" בחנה אותי מונה בדאגה בעיניה הגדולות והיפות.

"נחיה ונראה." משכתי בכתפי, "ואגב, השנה אני לא חושב שאני אסע לבית הקיץ שלנו בהרים, את מוזמנת לנסוע לשם עם סטיב."

"באמת?" זהרו פניה של מונה, "נהדר, תודה!"

"בבקשה." חייכתי אליה בחיבה. היא הייתה צעירה מאוד, ויפה מאוד, והאהבה שפרחה בינה לסטיב שלא היה, למגינת לב הוריה, מוסלמי, נגעה מאוד לליבי.

מונה הייתה טרודה בחייה, ואולי חששה להציק לי, אבל כך או כך היא לא הזכירה לי שוב את בקשתו של ראמי שאחזור לארץ, וגם אני כמעט ששכחתי את הרעיון הזה, אבל כמה חודשים אחרי מותו, שבוע לפני יום הולדתי החמישים, התבשרתי לאכזבתי שכשלתי בניסיוני להיבחר לראש המחלקה. למרות הוותק והמוניטין שלי מנהלי האוניברסיטה בחרו על פני מישהו אחר, צעיר ואמריקאי יותר ממני. כפרס ניחומים התמניתי לסגנו וקיבלתי מקום חנייה משלי, וגם העלאה נאה במשכורתי, אבל עדיין חשתי מושפל ומאוכזב.

זה היה הסתיו הראשון שלי בארצות הברית בלי ראמי. פעם ראשונה מזה עשרים וחמש שנים שחגגתי יום הולדת בלעדיו. הרגשתי קשיש ומיותר, ומצב רוחי שגם ככה היה ירוד התדרדר עוד יותר באותו חורף קשה וארוך. מונה וסטיב היקרים שתכננו להינשא באביב התקשרו אלי כל כמה ימים, ובאו לבקר כל סוף שבוע, ולמענם התאמצתי להסתיר את העצב והבדידות שחשתי ולחייך, אבל זה היה קשה. החורף ההוא של שנת 2006 זכור לי כחורף הקשה בחיי, והקיץ שבא בעקבותיו לא היה טוב יותר. מצב בריאותה של בוני הלך והחמיר, כליותיה כמעט שלא תפקדו והיא התקשתה לעמוד על רגליה, ובתחילת יוני החלטנו, הווטרינר ואני, שאין טעם להאריך את סבלה ועדיף מותה על חייה. חודש אחרי שקברתי את בוני המסכנה פרצה מלחמת לבנון השנייה, ופתאום מצאתי את עצמי מסובך במריבה חסרת טעם עם אחד המרצים הזוטרים במחלקה שהחליט לארגן הפגנה נגד ישראל, ולשפוך דווקא עלי את כל הזעם שלו על מה שהוא כינה - הישות הציונית הקולוניאליסטית המדכאת.

עדיף שלא הייתי נכנס איתו לוויכוח חסר טעם, ולא מנסה להסביר לו למה ישראל היא לא ישות קולוניאליסטית, אבל כל כך התרתחתי כשראיתי אותו שורף את דגל ישראל ומכריז שישראל היא מדינת אפרטהייד עד שאיבדתי את עשתונותיי, והתנפלתי עליו. הוא היה הרבה יותר צעיר וחזק ממני, ומזל שאנשי הביטחון של האוניברסיטה הפרידו בינינו ופיזרו את ההפגנה.

"עדיף שתלך הביתה ותנוח קצת." הציעה בטי, מזכירתי הוותיקה והחביבה אחרי שהשקתה אותי בכוס מיץ גדולה. קיבלתי בתודה את הצעתה ונסעתי הביתה, עדיין נסער וכועס. כנראה שבגלל המריבה המיותרת הזו שכחתי לסגור כהלכה את שער החצר, וככה הצליח בלונדי לצאת החוצה ולהידרס. נכדו של השכן שלי שישב על המרפסת סיפר שראה את בלונדי מתפרץ החוצה ומנסה לרדוף אחרי רוכב אופניים שחלף בכביש, ועקב כך לא שם לב למכונית שחלפה ממול ופגעה בו.

הווטרינר שהוזעק חיש נאלץ לקבוע את מותו, וכדי לנחם אותי אמר שבלונדי היה כבר קשיש למדי, ואולי עדיף שמת בצורה כזו ולא גסס לאט לאט כמו בוני.

"כן, אולי." אמרתי, מוחה את הדמעות שהציפו את עיני, ומיד אחרי שקברתי את בלונדי המסכן לצד בוני גמרתי אומר לעזוב הכל, להתפטר מהאוניברסיטה, למכור את הבית ולחזור סוף סוף הביתה. 

 



נכתב על ידי , 11/8/2014 15:07  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-13/8/2014 02:47
 





106,545
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ