לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


סיפורים על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 10

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2016

3. חולם בוורוד


ילד בגילך

עוד לפני שהתייתם מאימו חש אסף שהוא שונה משאר הילדים, מאז ומתמיד הוא חש שהוא לא כמו כולם, אבל המחלה של אימו, מותה ועריקתו של אביו דחקו את ההרגשה המעורפלת הזו לירכתי תודעתו. רק בגיל ההתבגרות, כשגופו החל להשתנות לאיטו מגוף של ילד לזה של גבר, שבה ההרגשה הזו וצצה, ויום אחד, בזמן שהחליף את בגדיו לבגד ים לפני יציאה לשיעור שחייה, הוא הבין פתאום במה הוא שונה מחבריו. הוא היה אז בכיתה ט', מתבגר גמלוני ומבולבל, והתגובה הראשונית שלו הייתה להדחיק את הידיעה המפחידה הזו ולא לחשוב עליה יותר. הוא הצליח בכך לא רע עד שדוד ישראל התמוטט, ואלי צץ במפתיע בחייו. למרות שהתאמץ לא להרהר בנושא אסף ידע היטב שיום אחד, בעתיד הרחוק מאוד, אולי אפילו אחרי הצבא, הוא יאלץ לגלות לדוד ולדודה שהוא הומו, והיה בטוח שדודה בתיה תקבל את הבשורה בשלוות נפש ולא תעשה מזה עניין, ושגם הדוד ישלים בסופו של דבר עם רוע הגזרה אם כי יחוש אי נוחות ומבוכה ויתקשה מאוד להתנהג איתו כרגיל.

"אני לא מבין למה אתה עושה מזה שאתה הומו סוד כזה גדול." אמר לאלי בעוד הם פוסעים לאיטם חזרה הביתה, בלונדי מתרוצץ סביבם בעליצות.

"זה לא סוד." התקומם אלי בעלבון, "ממש לא. אני מחוץ לארון כבר חמש עשרה שנים. כל מי שמכיר אותי יודע שאני הומו, וזה כולל אפילו את ההורים ההומופובים שלי שפחות או יותר נתקו איתי קשר ועד היום לא פגשו את נוני."

"הדודים שלי לא כאלה, אני בטוח שהם לא הומופובים." הכריז אסף בתקיפות.

"איך אתה יודע?" זקף אלי גבה מלגלגת.

"אני יודע כי אני מכיר אותם ואני בטוח ש... טוב, דוד ישראל אולי... אבל כיום הוא די מנוטרל, ומי יודע אם הוא יצליח יום אחד לחזור לעצמו, אבל הדודה שלי, למרות שהיא אישה לא צעירה, היא בן אדם מאוד פתוח וליברלי. אני משוכנע שאחרי שאני אספר לה עלי היא ישר תגיד שהיא אוהבת אותי בכל מקרה ו..."

"רק רגע, למה אתה מתכוון תספר לה עליך?" עצר אלי מלכת והביט בו במבט חשדני, "אתה רוצה להגיד לי שגם אתה..."

"כן." הנהן אסף וחייך חיוך ענקי ויפה.

"מאין לך? כבר היית פעם עם מישהו?" המשיך אלי להיות חשדן וספקני.

"לא, עוד לא, אבל זה לא משנה כי אני... אני יודע מי אני ומה אני רוצה." הודיע אסף ונגע קלות בכתפו של אלי, מבריש אותה בקצות אצבעותיו בליטוף ביישני.

"תפסיק עם זה מיד ילד!" התנער אלי וסטר על כפו בתנועה חדה ומעליבה, "לא אכפת לי מה עובר בראש החרמני שלך כל זמן שתשמור את זה לעצמך, ושלא תעז לגעת בי יותר, הבנת?"

חיוכו השמח של אסף נעלם, דמעות של עלבון מילאו את עיניו ופניו החווירו ואחר כך האדימו. "סליחה, לא התכוונתי." גמגם, האיץ את פסיעותיו והסתלק במהירות, מותיר מאחוריו את אלי הנבוך שכבר הספיק להתחרט על תגובתו הפזיזה.

"הרגשתי כמו מנוול שבעט בגור חמוד שרק רצה לשחק איתו קצת." התוודה באותו ערב באזני נועה שתהתה מה עובר על אסף, ולמה הוא מסרב לבוא לאכול ארוחת ערב.

"הרגשת מנוול בצדק גמור." נזפה בו, "הילד החמוד הזה נתן בך אמון ויצא מהארון בפניך ואתה צועק עליו ומשפיל אותו ככה, מה עבר עליך? לא מתאים לך להתנהג ככה אלימלך."

"אלי." תיקן אותה אלימלך ששנא את שמו המלא, "ואם הוא רק היה יוצא מהארון זה היה בסדר גמור, אבל הוא גם ניסה ללטף אותי וזה כבר היה מוגזם."

"אז הוא נגע בך טיפה, אז מה? הוא רק ילד, אפשר לחשוב שהוא ניסה לאנוס אותך, אתה יודע מה אני חושבת אלי? אני חושבת שגם הוא מוצא חן בעיניך, בגלל זה התנפלת עליו ככה."

"שטויות!" התעצבן אלי, "תפסיקי עם התיאוריות המטופשות האלה, מה לי ולתינוק הזה? הרי אני כפול ממנו בגיל."

"נו, אז?" לא התרשמה נועה מטיעוניו, "אתה מבוגר ממנו בשבע עשרה שנים בסך הכל, מה זה שבע עשרה שנים בימינו? כשהוא יהיה בן ארבעים אתה תהיה רק בן חמישים ושבע."

"רק חמישים ושבע," גיחך אלי בזלזול, "אין לך מושג על מה את מדברת נועל'ה, חמישים ושבע שנים בשנות הומואים זה כבר יותר מדינוזאור, זה מאובן של דינוזאור."

"כן, שמענו עליכם, ההומואים, שלושים זה פג תוקף, וארבעים זה ויאז'ה עם רגל אחת בקבר." גיחכה נועה, "גברים יכולים להיות כאלה סתומים לפעמים." הפטירה בבוז, קמה והחלה לפנות את השולחן מכלים מלוכלכים, "עזוב, אל תסתובב לי בין הרגליים," נזפה באלי שניסה לעזור לה, "הנה, דחפה לידיו צלחת עם סלט אבוקדו ולצידו כמה טוסטים, חמימים עדיין, "לך להביא לאסף ארוחת ערב, ועל הדרך תתנצל בפניו."

"להתנצל?" נאחז אלי בצלחת, מביט בה במבט אומלל, "אני מה זה גרוע בקטע הזה, מה, פשוט לבוא ולהגיד לו כמו איזה דביל שאני מתנצל?"

"זה יספיק בתור התחלה, ויהיה יפה אם תוסיף גם שאתה מפגר וטמבל, ושיתעלם מעכשיו ממה שאתה אומר כי אתה פשוט אידיוט גמור."

אלי עיווה את פניו באי רצון לשמע הצעתה, אבל מראה פניו הפגועים של אסף העיק עליו, ולכן קיבל עליו את הדין והלך לחדרו של אסף, נושא את הצלחת על כף ידו כמו מלצר. הוא נקש בזהירות על הדלת, שמע איזה רטינה לא ברורה מהצד השני, החליט שדי בכך ונכנס פנימה.

אסף שהיה שרוע על המיטה, פניו מופנות לקיר, לא היה במצב רוח מתאים לקבלת אורחים, "מה אתה עושה פה?" התיישב על מיטתו, לוטש מבט זועם באלי.

"הבאתי לך ארוחת ערב." הניח אלי את הצלחת על השולחן הקטן, ואה... וגם באתי להתנצל."

"אני לא רעב, ואני לא מעוניין בהתנצלויות שלך, קח את הצלחת ועוף לי מהחדר." השיב אסף בגסות, התיישב ליד שולחן הכתיבה, הדליק את המחשב והחל לעיין בערמת דפים עמוסי נוסחאות שהייתה מונחת על השולחן.

"מה אתה עושה?" הסתקרן אלי והציץ בדפים, "וואו..." התרשם, "נראה נורא מסובך, אתה באמת מבין מה כתוב פה?"

"זה סך הכל כמה מטריצות מדורגות." השיב אסף ביובש, אם כי במעמקי ליבו חש דגדוג של גאווה לשמע התפעלותו התמימה של אלי.

"לי זה נראה כמו סינית, אין לי אפילו בגרות במתמטיקה, נכשלתי פעמיים למרות שלמדתי רק שלוש יחידות, ובסוף התייאשתי ועזבתי את זה. למזלי גיליתי שהמורים לא צדקו, אפשר להסתדר בחיים יפה מאוד גם בלי בגרות."

"אני שמח לשמוע את זה, ועכשיו, אם תסלח לי..." תקע אסף את פניו במסך המחשב, מניח לאלי להבין שנוכחותו לא רצויה.

"אני סולח לך." סירב אלי להבין את הרמז, "אבל אני רוצה שגם אתה תסלח לי, הייתי בהמה גסה, הוצאתי עליך את העצבים שעוז עשה לי, וכמו שנועה החכמה הבינה מיד, עשיתי את זה דווקא לך כי אתה ממש מוצא חן בעיני."

"באמת?" הניח אסף למחשב ופנה להביט באלי שרכן לעברו, כולו אומר חרטה ובושה.

"כן, מה אני אעשה, למרות שאני מרוקאי שחור ומכוער אני נדלק דווקא על בחורים אשכנזים יפים ובהירים, ואתה, תרשה לי להיות הראשון שמגלה לך את זה, בחור ממש יפה, אבל..." הוא זקר את אצבעו כמו גננת שעומדת לנזוף באחד מחניכיה הקטנים, "אבל אתה צעיר מידי בשבילי, באמת חבל, אבל לגבר בן שלושים וארבע אין מה לעשות עם ילד בן שש עשרה."

"אני אהיה בן שבע עשרה בעוד שבועיים." תיקן אותו אסף בקפדנות.

"מזל טוב אספיניו, אבל עדיין אני כפול ממך בגיל." הצטחק אלי, והרשה לעצמו להעביר יד ידידותית על תלתליו הבהירים של אסף שנרתע ממנו בעלבון, "אל תקרא לי ככה." התיז בעצבנות, "קוראים לי אסף."

"אני יודע חמוד, סליחה אם נעלבת, לא התכוונתי, אבל אסף נשמע רשמי כל כך, איך קוראים לך החברים או המשפחה?"

"אין לי כל כך חברים." הודה אסף, "אני מסתדר עם כולם, אבל הם בעיקר חברים ללימודים." פניו נעגמו, "לפעמים דודה בתיה קוראת לי אסי." הוסיף בהיסוס נוגע ללב שצבט את ליבו של אלי.

"ואיך ההורים שלך קראו לך כשהיית קטן?" חקר אלי בסקרנות.

"לא זוכר." התקשו פניו של אסף, "למה אתה חוקר אותי אליהו?"

"סליחה שאני מציק, אני פשוט סקרן." התנצל אלי, "ולצערי אני לא אליהו, אלי זה קיצור של..." הוא עשה הפסקה להגברת הרושם ואז לחש, מכסה את פיו בכף ידו ומקרב את פניו אל אזנו של אסף, "אלימלך, זה השם האמיתי שלי."

"אלימלך?" הצטחק אסף, "האמת, דווקא מתאים לך."

"כן, ממש." רטן אלי, "צריך רק להוסיף זקן, פאות וכיפה ואני אראה בול כמו סבא שלי זכרונו לברכה שהיה רב גדול בקזבלנקה."

"בכר זה שם משפחה מרוקאי?" התפלא אסף שבמקור היה ברקוביץ, אבל מאחר ואביו עברת את שם משפחתו כמה ימים אחרי היוולדו הוא התהדר בשם - אסף ברק.

"לא, בולגרי, אבל אימא מרוקאית והיה לה חשוב מאוד לכפר על זה שהיא התחתנה מחוץ לעדה המרוקאית המפוארת, ולכן קראו לי אלימלך ושלחו אותי ללמוד בישיבה." הוא העווה את פניו, ספק בעצב ספק בזלזול, "זה לא עזר לה הרבה, למסכנה, מזל שלפחות האחיות הגדולות שלי חזרו כולן בתשובה והתחתנו עם אברכים דוסים בטלנים שיושבים כל היום בכולל, ומגדלים כרס ובתמורה נותנים להן לעבוד יום ולילה כדי לפרנס אותם ולגדל את הילדים שלהם."

"מה, ואין לך עוד אחים?"

"יש עוד אח אחד גדול ממני שהיה לו מזל ללכת לצבא לפני שאבא ואימא התחרפנו והתחילו להתחזק. במקום לבזבז את הזמן שלו בישיבה כמו שאימא רצתה הוא הלך לטכניון ללמוד הנדסת מחשבים, וכיום הוא חי לו בנחת בארצות הברית, עובד בהייטק, נשוי לאמריקאית ומרוויח טוב, אולי הייתי צריך לנסוע אליו ולחפש את המזל שלי באמריקה, אבל מה לעשות שאני לא אוהב לדבר כל הזמן אנגלית? זה עושה לי כאב ראש. ניסיתי והבנתי שזה לא בשבילי, בחוץ לארץ אני מרגיש כמו דג מחוץ למים."

"אני מבין." הנהן אסף, מגלה להפתעתו שאיכשהו הצליח אלי לפוגג את עלבונו ולעורר בו חיבה כלפיו, ופתאום חש רעב מאוד ונזכר שבעצם הוא ממש אוהב אבוקדו. למרבה הצער שלוש פרוסות דקיקות וקצת סלט לא הצליחו להפיג את רעבונו.

"נורא בא לי לאכול איזה חביתה, או יותר טוב, פיצה." הרהר בקול, "אני לא חושב שאני אצליח לשרוד עוד הרבה זמן רק על ירקות ופירות." נאנח.

אלי גיחך, "ברור שלא, ילד בגילך עוד צריך לגדול," הוא קם, "בא לך ללכת לאכול משהו טעים?" אסף הנהן, "אז קדימה, בוא נלך, אני מזמין." 

נכתב על ידי , 3/5/2016 12:57  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-3/5/2016 18:07
 





112,702
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ