לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


סיפורים על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 11

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2016

9. עשינו עסק


התכנון של אולם האירועים הצליח מאוד. הייתי צריך לבנות דגם תלת מימדי שלו כדי שהקליינט יבין מה בדיוק אני רוצה לעשות שם, אבל אחרי שהוא קלט הוא ממש התלהב, שילם לי בלי שום ויכוחים את מה שדרשתי, ואפילו שכר אותי ואת פרח האדריכלים הצעיר והנחמד שבנה למעני את הדגם התלת מימדי - הופך את הרעיונות שלי למשהו ממשי רק בעזרת סכין חיתוך, טושים צבעוניים ושפע דבק וקרטון ביצוע - לפקח על השיפוץ של אולם האירועים.

שני דברים טובים יצאו מהאולם אירועים הזה – הראשון, ז'וז'ו שבא להביא לי אוכל כשנתקעתי שם עד שעה מאוחרת פגש את שימי, פרח האדריכלים המוכשר והתאהב בו ממבט ראשון. מזל שגם שימי התלהב מז'וז'ו ונדלק קשות על פיקי. והדבר השני הוא שהעיצוב שלי הופיע, בליווי צילומים מרהיבים, בעיתון אדריכלות ועיצוב, וכתוצאה מכך הוגשה העבודה שלי לתחרות עיצוב ואפילו זכיתי במקום ראשון בתחום המקוריות ובעוד שפע של עבודות עיצוב של תפאורות ואולמות אירועים, ואפילו נשכרתי לעצב מחדש לובי של בית מלון. מבחינה מקצועית פרחתי ושגשגתי, שכרתי עוד שני עובדים שעזרו לז'וז'ו לנהל את החנות, ורק מידי פעם קפצתי לשם להגיד שלום. חשבון הבנק שלי תפח, מנהל הבנק היה מרוצה, והורי התפקעו מרוב גאווה על הצלחתי ופרסומי, אבל החיים האישיים שלי היו בזבל.

מהרגע שז'וז'ו ושימי נעשו זוג נפסקה היזיזות הנוחה שלי אתו, והוא הקפיד באדיקות דתית כמעט לתפוס ממני מרחק, ובקושי לחץ לי את היד. יום אחרי פגישתו עם שימי הוא הפציר בי בחרדה שלא אספר לשימי שום דבר על הקשר ביני לבינו.

"אבל למה?" התפלאתי וטיפה נעלבתי, "אני בטוח ששימי לא חושב שאתה בתולה תמימה."

"לא," התפתל ז'וז'ו במבוכה, "אבל הוא ממש שונא אנשים שעושים סטוצים וחושב שמגעיל להזדיין סתם, בלי אהבה, ואני פוחד שהוא... בבקשה אור, זה ממש חשוב לי." התחנן.

"אין בעיות, אתה לא צריך לדאוג." הבטחתי וקיימתי, אומר לעצמי שזה רק לטובה, ובאמת הגיע הזמן שגם אני אמצא לי מישהו ואנסה לפצוח שוב בזוגיות, כי כמה אפשר להיות לבד? עברה כבר למעלה משנה מאז שנפרדתי מדניס, והגיע הזמן שאתאושש ואתחיל להזיז את עצמי.

ניסיתי, נשבע שניסיתי, אבל זה היה כל כך קשה ומתיש. מתי חיפוש אחרי זוגיות נעשה עניין מעיק כל כך? הרגשתי זקן מידי, עייף מידי, ובעיקר עסוק מידי לכל העניין המציק הזה.

"אלו סתם תירוצים מטופשים." פסק מולי בקוצר רוח, "אתה פשוט עוד לא מוכן להתאהב שוב, עד שלא תשכח לגמרי מהקווקזי המופרע שלך לא תמצא אהבה חדשה. הבעיה שלך היא שאתה סנטימנטלי מידי, וגם יותר מידי רומנטי, אני בטוח שהוא כבר שכח אותך מזמן ובטח כבר יש לו מישהו חדש. אגב, מה המשפחה שלו אמרה על זה שהוא עובד בפאב של הומואים?"

"אין לי מושג." הודיתי, "אני לא בטוח שהם יודעים במה הוא עובד, קשה לי להאמין שהם גולשים באתרים של הומואים."

"למה אתה לא שואל אותו?"

"כי אנחנו לא מדברים, לא החלפנו מילה מאז שהוא עזב אותי."

"איך יכול להיות שאתם לא מדברים? חשבתי שיש לכם עסקים משותפים."

"רק עסק אחד, ואין לנו מה לדבר עליו, דניס נחשב שותף סמוי והוא מקבל אחוז לא גדול מהרווחים, הרואה חשבון שלי מטפל בזה."

מולי נאנח ומלמל ששנינו אידיוטים, "גרתם יחד כמעט שנה, גם אם זה לא הצליח בסוף הרי לא רבתם, נפרדתם יפה, אני לא מבין למה אתם לא יכולים להישאר ידידים?"

"גם אני לא, אבל ככה זה, אז מה שלום לואיג'י?"

"בסדר גמור, ואל תנסה לשנות נושא, למה שלא פשוט תתקשר אליו?"

"כי אין לי מה להגיד לו."

"ממתי זו סיבה לא להתקשר למישהו? תשאל מה שלומו ותאחל לו חג שמח, מה כבר יכול להיות? מקסימום הוא יטרוק לך את הטלפון בפנים."

"הוא לא יעשה דבר כזה, זה לא הסגנון שלו. למה אתה מתעקש כל כך שאני אתקשר אליו?"

"כי כדי להמשיך הלאה אתה חייב לסגור את הסיפור איתו."

"ומה אם לא בא לי להמשיך הלאה? מה אם טוב לי ככה?"

מולי נאנח שוב, אמר שאני נעשה זקן ממורמר, ושאני חייב להתאפס על עצמי וסגר.

"אז אני זקן ממורמר, אז מה? זכותי להיות ממורמר כמה שבא לי?" אמרתי לטלפון המנותק וסגרתי גם כן.

לא סיפרתי על זה למולי, אבל האמת שהרביתי לחשוב על דניס ועל מה שקרה ולא קרה כשהיינו יחד. נזכרתי בחרטה בכל הפעמים שסירבתי לבקשתו לאמץ כלב ולגור בבית עם חצר, נזכרתי איך סירבתי להזיז אף רהיט בבית, מקפיד כמו אידיוט על העיצוב המושלם של הדירה, מנקה כל משטח כמו איזה נאצי ניקיון, שוטף כלים מיד אחרי כל ארוחה, הולך אחריו ומסדר כל הזמן. דניס המסכן, בגללי הוא לא הצליח אף פעם להרגיש כמו בבית. לא פלא שהוא ברח בסוף חשבתי, כועס על עצמי, שיגעתי אותו, המקום היחיד שהנחתי לו להתפרע בו היה חדר השינה, וגם שם נחפזתי להחליף את כלי המיטה ולסדר הכל מיד אחרי כל זיון, פלא שהוא החזיק מעמד כל כך הרבה זמן.

אני פשוט לא בנוי לזוגיות, איכשהו, אלוהים יודע למה ובאיזה שלב של חיי נעשיתי בתולה זקנה ואובססיבית שמעדיפה סדר וניקיון על חברת בני אדם וסקס, חשבתי לעצמי, וכמו תמיד, במקום להתמודד עם הבעיה מצאתי מפלט בחדר העבודה שלי, שוקע בשרטוטים במקום לחשוב מה קורה איתי.

כמה ימים אחר כך, בעודי יושב ומצייר טיוטה ראשונית של הלובי של בית המלון שבעליו רצה לשנות את פניו מבית הבראה מיושן של קופת חולים למלון נוצץ וסקסי צלצל הטלפון שלי, ודניס היה על הקו.

הרגשתי על פי ההיסוס בקולו שהוא נבוך ומתקשה להתבטא, וכדי להקל עליו ניסיתי להישמע ידידותי ונעים ולהפגין שמחה לשמע קולו. זה עזר והוא נרגע, שאל מה שלומי ומה נשמע ובירך אותי על זכייתי בפרס העיצוב המקורי.

הודיתי לו בחמימות, מופתע שהוא ידע בכלל על העניין.

"בטח שידעתי, אני תמיד עוקב אחריך בגוגל, זאת אומרת... אני מתכוון..." התבלבל דניס כשקלט שהודאתו שהוא עוקב אחרי נשמעת רע, "התכוונתי עוקב לא כמו סטוקר, אלא כמו... אני פשוט מתעניין בכל מה שקורה אתך."

"זה בסדר, אני מבין, גם אני רואה אותך כל הזמן בפרסומות של הפריקלס, מה הדוד שלך אומר על זה שאתה שותף בפאב הומואי?"

"כלום, הראיתי לו פליירים של הפאב והוא הסתכל עליהם טוב, ואחר כך הסתכל עוד יותר טוב עלי ושתק. אני מניח שהוא הבין שאם אני עובד שם אז גם אני כזה, והחליט שעדיף לא לפתוח את הנושא. אין לי בעיה, אני שמח שהוא יודע סוף סוף ולגמרי מתאים לי לא לדבר על זה."

"אז ככה נראית יציאה מהארון בנוסח הקווקזי?" הצטחקתי.

"מסתבר שכן," הסכים דניס ונחפז לשנות נושא, "תגיד אור, במקרה אני בצפון, יש מצב שנוכל להיפגש? זאת אומרת, אם החבר שלך לא יתנגד?"

"אין לי חבר, מאז שעזבת אותי אני לבד. למה אתה רוצה להיפגש איתי?"

"אהה... קודם כל כדי להחזיר לך את המפתח, ושנית כדי... עזבתי אותך מרגע לרגע, וזה היה ממש מגעיל מצידי, קשה לי עם מה שעשיתי לך, אני חושב שאנחנו צריכים לדבר, לסגור הכל יפה."

"אתה צודק, ואם מדברים על זה אז גם אני... לא התנהגתי אתך כמו שצריך דניס, הייתי בן זוג די מבאס, ואני ממש מתנצל, מתי אתה יכול להגיע אלי?"

"מה דעתך על עכשיו?" הפתיע אותי דניס, ודקה אחר כך דפק על הדלת ונכנס.

עמדנו וסקרנו אחד את השני, מנסים לאתר איזה שינויים התחוללו אצלנו בתקופת הפרידה. דניס נראה פשוט נהדר, תל אביב היטיבה איתו, היה ברור שהוא מקפיד על אימון סדיר, ושהוא למד פרק מועיל בהלכות עיצוב בגדים ושיער.

"אתה נראה פשוט מעולה," החמאתי לו, "ממש לירד."

"אני שונא את המילה הזו." התפרץ דניס לדברי, "ואני שונא את הבגדים האלה." מרט בגסות את חולצת הטריקו המשובחת והנאה שעטה על גופו, "אני מרגיש שאני משחק תפקיד ונמאס לי, אני רוצה להיות שוב אני האמיתי כמו שהייתי כשהיינו יחד." הוא פסע צעד אחד גדול קדימה וכרך סביבי את ידיו, מניח את ראשו על כתפי, "נהדר שלא השתנית, אתה נראה בדיוק כמו תמיד וגם מריח טוב כמו פעם." לפת את עורפי, הדף אותי לעבר הקיר, דחף ברך קשה בין ירכי ונישק את פי בכוח, "בוא!" פקד עלי, אחז בחולצתי, גרר אותי לחדר השינה, הטיל אותי עליה ונשכב עלי.

"אבל דניס," התעוררתי מקיפאוני, "מה אתה חושב שאתה עושה?" ניסיתי להדוף אותו מעלי.

"אתה רוצה שאני אפסיק?" הרפה ממני דניס והביט מודאג בפני.

"שלא תעז, אבל תעשה לי טובה ותחלוץ נעלים, הכיסוי מיטה חזר מניקוי יבש רק אתמול."

דניס חייך והעיף מעל רגליו את נעליו שנפלו כל אחת בפינה אחרת של החדר, "כל כך התגעגעתי אליך אור." חזר ואמר ברוך דקה לפני שהתנפל עלי, פורע ומקמט את כיסוי המיטה היקר שלי.

 


 

אפילוג

חזרנו לדבר בהיגיון רק למחרת בבוקר כשישבנו לאכול יחד ארוחת בוקר. דניס התוודה שתל אביב נמאסה עליו לגמרי ושהוא רוצה לחזור הביתה.

"מה, אתה רוצה לחזור לגור בקריות?" התפלאתי.

הוא הניח את כף ידו על שלי, "לא משנה לי איפה אני גר, אני רוצה לחזור אליך, אני רק רוצה ששוב נהיה יחד."

זה לא שלא ידעתי, אחרי מה שעשינו חצי לילה, שהוא המשיך לאהוב אותי כמו שאני לא הפסקתי להתגעגע ולאהוב אותו, אבל הרי פטור בלא כלום אי אפשר, והייתי חייב לשאול ועל הדרך להחזיר לו בקטנה על העלבון וכאב הלב שגרם לי. "ולא אכפת לך שאני לא הומו אמיתי ושאני משעמם וזקן וסולידי?"

הוא גנח, "דיברתי שטויות אור, התנהגתי כמו ילד קטן, אני נורא מצטער ומבקש סליחה." אמר, ונראה כל כך אומלל ומתחרט, ליבי יצא אליו, "עזוב, כבר שכחתי מזה, כנראה שהיית צריך לעבור את השלב הזה בחיים כדי להתבגר, אני שמח שזה נגמר."

פניו התבהרו, "גם אני, ניסיתי להיות מי שאני לא וזה לא הצליח. לקח לי זמן להבין שאני טועה ומה שהכי כאב לי זה שפגעתי בך, אתה בטוח שאתה סולח לי? כי אני לא הייתי סולח למי שהיה עושה לי דבר כזה."

חייכתי, "אי אפשר לדעת, יכול להיות שכן היית סולח, אהבה משנה אנשים."

אצבעותיו התהדקו על פרק ידי, "אולי, אבל אני מקווה שלא נצטרך לבדוק את זה אף פעם."

"אל תדאג, כבר עברתי את השלב החרמני דבילי שלי, מזל שזה קרה לפני שהכרנו, אבל תגיד דניס, מה יהיה עם הפאב?"

הוא העווה את פניו, "שונא את המקום המזויף הזה, אני אמכור את החלק שלי לאלכס, שימצא לו טיפש אחר שיתעסק עם כל השיכורים והחרמנים."

"ומה עם חן ואריק וכל שאר הכוסונים התל אביביים, לא תתגעגע אליהם?"

"לא." אמר דניס בקול קודר, ואחר כך, למראה מבטי הספקני הודה שכבר אחרי שבוע נמאס לו לגמרי מכל הברדק של תל אביב, ושדי מהר הוא הבין שהוא לא בנוי לעניין הזה של יחסים פתוחים. חילופי זוגות וסטוצים וסמים ומועדונים רועשים מדכאים אותו, "הייתי צריך לברוח עוד קודם, אבל לא ידעתי לאן ללכת, הייתי בטוח שיש לך כבר מישהו חדש ושאתה שונא אותי, ז'וז'ו נשבע לי שזה לא נכון ושאתה מתגעגע אלי ורוצה אותי חזרה, אבל לא כל כך האמנתי לו. מזל שהוא התקשר למולי ונתן לי לדבר איתו ועם החבר האיטלקי הזה שלו, הם ונשבעו לי שאתה לא כועס, ושאתה מתגעגע אלי מאוד. זה נכון אור, גם אתה התגעגעת אלי?"

הנהנתי, פוחד שאם אפצה את פי לדבר אפרוץ בבכי. דניס חיבק אותי ונראה כאילו גם הוא מתאפק לא לבכות, "אז אני יכול לחזור, מתי?"

"מתי שתרצה, אפילו עכשיו, ואם אנחנו כבר מדברים דניס אז רציתי לבקש סליחה שעשיתי לך את המוות עם השמירה על סדר וניקיון ועיצוב ואה... תגיד, מה דעתך שנשכיר את הדירה הזו ונעבור לגור באיזה יחידת דיור עם חצר כמו של ז'וז'ו?"

פניו של דניס נדלקו בהתלהבות, "ונוכל לקחת כלב?" התרגש כמו ילד.

"בטח, אם יש חצר חייבים גם כלב."

"לא נקנה כלב גזעי, נאמץ כלב מעורב מצער בעלי חיים, נטייל איתו פעמיים ביום, והוא יגור איתנו בבית ואף פעם לא נקשור אותו בחצר, בסדר?"

"בסדר דניס," ליטפתי את פניו שהוורידו משמחה, "מה שתרצה, רק שלא יעלה על המיטה כי אני פשוט שונא שערות של כלבים על הסדין."

"הוא לא יעלה," הבטיח דניס, "נקנה לו מיטה נחמדה ורכה של כלבים ושטיח משלו, ונלמד אותו לא לעלות על מיטות וספות, וניתן לו עצם מיוחדת של כלבים ללעוס כדי שלא ילעס לנו את הנעליים ו..." הוא חיבק אותי בחזקה, מועך אותי בין זרועותיו, "אני אוהב אותך אור."

נכתב על ידי , 24/9/2016 07:36  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני ב-24/9/2016 21:27
 



8. עשינו עסק


אחרי הצהרתו שהוא מקווה שנישאר ידידים דניס קם ובלי להמתין לתשובתי נעל נעליים, אסף את ארנקו ומפתחות מכוניתו, אמר שהוא צריך ללכת לסידורים והסתלק, משאיר אותי יושב במטבח, המום וחסר מילים.

יכולתי לחזור למיטה ולפרוץ בבכי, יכולתי לחדש את החשבון הזנוח שלי באטרף ואולי לחפש אפליקציות חדשות, מסעירות יותר, או אולי ללכת לחדר הכושר ולהתחיל להשקיע בחיטוב ועיצוב גופי המתבגר במהירות. כל האפשרויות הללו חלפו במוחי, אבל בסוף בחרתי לוותר על כל הכיוונים החדשים הללו ולהמשיך בתכנית המקורית שלי - הלכתי למשרד, התיישבתי ליד שולחן השרטוט והמשכתי לעבוד על עיצוב אולם האירועים. שקעתי בעבודה ורק כמה שעות אחר כך, כשחשתי פתאום רעב, קלטתי כמה זמן אני כבר יושב ועובד. הכנתי לעצמי כריך מרושל, אכלתי אותו בחיפזון מעל השיש וחזרתי לעבוד, למרבה הפלא שפע מוחי רעיונות מופלאים ופתרונות מקוריים ורעננים צצו מנבכי תודעתי, משכיחים ממני את עוגמת הנפש שנחלתי רק הבוקר. שרטטתי עוד ועוד עיצובים שונים ומשונים לאולם האירועים, מזיז קירות, גופי תאורה וחלונות, משנה את פניו ואת האווירה בעזרת סוגי ריהוט וצבעי ריפוד, ובטח הייתי ממשיך בכך עד שהייתי מתמוטט מרוב עייפות על שולחן השרטוט, אבל אז צלצל פתאום הטלפון. זינקתי אל הטלפון בטוח שזה דניס, מתחרט על השטויות שאמר, מתנצל ומבקש שאקבל אותו חזרה, אבל לא, זה היה ז'וז'ו

"רציתי להתנצל על מה שאמרתי אתמול ולבקש שתסלח לי, ההערה שלי הייתה מגעילה ולא במקום ואני ממש מצטער ומקווה שתוכל לשכוח את כל השטויות שאמרתי." אמר ז'וז'ו בענווה.

"אל תדבר שטויות, בטח שאני סולח לך." נחפזתי להרגיע אותו, "אבל לצערי מה שאמרת היה נכון וכנראה שאני ודניס כבר לא."

"אתה רציני?" השתנק ז'וז'ו, "נפרדתם, באמת? אבל... אבל למה?"

"כי דניס החליט שאני לא מספיק הומו לטעמו, אני משעמם מידי, לא דומה מספיק לאריק ולחן."

"אבל... אבל... אבל מה יהיה אתכם עכשיו? ומה עם העסק שלכם ו..." ז'וז'ו היה נרעש ומבולבל יותר ממני לשמע הבשורה.

"העסק ימשיך לעבוד כרגיל רק בלי דניס, הוא יהפוך להיות שותף סמוי."

"שותף סמוי? מה זה אומר, מה עושה שותף סמוי?" התפלא ז'וז'ו.

"מתחבא כנראה, אני לא ממש יודע, אני צריך לברר עם הרואה חשבון שלי. אל תדאג ז'וז'ו, דברים כאלה קורים וזה לא נעים, אבל לא נורא. אני בטוח שהכל יסתדר עם הזמן. אז מה שלומך חוץ מזה?"

"אני? אני בסדר גמור, השאלה היא איך אתה? אתה רוצה שאני אבוא אליך?"

"אה... אתה יודע מה? עדיף שאני אקפוץ אליך, לא יצאתי מהבית כל היום, אני חייב לנשום קצת אוויר ואני גם מתגעגע לפיקי."

"יאללה, בוא, נלך איתו לטיול ואחר כך נאכל יחד ארוחת ערב." הציע ז'וז'ו.

הסכמתי וביליתי אתו ערב נחמד מאוד, טיילנו יחד עם הכלב, ואחר כך אכלנו יחד ספגטי ברוטב שמנת ולימון. ז'וז'ו התנהג איתי בעדינות, מתייחס אלי כאילו הייתי עשוי זכוכית שבירה, ולא הפסיק להתנצל, לוקח על עצמו את כל האשמה בפרידה שלי מדניס. "לא הייתי צריך להכיר לו את חנצ'וק ואריקה, ההומואיות הדפוקות האלה השפיעו עליו לרעה, בחור תמים ונחמד כמוהו לא בנוי להתעסק עם קוקיצות מחופפות כאלה." השמיץ את חבריו.

"דניס כבר ילד גדול ולא ממש תמים כמו שנדמה לך, ולא יפה מצידך ללכלך ככה על חן ואריק, חשבתי שהם חברים שלך."

"הם חברים שלי, זה נכון, ואני ממש אוהב אותם, אבל אני מבין את הראש הדפוק שלהם ויודע שאסור לקחת אותם ברצינות, חבל שדניס החמוד שלך לא קולט עם מי הוא הסתבך."

"למה אתה מתכוון הסתבך, הוא הולך לגור אתם בתל אביב?"

ז'וז'ו הנהן ונראה נבוך, "ומה עוד, הוא מזדיין עם אחד מהם?"

"כן." אמר ז'וז'ו והשפיל מבט.

"מה כן? עם מי מהם?"

"עם שניהם." נע ז'וז'ו באי נוחות, ואפילו הסמיק מעט, "והם גם מתכננים... עדיף שאני לא אגיד כלום כי בין כה וכה אני לא יודע הרבה פרטים."

"תספר לי מה אתה כן יודע?"

ז'וז'ו התפתל וניסה להתחמק, אבל אני התעקשתי ובסוף הוא נכנע וסיפר לי שהם קיבלו הצעה להיות שותפים בפאב הומואי שיארגן ליין מסיבות שבועי, ויש להם תכניות לעשות ערבי דראג וערבי סאדו מאזו, ואם זה ילך להוסיף עוד כהנה וכהנה נושאים שיימשכו הומואים מכל רחבי הארץ. "הם רוצים שיהיה להם חדר חושך, ואולי אפילו סאונה, ושיהיו מסיבות דובים והקרנות של סרטי פורנו ואני לא יודע מה עוד, חנצ'וק מפנטז אפילו על תחרות מיסטר דיק."

"מיסטר דיק?" נדהמתי, "זה מה שאני חושב שזה?"

"לא יודע על מה אתה חושב, אבל שמעתי שיש דברים כאלה בברלין, תחרות למי יש את הזין הכי גדול."

"מודדים אותו כשהוא עומד, אבל מה אם..."

"אל תשאל אותי, אף פעם לא ראיתי דבר כזה, אין לי מושג איך הם עושים את זה." ברח ז'וז'ו למטבח וחזר עם תה ועוגה תוצרת בית.

"חשבתי שאני בשלן לא רע, אבל אתה הרבה יותר טוב ממני, העוגה הזאת ממש מעולה ז'וז'ו." שיבחתי אותו.

הוא קרן אלי בהכרת תודה וסיפר שיניב מעולם לא שיבח אותו ולמרות כל מאמציו ותמיד מצא פגמים בכל מה שעשה. "יכולתי לצחצח את כל הבית ולהבריק כל פינה, ואז הוא היה מתלונן למה לא ניקיתי את החצר, או למצוא קורי עכביש באיזה פינה נידחת שאפילו לא ידעתי שהיא קיימת."

"יש אנשים שחושבים שאם תשבח מישהו הוא יתפוס עליך תחת, לא סובל טיפוסים כאלה,

גם דניס היה כזה?"

"לא, הוא דווקא היה מאוד מנומס, ותמיד אמר תודה, אבל עצבן אותי שהוא חשב שגבר לא אמור לבשל ולנקות, אם לא אני הוא היה אוכל רק בחוץ, ושוכר עוזרת בית שתנקה אחריו. בתור שותף לדירה הוא היה די מעצבן."

ישבנו ושתינו בירה והשמצנו את האקסים שלנו עד שהבירה נגמרה ואז ז'וז'ו העיר שלמרות שיניב היה יכול להיות נורא מרגיז וקטנוני הוא היה ממש טוב במיטה, והוא כל כך חרמן עכשיו עד ש... "עד שאפילו קשיש משעמם כמוני נראה לך מעניין." גיחכתי. אני מודה, זו הייתה הערה מטופשת, אבל הייתי קצת שתוי, וכמו ז'וז'ו גם אני הייתי חרמן והרגשתי צורך במגע אנושי מנחם. למזלי ז'וז'ו הרגיש כנראה אותו הדבר, ודי מהר מצאנו את עצמנו ערומים על המיטה שלו. זה היה נחמד ומרגיע, ואחר כך נרדמנו חבוקים כמו ילדים.

מן המפורסמות היא שלא כדאי לעשות סקס עם עמיתים לעבודה, ושעניין כזה תמיד נגמר רע, ובשבועות שבאו אחר כך חששתי שיחסי העבודה הטובים שהיו לי עם ז'וז'ו ישתבשו, אבל למזלי ז'וז'ו היה בחור נבון שניחן בשפע טקט, ובדיוק כמוני גם הוא היה מעוניין בטובת העסק שהעניק לו פרנסה נאה. מהר מאוד נכנסנו לשגרה ידידותית נעימה של פגישות לארוחה משותפת ולסקס פעם פעמיים בשבוע. נפגשנו כמעט כל יום כמובן בחנות, אבל שם היינו בעל הבית והעובד שלו, ורק אחרי הצהריים ובלילה היינו סוג של יזיזים שחיבבו אחד את השני ונהנו מהסקס ומהחברה, אבל מעולם לא השלו את עצמם שמדובר באהבה. לא נורא, שנינו הסכמנו שאהבה זה משהו שמעריכים יותר מידי, וחברות עדיפה עליה.

דניס ניצל את העדרי מהדירה ולקח את בגדיו וחפציו כבר בשבוע הראשון לפרידה, אבל השאיר אצלו את המפתח. לא ניסיתי ליצור איתו קשר, הנחתי לרואה החשבון להסדיר את עניין התשלומים שהגיעו לו מהעסק והתאמצתי מאוד לשכוח אותו. זה לא היה קל כי אחרי כמה חודשים של פרידה התחילו להופיע באטרף פרסומות של הפאב שהוא פתח עם חן ואריק. שלשתם כיכבו בתמונות שצולמו בפאב שהיה הצלחה גדולה מהרגע שנפתח, ולא יכולת לגלוש באף אתר הומואי בלי לראות אותם עומדים חבוקים, פניהם מחייכות והם נראים עשירים ומצליחים ומלאי ביטחון עצמי מתועב. מאיזה סיבה לא ברורה הם החליטו לקרוא לפאב שלהם פריקלס, ואפילו טרחו לעטר את הלוגו של הפאב בתמונת פסל של המדינאי היווני הדגול שבטח היה מתפלץ אם היה יודע איזה שימוש נעשה בשמו.

"הם רק הפנים של המקום, מי שמממן אותם וקובע הכל מעדיף להישאר מאחורי הקלעים." הסביר לי ז'וז'ו כשראה אותי מעווה את פני למראה התמונות מערב הפתיחה של ליין הדובים החדש והמבטיח שנערך בפריקלס.

"איך אתה יודע?"

"חנצ'וק סיפר לי כשקפצתי לשם בסוף השבוע, בחודש הבא תהיה תחרות דראג, אריק יהיה המנחה, ואגב, גם אתה מוזמן."

"מי הזמין אותי, דניס?" התחלחלתי.

"לא, הוא נעלם בשנייה שהוא ראה אותי, אריק סיפר שהוא ממונה על האבטחה והוא דווקא עושה עבודה מעולה. הם גרים יחד בדירה עם נוף לים ומאוד מרוצים, זה בכל אופן מה שאריק וחן אמרו. מה, אתה כועס שהלכתי למקום שלהם?"

"לא, מה פתאום? יכול להיות שגם אני אקפוץ לבקר." ניסיתי להפגין אומץ קל דעת.

"מתי?" תבע ז'וז'ו לדעת.

"לא יודע." משכתי בכתפי, "אחרי שיהיה לי חבר חדש ומהמם שיוציא לדניס את העיניים?"

"עזוב מהמם, מספיק שתאהב אותו ויהיה לך טוב."

"אני בספק אם זה יקרה אי פעם, אני כבר מבוגר מידי להתאהב שוב."

"שטויות, אפשר להתאהב בכל גיל." מחה ז'וז'ו ושאל מה להגיד לדניס אם הם יפגשו פתאום.

"תגיד לו שהוא עוד לא החזיר לי את המפתח של הדירה שלי." עניתי ביובש, וחזרתי לשולחן השרטוטים שלי.

 


נכתב על ידי , 21/9/2016 21:42  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אני ב-23/9/2016 21:12
 



7. עשינו עסק


ההערה הקנטרנית של ז'וז'ו הטרידה אותי מאוד. שכבתי ער, ממתין לשובו של דניס ממסיבת הטבע שלו, שואל את עצמי מה בדיוק עלי לעשות, ולמה בעצם אני מוטרד כל כך?

הרי ברור שלא מפריע לי שדניס יוצא לרקוד ולשתות פעם בשבוע עם חברים, נכון שזה לא הבילוי החביב עלי, אבל אם הוא נהנה שיהיה לו לבריאות. האם מה שמציק לי זה החשש שדניס לא רק רוקד ושותה אלא מבלה עם גברים אחרים? ונניח שהוא מפלרטט או אפילו מזדיין עם אחרים, למה זה מטריד אותי? יכול להיות שאני מקנא? כן, קצת, אבל למה בעצם? הרי בסוף הוא חוזר הביתה, ומה כל כך נורא בזה שהוא מתחרמן ואולי אפילו מזדיין פה ושם עם אחרים? ולמה אני יושב וחושב על זה בשלווה כזאת ולא מתרגז ונטרף מכעס וקנאה רק מהמחשבה על דניס נוגע באחרים?

מולי לקח את כל עניין המונוגמיה די בקלות ותמיד אמר שהומואים לא יכולים לחיות כמו סטרייטים, ושהניסיון לחקות אותם הוא מגוחך ופתטי. היו לנו המון ויכוחים על זה, התקשיתי לקבל את הרעיון שאפשר להיות בזוגיות אוהבת ובכל זאת להזדיין גם עם גברים אחרים, ונעלבתי מהגישה הקלילה שלו לסקס. "הרי לא היית כועס אם הייתי הולך לאכול עם איזה חבר, אז למה אתה כועס אם אני מתחרמן איתו קצת?" ניסה מולי להסביר לי את גישתו, והוסיף שגם אני מוזמן, גם לסקס וגם לארוחה אחר כך. לא הצלחתי להסביר לו למה לנגב חומוס עם מישהו שהוא לא אני לא דומה לסקס איתו, וההזמנה האגבית שלו לשלישייה בכלל חרפנה אותי. נפרדנו בגלל שלא יכולתי לשאת יותר את חוסר הנאמנות הכרוני שלו, ואני מניח שהוא מסתדר כל כך טוב עם לואיג'י כי שניהם מרגישים נוח ביחסים פתוחים.

היום אני מחייך כשאני נזכר במריבות הללו, אבל אז הייתי צעיר יותר ומאוהב יותר, וזה לא שאני לא אוהב את דניס, ברור שאני אוהב אותו, אבל משום מה אני לא חש כלפיו את אותה רכושנות שחשתי כלפי בני זוג אחרים שלי. יכול להיות שאני פשוט מתבגר ואולי אפילו מזדקן? הרהרתי בנושא, נזכר בשמץ געגוע באדם הצעיר והנלהב שהייתי כשחייתי עם מולי, ובסוף נרדמתי והתעוררתי רק כשדניס נכנס הביתה לפנות בוקר וחש להתקלח.

"איך הייתה המסיבה?" שאלתי כשהוא יצא עטוף במגבת ופרוע שיער.

"נהדרת, מוזיקה פיצוץ והמון חתיכים מדהימים, אבל אני הרוס מעייפות." נפל דניס על המיטה ונרדם מיד. אכלתי ארוחת בוקר לבד והתיישבתי לעבוד, היו לי כמה פרויקטים קטנים ואחד גדול ועסיסי - עיצוב של אולם אירועים. בעל הבית רצה עיצוב מודולרי, רצה שאפשר יהיה לשנות את התפאורה לפי טעמו של בעל השמחה, שבלי יותר מידי מאמץ האולם יראה כל פעם אחרת. זה היה אתגר רציני שנהניתי מאוד להתמודד איתו, קצת כמו לעצב תפאורה למחזה. שקעתי בשרטוטים, אני חושב יותר טוב עם עיפרון ביד, ולא הרגשתי איך הזמן עובר עד שדניס נגע בכתפי ושאל מה יש לארוחת צהריים.

"לא הכנתי כלום," הודיתי, "אבל יש לי קצת פסטה ונדמה לי שיש גם שמנת לבישול, עוד רגע אני מכין רוטב." תוך שלוש דקות הכנתי רוטב לבן, ודניס גירד בפומפייה מעט גבינה צהובה. אחרי כמה דקות כבר ישבנו מול צלחות מהבילות של פסטה ברוטב והטבנו את ליבנו. עוד ביום הראשון שלנו כשותפים לדירה דניס הבהיר לי שהוא לא יודע לבשל, ואם יש לי בעיה עם זה אז חבל מאוד כי הוא לא מתכוון ללמוד להתנהל במטבח, ושלא אצפה ממנו לנקות או לעשות קניות, אלו עבודות של נשים והוא מוכן לממן עוזרת בית ולקנות אוכל מוכן ולא להתעסק בעיסוקים הנשיים האלה.

התווכחתי איתו שהוא טועה, עובדה שכל השפים הגדולים הם גברים ושאולי בתור גובה בשוק האפור היה לו די כסף לממן עוזרת ואוכל מוכן, אבל בתור בעל עסק מתחיל עדיף לא לבזבז כסף על מותרות, ועוזרת בית ועוד בדירה כל כך קטנה זה באמת מותרות.

דניס נהם בגבריות שאני סתם מקשקש ושאתן לו לדאוג לכסף, נישק אותי והטיל אותי למיטה ובכך סיים את הוויכוח, ומאז אני מבשל ומנקה כמו שעשיתי תמיד, וכמובן שגם דואג בגלל כסף, והוא עוזר לי פה ושם אם יש לו חשק וזמן, מה שקורה לעיתים די רחוקות. לכן התמלאתי חשד ואפילו דאגה כשהוא התנדב להוריד את הצלחות מהשולחן ולשים אותן במדיח, ואפילו ניגב את השולחן.

"מה קרה?" שאלתי, "למה אתה נחמד כל כך? יש לך מצפון לא נקי?" חייכתי בניסיון כושל להתבדח.

דניס השליך את המטלית לכיור במקום לסחוט אותה ולפרוש על השיש כמו שצריך, והתיישב מולי, רציני מאוד, "אתה ממש חכם אור, אתה יודע?"

"על מה אתה מדבר?" התבלבלתי.

"שאלת אם יש לי מצפון לא נקי והתשובה היא שכן, כבר כמה זמן שיש דברים שאני לא מספר לך וזה ממש מעיק עלי."

"אתה מתכוון לדברים שאתה עושה במסיבות האלה שאתה הולך אליהן בלעדיי?"

הוא הנהן והוסיף בצדק שהוא הזמין אותי לא פעם, ולא אשמתו שאני מסרב ללכת.

"דניס, בחייך, אני יודע שדי חשוך במועדונים האלה, אבל בטח שמת לב שרוב החבר'ה שם הם ילדים בגיל של ז'וז'ו והחבורה שלו, מה יש לבן אדם בגילי לעשות שם?"

"אתה רק בן שלושים ומשהו, זה לא נחשב זקן." ניסה דניס להיות אבירי.

"אני בן שלושים ושבע, כמעט שמונה, והאמת שגם כשהייתי צעיר יותר לא ממש אהבתי את הקטע הזה של ריקודים ומוזיקה וסמים וסקס בשירותים, וכל מה שקורה במועדונים, וגם אם הייתי אוהב אני צריך לקום בבוקר וללכת לעבודה, הקטעים האלה מתאימים יותר לצעירים שעוד גרים אצל ההורים ולא צריכים לדאוג לפרנסה."

"זה לא נכון." מחה דניס, "יש שם גם אנשים בגילך ואפילו מבוגרים יותר."

"שבטח מחפשים זיון או מנסים להרגיש שוב צעירים, לי זה לא מתאים."

"ולי כן." הטיח דניס, "ואל תגיד לי שבגלל שאני כבר בן שלושים אני צריך לשבת כל לילה בבית כמו איזה קשיש משעמם, אני רוצה לבלות ולחגוג ולראות אנשים, ואני אוהב לשתות ולשמוע מוזיקה ולשמוח. השתעממתי מספיק כשהייתי נשוי וניסיתי להיות סטרייט, עכשיו אני רוצה לחיות." הטיח אגרוף כועס על השולחן.

"בסדר, אז תחיה, מי מפריע לך? אני בטח לא."

זעמו התפוגג והוא נראה עצוב ומלא חרטה, "אני יודע שלא אור, אתה בחור נהדר ואני ממש ממש... היית ממש בסדר איתי, ואני מקווה שלא תכעס ולא תיפגע, אבל חייתי יותר מידי שנים בשביל אחרים, עכשיו אני רוצה לחיות בשביל עצמי."

"לחיות בשביל עצמך? למה אתה מתכוון בזה?" שאלתי, למרות שבעצם כבר ידעתי. חשתי בחילה וראשי התחיל להסתחרר, מאז שמולי אמר שהוא לא יכול יותר עם המריבות האלה ועם הרכושנות שלי ושהוא רוצה שניפרד לא הרגשתי את ההרגשה המגעילה הזאת. למה זה שוב קורה? הרי עם דניס לא הייתי רכושני, הייתי הכי מבין ומשוחרר שאפשר והנה, שוב זורקים אותי...

"אתה רוצה שניפרד?" שאלתי, ונאחזתי כל כך חזק בשולחן עד שכתפי החלו לכאוב.

דניס נאנח ונראה מדוכדך, "הלוואי והיינו יכולים להישאר יחד, אבל זה בלתי אפשרי כי הרי בטח לא תסכים לעבור איתי לתל אביב, נכון?"

"אתה עובר לגור בתל אביב?" נדהמתי, "איפה, ומה תעשה שם, ומה עם העסק שלנו?"

"אני אשאר שותף סמוי." הפתיע אותי דניס, בכלל לא ידעתי שהוא מכיר את המונח הזה, "תשלם לי אחוז מסוים מהרווחים, נגיד עשרים אחוז, ותשכור במקומי מישהו שיעזור לך ולז'וז'ו, אני בטוח שתסתדר."

"אבל מה תעשה בתל אביב? יש לך מושג כמה יקר לחיות שם? במה תעבוד אצל מי תגור?" חקרתי אותו, נרעש ומודאג, לרגע אפשר היה לחשוב שהוא ילד קטן שרוצה לעזוב את הבית.

דניס נשאר רגוע, "הכל כבר מסודר, ארגנתי הכל ואתה לא צריך לדאוג לי."

"אני מבין." נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי להירגע, הייתי בסדר גמור גם לפני שפגשתי את דניס ואני אמשיך להיות בסדר גמור גם אחריו. "תגיד לי רק דבר אחד, כל השינוי הזה שאתה עושה פתאום, יש לו קשר לאריק ולחן?"

סומק לא צפוי עלה בלחייו הזיפיות של דניס. פעם הוא הקפיד להתגלח כל בוקר, אבל לאחרונה, מאז שהתחיל להתרועע עם חן ואריק, הוא התחיל להשאיר עליהן זיפים מוקפדים, "כן." אמר והשפיל מבט, נבוך קצת.

"אתה הולך לגור אתם ולעבוד אתם?" ניחשתי. הוא הנהן והשתמט ממבטי.

"בחיים לא הייתי מאמין שתתחבר ככה לאוחצ'ות האלה דניס, פעם לא היית מוכן אפילו להגיד לטיפוסים האלה שלום, נורא השתנית דניס."

"אני יודע ואני מבין שאתה לא מבין, אבל תראה אור, אני..." הוא קימט את מצחו ונשם עמוקות, מנסה להבהיר את עצמו, "אתה יודע איפה גדלתי, תמיד הרגשתי אחר מכולם, ניסיתי להסתיר את זה, אבל תמיד ידעתי שאני רוצה חיים שונים משלהם, ולקח לי המון זמן להבין מה אני רוצה וצריך."

"חשבתי שאתה רוצה אותי." לא התאפקתי מלזרוק הערה נעלבת.

"וצדקת, באמת רציתי, ברגע שראיתי אותך הבנתי שאני בכיוון הנכון ושאני רוצה... אתה יודע למה אני מתכוון, הרבה זמן הייתי ממש מרוצה ושמח, ואז ז'וז'ו הופיע ומיד קלטתי שאני רוצה עוד, שזה נורא מושך אותי, אתה מבין?"

"לא כל כך, הרי בהתחלה לא סבלת את ז'וז'ו, אמרת שהוא מעצבן אותך."

"כי קינאתי בו, כי רציתי להיות כזה ואפילו עוד יותר."

"עוד יותר מה? יותר הומו? אז אתה זורק אותי כי אני לא מספיק הומו בשבילך? אני סולידי מידי לטעמך?"

הוא הנהן ונראה מבויש ונבוך, "כן, משהו כזה."

"אבל דניס, אתה לא מבין שזה גם עניין של גיל ותקופה בחיים? נכון, אריק וחן חמודים ומצחיקים, והומואים מאה אחוז. הם ממש גייזים לדוגמא, אבל כמה שנים אתה חושב שהם יהיו כאלה? עכשיו, כשהם בני עשרים ומשהו זה חמוד ומשעשע, אבל מה יקרה בעוד עשר עשרים שנה? ראית הרבה אוחצ'ות בנות ארבעים? כמה זמן אפשר לחגוג כל סוף שבוע, ולהתמסטל ולהשתכר ולהזדיין בשלישיות, ואני לא יודע מה עוד? בסוף זה נעשה פתטי, ואחרי גיל מסוים גם בלתי אפשרי פיזית."

"יכול להיות." קם דניס מכיסאו והביט בי בזעף, "אבל כל זמן שאני יכול ומסוגל זה מה שאני רוצה לעשות, חבל מאוד שלא הבנתי את זה כשהייתי צעיר יותר, אבל אני עדיין מרגיש מספיק צעיר ונמאס לי להיתקע במקום המשעמם הזה עם העבודה המשעממת הזו ו..."

"ועם ההומו המשעמם הזה." השלמתי בשבילו את המשפט, וקמתי גם כן.

"לא התכוונתי להגיד שאתה משעמם אור," תיקן אותי דניס בנימוס, "אבל אתה פשוט אתה, וכיום אני מרגיש שאני צריך משהו אחר, ואם נפגעת אני ממש ממש מצטער ומקווה שנישאר ידידים גם בעתיד."

 



נכתב על ידי , 18/9/2016 01:53  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-21/9/2016 19:45
 



6. עשינו עסק


"מה קרה, למה הוא עזב, רבתם או משהו?" שאלתי, התיישבתי לצידו וניסיתי - בצורה די מגושמת - ללטף את כתפו.

"הוא אמר," השתנק ז'וז'ו בבכי, "הוא אמר שהוא צריך ספייס, שכבר מזמן הוא הרגיש שאני חונק אותו, ושמה ששבר אותו לגמרי היה הקטע עם הכלב, נמאס לו לראות איך אני מתנהג, כאילו שנולד לנו תינוק, והוא חנוק ממני ומההתעלקות שלי עליו ו..." ז'וז'ו לא הצליח לדבר יותר כי הדמעות חנקו אותו.

"אם תשאל אותי החבר שלך הוא פשוט אידיוט!" רעם דניס בקול סמכותי, "הוא לא מבין על איזה אוצר הוא מוותר, ואני בטוח שיבוא יום והוא יבוא ויתנצל וירצה שתיקח אותו חזרה, אני מקווה שלא תסכים." הוסיף בתוקף, ונתן לז'וז'ו בקבוק בירה שמצא במקרר.

להפתעתי דברי הנחמה הטיפשיים של דניס הועילו וז'וז'ו התיישב, מחה את דמעותיו, חייך מעט, שתה ברצון את הבירה ואפילו הסכים לאכול משהו. הכנתי שקשוקה ענקית לשלושתנו, חממתי פיתות שמצאתי במקפיא, ואפילו הוספתי סלט. נשארנו אצל ז'וז'ו עד חצות ועזבנו אותו רגוע ומפויס יותר. למחרת חזרה ארצה מטיול באירופה חברה טובה של ז'וז'ו ומיד התנחלה אצלו ולקחה על עצמה את הטיפול בפיקי, וז'וז'ו חזר לעבודה, נחוש לשכוח את הפרק העגום של יניב. חשבתי שהוא טועה כשהוא לא מניח לעצמו זמן להתאבל על אובדן אהבה כל כך משמעותית בחייו, הם היו יחד כמעט שנתיים ויניב היה החבר הראשון שהוא ניהל איתו מערכת יחסים רצינית כל כך, נכון שהוא התברר בסופו של דבר כאפס פחדן ועלוב נפש, אבל בכל זאת, לצאת לחגוג במועדון פחות משבוע אחרי הפרידה?

"אתה לא נותן לעצמך זמן לעבד את האבל." אמרתי לז'וז'ו כשהצלחתי לתפוס את תשומת ליבו לרגע, משימה שנעשתה די קשה לאחרונה כי הוא כל הזמן דיבר בנייד שלו, או גלש בפייסבוק, או כתב עוד שנינות בטוויטר, או התכתב עם מישהו באטרף, או סתם עשה לייקים באינסטגרם. המיומנות שלו בהפעלת הסמרטפון החדיש שלו עוררה בי קנאה והתפעלות, וגרמה לי לחוש זקן ולא מעודכן. מי ידע שיש אתר שמאתר בשבילך הומואים על פי המרחק שלך מהם? כמעט נחנקתי כשראיתי גם אצל דניס את האפליקציה של גריינדר, וכמובן שמיד תבעתי הסברים. הוא צחק והסביר שזה סתם בצחוק, הוא רק ניסה לראות אם גם הוא יכול להוריד אפליקציה, וכמובן שלא עולה בדעתו להשתמש בה, אבל אם כבר מדברים על זה אז מה דעתי לצאת איתו ועם ז'וז'ו ועוד כמה חברים שלו לליין המסיבות החדש בתל אביב?

דעתי הייתה שזה רעיון אידיוטי ובזבוז של זמן וכסף, אבל נשמתי עמוק ואמרתי רק, "אתה לא חושב שעברנו כבר את הגיל לדברים האלה דניס?"

"לא." נעלב דניס, "אני ממש לא חושב ככה, אבל אם אתה מרגיש מבוגר ועייף מידי אז תישאר בבית, אני אלך עם ז'וז'ו והחברים שלו."

מובן שאחרי תשובה כזו הייתי חייב להגיד שבטח אני אבוא אתם ומי יודע אולי אני אפילו אהנה, כשהייתי צעיר יותר לא אהבתי מסיבות אבל מי יודע, אולי זה השתנה אצלי עם הגיל? ובכל זאת לא יכולתי ללכת סתם, בלי לקטר קצת קודם, "אני לא מבין מאיפה נולדו פתאום לז'וז'ו כל כך הרבה חברים." רטנתי במורת רוח, ודניס נחפז להסביר לי שתמיד היו לז'וז'ו המון חברים כי הוא בן אדם מאוד חברותי, אבל יניב הנבזה לא אהב אותם וז'וז'ו נאלץ להיפגש אתם רק בבתי קפה כי בבית הוא היה מחמיץ להם פנים ועושה לז'וז'ו פאדיחות, אבל עכשיו, אחרי שיניב הראה את פרצופו האמיתי ותודה לאל עף לז'וז'ו מהחיים הם חזרו ובגדול, והם מאוד נחמדים וחברותיים ויש להם טעם נהדר בבגדים, בעיקר לאריק החמוד שהוא סטייליסט ו... "אתה יודע מה זה סטייליסט?"

"כן, דניס, אני יודע מה זה סטייליסט." עניתי ביובש, "אריק זה האוחצ'ה המחומצנת הזו שהולך כל הזמן בסקיני ג'ינס וכל פעם שהוא מתכופף רואים שהוא לובש חוטיני ורוד של בחורות."

"הוא לא מחומצן, זה בלונד טבעי מודגש קצת עם גוונים, והוא לובש תחתונים של נשים כי אריק לא מוכן להיכנע לתכתיבים הנוקשים של מגדריות." השיב דניס בזעף, "ואני ממש מתפלא עליך אור, לא חשבתי שאתה כל כך שמרן, מה יש לך נגד הומואים נשיים?"

"כלום." אמרתי כי לא היה לי נעים להודות שהומואים נשיים שמדברים בלשון נקבה, לובשים בגדים הדוקים וצבעוניים ועושים הכל כדי שכולם, כולל סבתות חצי עיוורות, ידעו שהם הומואים, מעוררים בי אי נוחות ואפילו קצת סלידה. פעם הייתי מספר את זה לדניס בלי היסוס, אבל מאז שהוא נעשה חלק מהחבורה הצבעונית והעליזה של ז'וז'ו נאלצתי לחשוב פעמיים כל פעם שאמרתי לו משהו.

"קלקלתם לי את החבר." רטנתי כלפי ז'וז'ו כשנעלנו ערב אחד את החנות. דניס יצא קודם כדי לעשות קניות עם אריק וחנצ'וק ששמו האמיתי היה חנן. הוא שינה אותו לחן, אבל כונה בפי חבריו חנצ'וק. "פעם הוא היה לובש ג'ינס וטריקו נקי ובטוח שהוא בסדר גמור, אבל היום הוא חייב שהכל יהיה מעוצב וממותג ויקר רצח, ופתאום הוא צריך תספורת אצל מעצב שיער, סתם ספר כבר לא טוב לו, והוא מדבר על הורדת שערות מהגב בלייזר, ותפסתי אותו מנסה לסדר את הגבות עם פינצטה... הפכתם את הקווקזי שלי לאוחצ'ה." התמרמרתי תוך כדי חיוך כדי לרמוז שאני בעצם מתלוצץ ולא באמת כועס עליו, אם כי מצד שני...

החיוך המעושה שלי לא הטעה את ז'וז'ו, הוא הבין מיד שאני מתלונן ברצינות, "זה לא אני, זה אריק וחן שנדלקו עליו ואני מצטער להגיד לך שגם דניס... הוא כאילו חיכה כל החיים שמישהו יראה לו מה זה הומו אמיתי."

"סליחה," נעלבתי, והפעם כבר לא חייכתי, "ומה אני, עז? אני הומו ואני מבטיח לך שאני לגמרי אמיתי, הנה, תיגע." אחזתי בכף ידו ארוכת האצבעות והעדינה של ז'וז'ו והנחתי אותה על חזי, "מאה אחוז הומו אמיתי." הצהרתי.

"נו, די כבר מאמי." נאנח ז'וז'ו, "אל תתרגז ככה, אתה יודע למה התכוונתי." אמר ברוך, התקרב אלי והניח את ראשו על כתפי. כאילו פיתחו רצון משלהן נכרכו ידי סביב גופו הארוך והדק והצמידו אותו אלי. עמדנו ככה בחנות האפלולית, צמודים זה לזה, נושמים בשתיקה אחד את השני, ואז צפר מישהו ברחוב ולמרות שהתריס כבר היה מורד ואף אחד לא היה יכול לראות אותנו ניתקנו אחד מהשני ופנינו לצאת החוצה.

השינוי שחל בדניס היה הדרגתי, דבר הוליך לדבר, אבל מה שבהתחלה היה רק שינוי מרענן, שבירת שגרה חביבה, הפך לעניין של קבע. למסיבה הראשונה עוד הלכתי איתו ועם כל החבורה של ז'וז'ו, משלים בחוסר רצון עם הנסיעה הלילית לתל אביב, המחירים הרצחניים של הכניסה והשתייה, עשן הסיגריות והמוזיקה הרועשת. היה צפוף ומחניק ומאוחר מידי בלילה, אבל עשיתי כמיטב יכולתי ליהנות ואפילו רקדתי קצת, אומר לעצמי שלא נורא שאני יוצא לחגוג מידי פעם, והעיקר שז'וז'ו יתעודד קצת וירגיש פחות מסכן. חזרנו לפנות בוקר, מותשים, היה לי כאב ראש נוראי ולמחרת ישנתי כל היום, מזל שהייתה שבת, וחשבתי שזהו, מילאתי את חובתי וזה נגמר, אבל כמובן שטעיתי, זה רק התחיל.

דניס חגג כל סוף שבוע עם החברים של ז'וז'ו. הוא תמיד הזמין גם אותי, אבל השלים בקלות עם הסירוב שלי. מצד אחד לא כל כך אהבתי את זה שהוא מבלה בלעדי, אבל מצד שני הזכרתי לעצמי שבמשך השבוע אנחנו יחד כל הזמן ואולי זה רעיון טוב שניתן אחד לשני לנשום קצת לבד. הוא גילה באיחור של עשר שנים את עולם המסיבות והמועדונים ונהנה מכל רגע, זכותו, עדיף שאפרגן לו את הבילוי הזה ואנצל את הזמן לעבוד או לנוח. הרי זו לא אשמתו של דניס שעברתי את השלב הזה בחיים כשהייתי בן עשרים.

שלושה חודשים אחרי שיניב עזב החליטו החבר'ה לעשות שינוי ובמקום לנסוע כרגיל לתל אביב הם הלכו למסיבת טבע בגליל. חן קיבל הזמנות וגרר אחריו את כל החבורה, כולל את הבנות – שלוש נערות חמודות, צחקניות ושמנמנות שמשום מה העדיפו להסתובב עם הומואים ולא עם בחורים שהיו מסתכלים על החזה והתחת שלהן ולא של גברים אחרים. סירבתי ללכת ונשארתי לחכות להם בדירה של ז'וז'ו, שומר על פיקי שנהנה מאוד לשחק איתי במשיכות חבל ובנשיכות, הוא נשך ואני ננשכתי, הוא נהנה ואני קיללתי.

"טמבל אחד, אל תיתן לו לנשוך אותך." נכנס פתאום ז'וז'ו פנימה, "כל פעם שהוא נושך תצעק וככה הוא ידע שלא נעים לך ויפסיק."

"עכשיו אתה אומר לי." בחנתי בדאגה את ידי השרוטות, "מה אתה עושה פה בכלל? לא היית אמור לחגוג בחיק הטבע?"

"כן, אבל גיליתי שגם יניב מגיע והחלטתי לחתוך הביתה."

"איך לחתוך, ואיך גילית?"

"ראיתי בפייסבוק של יניב שגם הוא מגיע וכן, אני יודע שאני דביל שאני ממשיך לעקוב אחריו בפייסוש, אבל קשה לי להתאפק."

"ולמה קשה לך להיפגש איתו? בין כה וכה במסיבה לא תהיו לבד, אז מה הבעיה?"

"הבעיה שיש לו חבר חדש ויש גבול למה שאני יכול לסבול, ברגע שראיתי שהוא מגיע עם חבר ביקשתי מהנהג מונית להוריד אותי בצומת סומך ועשיתי אחורה פנה, מזל שתפסתי מונית לחיפה שהסכימה להוריד אותי בצ'ק פוסט ומשם עליתי על קו לילה של המטרונית והגעתי הביתה, אתה חושב שעשיתי שטות, שהייתי צריך ללכת בכל זאת?"

"לא יודע ז'וז'ו, אני לא מבין בדברים האלה, ואני ממש לא מבין למה אתה צריך לרוץ ממסיבה למסיבה ולבזבז זמן וכסף במועדונים, מילא הכסף, הוא בא והולך, אבל לא חבל על האוזניים והכבד שלך?"

ז'וז'ו חייך חיוך נבוך קצת, התיישב לצידי וחלץ את נעליו בלי לפתוח את השרוכים קודם, "אני לא שותה כל כך הרבה." מחה.

"נכון, אבל שמתי לב שהתחלת לעשן סיגריות מגולגלות ולא הייתי אומר כלום, אבל משום מה יש לסיגריות שלך ריח מאוד משונה, ולפני שתגיד שאני כבד וזקן ולא מבין כלום אז..."

"די, די, שתוק כבר." גנח ז'וז'ו, לפת את עורפי בכף ידו הדקה והקרירה ונישק אותי בחוזקה על פי.

קפאתי, נדהם, ולרגע הנחתי לו לנשק אותי ואז התנערתי וקמתי, הודף אותו מעלי, "לא, תפסיק עם זה יוסף." אמרתי בקול תקיף, "זה רעיון גרוע, אתה מסטול ואתה עושה שטויות."

"למה זה רעיון גרוע?" חייך ז'וז'ו חיוך מתגרה, ושילב בשאננות את ידיו על עורפו, מביט בי מלמטה למעלה, נראה משועשע משהו, "לדעתי זה רעיון מעולה, רציתי לנשק אותך מהרגע שראיתי אותך."

"למרות שהיית אז עם יניב?"

"מה אני יכול לעשות?" פרש ז'וז'ו את ידיו במחוות אין אונים חיננית, "זה מה שהרגשתי, אבל לא עשיתי עם זה כלום."

"טוב מאוד, ואני חושב שאתה צריך להמשיך ככה." המשכתי להטיף לו מוסר, מרגיש מטופש ומנופח, אבל משום מה לא ממש מסוגל להפסיק.

"מה שתגיד." נעמד ז'וז'ו על רגליו, התנודד מעט ונאחז קלות בכתפי, "בוא, אני אלווה אותך למכונית שלך, אני מתנצל אם הבכתי אותך, מאז שנפרדתי מיניב אני קצת... קצת מעורער. אם תרצה אני אתפטר כדי שלא תצטרך לראות אותי יותר."

"אל תהיה טמבל," נזפתי בו, "אני ממש לא רוצה לוותר עליך בחנות, ואני מקווה שנמשיך להיות גם חברים, רק תזכור שיש לי חבר ותכבד את זה בבקשה."

"צודק, אני מכבד את זה שיש לך חבר בוס, ואני מציע לך לעשות שיחת ריענון קטנה עם החבר שלך ולהזכיר גם לו שיש לו חבר כי נראה לי שבזמן האחרון הוא קצת שכח את זה."


 

נכתב על ידי , 13/9/2016 22:51  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-16/9/2016 08:01
 



5. עשינו עסק


דניס לא אהב את ז'וז'ו והתקשה להסתיר את העובדה המצערת הזו וחמור מכך הוא גם התקשה מאוד להסביר מה יש לו נגד התוספת החדשה לעסק.

"אבל מה יש לך נגדו?" התפלאתי, "הוא ממש מוכשר, אף פעם לא ראיתי איש מכירות כל כך טוב כמוהו, והוא גם הביא לנו המון קליינטים חדשים לעסק. כל האחיות ובנות הדודות שלו והחברות שלהן, וכל החברים הנחמדים שלו שמעריצים את הרהיטים שלנו ואת הרעיונות שלי, הוא שווה כל גרוש מהמשכורת שלו."

"ומה עם הבונוסים, למה אתה משלם לו בונוס כל כך גבוה?"

"כי זה מה שמקובל בעסק הזה, מי שמביא קליינטים מקבל בונוס, מאז שז'וז'ו הגיע העסק פשוט פורח, לא האמנתי שנצליח כל כך ישר על ההתחלה, וחוץ מזה הוא בחור ממש נחמד וגם נראה מעולה, למה אתה עושה לו פרצופים חמוצים כאלה כל הזמן? זה נעשה ממש מביך."

"אז למה שלא תזדיין איתו כבר אם הוא כל כך חמוד וחכם ומוכשר ונהדר?? צעק דניס בתסכול.

"אני לא מאמין, אתה פשוט מקנא." הוכחתי אותו בצדקנות, "מה יש לך לקנא בילד הנחמד הזה שאגב יש לו חבר שהוא אוהב מכל הלב?"

דניס הסב את מבטו בזעף ומלמל משהו לא ברור. "מה אמרת, לא הבנתי?"

"אמרתי שהוא מעצבן אותי כי הוא מצחיק אותך, אתם כל הזמן צוחקים יחד וזה מעצבן, למה איתי אתה לא צוחק אף פעם?"

הקנאה והעלבון בקולו היו כל כך גלויים וחשופים עד שהמילים פשוט נעתקו מפי. בבת אחת נשטפתי בושה וצער, אם הייתי יכול הייתי בועט בעצמי, "דניס, בוא הנה," פשטתי אליו את זרועותיי וחיבקתי אותו, "אני צוחק עם ז'וז'ו כי לא אכפת לי מה הוא יחשוב עלי, איתו אני מרשה לעצמי להיות שטותניק ולקשקש סתם, אבל אתך... אתה יותר מידי חשוב לי, אני פוחד שתחשוב שאני טיפש ולכן... נו, די, בוא תחבק אותי, אני צריך להרגיש שאתה אוהב אותי."

דניס מחץ אותי אליו בחיבוק עז ומלמל מילות אהבה בשפה שלא הבנתי, נישק את צווארי ופטמותיי, הפך אותי על בטני וחדר אלי באנחה, נושך קלות את כתפיי, מכאיב לי מעט בעדינות, וממתין עד שאגמור לפני שבא על סיפוקו.

הסקס היה טוב והלך והשתפר ככל שהאינטימיות בינינו התעמקה, אבל הסירוב העקשני של דניס לצאת מהארון העיקה על הזוגיות הצעירה והשבירה שלנו. היינו בני זוג אוהבים רק בבית, ברגע שיצאנו צמחה ביני לבינו חומת הפרדה שהוא הקפיד עליה אפילו כשהיינו בחנות רק עם ז'וז'ו. דניס כל כך הקפיד עד שאפילו לז'וז'ו הנבון ודק ההבחנה לקח כמה ימים להבין שבעלי הבית שלו הם לא רק שותפים לעסקים.

"תגיד, מה קורה בינך ובין דניס, הכל בסדר?" חקר אותי בוקר אחד.

משכתי בכתפיי, הייתי טעון ועצבני כי דניס סירב בתוקף לצאת איתי לסוף שבוע ארוך באיטליה, השתוקקתי לבקר אצל מולי ולואיג'י, לסייר בגלריות ובחנויות, להתרענן קצת, לעשות קניות ולנוח מהלחץ, אבל דניס התעקש שיש לבת דודה שלו מסיבת אירוסין והוא חייב להיות שם, ולא רק שלא הזמין אותי (לא שהייתי בא) אלא גם הציע שאסע בלעדיו.

"אז בשביל מה אנחנו זוג?" התפרצתי בכעס שכבשתי יותר מידי זמן, "רק כדי לעבוד יחד ולהזדיין מידי פעם? מה זה שווה אם אני צריך לנסוע לבד כמו איזה מסכן?"

"למה מסכן? גם אני אהיה לבד ואני בכלל לא מרגיש מסכן, איטליה לא מעניינת אותי ואין לי שום חשק להכיר את האקס שלך והחבר שלו, ובטח שלא מתחשק לי להיגרר אחריכם רק כדי שתוכל להשוויץ בפני מולי שגם אתה המשכת הלאה וגם לך יש חבר."

"אתה מקשקש שטויות, וזה בכלל לא ככה!" צרחתי, נעלב וכועס מאוד, ורק אחרי שהתקררתי קצת עלה בדעתי שאני כועס כל כך כי יש משהו מהאמת בדבריו של דניס.

ז'וז'ו הבחין מיד במתח ששרר בין שנינו ובתבונה רבה בחר לשאול אותי ולא אותו, והקפיד לעשות זאת כשדניס יצא לאכול צהריים. הוא אמנם הזמין אותי להצטרף, אבל סירבתי בטענה שאני לא רעב.

"רבנו קצת הבוקר." הודיתי בפני ז'וז'ו, וקיבלתי בתודה את הכריך המושקע שהוא הגיש לי בחביבות בטענה שהוא חייב להוריד במשקל כי הוא נעשה ממש שמן לאחרונה, שקר מוחלט כמובן, הוא היה חטוב ודק גזרה כמו תמיד.

"תסלח לי אם אני טועה ומדבר שטויות, אבל תמיד הייתה לי הרגשה שאתם לא רק שותפים לעסקים אלא קצת יותר מזה."

"אנחנו גרים יחד." הודיתי, ודי נהניתי לראות את עיניו של ז'וז'ו מתרחבות בתדהמה, "דניס סימנטוב הקווקזי גר עם גבר? איך הוא מסביר את זה למשפחה שלו?"

"אין לי מושג, אני לא מכיר אותם, אבל עד כמה שהבנתי הוא אמר להם שהוא שוכר אצלי חדר."

"וזה לא נכון, אתם כאילו... הוא באמת ישן אתך?" לטש בי ז'וז'ו מבט נדהם.

הנהנתי, לא ממש מבין למה זה מדהים כל כך, "נכון שהמשפחה שלו קצת מיושנת אבל..."

"מה קצת מיושנת," נכנס ז'וז'ו לדברי בהתרגשות, "הם קווקזים אור, אתה לא יודע מה זה קווקזים? האמת, אני לא מבין איך קווקזי בגילו של דניס עוד לא נשוי, אתה בטוח שהוא לא נשוי?"

"הוא גרוש." הסברתי בקצרה.

"ואשתו גם קווקזית?" התפלא ז'וז'ו

"אהה... נדמה לי שלא, אם אני לא טועה הוא ציין פעם שהיא רוסיה ממוסקבה אם אני לא טועה, מה זה משנה?"

"לכל אחד אחר זה לא משנה, אבל לקווקזים זה עניין עקרוני, בחורה קווקזית לא מתגרשת, אין אצלם דבר כזה, גם אם הבעל מרביץ לה ואונס אותה, או להפך, לא נוגע בה והיא נשארת בתולה בלי ילדים גם אחרי עשרים שנות נישואים היא לא מתגרשת, ובטח שלא הולכת לייעוץ פסיכולוגי או משהו כזה, אין אצלם כזה דבר."

"אתה לא מגזים קצת," ניסיתי למתן את סערת רוחו, "יכול להיות שהם היו כאלה בהתחלה, כשהם רק עלו לארץ, אבל כיום? אני בטוח שהצעירים כבר פחות שמרנים."

"אולי," פקפק ז'וז'ו, "יכול להיות שבארץ הם מנסים להיות קצת יותר מודרניים, אבל אצלם המשפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם, ומה שהמבוגרים קובעים זה חוק. אני מתפלא שהוריו הסכימו שהוא יתחתן עם רוסיה."

"האמת שאין לו כל כך הורים, אבא מת ואימא לא ממש מתפקדת, הוא גר אצל הדודים ו... דניס המסכן, אני משגע אותו לנסוע איתי לסוף שבוע באיטליה ולא מבין למה הוא חייב ללכת למסיבת אירוסים של הבת דודה שלו, תגיד, איך אתה יודע כל כך הרבה על קווקזים?"

"גדלתי אתם." השיב ז'וז'ו בפשטות, "יש המון קווקזים בקריות וכמעט כל השכנים שלנו קווקזים, הם אנשים נהדרים, באמת, אנשים טובים והגונים, יהודים מסורתיים עם המון כבוד לדת, המשפחה אצלם זה מעל הכל, ומילה אצלם זה מילה, והכבוד שלהם מאוד חשוב להם, מוכנים להרוג בשביל כבוד, ברגע שאתה מבין את זה ומקפיד לא לזלזל בהם אתה מסודר, חבל רק שהם כאלה עתיקים, לא מודרניים, לא מבינים שהזמנים השתנו ושכיום עושים דברים אחרת. אי אפשר להסביר להם דברים כמו פמיניזם או הומואים, הם פשוט לא קולטים את זה."

"אפשר לחשוב שאצל מרוקאים מחזיקים כל כך מהומואים." גיחכתי.

"לא." הודה ז'וז'ו בפנים קודרות, "האמת, אצל אף עדה, לא חשוב מאיזה מקום, ואני די בטוח שזה ככה גם באירופה ובאמריקה, אף אחד לא שמח יותר מידי כשהבן שלו יוצא מהארון, אבל אחרי השוק הראשוני רובם מתגברים וממשיכים הלאה, אפילו אצל יניב שהוא אשכנזי מקורי מבטן ומלידה ההורים נכנסו להלם ולמרות שהם משכילים ומודרניים והכל הם ניסו לשכנע אותו ללכת לפסיכולוג כדי להתרפא מזה."

"נו, והוא הלך?" הסתקרנתי, מבחין איך פניו של ז'וז'ו קורנות משמחה כשהוא מדבר על בן זוגו, הוא פשוט העריץ את יניב שהיה בחור שרירי, בהיר ונאה, אבל עלי עשה רושם של קצת שחצן ומתנשא, אם כי למען ההגינות עלי להודות שלא ממש הכרתי אותו.

"בטח שלא, השתגעת? אין מצב, הוא אמר לאימא שלו שאם יש לה בעיה עם ההומואיות שלו שהיא תלך לפסיכולוג, לו אין שום בעיה." חשבתי שההערה המחוצפת הזו נשמעה מאוד אופיינית ליניב המלא מעצמו, אבל שמרתי את דעתי לעצמי ושאלתי את מומחה הבית שלנו לענייני קווקזים מה לדעתו אני צריך לעשות.

"להפסיק ללחוץ עליו." השיב ז'וז'ו מיד, "בזוגיות חייבים להתפשר, אתה אוהב אותו, טוב לך איתו, הוא מוכן לגור אתך ולעבוד אתך, יש כאלה שגם את זה אין להם. נכון שמבאס שהוא בארון מבחינת המשפחה שלו, אבל זה שהוא בכלל מרשה לעצמו לחיות כמו הומו למרות הרקע שלו זה כבר המון, ואולי עם הזמן כשהוא יצבור קצת יותר ביטחון... יש לו מספיק לחץ בחיים, תהיה סבלני ותן לו להרגיש נוח אתך כי ברגע שמנסים לשנות את הבן זוג זה תמיד נגמר רע."

"ומה אתך ועם יניב, במה אתה מתפשר?" שאלתי בחיוך, בטוח שהוא יתרברב שיניב מושלם ושאין אצלם שום צורך בפשרות, אבל ז'וז'ו שוב הפתיע והודה שאם זה היה תלוי בו הם היו עוברים לגור בתל אביב, אבל יניב מסרב כי הוא לא אוהב את תל אביב היקרה והצפופה וטוב לו בקריות, בדירה שלהם שיש בה גם חצר נחמדה, והוא אוהב את העבודה שלו כמדריך כושר ומורה להתעמלות, ומה שהכי נפלא, נדלקו פניו של ז'וז'ו בהתרגשות, כתמורה לכך שז'וז'ו מוותר על מגורים בתל אביב יניב הסכים שהם יאמצו כלב.

"כלב?" התפלאתי, "בשביל מה לך כלב? מה אתה צריך כלב פתאום?"

"לא צריך, רוצה." תיקן אותי ז'וז'ו, והסביר שכל חייו השתוקק לגדל כלב, אבל אימו פוחדת מכלבים, וחוץ מזה הם גרו שישה ילדים והורים וסבתא בדירה אחת לא גדולה, ואיפה הם היו יכולים להכניס כלב? אבל עכשיו, כשהוא הגיע סוף סוף למנוחה ולנחלה ויש לו דירה מרווחת עם חצר ובן זוג יציב ואוהב הוא יכול להגשים את חלומו ולגדל כלב.

"אתה מתכוון לקנות כלב גזעי או לאמץ מצער בעלי חיים?" שאל דניס שנכנס פתאום עם חמגשית ריחנית שהגיש לי כמחוות פיוס, "חשבתי שאולי בכל זאת תהיה רעב אז..." חייך אלי בביישנות נבוכה.

"תודה דניס, ממש יפה מצידך." חייכתי חזר, ואכלתי בהנאה את השניצל והסלט, מניח לז'וז'ו לחסל את הצ'יפס והחומס שנארזו בנפרד.

"יניב רצה שנקנה כלב גזעי, איזה פיטבול או משהו, אבל לא הסכמתי בשום פנים ואופן, אני רוצה לאמץ כלב שצריך בית, יש המון כאלה וממש לא משנה לי שהוא לא יהיה גזעי, העיקר שיהיה לי חיבור איתו."

"איך תדע שיש לך חיבור איתו?" התבדחה דעתי.

"ברגע שאני אראה אותו אני אדע." הכריז ז'וז'ו בביטחון מופלא, ואז נכנסו לחנות כמה נשים לא צעירות וקצת הססניות, והוא ניגב בזריזות את פיו וידיו והפליג לעומתן, שופע קסם אישי וחביבות בדרכו לעשות עוד מכירה מוצלחת.

עוד באותו יום התפייסתי עם דניס והחלטנו שנדחה את הטיול לאירופה לאחרי החגים, ואולי נהפוך אותו לטיול ארוך קצת יותר, למה לא בעצם, ז'וז'ו יסתדר לבד כמה ימים.



 

כמה ימים אחר כך הראה לנו ז'וז'ו בגאווה את הכלב שבחר. "הוא בורדר קולי." גילה לנו, "הוא לא גזעי ובצער בעלי חיים אמרו שהם חושבים שהוא מעורב עם לברדור. ברגע שראיתי את הפרצוף המתוק הזה התאהבתי, נכון שהוא מדהים?"

"הוא חמוד מאוד." נאלצתי להסכים, למרות שבעיקרון אני לא ממש בן אדם של כלבים, האמת שאני קצת פוחד מהם, אבל הגור השחור לבן היה כל כך מתוק וז'וז'ו היה כל כך נרגש... ובכל זאת ניהלתי חנות רהיטים ולא כלבייה. "תראה ז'וז'ו, אני ממש שמח בשבילך, אבל זה לא כל כך לעניין שתביא כלב לחנות, אתה אמור למכור רהיטים ולא..." מעולם לא השלמתי את המשפט הזה כי דניס שנכנס אחרי ראה את הכלב ופשוט נגנב. אף פעם לא הייתי מעלה בדעתי שהבחור הרציני והשתקן הזה מסוגל להשתטות ככה בגלל כלב שאפילו לא היה גזעי. הוא ליטף אותו ושיחק איתו, והשתעשע איתו עם חבל וכדור, ולא הפסיק לדבר איתו בשפה הקווקזית המוזרה הזו שנשמעה קצת כמו רוסית וקצת כמו אני לא יודע מה.

בינתיים הסביר לי ז'וז'ו שהוא כמובן לא מעלה בדעתו להביא את הכלב לעבודה, אבל דווקא היום יניב היה חייב לנסוע לכמה ימים, והוא חשש להשאיר את הגור לבד כדי שלא יפתח חרדת נטישה ולכן... "מחר יניב חוזר והוא ישגיח עליו בבוקר ואני אחרי הצהריים."

"הגור הזה הוא כמעט כמו תינוק." הצטחקתי, וקיבלתי הרצאה מעייפת על תקופת הגורות של כלבים שהיא קצרה מאוד יחסית לבני אדם, ומאוד מאוד משמעותית וקובעת בשביל כלב, וחשוב להתייחס אליו כמו שצריך בגיל הקריטי הזה כדי שיהפוך לכלב בוגר וחכם ורגוע.

"אם דניס ימשיך להשתגע ככה סביבו הוא בטח יצטרך פסיכולוג כלבים בעתיד." ניבאתי בבדיחות הדעת, ושנינו צחקנו, נהנים מתעלולי הגור החמוד שז'וז'ו החליט לקרוא לו פיקי.

בסופו של דבר פיקי התעייף ונרדם בתוך הסלסלה המרופדת שלו, ויכולנו להמשיך לעבוד כרגיל.

במשך כל סוף השבוע שבא אחרי הביקור של פיקי בחנות דניס סיפר לי כמה הוא אוהב כלבים ואיזה נהדר זה יהיה אם גם לנו יהיה כלב. ניסיתי להישאר בוגר ורגוע ולהסביר לו בסבלנות שאין מקום לכלב בדירה המעוצבת והמטופחת שלי, ושאני מוכן לשקול לגדל חתול אבל רק בתנאי ש...

דניס אמר בפסקנות שגידול חתולים זה עסק לנשים ולהומואים, ושאולי הגיע הזמן שנעבור לדירת קרקע עם חצר כמו זו של יניב וז'וז'ו ואז...

הרעיון ממש לא מצא חן בעיני, ובמקום לנוח ולבלות בסוף השבוע בזבזנו את הזמן על ויכוחים מטופשים, והגענו לעבודה ביום ראשון קודרים ומצוברחים רק כדי לגלות שז'וז'ו לא הגיע ראשון כדרכו.

התקשרתי אליו, קצת מודאג, הוא היה דייקן מאוד ומעולם לא החמיץ יום עבודה ולהפתעתי הוא לא ענה לנייד שלו, אבל אחרי כמה דקות הגיע ממנו מסרון - אני חולה ואני לא יכול לבוא לעבודה היום.

חשבתי שזה מוזר שהוא לא מדבר איתי ורק מסמס, אבל אולי הוא צרוד מאוד ולא מסוגל לדבר חשבתי לעצמי, ושלחתי לו חזרה מסרון - תהיה בריא.

בסוף יום העבודה התקשרתי אליו שוב והטלפון שלו היה מנותק. "זה לא מוצא חן בעיני." אמרתי לדניס.

"אולי הוא ישן?" הציע דניס.

"אז למה החבר שלו לא עונה במקומו? לא יודע, משהו פה לא מוצא חן בעיני." פסקתי והצעתי לדניס שנקפוץ לבקר את ז'וז'ו.

אף פעם לא ביקרנו אצל ז'וז'ו ויניב, אבל תודות לוויז הגענו בלי בעיות, מגלים שהוא באמת גר, כמו שסיפר לנו, ביחידת דיור נחמדה מאוד מתחת לווילה גדולה בצבע וורוד שבעליה שהו רוב הזמן בחו"ל. ירדנו במדרגות לדירה שלו, שומעים כל הזמן כלב מייבב בקול דקיק, וגילינו למרבה ההפתעה שהדלת פתוחה ופיקי המסכן עומד בסלון ונובח על ז'וז'ו ששכב על הספה ובהה בתקרה בעיניים עצומות, דמעות זולגות על פניו.

דניס נחפז להרים את הכלבון ולקח אותו למטבח שם נתן לו לשתות והאכיל אותו בעוד אני מנסה להרגיע את ז'וז'ו ולברר מה הבעיה.

"יניב עזב אותי ואני רוצה למות." הסביר ז'וז'ו בפשטות, התהפך על בטנו, כבש את פניו בכרית והתייפח כאילו ליבו נשבר בקרבו. 

נכתב על ידי , 11/9/2016 17:26  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-11/9/2016 21:58
 



לדף הבא
דפים:  

115,150
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ