לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


סיפורים על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 10

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2016

17. חולם בוורוד


אתיקה מקצועית

בדרך לשיחת הסיכום עם פינקי עשיתי עיקוף קטן כדי לזרוק את שקית הזבל. יצאתי מהמכונית עם השקית המצחינה וגיליתי לתדהמתי את צ'יקו, שהשארתי רק לפני דקות מספר מנמנם לו בחצר, רץ אלי בשמחה רבה ומזנק ישר למכונית. "איך הצלחת לברוח מהחצר, שובב אחד?" שאלתי, מנסה להישמע כועס. התקשיתי בכך כי צ'יקו נראה כל כך מרוצה מעצמו ושמח להיות איתי עד שהיה לי קשה לנזוף בו. אני אקח אותו הביתה והפעם אנעל אותו בפנים כדי שלא יברח שוב החלטתי, והצצתי בשעוני שהראה לי שאם אעשה זאת אאחר לפגישה. למרבה הצער אני סובל ממין פגם נפשי מוזר - אני לא מסוגל לאחר. אני ממש שונא להגיע באיחור לפגישות שקובעים לי. אפילו לאירועים כמו חתונות וכדומה אני מגיע בדיוק בזמן שמצוין על ההזמנה, ותמיד מחכה כמו דביל עד שכל השאר יגיעו. בזמנו התכונה הארורה הזאת גרמה להרבה מריבות ביני לאורית ז"ל שאיחרה חופשי בלי שום היסוס, וגם כשרצתה מאוד לדייק לא הצליחה אף פעם להגיע בזמן לאף פגישה. אפילו לחתונה שלנו היא איחרה, מה שגרם לי לעמוד מתחת לחופה כועס ונרגן מאוד ובעצם די מתחרט על כל העסק. למזלה הרב שחיתן אותנו איחר עוד יותר ממנה, אחרת אין לי מושג אם הייתי מתחתן בכלל. רק אני הגעתי כמובן בזמן, ועמדתי כמו טיפש לקבל לבד את פני האורחים שגם הם איחרו כמובן.

הבטתי בצ'יקו שהשתרע שמח וטוב לב על המושב האחורי וחייך אלי, נקרע בין החשש שלי לאחר, ובין החשש להגיע לפגישה עם כלב. ידעתי ששני הדברים כאחד - גם איחור וגם כלב הם מאוד לא רצויים כשמדובר בפגישה עם פסיכולוג. בסופו של דבר החלטתי שאחנה בצל ואשאיר את צ'יקו במכונית. מזג האוויר לא היה חם במיוחד ואם אשאיר את הרדיו דולק וחלון פתוח קצת הוא יהיה בסדר גמור חשבתי, אבל ברגע שהחניתי את מכוניתי מול המשרד של פינקי ופתחתי את הדלת צ'יקו זינק החוצה, ושנייה אחר כך פינקי הגיע גם כן, והחנה את מכוניתו לידי. "זה צ'יקו?" שאל בהתלהבות, וצ'יקו שזיהה מיד שעומד לפניו חובב כלבים מושבע, (כלבים יודעים תמיד מי אוהב אותם ומי פוחד מהם או מתעב אותם), נחפז להתחנף אליו, לכשכש אליו בזנבו ולדרוש ליטופים ומחמאות שפינקי העתיר עליו ברצון.

ניסיתי להתנצל ולהסביר למה אני מגיע עם כלב, אבל לא היה בכך צורך. פינקי היה מאושר להכיר את צ'יקו ששמח מאוד להתלוות אלינו למשרד, שם קיבל עוגיות סובין חומות שנראו כמו חטיף לכלבים וקערת מים, ורבץ לו בין שנינו, מחייך ומרוצה.

"לא ידעתי שאתה חובב כלבים, וממתי אתה אוכל עוגיות כאלה?" נגסתי באחת העוגיות שנראתה בריאה מאוד, וכמו רוב המאכלים הבריאותיים האלה היה לה טעם איום.

"אני בדיאטה," הסביר פינקי, "וגם התחלתי ללכת לחדר כושר, הורדתי כבר חמש ק"ג, מה, לא רואים?"

"כן, בטח, רואים." שיקרתי, כי האמת שמעולם לא הקדשתי תשומת לב לגזרתו של הפסיכולוג שלי. חיבבתי אותו מאוד בזכות חוש ההומור שלו, וחיוכו הנעים וכיבדתי מאוד את תבונתו וכושר האבחנה הדק שלו. רכשתי לו הערכה וחיבה, אבל אף פעם לא עלה בדעתי לראות בו גבר בשר ודם שיש לו קיום מחוץ למשרדו. הייתי די מופתע לגלות שהוא נאבק בעודף משקל, מטייל בשבתות או מחבב כלבים, איכשהו לא קלטתי שיש לו חיים כשהוא לא יושב לצידי על כורסתו המיושנת וחושב עלי ועל הבעיות שלי.

"אני שמח מאוד שהצעת שתפסיק להיות מטופל שלי," גילה לי פינקי, "האמת שכבר לפני חודש תכננתי להגיד לך שלדעתי אתה צריך לעבור למטפל אחר, חיכיתי כי התלבטתי איך להעלות את הנושא."

"מה, באמת?" נדהמתי, "אבל למה, מה עשיתי?" נפגעתי.

"לא עשית כלום," נחפז פינקי להרגיע, "הבעיה שאני פשוט... זה לא אתה, זה אני."

"נו, באמת, איזה מין הסבר דפוק זה?" נעלבתי, "זה סתם קשקוש, למה שלא תגיד ישר למה אתה רוצה להיפטר ממני?"

"אני לא רוצה להיפטר ממך, זו בדיוק הבעיה, וחוץ מזה אילן, אם אתה זוכר, אתה הצעת את זה עוד לפני, אתה לא זוכר שאמרת עוד אתמול כשדיברנו על הטיול ש..."

"כן אני זוכר, אבל זה היה בגלל שהילדים שלי כבר יודעים עלי, ויותר אני לא זקוק לטיפול נפשי, ובין כה וכה די נמאס לי מכל העסק המתיש הזה."

"אני מבין," התרווח פינקי בכורסתו, "ואולי אתה צודק," הוסיף מהורהר, "אבל בכל מקרה, תחליט מה שתחליט בנוגע להמשך הטיפול, אני לא יכול לטפל בך יותר."

"כן, אמרת את זה כבר," ציינתי, "אבל לא הסברת למה."

"מפני ש... מפני ש..." פינקי נע בחוסר נוחות בכורסא, גמגם והמהם, מבטאו הזר נעשה חזק יותר ככל שמבוכתו התגברה, ולבסוף הצליח איכשהו לפלוט שהוא התחיל לפתח כלפי רגשות ולכן...

"רגשות?" קטעתי אותו, קצת בתוקפנות אני חושש, "איזה רגשות?"

פינקי קם, נסער מאוד פתאום, "איזה רגשות אתה חושב?" נזף בי, "באמת אילן, אתה כזה אטום לפעמים." צעק עלי בכעס פתאומי. צ'יקו שחש בשינוי האווירה בחדר קם גם הוא והתחיל לנבוח על פינקי שצנח שוב לכורסתו, מבויש ונבוך, וליטף אותו, מבקש ממנו סליחה בספרדית גועשת, בכל אופן זה מה שנדמה לי שהוא עשה, הספרדית שלי קלושה עד לא קיימת, אבל היה לי רושם שהוא מתבייש על התפרצותו ומתנצל, אבל למה בפני הכלב ולא בפני ולמה בספרדית?

"למה אתה מדבר עם הכלב ולא איתי? ולמה בספרדית? אני לא מבין כלום." התרגזתי עליו.

פינקי הרים אלי מבט אומלל, "כי אני מתבייש." הסביר, הפעם בעברית, "אני פסיכולוג כבר כמעט עשרים שנה, ואני מתמחה בטיפול בהומואים, ופעם ראשונה שדבר כזה קורה לי."

"איזה דבר?" המשכתי להיות אטום.

פינקי נשמט לאחור בכורסה, מחווה בידיו תנועת אין אונים, "לא מספיק שהתאהבתי במטופל שלי הוא חייב להיות דביל מושלם." אמר בעייפות, ועצם את עיניו בהבעת ייאוש.

"אה... וואלה? לזה התכוונת?" קלטתי סוף סוף על מה הוא מדבר, "אני באמת דביל, אבל פינקי בחייך," רכנתי אליו ואחזתי בברכו, מטלטל אותה קלות, "נו, די, צא מזה, זאת לא אהבה, זה סתם קראש זמני שיעבור לך עוד מעט." ניסיתי לעודד אותו.

פינקי פקח את עיניו והביט בי במבט חודר, ורק אז הבחנתי בזעזוע באדם האמיתי שהוא החביא מאחורי המסכה של המטפל החביב שלי, נעלם הפסיכולוג המכיל והסבלני וצץ גבר לטיני טמפרמנטי, לוהט וסוער, אמנם טיפה שמנמן וממש לא מסוקס, וגם לא צעיר, אבל חרמן ומלא תשוקה שהוא הפנה אלי, ומתי קרה לי לאחרונה דבר מסעיר ומשמח כזה? מתי פגשתי גבר שרצה בי בכל ליבו ובכל מאודו? אף פעם בעצם, אלא אם כן נביא בחשבון את חלומותיי הוורודים ואת אורית ז"ל שלפחות בהתחלה באמת אהבה אותי ורצתה אותי, כל כך רצתה עד שהצליחה להשכיח ממני שאני בעצם מעדיף גברים.

"אילן יקירי," אמר פינקי לאט ובסבלנות שרק הדגישה את סערת הרגשות שהשתוללה בתוכו, סערת רגשות עזה שאני, למרבה התדהמה, גרמתי לה בעצם נוכחותי. (היה לי קשה להתגבר על השמחה והעונג שגרם לי הפלא הלא צפוי הזה), "אני כבר בן ארבעים וחמש, עוד מעט שש, ולאנשים בגילי כבר אין יותר קראשים, אני מאוהב בך." הצהיר בהדרת כבוד, "ועכשיו, אחרי שגמרתי לרסק ולהרוס לגמרי את האתיקה המקצועית שלי, ולרמוס את מעט הכבוד העצמי שנשאר לי תרשה לי להיפרד ממך לשלום ולאחל לך טיול נעים מחר, ושיהיה לך בהצלחה בהמשך חייך בעתיד." הושיט לי יד ללחיצה מנומסת, רשמית עד גיחוך.

"נו, מי אטום ודביל עכשיו?" אחזתי בידו המושטת, ואחר כך בשנייה, ומשכתי אותו אלי לחיבוק, ואחר כך לנשיקה, ומשם זרמנו כבר לספה הקשה שהייתה דחוקה בפינת המשרד, והמשכנו לרמוס עד דק את האתיקה המקצועית שלו, ואיזה מזל שצ'יקו נמנם לו בפינה כי אחרת מי יודע מה היה קורה לה, אם כי עד שקמנו מהספה, פרועים ומתנשמים, כבר לא נשאר ממנה הרבה.

נכתב על ידי , 25/6/2016 09:03  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אוהב חורף ב-26/6/2016 20:44
 



16. חולם בוורוד


אחר כך נראה

פתחתי לי דף פייסבוק, מסגיר מעט מאוד פרטים על עצמי, ותוך כדי כך החלטתי שאני מקבל את ההזמנה של אלי ואסף ויוצא לטיול עם הקבוצה הצפונית. במקום תמונה של עצמי הכנסתי את התמונה של צ'יקו ואגב כך החלטתי לקחת אותו איתי לטיול. על פי הדף של הקבוצה הצפונית שהסתפחתי אליה הם קיבלו בברכה כלבים, וצ'יקו שאהב לטייל צבר לאחרונה עודף מרץ. לא יזיק לו לשבור את השגרה המשעממת, לראות נופים חדשים, להתרוצץ קצת ולהכיר כלבים ואנשים חדשים. נשארה רק השאלה העדינה, ובעיקר המפחידה, האם להציע לילדים לבוא איתי?

למה מפחידה? כי אמנם מצד אחד אני די בטוח שהם יסרבו, אבל מה אם לא? בהחלט עלול להיות ששניהם, או לפחות אחד מהם, לא עשה תכניות לשבת והם יחליטו לעשות מחווה לאבא ולטייל איתו ואז הם יפגשו בקבוצת הגאווה הצפונית ויבינו ש... מצד שני, נניח שהם כן ירצו לטייל איתי, וניפגש עם חברי הקבוצה ונטייל אתם, איך הם ידעו שכולם שם הומואים ולסביות? הרי הם לא ילכו עם דגל גאווה מתנופף, או שאולי כן? מאין לי לדעת? ובכל מקרה איך אני אוכל לבלות וליהנות מהטיול אם כל הזמן אהיה במתח ואחשוש שמישהו יוציא אותי בטעות מהארון? למה אין קבוצת ארוניסטים צפונית? שאלה טיפשית, עדיף שתשאל את עצמך למה אתה לא מפסיק להיות ארוניסט בזוי ופשוט מספר את האמת?

"אבא, הכל בסדר?" שאל הילד והניח יד חמימה על כתפי.

"הכל בסדר גמור עדן," חייכתי אליו חיוך מרגיע, הנחתי למחשב והלכתי למטבח, "אני פשוט חושב על משהו."

"אני מקווה שזה על ארוחת ערב." התפרצה יעל למטבח וזרקה את התיק שלה על השולחן, "אני גוועת מרעב, אפשר חביתה?"

"בכיף." עניתי, צללתי למקרר, שלפתי ביצים וירקות וגבינות ונעמדתי להכין ארוחת ערב.

"אני אערוך את השולחן." התנדב עדן, "מה התיק שלך עושה פה? תעיפי אותו!" פקד על אחותו שכמובן התחילה להתווכח איתו שמי הוא בכלל, גמד קטן ומעצבן, שיגיד לה מה לעשות?

"אני לא גמד." נעלב עדן וזרק עליה את התיק, ועוד רגע הייתה פורצת קטטה.

"ילדים, די כבר, תפסיקו עם המריבה הטיפשית הזו, יעל תתלי בבקשה את התיק שלך על הקולב, ותפסיקי להעליב את אחיך שאגב, כבר יותר גבוה ממך."

"רק בגובה, אבל בשכל הוא גמד קטן וטיפש." לא ויתרה יעל על זכות הבכורה שלה, אבל לפחות סילקה את תיקה מעל השולחן, ואפילו טרחה לפרוס לחם בלי שאצטרך לבקש ממנה קודם.

"מה התכניות שלכם לשבת חבר'ה?" שאלתי כשכולנו התיישבנו סוף סוף מול צלחות עמוסות בחביתה, סלט וגבינות.

"למה אתה שואל?" תהתה יעל בחשדנות, והגניבה לצ'יקו חתיכת גבינה צהובה.

"כי הזמינו אותי לצאת לטיול בשמורת הכרמל, ואם תרצו גם אתם יכולים לבוא." עניתי והוספתי שאני מבקש מאוד להפסיק לתת לצ'יקו גבינה צהובה כי זה ממש לא בריא בשבילו, וגם ככה הוא שמן מידי.

"אבל הוא ממש אוהב אותה, וזו רק חתיכה קטנה." התגוננה יעל, ובמקום לספר מה היא עושה בשבת התחילה לחקור מי הזמין אותי, ומה פתאום אני הולך לטיולים מאורגנים?

"הזמינו אותי חברים ותיקים שלי שחושבים שהגיע הזמן שאני אצא קצת יותר מהבית ואכיר עוד אנשים." השבתי תשובה שהייתה, לעניות דעתי, דיפלומטית מאוד, אבל מסתבר שרק אני חשבתי ככה, הילדים הרגישו לגמרי אחרת. לפתע מצאתי את עצמי עובר חקירה צולבת - מי החברים הוותיקים הללו? ומאיפה הם הגיעו, האם הם יודעים שאני אלמן? והשאלה הקשה מכל - האם אימא הכירה אותם, את החברים הוותיקים הללו?

"לא, היא לא הכירה אותם." עניתי, נבוך וקצת מבולבל משפע השאלות שנחתו עלי במפתיע, "זה סך הכל טיול משפחות." ניסיתי להיתמם, "ואגב, אני מתכנן לקחת גם את צ'יקו איתי."  

"טיול משפחות?" קימטה יעל את מצחה ולכסנה אלי מבט בוחן שהזכיר לי מאוד את המבטים שחמותי נהגה לשלוח לעברי כשחיזרתי אחרי אורית, "ואני חשבתי שזה טיול של פו"פ?"  

"יש גם פו"פ עם משפחות, הנה, אבא פנוי ויש לו אותנו." ענה לה עדן.

"מה זה פו"פ?" התערבתי בשיחה.

"פנויים פנויות," השיב לי עדן מעט בקוצר רוח, "הם עושים הרבה טיולים ומסיבות וכאלה, כדאי לך להצטרף." ייעץ לי בכובד ראש.

"אתה חושב ככה?" לא יכולתי שלא לחייך, "אתה בטוח שרוצה שאני אתחתן שוב?"

"רק אם גם אתה רוצה, בכל זאת, אתה כבר לבד המון שנים."

"רק ארבע שנים, זה לא המון, וחוץ מזה אני לא לבד, יש לי אתכם ואת צ'יקו."

"כן, אבל עם כל הכבוד, כלב וילדים זה לא במקום בת זוג." השיב עדן בצורה בוגרת מאוד שלא תאמה לדעתי את גילו הצעיר, אני לא זוכר שהייתי בוגר כל כך בגיל חמש עשרה.

"ואל תשכח שבעוד כמה שנים אנחנו כבר לא נהיה בבית." הוסיפה יעל, "ככה שאם אתה נשאר לבד רק בגללנו אז לא כדאי, אנחנו לגמרי בעד שתהיה לך מישהי, גם אם זה יהיה מישהו זה בסדר."

"מישהו?" נדהמתי, "את רצינית?"

"אבא," הניחה יעל יד נשית ומטופחת עם ציפורניים אדומות ושפע טבעות על זרועי, "כל מה שעושה לך טוב זה בסדר גמור מבחינתנו."  

"תודה רבה." השבתי, נבוך מאוד, וכנראה שגם הסמקתי כי השניים החליפו מבטים חטופים וחייכו קצת, ואז הבהיר לי עדן שגם סבתא לאה (להלן חמותי), וגם סבתא מירי, (אימי שתחייה) העלו, (כל אחת לחוד) את ההשערה שאולי אני בעצם בעניין של גברים, ולכן התגרשתי מאורית ואני עדיין לבד בלי אף אישה שתחליף אותה.

"אני לא מאמין," התפרצתי, והפעם ללא ספק האדמתי, יותר מכעס מאשר מבושה, "הסבתות שלכן מרכלות עלי מאחורי הגב ועוד עם הילדים שלי? מילא אימא של אורית שאף פעם לא סבלה אותי, אבל אימא שלי? אני מקווה שלפחות אבא שלי לא שמע את זה."

"הוא שמע," הלשינה יעל בבת צחוק קלילה, "למעשה הוא זה שהתחיל לדבר על העניין אחרי שילנה, הבחורה הרוסייה הזו שהוא נתן לך את הטלפון שלה, רמזה לו שלדעתה אתה..."

"די! די!" צעקתי, נרגז ונסער מאוד קמתי, ומרוב כעס זרקתי את המזלג שלי על השולחן (הוא פגע בקול צלצול ענוג בבקבוק החלב ונפל על הרצפה), "יש גבול לכל דבר, ואני לא מוכן שתדונו בעניינים הפרטיים שלי עם אף אחד!" רעמתי, "ואם אתם חייבים לדעת," התכופפתי והרמתי את המזלג, "אז כן, אני באמת הומו, וזו הסיבה שהתגרשתי מאימא שלכם, אבל אחרי שהיא חלתה חזרתי לטפל בה, ואחר כך..." הנחתי את המזלג בצלחתי ולקחתי אותה לכיור, זורק בדרך לפח את שאריות החביתה והסלט, "אחר כך הייתי עסוק בטיפול בכם, ועכשיו כשאתם כבר מספיק גדולים להסתובב לבד אני מנסה... לא חשוב, תפנו את השולחן ותנגבו אותו כשתסיימו. קדימה צ'יקו, בוא החוצה, נעשה טיול קטן לפני השינה."

עשיתי סיבוב של איזה שעה עם צ'יקו שלא חש כלל בסערת רוחי ופיזז סביבי בשמחה, ורק אחרי שנרגעתי מעט חזרתי הביתה. המטבח היה נקי ומסודר, מדיח הכלים זמזם בנחת, שוטף את הכלים מארוחת הערב, והילדים היו סרוחים בסלון, בוהים בטלוויזיה.

"אבא," ניגשה אלי יעל וחיבקה אותי, "סליחה שהעלבנו אותך, לא התכוונו, אנחנו אוהבים אותך."

"כן," אישר עדן והצטרף לחיבוק של יעל, "אנחנו רק רוצים שיהיה לך טוב ושתהיה מאושר, ותשגיח טוב על צ'יקו, ואל תיתן לו ללכת לבד כי הוא אף פעם לא היה בטיול רחוק מהבית אז עדיף שהוא יהיה קשור כל הזמן."

"עדיף." הסכימה יעל, "ותיקח בשבילו כלי למים וחטיפי כלבים."

"אני אשגיח עליו טוב." הבטחתי והחזרתי להם חיבוק, "אז אני מבין שאתם לא תבואו איתי?"

השניים שוב החליפו מבטים בוגרים להפתיע, "לא הפעם, בשבת הזו אנחנו עסוקים," הסבירה יעל, "אני בטח אקום רק בצהרים כי אני הולכת ביום שישי למסיבה, ואחר כך יש לי קבוצת למידה בספרות לקראת המבחן בשבוע הבא."

"ואני הולך לנוע"ל, יש לנו פעולה." הסביר עדן שהיה פעיל נלהב ומסור בתנועת הנוער העובד והלומד שהוא התמיד לקרוא לה הנוע"ל, "אה, ופינקי ביקש שתתקשר אליו עוד היום." נתן לי פתק עם מספר הנייד של דוקטור פינקלשטיין.

הילדים כיבו את הטלוויזיה ופרשו איש למיטתו, ואני האכלתי את צ'יקו, מילאתי את קערת המים שלו והתקשרתי לפינקי.

"ראיתי את השם שלך ברשימת המשתתפים בטיול לכרמל בשבת." אמר פינקי ישר ולעניין.

"כן, אני... אה... איך אתה יודע על הטיול?"

"אני אחד המארגנים." הדהים אותי פינקי.

"לא ידעתי, למה לא סיפרת לי?"

"כי הנושא אף פעם לא עלה, אני מתנדב בקבוצה הצפונית וגם בעוד הרבה דברים שקשורים לקהילה. אגב, יש סימן שאלה ליד השם שלך, אז אתה בא או לא?"

"אני בא."

"עם הילדים?"

"לא, הם עסוקים, אבל אני אגיע עם הכלב שלי אם זה בסדר."

"זה בסדר בתנאי שהוא יהיה קשור, ואם הוא תוקפני אז תשים לו מחסום פה."

"הוא ממש לא תוקפני," מחיתי, "הוא לברדור נחמד וחברותי מאוד, ודרך אגב, הילדים כבר יודעים, הזמנתי אותם לטיול ואיכשהו יצא ש... בקיצור, הם יודעים."

"יופי, אני שמח לשמוע, ואני מקווה שתהנה בטיול, אבל אני כמובן לא אוכל לבוא, לא כל זמן שאתה מטופל אצלי."

"אם ככה אני רוצה להודיע לך שהחלטתי להפסיק את הטיפול, ומעכשיו אתה כבר לא הרופא שלי."

"טוב מאוד, כי באמת... זאת אומרת..." פינקי גמגם והתבלבל קצת, אבל לבסוף התעשת ואמר שאי אפשר להפסיק טיפול סתם ככה, ואנחנו צריכים קודם פגישת סיכום. "מה דעתך להיפגש ביום שישי אחרי הצהריים?"

"אני מסכים בתנאי שתבוא לטיול, אני לא רוצה שתפסיד בגללי טיול."

"זה בסדר, כבר עשיתי את המסלול הזה בשנה שעברה, אבל בסדר, ניפגש ביום שישי, נעשה שיחת סיכום ואחרי שתפסיק להיות מטופל שלי נראה מה הלאה."

בסדר, אחר כך נראה." הסכמתי איתו, אמרתי לו לילה טוב, והלכתי לישון מחייך, נרדמתי חיש קל והתעוררתי למחרת בבוקר שמח ורענן.

נכתב על ידי , 21/6/2016 13:05  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-25/6/2016 15:43
 



15. חולם בוורוד


ארוניסט עצוב

"אין לך מושג איזו הקלה אני מרגיש עכשיו כשיצאתי סוף סוף מהארון." התוודיתי בפני פינקי שחייך והנהן בעידוד, אבל בכל זאת טרח להעיר לי שלספר לו זה לא באמת נחשב, "סך הכל הוצאת רק רגל אחת החוצה, כל זמן שאף אחד מבני משפחתך לא יודע זו לא באמת יציאה מהארון."

"מה, שאני אספר להורי ולילדים?" נחרדתי, "אני לא רואה מה הטעם בזה?"

"אם לא תספר להם לא תוכל אף פעם לחיות בזוגיות גלויה," ציין פינקי בנחת, "אלא אם כן תחזור שוב לנשים." הוסיף.

"אם אני אחיה עם בת זוג אני כנראה אבגוד גם בה עם גבר, וממש לא בא לי להיות בסרט הזה שוב."

"אז מה כן בא לך? ואגב, אתה קורא להם כל הזמן הילדים, אבל עדן כבר בן חמש עשרה ויעל בת שבע עשרה וחצי, לדעתי הם כבר מבוגרים מספיק כדי להבין, והוריך," הוא משך בכתפיו, "הם בטח כבר ניחשו לבד שאתה הומו."

"לא נכון." נחרדתי, "למה אתה אומר דבר כזה, למה שהם יחשבו ככה?"

"כי עזבת את אשתך ולא עברת לחיות עם אישה אחרת."

"כן, אבל חזרתי."

"כי היא הייתה חולה, וזה היה מאוד אצילי מצדך, אבל היא נפטרה לפני ארבע שנים ואתה עדיין לבד למרות שהם מנסים לשדך לך אישה אחרת, אני אתפלא מאוד אם הרעיון שאולי אתה בעצם הומו לא עלה בדעתם, מה, למה אתה עושה פרצוף כזה? אתה לא אוהב שאני קורא לך הומו?"

"לא." הודיתי, "אני... זה ממש טיפשי, אבל אני ממש שונא את זה, שונא את המילה הזו, נכון שזה מפגר מצידי?"

"זה בעיקר עצוב." השיב פינקי, ובאמת נראה קצת עצוב כשהסביר לי שהרבה מאוד הומואים סובלים מאוטו הומופוביה, ושעד שלא אשתחרר מההרגשה הזו אשאר בודד, ואם כבר מדברים על זה, "מה עשית בקשר לסקס מאז שהעפת את האקס?"

הסמקתי והודיתי שלא הרבה, "בעיקר עשיתי ביד, ופה ושם עשיתי סקס עם אחת הנשים שהסכימו להיפגש איתי, אבל זה לא היה זה, עובדה שאף אחת לא חזרה לבקש עוד."

"אולי אתה עדיין מאוהב באקס שלך?" העלה פינקי השערה.

חשבתי על אלי ועל בן זוגו הצעיר והיפה ונאנחתי, "לא, אני לא מאוהב בו יותר, ובעצם אני לא בטוח שהייתי אי פעם מאוהב בו, או במישהו אחר, אני חושב שאני לא טיפוס שמסוגל להתאהב, אבל אני בהחלט מעריך ומחבב ומכבד אותו, ומצטער שפגעתי בו, אם כי מצד שני אם היית רואה איזה בן זוג יפיוף יש לו עכשיו..."

"אולי אתה בעצם מקנא בו?" הרים פינקי גבות משתוממות.

"אולי, קצת." הודיתי.

"ולמה אתה מתכוון שאתה לא מסוגל להתאהב?" המשיך פינקי לחקור, מביט בי במבט חמור, "אף פעם לא התאהבת?"

"לא, אף פעם." אמרתי וגם אני נעשיתי עצוב כי פתאום קלטתי שאף פעם לא האמנתי שמגיעה לי אהבה, לא מאז שהבנתי שאני הומו.

"איך הבנת את זה פתאום?" תהה פינקי כשחלקתי איתו את פיסת התובנה המדכאת הזו.

"הלוואי והייתי יכול להגיד לך שזה בגלל השיחות אתך דוקטור פינקי, אבל האמת היא שזה קרה בגלל הפגישה עם אלי ואסף, הם נראו כל כך קרובים ואוהבים, לא במובן של להתמרח אחד על השני, הם אפילו לא נגעו זה בזה, אבל היה כל כך ברור שהם זוג, שהם יחד, שהם שייכים אחד לשני... הם הזכירו לי את הורי, שניהם היו מבודדים מכל העולם במין בועה פרטית כזו של אינטימיות, תמיד הייתי בטוח שרק בין גבר ואישה יכולה להיות זוגיות כזו, אף פעם לא חשבתי ששני גברים יכולים להיות ככה, ניסיתי לבנות אינטימיות כזו עם אורית אבל בגלל שכל הזמן בגדתי בה... אורית המסכנה." התמלאו עיני דמעות.

"אילן המסכן." ענה פינקי וליטף בעדינות את כף ידי, ורק אז שמתי לב להפתעתי שהייתי צריך לצאת כבר לפני עשר דקות.

"אוי ואבוי, תראה מה השעה, למה לא אמרת לי שכל כך מאוחר?" קפצתי מכיסאי.

"לא רציתי להפריע לך ברגע חשוב כל כך." הסביר פינקי, והסמיק משום מה.

"אתה בכלל לא מתנהג כמו שפסיכולוגים אמורים להתנהג," נזפתי בו, חצי ברצינות, חצי בצחוק, "אתה לא אמור להיות קשוח יותר ולהקפיד בטירוף על הזמנים?"

"אתה מבלבל בין פסיכולוגים לפסיכיאטרים, מי שבאמת קשוח ומקפיד אלו הפסיכיאטרים, וחוץ מזה אני לא יכול להיות קשוח אתך." אמר פינקי בפשטות, ולא רק שליווה אותי ליציאה אלא גם הוסיף מעין חיבוק קל, כורך את ידו על כתפי ולוחץ עליה בעדינות.

חזרתי לבית ריק מאנשים, רק צ'יקו קיבל את פני וקיפץ סביבי בשמחה, רומז לי שישמח לצאת לטיול. לקחתי את הרצועה שלו ויצאתי אתו לסיבוב, ואחרי שחזרנו האכלתי אותו ואכלתי בעצמי. הילדים יחזרו רק בערב ובעוד כמה שנים הם יעזבו לגמרי את הבית, ואני אחיה לבד, רק עם צ'יקו שיארח לי חברה. בקרוב ימלאו לי ארבעים שנה, אני כבר בעצם בגיל העמידה ובעוד כמה שנים אהפוך לזקן נרגן ובודד שמציק לילדים שלו למה הם לא מתקשרים אליו יותר, ורק נערי ליווי פוקדים את הכרטיס שלו באטרף.

באמצע ההרהורים הנוגים האלה התקשר אלי פתאום אלי. נדהמתי לגלות שהוא זוכר עדיין את המספר שלי. "מה קרה? הכל בסדר? מה פתאום אתה מתקשר?" שאלתי, ומרוב הפתעה יצאתי טמבל גס רוח.

אלי הצטחק ואמר שהכל בסדר, הוא רק רצה לדעת מה שלומי ולהזמין אותי לטיול.

"טיול? אתה רוצה שנלך לטיול?" התפלאתי, מאוכזב במקום לשמוח, איזה טיפש אני לקשקש על אהבה ואינטימיות, "חשבתי שאתה עם אסף?"

"גם אסף יבוא כמובן, וגם שאר חברי הקבוצה." הסביר אלי.

"איזה קבוצה?"

"קבוצת הגאווה הצפונית, אנחנו נפגשים כל שבועיים שלושה לכל מיני פעילויות, מה, לא ידעת שיש קבוצות גאווה בכל הארץ?"

"לא." הודיתי, מרגיש עוד יותר טיפש ומבולבל.

"טוב, אז יש. תן לי את המייל שלך, אני אשלח לך לינק לפייסבוק שלנו, יש לך דף פייסבוק אילן?"

"אהה... לא. חשבתי שזה רק לילדים."

אלי צחק שוב, קרא לי קלולס חמוד, פקד עלי לפתוח דף פייסבוק ואחר כך לחפש שם את קבוצת הגאווה הצפונית ולבקש חברות, "תסמס לי ברגע שתפתח את הדף, אני רוצה להיות הראשון שמבקש ממך חברות."

"אה... טוב, בסדר, תגיד אלי, למה אתה... למה התקשרת בכלל? אסף יודע שהזמנת אותי לטיול?"

"האמת שזה היה הרעיון שלו, אני קצת היססתי, הרי אני מכיר אותך, חששתי שתפרש את זה בצורה לא נכונה ותחשוב ש..." הוא לא סיים את המשפט, מניח לי להבין בעצמי למה כוונתו.

"צדקת." הסכמתי בדכדוך, "באמת חשבתי בהתחלה שאתה רוצה... שאתה... לא חשוב."

"חשבת שאני רוצה להשיב עטרה ליושנה," גיחך אלי, "וזה מה שאמרתי לאסף, אבל הוא צחק ממני ואמר לי שאני נסחף, ושברור שאתה זקוק לחברה ולעידוד, ואם תצטרף לקבוצה אולי גם תכיר מישהו... האמת שאסף רק נראה כמו בחור יפה, אבל בלב הוא בעצם מין  שדכנית מתלהבת, הוא לא יעזוב אותך עד שישדך לך מישהו."

"וואלה?" נדהמתי, "אני חושב שאני כבר מבוגר מידי לעסק הזה, אגב, יש לכם גם נשים בקבוצה שלכם?"

"בטח, נשים, ילדים, כלבים, אם הכלב שלך חברותי ובכושר אתה מוזמן להביא גם אותו וגם את הילדים כמובן."

"הילדים שלי כבר לא כל כך ילדים, והם לא יודעים שאני... הם לא יודעים עלי עדיין."

"באמת?" הפעם זה היה תורו של אלי להיות מופתע, "אתה עדיין ארוניסט? תשמע אילן, אתה בהחלט לא מבוגר מידי למצוא בן זוג אבל להמשיך להיות בארון בגילך? לא פלא שאתה נראה עצוב כל כך."

נכתב על ידי , 18/6/2016 06:50  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-20/6/2016 17:26
 



14. חולם בוורוד


החיים שלו דבש

הבית שאני גר בו, הדירה בעצם, היה שייך לאורית. הוריה שילמו בערך שלושה רבעים ממחירו בתנאי שהדירה תהיה רשומה רק על שמה. את שאר הסכום שילמנו יחד באמצעות המשכנתא שלקחנו ושנגמרה לפני שהתגרשנו. אני מניח שיכולתי לדרוש מאורית לשלם לי את החלק שלי בדירה, אבל זה נראה לי קטנוני מאוד, והייתי כל כך אסיר תודה שהיא הסכימה להשאיר לי את הרכב, ולא עשתה לי בעיות עם סידורי הראייה של הילדים עד שעזבתי את זה. הגירושים שלנו היו פשוטים וידידותיים, היא קיבלה את הדירה, אני את המכונית והילדים נשארו במשמורת משותפת. הדבר היחיד שלא דיברנו עליו היה למה אני רוצה להתגרש. אורית שאלה וחקרה והתווכחה, אבל מאחר שהתעקשתי לשמור על הסוד הנורא שלי ולהישאר בארון היא נשארה באפלה, או ככה לפחות חשבתי, כי כשיצאנו ממשרדי הרבנות אחרי הטקס האידיוטי ההוא שבו נתתי לה את הגט היא שאלה פתאום, "תגיד אילן, זה בגלל שאתה בעצם הומו?"

למזלי עוד לפני שהספקתי לענות ההורים שלה הופיעו, עצרו לידינו בחריקת בלמים וזירזו אותה למכוניתם. השאלה לא עלתה שוב, אבל לפעמים, כשהייתי מחזיר אליה את הילדים, הייתי תופס אותה מביטה בי מהצד במין מבט תוהה כזה.

לא אהבתי את הדירה שהוריה קנו לה, (נו, טוב, קצת גם לי) היא הייתה יקרה מידי, חדשה מידי ומעוצבת מידי. הדירה נמצאת בבלוק ארוך שנשתל על צלע הר, ויש בו שמונה כניסות ושלוש קומות. הדירות בקומה העליונה קיבלו את הגג, הדירות בקומה האמצעית קיבלו את החצר הקדמית שגובלת בכביש, ואלו שבקומה התחתונה קיבלו מה שהקבלן כינה - פטיו פתוח לנוף. אורית התעקשה על דירה בקומה התחתונה ובזמנו די התמרמרתי על כך, העדפתי את הדירה העליונה, אבל היא פחדה שהילדים יפלו מהגג למרות שהיה לו מעקה כמובן. היא דחתה את הדירה האמצעית כי לא רצתה שהחצר שלנו תהיה צמודה לכביש, והתלהבה דווקא מהדירה התחתונה, בעיקר קסם לה הפטיו, היא דמיינה לעצמה שנסדר שם גינה ודשא, ופרגולה עם יסמין שיטפס עליה ויבשם את האוויר. מה שהיא לא הביאה בחשבון היה הזמן והעבודה הקשה שהיה צריך להשקיע בטיפוח גינה, שלא לדבר על מחיר המים הגבוה. מכל התוכניות שלה נשארה רק פרגולה עם יסמין מטפס שנשתל בחבית וכיסה בקושי רבע פרגולה, אולי מתוך מחאה שתקעו אותו בחבית? הדשא סירב לצמוח, מחירי חשבונות המים הרקיעו שחקים, ולמי היה כוח להתעסק עם פרחים ואדניות? בסוף פרשנו שם דשא מלאכותי שעליו היו מפוזרים המון צעצועים של הילדים שהלכו והתמעטו ככל שהילדים גדלו ועברו מצעצועים מפלסטיק ועץ למחשבים וטבלטים. נשאר רק בית ילדים צבעוני מפלסטיק שהקטנים נהנו פעם להתחבא בתוכו, ובעצם תכננתי להיפטר ממנו, אבל אז הגיע צ'יקו והפך את בית הילדים למלונה שלו, ואת הפטיו למגרש השעשועים הפרטי שלו.

סיפרתי לפסיכולוג שלי, דוקטור מיגל פינקלשטיין, על הכלב, ועל הדירה שאורית הורישה לילדים בתנאי שאוכל לגור שם כל זמן שאני חי. "הם יוכלו למכור אותה רק אם אני אחתום להם שאני מוותר עליה או אם אני אמות." גיליתי לו, והוספתי וסיפרתי על הוריה של אורית שפעם חיבבו אותי ושמחו לאמץ אותי כחתן, ואחר כך, כשעזבתי את הבת שלהם, שנאו אותי בכל ליבם. אחרי שהיא חלתה ואני הפתעתי וחזרתי לטפל בה הם כבר לגמרי התבלבלו, וכיום הם לא יודעים מה הם מרגישים כלפי ולכן הם פשוט מתעלמים ממני.

"ומה ההורים שלך מרגישים כלפיך?" תהה דוקטור מיגל פינקלשטיין בקולו הרך בעל המבטא הדרום אמריקאי השרמנטי

"הם נורא כעסו שהתגרשתי, זה שפשוט הפסקתי לאהוב את אורית לא נראה להם תירוץ מספיק טוב, וכמובן שהם חשבו שברור שאני צריך לחזור לטפל בה ובילדים. הם היו בטוחים שהיא תבריא ואנחנו נחזור זה לזו, והתאכזבו מאוד שהיא מתה להם פתאום. כיום הם כל הזמן מנסים לשדך לי כל מיני גרושות ואלמנות, ורווקות נואשות, מעצבן מאוד!"

"אתה לא רוצה למצוא בת זוג חדשה?" תהה דוקטור פינקלשטיין בעצלתיים.

"ממש לא." אמרתי בתקיפות, "הייתה לי אחת וזה מספיק, ובכלל, למה אנחנו מדברים על השטויות האלה? הרי באתי אליך כי יש לי בעיות להירדם, למרות שלאחרונה המצב די השתפר, אני הולך כל בוקר עם צ'יקו, וגם אחרי הצהריים אנחנו עושים טיול נחמד, ובערב אני לוקח את הכדור הזה נגד אלרגיה שמטשטש אותי קצת, וחוץ מזה נרשמתי לחדר כושר ואני הולך בערך פעמיים בשבוע, וגם שוחה לפעמים, סך הכל אני מסתדר לא רע."

"אני שמח לשמוע." חייך אלי דוקטור פינקלשטיין שהיה גבר נעים הליכות, שמנמן, בעל פנים ורודות עגלגלות, חיוך רגוע ומבט בהיר משועשע. הוא תהה למה שלא נמשיך לפטפט עוד קצת, הרי יש לי עשרים פגישות שממומנות על ידי הביטוח הרפואי שלי ולדבר בטח לא יזיק?

הסכמתי בעיקר כי לא היה לי נעים להגיד לו שאין לי על מה לפטפט איתו, ואיכשהו תמיד מצאתי על מה לדבר, מגלה שבעצם די נעים לי לדבר על עצמי, ולספר דברים שקרו לי ודברים שאני רוצה שיקרו לי, וסתם להשתפך. נכון שצינזרתי את עצמי בקפדנות ולא גיליתי לו למה באמת עזבתי את אשתי, ואיך הייתי פעם סטרייט, ואחר כך ביסקסואל, ובסוף רק הומו שנכנס לארון אחרי שהרג את אשתו.

על זה שאשתי מתה בגללי דווקא כן דיברנו והרבה. דוקטור פינקי (מה? הוא אמר לי לקרוא לו ככה) הצליח לאט לאט ובסבלנות לגרום לי לפקפק בכך שאורית מתה בגללי, כי הרי יש המון נשים שנשואות באושר ומתות מסרטן, ולעומתן יש גם המון נשים שיש להן חיי נישואים איומים והן אפילו מתגרשות ורבות נורא עם הגרוש, ובכל זאת נשארות בריאות, ואולי הסרטן שאורית קיבלה אחרי שהתגרשנו זה סתם מקריות? הייתי קרוב מאוד להסכים עם התיאוריה הנעימה הזו, אבל אז נפגשתי פתאום עם אלי ועם אסף והארון שהתחבאתי בו התמוטט בבת אחת.

נפגשנו בקניון הקריון, מקום נוראי, הומה ורועש, ומלא ילדים צרחנים בכל ימות השנה, ועוד יותר בחופש הגדול. הסעתי את הילדים לסרט, הגדולה הלכה לסרט בנות עם כמה חברות שלה, והקטן לסרט אימה מלחמתי ומטופש עם החברים שלו. קבענו להיפגש בכניסה הראשית בתום הסרטים, והלכנו איש לדרכו - הם לאגף הקולנוע ואני לחפש לי כפכפים חדשים. פסעתי לאט, מביט בחלונות הראווה, מחפש את החנות של קרוקס שידעתי שנמצאת שם באיזה מקום, ופתאום אלי מופיע מולי ולצידו פוסע בחור צעיר יותר ממנו, בהיר עור ושער, ויפה תואר בצורה כמעט פושעת.

זיהינו זה את זה בדיוק באותו רגע, ולשנייה אחת פשוט עמדנו בשתיקה, מביטים אחד בשני, משווים את הזיכרון מלפני חמש שנים למציאות העכשווית. "אילן," התעשת אלי ראשון, "מה שלומך?" הושיט לי את כפו.

"בסדר, מאה אחוז, אני ממש בסדר." לחצתי את ידו.

"זה אסף, תכיר אסף, זה אילן ש... ש..." נתקע אלי במבוכה.

"שלום אילן, נחמד להיפגש סוף סוף." חייך אלי אסף בחביבות, והושיט לי בפשטות את ידו, מפוגג בקלילות את המבוכה ששררה בין שלשתינו.

"אוי, תראו מה שעה?" הציץ אסף בשעונו, "אני חייב לטוס לאסוף את נוני או שאני כבר אחטוף מנועה." הכריז, והציע שנשב בבית הקפה הסמוך להשלים פערים, "אני חוזר בעוד חצי שעה." הבטיח, הדביק נשיקה זריזה על לחיו של אלי, נופף לעברי בתנועה חיננית והסתלק.

"אז זה אסף שלך?" שאלתי והתיישבתי ליד השולחן.

"כן, זה אסף שלי." חייך אלי והתיישב מולי, "אז מה שלומך אילן?"

ניהלנו שיחה מגושמת וחסרת מיקוד, בעיקר בגללי, ונפרדנו די בהקלה אחרי שאסף חזר עם נוני שהיה כבר ילד ממש גדול וחמוד מאוד.

"הוא כמעט לא השתנה, נשאר כמעט אותו דבר, ואגב, בלונדי, הכלב שלו מת בשיבה טובה, ויש להם כלב חדש, רועה גרמני ממש חמוד, ונועה, אימא של הבן שלו, חיה עכשיו עם בחורה חדשה שהם מאוד אוהבים, ובקיצור, החיים שלו דבש, מה שדי קשה להגיד על החיים שלי." נאנחתי כשסיפרתי לדוקטור פינקי על הפגישה עם אלי ואסף.

"אבל מי זה האלי הזה בשבילך? מה הוא בדיוק, חבר או אקס?" ניסה דוקטור פינקי להבין.

"אקס." הודיתי, "וזו אגב הסיבה שעזבתי את אורית, כי אני הומו ואחרי שהתאהבתי באלי לא יכולתי לחיות אתה יותר, מצטער שלא סיפרתי לך מיד את האמת."

"זה בסדר, לא היית צריך, יש לי גיידאר מעולה, ידעתי מהרגע הראשון וכל הזמן חיכיתי שתצא כבר מהארון." גיחך דוקטור פינקי בחביבות, וכשראה איך פי נפער בתדהמה לא התאפק ופרץ בצחוק.

נכתב על ידי , 15/6/2016 03:50  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-16/6/2016 05:40
 



13. חולם בוורוד


אינטואיציה

אחרי תקופה ארוכה ומתישה של נדודי שינה הלכתי לרופא המשפחה שלי וביקשתי משהו שיעזור לי לישון. הרופא שלי, דוקטור גרין הקשיש וטוב הלב שהכיר היטב גם את אשתי המנוחה וליווה אותנו לאורך כל מחלתה נחפז לרשום לי כדורי שינה שעזרו במשך כמה חודשים, עד שהפסיקו לעזור. הלכתי לחדש את המרשם ולברר אולי אפשר לקבל משהו רציני יותר. בבית המרקחת שמעתי שיש כדורים חזקים יותר מהנומבון שקיבלתי שמשפיעים למשך זמן רב יותר, אבל לתדהמתי התברר לי שדוקטור גרין הטוב יצא לפנסיה, ובמקומו ישבה רופאה צעירה ונאה בשם דוקטור שני שקימטה את מצחה במורת רוח לשמע בקשתי והודיעה לי שמאוד לא רצוי לצרוך כדורי שינה לאורך זמן כה רב, גם כי הם ממכרים, וגם כי ההשפעה שלהם פוחתת עם הזמן.

"אבל אני חייב לישון בלילה, אני לא אוכל לפרנס את עצמי ואת הילדים אם אני אישן בקושי שלוש שעות ביממה." התבכיינתי בתקווה לעורר את רחמיה.

זה לא עבד, במקום הבנה ורחמים קיבלתי הכלה ונאום ארוך ומכיל בצורה מרגיזה. "אני מבינה וברור שיש לך בעיה," הצהירה, "אבל לפי בדיקות הדם שלך הבעיה אצלך היא לא גופנית אלא נפשית." הודיעה לי דוקטור שני, בביטחון עצמי שעשה רושם מגוחך מעט בגלל גילה הצעיר וגזרתה המצודדת, והפנתה אותי לפסיכולוג. טענותיי שאין לי זמן וכוח לבזבז על טיפול נפשי שבטח יהיה יקר להחריד ויתמשך לאורך שנים נענו באהדה חביבה, אבל חסרת תועלת. היא אמרה שהיא מבינה כמה קשה לי, ושאני צודק שקשה מאוד לתפקד כשלא ישנים מספיק, אבל כרופאה שלי היא חייבת לתת לי את הטיפול הטוב ביותר שיועיל לי לטווח הארוך, לא הקצר, וכדורי שינה שמטפלים רק בסימפטום ולא בבעיה רק יזיקו לי לאורך זמן, ולכן היא ממליצה לי מאוד שבינתיים, עד שהפסיכולוג יעזור לי להבין למה אני לא מצליח לישון, אולי כדאי שאתחיל לעסוק בספורט שיעזור לי גם להתעייף ולישון טוב יותר, וגם להתמודד טוב יותר עם הגמילה מכדורי השינה שלקחתי זמן רב מידי. היא ממליצה בחום על שחייה, אבל אפשר לבחור גם בתחום אחר, אולי הליכה תתאים לי יותר?

"את רוצה להגיד לי שאני מכור לכדורי שינה?" הרמתי את קולי ברוגז (זה קרה לי יותר מידי פעמים בזמן האחרון).

"כן." ענתה דוקטור שני בשלווה, "נומבון ידוע כתרופה ממכרת, ואני מתפלאת על דוקטור גרין שחידש לך את המרשם במשך כל כך הרבה זמן, מצד שני," היא הטתה את ראשה לצד ימין, צמצמה את עיניה הכחולות החודרות ובחנה אותי בעיון, "הוא הכיר אותך יותר טוב ממני ויכול להיות שהוא הגיע למסקנה שנומבון יעזור לך להתמודד טוב יותר עם הדיכאון. אולי אתה לא יודע, אבל נומבון הוא לא רק כדור שינה אלא גם כדור פסיכיאטרי."

"תסלחי לי מאוד, אבל אני לא משוגע, ובטח לא בדיכאון." הכרזתי בתקיפות, ועוד לפני שגמרתי את המשפט ידעתי במין הבזק אינטואיטיבי מדהים שפוקד אותי לעיתים, שאני טועה, ואני בהחלט כן בדיכאון, ולא בגלל מותה של אם ילדי אלא בגלל ההחלטה המטורפת שלי לוותר על אלי ולחזור להיות סטרייט. ואם אני כבר מזכיר את אלי ואת האינטואיציה שלי, אני חייב לציין שבפעם האחרונה היא פקדה אותי כשנפגשתי עם אלי לראשונה, ומיד ידעתי שהוא מוצא חן בעיני, ושיש מצב לסקס ואולי ליותר מכך, וכמו תמיד צדקתי.

דוקטור שני נחפזה למחות באריכות מייגעת מעט על דברי, וחזרה ואמרה שוב ושוב, ובאופנים שונים ורבים מידי שהיא לא אמרה שאני משוגע, ושאין לה ספק שאני שפוי לגמרי, אבל מצד שני לכל אחד מאיתנו יש בעיות נפשיות שעלולות לגרום לתופעות גופניות, ולמעשה חלק גדול מאוד מהמחלות שאנשים סובלים מהן נגרמות גם מבעיות נפשיות, ומאחר שאנחנו מורכבים גם מגוף וגם מנפש אז...

"גם סרטן?" נכנסתי לדבריה בגסות.

"אהה... כן, יכול להיות... אני לא מומחית, אבל..." התבלבלה הרופאה, וסוף סוף הפסיקה עם הנאומים והתחילה להקשיב.

"אורית אשתי, בעצם גרושתי, חטפה סרטן כמה חודשים אחרי שנפרדנו, והאמת שגם כמה שנים קודם לא חיינו כל כך יפה, בגדתי בה והיא ידעה שאני לא לגמרי איתה והייתה מאוד אומללה ו... בקיצור, עזבתי אותה בשביל מישהו אחר והיא חלתה ומתה."

"אבל אני מבינה שחזרת לגור איתה ברגע שהתברר שהיא חולה, ושטיפלת בה במסירות שנה שלמה ומאז אתה לבד." הזכירה לי דוקטור שני בקול רך.

"כן, זה נכון, אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי, היא מתה ואני לבד, ומאז אני לא מצליח לישון, ועכשיו את לוקחת לי את הנומבון ושולחת אותי לשחות ולדבר במקום." אמרתי במרירות ועצמתי את עיני כדי שהיא לא תראה שהן מלאות דמעות רחמים עצמיים.

"אתה לבד? אבל מה עם האישה האחרת שבגללה עזבת את הבית?"

פקחתי את עיני, "לא אמרתי שעזבתי אותה בגלל אישה אחרת, אמרתי בגלל מישהו." תקנתי את הרופאה, "והוא דווקא עזר לי ותמך בי כל זמן שטיפלתי באורית, אבל אחרי שהיא נפטרה הבנתי שזה לא מתאים ושאני לא יכול...  בקיצור, נפרדתי ממנו ועכשיו אני מנסה להיות גם אבא וגם אימא לילדים, אבל זה ממש קשה, לא בגללם, הם ילדים טובים, זה בגלל שאני פשוט לא מצליח לישון."

דוקטור שני רכנה ופתחה את אחת ממגירות השולחן שלה, ושלפה חפיסת תרופות קטנה וכחולה, "קיבלתי את התרופה הזו מאיזה סוכן, זה בעצם כדור נגד אלרגיה, אבל הוא גורם לנמנום והוא לא ממכר. בינתיים, עד שהספורט והפסיכולוג יתחילו להשפיע, קח אותו לפני השינה, אולי זה יעזור לך לישון."

אמרתי תודה ויצאתי מהמרפאה שלה מותש. הלכתי לכיוון המכונית שלי, מדבר בנייד עם הילדה, מברר אם הם הכינו שיעורים ואכלו. הכל בבית היה בסדר, הכנסתי את הנייד לתיק והוצאתי את המפתחות של הרכב, ופתאום ראיתי שתחתיו שוכב כלב צהבהב בלונדיני כזה, רזה מאוד עם זנב מפואר ואוזניים שמוטות. הכלב ישר הזכיר לי את בלונדי, הכלב של אלי. "היי כלב." רכנתי אליו, "אני צריך להניע את האוטו, צא משם חמוד אחרת אני אדרוס אותך." לתדהמתי הכלב ציית מיד, יצא ונעמד מולי, מכשכש קלות בזנבו, נראה רזה ומלוכלך ועייף מאוד. בלי לחשוב מה אני עושה הושטתי את ידי וליטפתי את ראשו השעיר, היה לו קולר ישן ושחוק, אבל לא ראיתי אף תגית שם.

"אתה נראה כמו שאני מרגיש." אמרתי לו, ונתתי לו את הכריך שלא היה לי תאבון לאכול בעבודה. הוא טרף אותו מיד, והסכים ברצון לשתות מים ששפכתי לכוס חד פעמית שהתגלגלה אצלי באוטו, ואחר כך הדהים אותי כשנכנס למושב האחורי של מכוניתי ונשכב לו שם, מרוצה מעצמו.

"אני מבין שאדוני מעוניין בטרמפ." התבדחה עלי דעתי. פתאום נזכרתי כמה אני אוהב כלבים, אשתי פחדה מהם מאוד וסירבה בתוקף להכניס כלב הביתה, אבל היא כבר איננה ואין שום סיבה שלא אביא לילדים את הכלב הזה שנראה כאילו הלך לאיבוד או ננטש. נזכרתי שאלי סיפר לי שבלונדי שלו, שנראה כמו אחיו הבוגר של הכלב הזה, הוא לברדור והוא כלב נוח מאוד וידידותי מאוד, בעיקר לילדים, אבל יש לו תיאבון ענקי וחייבים להשגיח עליו שלא יאכל יותר מידי וישמין. "לא שזו הבעיה שלך חמוד, אתה ידידי נראה לי בהחלט רזה מידי." הודעתי לכלב שהיטה לעברי את ראשו כאילו הוא מקשיב, וקשקש בזנבו כמאשר את דברי.

הילדים קיבלו את הכלב בהתלהבות עצומה, ליטפו אותו בשמחה, האכילו אותו בפרוסות נקניק ובגבינה צהובה, השקו אותו מים והתלבטו שעה ארוכה באיזה שם לקרוא לו, מתעלמים מאזהרתי שיכול להיות שהוא הלך לאיבוד למישהו שמחפש אותו, ושחייבים לקחת אותו מחר לווטרינר שיקרא את השבב שלו ויבדוק אותו.

למחרת בבוקר הילדים התחננו שאוותר להם על השעה הראשונה של הלימודים, ומאחר ולא יכולתי לעמוד בהפצרותיהם ויתרתי ושלושתנו נסענו לווטרינר עם הכלב, שהם החליטו לקרוא לו צ'יקו. הווטרינר היה צעיר וחביב מאוד, ועל פי יחסו הנעים אלינו היה ברור שהוא אוהב מאוד כלבים וילדים. הוא לא מצא על הכלב שבב והודיע לנו שצ'יקו הוא לברדור מעורב צעיר מאוד, בן ארבע או חמישה חודשים להשערתו, אבל חוץ מזה שהוא לא אכל כמו שצריך לאחרונה הוא בריא ונראה כלב חביב ונחמד מאוד. קבענו לו תור לסירוס בעוד חודשיים, קנינו לו קולר חדש, מברשת, מיטת פלסטיק מרופדת, שק אוכל ואמפולות נגד קרציות וחזרנו הביתה. בדרך הורדתי את הילדים בבית הספר וחזרתי עם צ'יקו, תוהה איפה להשאיר אותו כדי שיגרום הכי פחות נזקים ולא יפתח חרדת נטישה. הווטרינר הזהיר אותנו לא לקשור אותו מפני שאסור להשאיר כלב קשור בלי השגחה, הוא עלול להסתבך עם השרשרת ולגרום לעצמו נזק, שלא לדבר על ההשלכות הפסיכולוגיות.

"פסיכולוגיות?" תהיתי, מתפלא ביני לבין עצמי איך זה שכולם מדברים איתי היום על פסיכולוגיה, מילא שלי אבל של כלב?

"כן." חזר ושנה הווטרינר שהורה לנו לקרוא לו שוקי, "לכלבים יש מבנה נפשי של ילד בן שלוש בערך, וכמובן שיש להם גם בעיות פסיכולוגיות, ומאחר וצ'יקו הוא עדיין גור זה הזמן המתאים לאלף אותו ככה שהוא יגדל להיות כלב נוח ומחונך, והכי חשוב זה לדאוג שהוא יוציא די אנרגיות, ולכלבי לברדור, בעיקר לצעירים, יש שפע אנרגיה.

"איך אני אמור להוציא לו את האנרגיות?" תהיתי, מודאג.

"לטייל איתו הרבה ברגל, הוא ילך, ואתה תלך, ושניכם תרוויחו מזה." הודיע לי שוקי בחיוך עליז, והורה לי לקרוא בפורומים ובאתרים של חובבי כלבים שיורו לי איך לגדל כלב מאושר.

באותו יום כבר לא הלכתי לעבודה, אבל בהחלט לא נחתי. טיילתי עם צ'יקו שהריץ אותי כהוגן, קראתי המון על גידול כלבים, ואפילו התגברתי על הרתיעה מפסיכולוגים, התקשרתי למטפל שדוקטור שני המליצה לי עליו וקבעתי לעצמי תור לשבוע הבא.

אחר כך הילדים חזרו, ואחרי שאכלו בחיפזון, מחלקים את ארוחתם עם צ'יקו הזללן, הם לקחו אותו לטיול בוואדי מתחת לבית, משאירים אותי לבד, ולראשונה מזה זמן רב הצלחתי לישון בצהריים בלי לקחת קודם כדור שינה.

נכתב על ידי , 14/6/2016 15:19  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-16/6/2016 05:41
 



לדף הבא
דפים:  

113,663
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ