לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 9

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2014

6. הכאב המתוק של האהבה


הלילה האחרון

"לא, אתה לא רציני! מה לעזוב? אתה לא יכול פשוט לקום ולעזוב!" צעק בובי, עוזר המחקר הנאמן שלי, היחיד שתוכניתי לפרוש מהמחקר וההוראה נגעה לליבו. שאר הקולגות שלי קיבלו את ההודעה שבשנת הלימודים הבאה לא אהיה כאן יותר בשוויון נפש מנומס שמצאתי מעליב מעט. זה לא שהם שמחו על עזיבתי, או חלילה חייכו בהקלה, לא, כולם איחלו לי בהצלחה בהמשך הדרך, והמהדרים אפילו לחצו את ידי בחמימות מזויפת, אבל איש לא התרגש במיוחד או טרח לשאול למה, איש מלבד מר רוברט וויליאמס שהיה פעם תלמידי, ונעשה עוזר ההוראה שלי לפני כשנתיים.

"אני מצטער בובי, אבל אני חייב להחליף אווירה, והאמת היא שאני גם מתגעגע הביתה, ועכשיו, אחרי שראמי נפטר, וגם הכלבים שלנו..."

"כן, אבל למה דווקא לישראל? מה יש לך לעשות שם?" מחה רוברט, "ומה אם שוב תפרוץ שם מלחמה? למה דווקא למקום המסוכן והלא יציב הזה?" הוסיף בהתרגשות שנראתה לי מוגזמת לגמרי.

"אל תאמין לכל מה שאתה קורא בעיתונים, ישראל לא מקום מסוכן כל כך." ניסיתי להרגיע.

"כן, אולי, אבל מה יש לבן אדם כמוך לעשות שם?" המשיך בובי למחות.

"תראה, נכון שאני כבר לא ילד, אבל אני עדיין צעיר מספיק להתחיל מחדש, וגם בישראל יש אוניברסיטאות ומעבדות."

"אני מבין." ענה בובי בקרירות מנומסת, ומשום מה היה לי רושם מוזר שתשובתי העליבה אותו, ואם לא הייתי עסוק כל כך אולי הייתי מנסה להבין מה מציק לו, אבל הייתי נורא עסוק באלף ואחד סידורים. היו המון קצוות שהיה עלי לסגור לפני שאעזוב, ולכן הנחתי לו והמשכתי בדרכי.

חזרתי לדבר איתו שוב רק כמה ימים אחר כך, כשהזמנתי אותו למסיבת הפרידה שהחליט הדיקאן לערוך לכבודי. לא כל כך התלהבתי מהרעיון, הייתי מעדיף להתפוגג לי בשקט, בלי למשוך יותר מידי תשומת לב, אבל הדיקאן התעקש, ומילא הוא, איתו עוד הייתי מצליח להסתדר איכשהו, אבל לא עם מזכירתו המיתולוגית, מיס שווראץ האימתנית שהודיעה לי בתקיפות שאין מצב שהם יניחו לי להסתלק אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה מסורה סתם ככה, בלי מסיבה מתנות ונאומים.

"ואם היית מתאזר בסבלנות, מוריד פרופיל ואולי אפילו יוצא לשנת שבתון אני בטוחה שתוך שנתיים שלוש הם היו מבינים איזה בחירה גרועה הם עשו, מתקנים את הטעות ומבקשים ממך להיות ראש המחלקה." הוסיפה בדיסקרטיות.

מחאותיי שאני לא עוזב כי לא בחרו בי לראש המחלקה אלא בגלל הרצון בשינוי והגעגועים למולדת התקבלו בארשת פנים ספקנית מלווה בהנהון מנומס. ברור היה שמיס שווארץ שהקדישה את חייה לאוניברסיטה לא מאמינה לאף מילה מדברי, ומשום מה העובדה הזו הכעיסה אותי מאוד. לכאורה, מה לי ולבתולה המזדקנת והחיוורת הזו? שתחשוב מה שהיא רוצה, אבל בכל זאת חשתי עצבני ומוקנט כשהנחתי את ההזמנה למסיבת הפרידה שלי על שולחנו של בובי.

הוא הודה לי בקול חרישי והוסיף שהלוואי ולא הייתי עוזב.

"אל תדאג, אני אמליץ למחליף שלי להמשיך להעסיק אותך." הבטחתי.

"תודה, אבל לא, תודה. אם אתה עוזב אז גם אני... אין לי מה לחפש פה בלעדיך." מולל בובי את ההזמנה באצבעותיו הדקות.

"באמת? אתה רציני?" נדהמתי, "זה מחמיא לי מאוד כמובן, אבל..."

"אלוהים אדירים, אולי תשתוק כבר סוף סוף סמי? פשוט תסתום!" התפרץ בובי, קם מכיסאו ולמרבה תדהמתי אחז בכתפי ונישק אותי בחזקה על פי, ולפני שהסתפקתי להתאושש זינק החוצה וניסה להסתגר בשירותים שנמצאו למרבה הנוחות ממש מול חדרו. הוא לא הצליח כי הייתי זריז ממנו, והשגתי אותו רגע לפני שטרק את הדלת בפרצופי.

"מה לכל הרוחות... מה עובר עליך בוב?" שאלתי אותו, או יותר נכון את גבו, כי עמד בגבו אלי, נאחז בכיור, והיה לי רושם שהוא בוכה.

"אני מיד אסביר." אמר בקול חנוק, "אבל קודם, אולי אתה מוכן לסגור את הדלת?"

סגרתי ונעלתי את הדלת, אחזתי בכתפיו וסובבתי אותו אלי, כן, הוא באמת בכה. פיו היה שמוט בעצב, ועיניו היו אדומות ודומעות. "מה קרה בובי?" שאלתי בקול רך, "הכל בסדר?"

"לא, שום דבר לא בסדר." ענה לי בפשטות, וחיבק אותי, מניח את ראשו הבהיר על כתפי. בובי צעיר ממני בעשר שנים בערך, הוא דק גזרה, בהיר עור ועיניים, נמוך ממני בערך בחצי ראש, לבוש תמיד בקפידה בבגדים סולידיים. תמיד ראיתי בו בחור צנוע ונחבא אל הכלים, יעיל ומסודר. אדם רגוע ונעים הליכות אבל מהטיפוסים מטושטשי האישיות שאתה שוכח ברגע שהם יוצאים מהחדר. לא ידעתי דבר על חייו האישיים ומעולם לא עלה בדעתי לשאול, הוא היה פשוט חלק מהציוד שהעמידה האוניברסיטה לרשותי - שגרתי ולא מתבלט כמו המחשב, ארונית התיקיות והפילודנדרון שבפינת חדרי, ופתאום, הפתעה שכזאת!

"בובי," נזפתי בו רכות והרחקתי אותו ממני בעדינות, "מה עובר עליך?" שאלתי, מרים את סנטרו למעלה כדי שאוכל להביט בעיניו הכחולות, הממוסגרות במשקפיי מתכת דקים.

"אני אוהב אותך." אמר בובי באותו קול חנוק שהפחיד אותי מעט. "התאהבתי בך עוד כשהיית המורה שלי. ידעתי שאין לזה סיכוי ולכן, מיד אחרי הלימודים, נסעתי לטייל בעולם, הסתובבתי שנה שלמה באירופה וגם קצת בדרום אמריקה, ולמרות שניסיתי לשכוח אותך לא הצלחתי, וברגע שגיליתי באתר של האוניברסיטה שאתה מחפש עוזר מחקר חדש טסתי מיד חזרה, והגשתי מועמדות. היום שבו קיבלת אותי לעבודה היה היום המאושר בחיי."

"באמת?" התפלאתי, כי לא זכרתי כלל מתי קיבלתי אותו לעבודה. נורה, עוזרת המחקר הקודמת שלי שהתחתנה ועברה עם בעלה הטרי לניו יורק, טיפלה בכל העניין הזה של שכירת מחליף. הייתי עסוק עם ראמי שמצבו החמיר באותה תקופה ובקושי שמתי לב שיש לי עוזר חדש.

"אני מצטער מאוד על המוות של ראמי, הייתי בלוויה שלו, אבל לא הספקתי להגיד לך כלום כי... האמת שלא העזתי... אני מצטער." לחש בובי, ונראה אומלל.

"זה בסדר." ניחמתי אותו, "הוא היה חולה הרבה זמן וסבל מאוד לקראת הסוף, המוות שלו היה הקלה בשביל כולם."

בובי הנהן בהסכמה, ושאל בביישנות אם יש סיכוי שאחרי שאתגבר על האבל אולי אשקול... "או שכבר יש לך מישהו אחר?" התנער פתאום, מביט בי בדאגה.

"לא, אין לי." הודיתי, וכמו מאליהן הושטו ידי לעברו, הסירו את משקפיו והצמידו אותו אלי. למזלי אני לא זוכר יותר מידי מהפעם הראשונה שלי איתו. כמו הרבה פעמים ראשונות היא הייתה מביכה ולא כל כך מוצלחת. התנשקנו והתמזמזנו ואפילו התחלנו להסיר את הבגדים, אבל אז דפק מישהו בדלת, וקשקש בידית, מקפיץ אותנו בבהלה. "בוא נלך מפה למקום קצת יותר פרטי." אמרתי לבובי, שהסכים מיד.

התגנבנו משם לחדרי, נעלנו את הדלת וצנחנו על הספה ששנים רבות שמשה לקישוט בלבד. היא הייתה קשה ולא נוחה, אבל שנינו היינו חרמנים, ובעזרת בובי שהיה גמיש ולהוט להפליא הצלחתי להגיע לפורקן מסעיר מאוד, פורקן אמיתי ראשון אחרי זמן רב מידי של הסתפקות באוננות משמימה כתחליף למין.

המשכתי בקשר עם בובי במשך כשבועיים, מזדיין איתו במקביל לאריזת חיי וההכנות לחזרה לארץ. ידעתי היטב שהוא מקווה שיצליח לשנות את דעתי, ולשכנע אותי להישאר איתו, אבל בכל פעם שניסה לדבר איתי הצלחתי להתחמק ולהסיח את דעתו בעזרת סקס. רק אחרי מסיבת הפרידה שלי שהייתה ארוכה משעממת וטרחנית כמו שידעתי שתהיה, אמרתי לו גלויות שלמרות החיבה הרבה שלי כלפיו, והעונג הגדול שאני מוצא בסקס איתו, אני לא מתכוון לשנות את התוכניות שלי. "מכרתי כבר את הבית, יש לי כרטיס טיסה לישראל, ויש לי כבר עבודה במעבדה במפרץ חיפה." אמרתי לו גלויות, מבחין בצער שפניו החווירו לשמע דברי, ובכל זאת לא הפסקתי לדבר, "אחותי כבר שכרה בשבילי בית ובעוד," הצצתי בשעוני, "עשרים שעות אני כבר לא אהיה פה יותר."

הוא התנודד לשמע דברי כאילו הלמתי בו, וצנח על המיטה, כובש את פניו בכפות ידיו.

"אני מצטער, אבל הרי ידעת שאני עוזב." התיישבתי לצידו, וניסיתי לחבק אותו. הוא התקשח וסובב אלי את גבו, ממאן להתנחם בזרועותיי.

"בובי, בבקשה, אל... נו, די, אל תהיה כזה, הרי אמרתי לך ש... וסך הכל זה רק לטובה, אני הרבה יותר מבוגר ממך, ועדיף שתמצא מישהו בגילך שיתאים לך יותר."

"שתיים עשרה שנים זה לא הרבה יותר מבוגר." זז בובי לקצה המיטה, מנתק מגע ממני, "ואין אף אחד שמתאים לי יותר ממך."

"שטויות, זה רק נדמה לך, בטח שיש." משכתי אותו אלי, מתעלם מהתנגדותו הקלושה, "זה הלילה האחרון שלי פה, אני צריך לצאת לשדה התעופה בעשר בבוקר, רוצה להישאר איתי עד מחר בבוקר?"

"לא!" הדף אותי בובי מעליו בזעם, "אל תיגע בי, אני שונא אותך!" הטיח, וברח, משאיר אותי לבד בלילה האחרון שלי בבית שכבר לא היה שלי.

 

נכתב על ידי , 14/8/2014 13:05  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שמוליק ב-16/8/2014 08:13
 



5. הכאב המתוק של האהבה


פרידה

ראמי נפטר שש שנים אחרי האשפוז הראשון שלו. ליבו הלך ונחלש ושום דבר לא הועיל - לא מאמצי הרופאים, לא התרופות היקרות והדיאטות, ואפילו לא התפילות של בני משפחתו שעמדו לצדנו למרות הסלידה העקרונית שלהם מהומואים.

בריאותו של ראמי הלכה והתערערה ובמקביל הלכה הזוגיות שלנו וגוועה. בשנתיים האחרונות לחייו כבר לא יכולנו לקיים יחסי מין, אם כי לא הפסקנו לישון יחד אבל במקום סקס הסתפקנו בחיבוקים וגם עליהם נאלצנו לוותר אחרי שהוא התאשפז. הרופאים הכניסו אותו לרשימת ההמתנה להשתלת לב אבל כולנו ידענו שאין לו הרבה סיכוי. הוא היה כבר בן חמישים, מבוגר מידי ובמצב בריאות רע מכדי שיוכל לעבור בשלום השתלה. כליותיו כבר כמעט ולא תפקדו ובחודש האחרון לחייו התמלאו ריאותיו מים והוא התקשה לנשום.

"לפחות עכשיו הוא כבר לא סובל." לחשה בת דודתו אחרי שהוא הלך לעולמו ופרצה בבכי, גם ילדיה בכו ואפילו אחותי שהכירה את ראמי רק מסיפורי הזילה דמעה לשמע הבשורה המרה, ורק אני נשארתי קר רוח ורגוע.

בלי שום היסוס נעניתי להפצרות קרוביו לקבור אותו בבית קברות מוסלמי למרות שידעתי שהוא היה מעדיף שישרפו את גופתו, ואפילו השתתפתי בלוויה, עומד בצד, לבוש בחליפה שמרנית, פני אטומות ועיני יבשות מדמעה.

"אז מתי אתה חוזר הביתה?" שאלה מונה, נכדתה הצעירה של דודתו של ראמי – היא הייתה קרובת המשפחה החביבה עליו ביותר, היחידה שלא הביעה מורת רוח מחייו איתי, גבר יהודי, וראמי ציין לא פעם שהוא אוהב אותה כאילו הייתה ביתו. בצוואתו ביקש ממנה ראמי לחלק לכל אחד מאחיה, אחיותיה ובני דודיה מזכרות קטנות ממנו. הוא חילק להם את ספריו ואת כלי העבודה שלו, ורק למונה השאיר את אוסף הדיסקים שלו שכלל ביצועים נדירים של שירים ערביים מאת פיירוז, פאריד אל אטראש ואום כולתום. אני ירשתי את הבית שרכשנו יחד, ואת המכונית שהייתה רשומה על שם שנינו, וכמובן שאת הכלבים שלנו שבזמן מותו כבר היו קשישים למדי.

"הביתה, את מתכוונת לישראל?" שאלתי וליטפתי את בוני הקשישה והטובה שלנו – רוטווילרית שחורה וגדולה שהפחידה מאוד את מי שלא הכיר את אופייה הרך והנוח. דווקא בלונדי – לברדור זהבהב ויפה תואר היה התוקפני יותר מבין הכלבים שלנו, ובצעירותו גרם לנו בעיות רבות בגלל מנהגו לרדוף בנביחות אחרי רוכבי אופניים תמימים.

"כן, בטח שלישראל, ראמי הרגיש שעזבת את הבית רק באשמתו, וקיווה שאחרי שהוא ימות תוכל לחזור סוף סוף הביתה, הוא לא דיבר אתך על זה?"

"האמת שכן, הוא..." דמעות עלו בעיני וחנקו את גרוני, ובלונדי ניגש אלי באיטיות - פרקיו כאבו בזמן האחרון - והניח את ראשו הבהיר על ברכי. ליטפתי אותו באיטיות, ממתין עד שאוכל לדבר שוב. "לא הייתה לראמי שום סיבה להרגיש אשם, הנסיעה לארצות הברית הייתה רעיון שלי, ואף פעם לא הצטערתי עליו. מה רע לי פה? יש לי בית יפה ועבודה טובה, חברים נחמדים והכלבים כמובן, אי אפשר, בגילם, לטלטל אותם לארץ אחרת, ואם אני אשאיר אותם פה הרוח של ראמי תרדוף אותי עד סוף חיי."

"בני כמה הם?" מוללה מונה בעדינות את אוזניה הרכות של בוני.

"בוני בת שלוש עשרה, ובלונדי בן ארבע עשרה, בשנות כלב הם ממש זקנים, אין להם עוד הרבה זמן." נאנחתי בצער, "אבל כל זמן שהם חיים אני אמשיך לדאוג להם."

"ואחר כך?" בחנה אותי מונה בדאגה בעיניה הגדולות והיפות.

"נחיה ונראה." משכתי בכתפי, "ואגב, השנה אני לא חושב שאני אסע לבית הקיץ שלנו בהרים, את מוזמנת לנסוע לשם עם סטיב."

"באמת?" זהרו פניה של מונה, "נהדר, תודה!"

"בבקשה." חייכתי אליה בחיבה. היא הייתה צעירה מאוד, ויפה מאוד, והאהבה שפרחה בינה לסטיב שלא היה, למגינת לב הוריה, מוסלמי, נגעה מאוד לליבי.

מונה הייתה טרודה בחייה, ואולי חששה להציק לי, אבל כך או כך היא לא הזכירה לי שוב את בקשתו של ראמי שאחזור לארץ, וגם אני כמעט ששכחתי את הרעיון הזה, אבל כמה חודשים אחרי מותו, שבוע לפני יום הולדתי החמישים, התבשרתי לאכזבתי שכשלתי בניסיוני להיבחר לראש המחלקה. למרות הוותק והמוניטין שלי מנהלי האוניברסיטה בחרו על פני מישהו אחר, צעיר ואמריקאי יותר ממני. כפרס ניחומים התמניתי לסגנו וקיבלתי מקום חנייה משלי, וגם העלאה נאה במשכורתי, אבל עדיין חשתי מושפל ומאוכזב.

זה היה הסתיו הראשון שלי בארצות הברית בלי ראמי. פעם ראשונה מזה עשרים וחמש שנים שחגגתי יום הולדת בלעדיו. הרגשתי קשיש ומיותר, ומצב רוחי שגם ככה היה ירוד התדרדר עוד יותר באותו חורף קשה וארוך. מונה וסטיב היקרים שתכננו להינשא באביב התקשרו אלי כל כמה ימים, ובאו לבקר כל סוף שבוע, ולמענם התאמצתי להסתיר את העצב והבדידות שחשתי ולחייך, אבל זה היה קשה. החורף ההוא של שנת 2006 זכור לי כחורף הקשה בחיי, והקיץ שבא בעקבותיו לא היה טוב יותר. מצב בריאותה של בוני הלך והחמיר, כליותיה כמעט שלא תפקדו והיא התקשתה לעמוד על רגליה, ובתחילת יוני החלטנו, הווטרינר ואני, שאין טעם להאריך את סבלה ועדיף מותה על חייה. חודש אחרי שקברתי את בוני המסכנה פרצה מלחמת לבנון השנייה, ופתאום מצאתי את עצמי מסובך במריבה חסרת טעם עם אחד המרצים הזוטרים במחלקה שהחליט לארגן הפגנה נגד ישראל, ולשפוך דווקא עלי את כל הזעם שלו על מה שהוא כינה - הישות הציונית הקולוניאליסטית המדכאת.

עדיף שלא הייתי נכנס איתו לוויכוח חסר טעם, ולא מנסה להסביר לו למה ישראל היא לא ישות קולוניאליסטית, אבל כל כך התרתחתי כשראיתי אותו שורף את דגל ישראל ומכריז שישראל היא מדינת אפרטהייד עד שאיבדתי את עשתונותיי, והתנפלתי עליו. הוא היה הרבה יותר צעיר וחזק ממני, ומזל שאנשי הביטחון של האוניברסיטה הפרידו בינינו ופיזרו את ההפגנה.

"עדיף שתלך הביתה ותנוח קצת." הציעה בטי, מזכירתי הוותיקה והחביבה אחרי שהשקתה אותי בכוס מיץ גדולה. קיבלתי בתודה את הצעתה ונסעתי הביתה, עדיין נסער וכועס. כנראה שבגלל המריבה המיותרת הזו שכחתי לסגור כהלכה את שער החצר, וככה הצליח בלונדי לצאת החוצה ולהידרס. נכדו של השכן שלי שישב על המרפסת סיפר שראה את בלונדי מתפרץ החוצה ומנסה לרדוף אחרי רוכב אופניים שחלף בכביש, ועקב כך לא שם לב למכונית שחלפה ממול ופגעה בו.

הווטרינר שהוזעק חיש נאלץ לקבוע את מותו, וכדי לנחם אותי אמר שבלונדי היה כבר קשיש למדי, ואולי עדיף שמת בצורה כזו ולא גסס לאט לאט כמו בוני.

"כן, אולי." אמרתי, מוחה את הדמעות שהציפו את עיני, ומיד אחרי שקברתי את בלונדי המסכן לצד בוני גמרתי אומר לעזוב הכל, להתפטר מהאוניברסיטה, למכור את הבית ולחזור סוף סוף הביתה. 

 



נכתב על ידי , 11/8/2014 15:07  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-13/8/2014 02:47
 





106,413
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ