לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


סיפורים על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 11

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017

10. הפוך (פרק אחרון)


כמה ימים אחר כך הלכתי לי לתומי לעשות קניות והופתעתי לפגוש את אליהו שוורצמן, הבן של מר שוורצמן הקשיש שגר כיום בדירה לשעבר שלי ושל נדב. הוא שמח לפגוש אותי, לחץ את ידי, שאל מה נשמע ומה שלומי, ושמח לשמוע שהכל בסדר אצלנו - שאימא של נדב מרגישה יותר טוב, ושהתאומים של נדב גדלים לתפארת, גילה לי שאשתו בהיריון ברוך השם, ושהוא בא לעשות פה קניות בשביל אימא של אשתו ששוכבת חולה וקשה לה לצאת, ורק אחר כך שאל, מסמיק קצת, מה עשינו עם העטיפה של הקונדום שהוא השאיר בטעות בחדר השינה.

"זה היית אתה?" נדהמתי, "זרקנו אותו כמובן." הוספתי, "למה אתה שואל?"

"פחדתי שאשתי, אז היא הייתה ארוסתי, תמצא אותו, או שחס וחלילה אימא שלה... הן הלכו לשם למדוד את החדרים כדי לדעת אם המיטה שהוריה קנו תיכנס לחדר השינה, ופחדתי נורא שאם הן יגלו את העטיפה אז..."

"יכולת להגיד שזה שלנו."

"כן, זה מה שתכננתי להגיד אם הן היו שואלות, ואז הייתי חוטף מנה עוד יותר גדולה כי נשבעתי לה שמיד אחרי שעזבתם דאגתי לנקות טוב טוב את הדירה מכל הלכלוך של ההפוכים האלה, איזה מזל שהן לא מצאו כלום." אמר אליהו, לא מודע כלל לעלבון שעלב בי ובנדב, והמשיך והסביר לי למרות שלא שאלתי שהוא נזקק לקונדום בגלל הפגישה שהייתה לו עם בחורה אחת ש... "יש נשים שמתחתנים אתן, ויש כאלה שלוקחים למיטה." הסביר, "וידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי כי אחרי החתונה..." הוא נאנח בערגה, טפח על שכמי והסתלק.

חזרתי הביתה מהורהר. מי היה מאמין שאליהו שאביו התפאר תמיד שהוא צדיק ושהוא לא יתחתן עד שימצא מישהי צדיקה כמותו יתגנב לדירה ריקה בשביל זיון אחרון לפני החתונה. השתוקקתי לספר לנדב על פתרון התעלומה, אבל חששתי להתקשר אליו ושוב לקבל את התא הקולי המנומס שלו, או את המזכירה התקיפה שלו שאף פעם לא הסכימה להעביר לי אותו. החתונה של מירי ורמי תהיה בעוד שבוע, אם הוא יגיע ניפגש שם, ואם הוא יסכים לדבר איתי אני אספר לו הכל. ומה אם הוא יבוא עם מישהו אחר, או אולי עם מישהי? מה אני אעשה אז? לא הייתה לי תשובה לבעיה המעיקה ההיא. החלטתי להפסיק לחשוב על זה והלכתי לסדר את המצרכים שקניתי. אחר כך התלבטתי אם לקפוץ למירי להגיד שלום או להישאר בבית ולהירדם מול הטלוויזיה, ופתאום דפיקה בדלת. הייתי בטוח שזה איציק מוועד הבית שבא לקחת את הצ'קים שהכנתי לו, בלי לטרוח להביט בעינית הדלת פתחתי וזה היה נדב.

הוא נראה מוזנח ומותש, רזה, פניו לא מגולחות ושערו ארוך מידי.  עמדתי בשתיקה והבטתי בו בעוד הוא מביט בי בחזרה. "אתה נראה עייף," אמרתי אחרי כמה שניות שנמשכו נצח ולקחתי מידו את מזוודתו המוכרת, "בוא, תיכנס, רוצה לשתות משהו, אולי לאכול?"

"לא, תודה, אני רק רוצה..." הוא הושיט אלי את ידיו, "אפשר חיבוק?" לחש.

שמטתי את המזוודה ונצמדתי אליו, מאמץ אותו אל ליבי ומנשק את שפתיו, "גילי אני כל כך אוהב אותך, התגעגעתי אליך נורא." החזיר לי נדב נשיקה, "וסליחה שאני דוקר." התנצל.

"אתה לא צריך לבקש סליחה על כלום, זה אני ש... אני כל כך אוהב אותך נדב, הייתי כל כך אומלל בלעדיך, אני לא רוצה שנפרד יותר לעולם."

"לא ניפרד לעולם." הבטיח נדב ומשך אותי לעבר חדר השינה, "נשבע לך שמהיום נהיה תמיד יחד."


 

אפילוג

אף פעם לא סיפרתי לגיל למה כעסתי כל כך ולמה הענשתי ככה את שנינו. אם הוא היה שואל הייתי מספר, אולי, אבל הוא לא שאל ובכל פעם שניסיתי לדבר איתו על התקופה האיומה ההיא הוא היה משנה בתבונה את נושא השיחה. גילי החמוד שלי, הוא תמיד היה יותר חכם ממני.

רק למירי סיפרתי פעם, כשישבנו וסידרנו בשביל אימא את אלבום התמונות של התאומים ותוך כדי כך הרשינו לעצמנו לשתות קצת יותר מידי, וכמו שקורה לפעמים - נכנס יין ויצא סוד. אגב האלבומים, אני רציתי לסדר את כולם בטבלט המשוכלל שקניתי לאימא לכבוד יום הולדתה השבעים, אבל היא התעקשה על אלבום אמיתי מנייר. הטבלט לא נראה לה די אמין. הדפסתי אם ככה את התמונות הכי מוצלחות על נייר, ובאותה הזדמנות רכשתי אלבום נאה כרוך בבד קנווס איכותי והתיישבתי להדביק את התמונות באלבום. מזל שמירי באה לעזור לי כי די מהר איבדתי את הסבלנות ולא תמיד זכרתי מתי צולמה כל תמונה, ולפעמים אפילו התבלבלתי בין דנה לחגי שעד גיל שש בערך נראו די דומים. בין התמונות הרבות היו גם כמה תמונות שצולמו באתר הבנייה באיטליה. אחת מהן שצולמה מרחפן הייתה מוצלחת מאוד, ראו בה את כל השכונה שתכננתי משתלבת בצורה נאה מאוד בנוף ההררי. התחלתי להסביר למירי מה בדיוק עשיתי ולמה תכננתי דווקא ככה ולא אחרת, ואיך השכונות העתיקות יותר של העיר מתמזגות בצורה מוצלחת עם השכונה החדשה, אבל אותה עניין דווקא לדעת מי זה הטיפוס הזה שעומד לידי ומחייך מאוזן לאוזן. "אה, זה לואיג'י, מנהל העבודה שלי, בחור טוב למרות שהוא קתולי ואה... לא חשוב."

"כן חשוב," התעקשה מירי, "מה הסיפור איתו, עם הלואיג'י הזה? בגללו כמעט נפרדת מגיל?"

"לא, לא בגללו אלא בגללי, בגלל שהייתי דביל ורמאי, לא שלואיג'י היה יותר טוב, אבל... עזבי, זה סיפור ארוך ומסובך."

"אני אוהבת סיפורים ארוכים ומסובכים." התעקשה מירי ושתתה עוד קצת מהיין שלה.

"טוב, את ביקשת, אל תאשימי אותי אם תקבלי בחילה ממה שתשמעי." מזגתי לעצמי עוד בירה, "לואיג'י, כמו שאת רואה, היה גבר רציני, בחור גדול וחזק, מאוד סמכותי, מאוד גבר גבר כזה, קתולי אדוק, כמו כולם שם, ונשוי כמובן, היו לו איזה חמישה שישה ילדים ואם אשתו הייתה מסכימה הוא היה שמח להביא עוד כמה במביני, אבל היא כבר התעייפה מלידות והשיטה שלה לא להיכנס להיריון הייתה להפסיק לעשות סקס כי לקתולים אסור להשתמש באמצעי מניעה, ולכן הוא ואני... או זה בכל אופן מה שהוא סיפר לי כדי לתרץ את זה שמידי פעם, אחרי שכל הפועלים היו נוסעים הביתה הוא היה מתנפל לי על הזין ו... את ההמשך את בטח מבינה לבד, רק אחרי שחזרתי הביתה, לגילי, עלה פתאום בדעתי שהתירוץ שלו היה ממש עלוב, כי מה הפריע לו לקבל מבחורה אחרת מה שאשתו לא רצתה לתת? למה הוא בא דווקא אלי, ואיך הוא ידע שאני... ממתי לסטרייטים, לא משנה כמה הם חרמנים, יש גיידאר?

"אני לא יודעת." אמרה מירי, "לא מבינה בזה הרבה, ואני גם לא מבינה למה אחרי שאתה והקתולי הנשוי שלך הוצאתם אחד על השני את החרמנות שלכם הלכת ורבת דווקא עם גילי החמוד שבחיים לא חלם אפילו לבגוד בך."

"כי הוא שם מולי מראה שהראתה לי איזה מניאק מגעיל אני, כל זמן שהוא לא ידע שאני בוגד בו הצלחתי לספר לעצמי שזה סתם, וזה לא חשוב, וזה משהו חד פעמי חסר חשיבות, אבל אחרי שהוא בא וזרק לי את האמת בפנים כבר לא יכולתי להעמיד פנים יותר, הייתי אשם, בגדתי ושיקרתי, ולא היו לי שום תירוצים, הוא צדק ואפילו לא ידע כמה הוא צודק. התביישתי להסתכל עליו, ופחדתי לדבר איתו, פשוט ברחתי וקיוויתי שאם אני לא אחשוב על זה ולא אדבר על זה אני פשוט אשכח אותו, כמובן שזה לא קרה, התגעגעתי אליו כמו משוגע וכמה שהתגעגעתי יותר ככה  היה לי פחות אומץ לדבר איתו, המסכן התנצל שוב ושוב והיה בטוח שאני כועס עליו ושהכל באשמתו... אני כזה חרא לפעמים." התוודיתי בפני מירי שהנהנה בהסכמה ואמרה שרוב בני האדם הם די חרא, גברים בדרך כלל יותר, אבל גם לנשים לא חסר.

"קצת לפני סוף העבודה על הפרויקט לואיג'י לא עמד יותר בהרגשות האשמה והבושה והלך להתוודות בפני הכומר שלו שנתן לו עצה פשוטה ומעשית מאוד, אני באמת לא מבין למה הוא לא חשב על זה בעצמו, הכומר ייעץ לו ללכת לעשות ניתוח לכריתת צינור הזרע כדי שהוא ואשתו יחזרו לישון יחד, וחוץ מזה הוא גם הכריח אותו להבטיח שהוא יעזוב את העבודה הזו ולא יראה אותי יותר לעולם. לואיג'י הבטיח וקיים, הוא התפטר ועוד באותו יום הסתלק משם, לא יודע לאן, ושבוע אחר כך הודעתי לאיטלקים שאני לא יכול להמשיך לפרויקט הבא כי יש לי משפחה שצריכה אותי בארץ, המלצתי להם לקחת את אחד האדריכלים הצעירים אצלנו שמת לעשות רילוקיישן, וחזרתי הביתה, לגילי המתוק שלי שהמשיך לאהוב אותי למרות שאני זבל של בן אדם.

"ולמה עזבת את המשרד, בגלל איטליה?"

"לא, מה פתאום? הייתה להם די עבודה בארץ, אבל קובי, את זוכרת את קובי שקיבל אותי לעבודה ואחר כך פרש בגלל התקף הלב שלו? קובי החליט לפתוח משרד אדריכלות קטן שיתעסק רק בבתים פרטיים ובשיפוצי דירות וכאלה, והציע לי שותפות. נכון שאני לא מרוויח כל כך הרבה עכשיו, אבל המשרד נמצא לא רחוק מהבית, כיום יש לי הרבה פחות לחץ ויש לי מספיק זמן לגדל את הקטנים ולהיות עם גילי, וזה לדעתי שווה הרבה יותר מכסף, נכון או לא נכון?

מירי הנהנה לאישור וחייכה חיוך ישנוני, "אין מה להגיד נדב, כשאתה צודק אתה צודק." הסכימה, סגרה את האלבום ואמרה שאין מה למהר, גם מחר יום, ושלחה אותי הביתה.

נכתב על ידי , 23/3/2017 08:48   בקטגוריות הפוך  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-24/3/2017 07:41
 



9. הפוך


נדב שמח מאוד על החדשות הטובות שלי והוסיף עליהן גם חדשות טובות משלו, הטיסה שלו נדחתה והוא צריך להגיע לשדה התעופה רק מחר אחרי הצהריים. "וזה אומר שאני אוכל לעזור לך להתארגן ולארוז לפני שאני אטוס." משך אותי שוב למיטה.

נעתרתי לו ברצון, ורק אחר כך נזכרתי שבעצם הוא לא הספיק לראות את הדירה החדשה. "זו נסיעה ממש קצרה, בעיקר בלילה, תוך עשר דקות נגיע." ניסיתי לפתות אותו לצאת מהבית, אבל נדב שהעדיף לבלות עם התאומים ולעזור למירי להשכיב אותם הסתפק בתמונות שצילמתי, ואמר שהוא סומך עלי ואם אני מתלהב מהדירה אז זה בסדר.

באותו לילה ישנו יחד חבוקים, ולמחרת קבענו עם המוביל שיגיע בצהריים, ונסענו יחד לדירה הישנה שלנו. בדרך דיברנו על העתיד ותכננו מה יהיה אתנו אם נדב ימשיך לעבוד באיטליה. התנגדתי מאוד לרעיון הזה, טענתי בתוקף שההיעדרות שלו מהארץ תפגע בקשר שלו עם התאומים, ואיך הוא יכול להעדיף קריירה על פני המשפחה?

"כשאתה אומר משפחה אתה מתכוון גם אליך?" הצטחק נדב שהיה שרוי במצב רוח מעולה, מטבעו נדב הוא איש של בוקר, ובבקרים תמיד היה מלא מרץ ושמח, ואם הספיק להקדים סקס לארוחת הבוקר היה שמח עוד יותר.

"זה תלוי," עניתי בזהירות, "והתכוונתי להוסיף שזה תלוי בעיקר בו, אבל פתאום הנייד שלו צלצל וכל תכניותינו היפות השתבשו באחת. "אני ממש מצטער חמוד," התנצל נדב, "אבל אני חייב לקפוץ למשרד, צץ שם משהו... תתחיל לארוז וניפגש בדירה, בסדר?"

"בסדר." הסכמתי, הייתה לי ברירה?

נדב הוריד אותי ואת הקרטונים שהבאנו אתנו ונסע, נכנסתי לדירה בה גרנו בזמנו במשך כמה שנים מאושרות והתחלתי לארוז. מאחר שרוב בגדי וחפצי האישיים כבר היו בביתה של עליזה פניתי קודם למטבח. ארזתי את כלי הבית שצברנו יחד – סירים, מחבתות, צלחות וספלים ואחרי שסיימתי שם פניתי לחדר השינה. ברגע כשנכנסתי תקפה אותי הרגשה שמשהו לא בסדר. המיטה הייתה מוצעת בסדין שלא אהבתי כי הגומי שלו היה רופף, והציפות על הכרים היו הפוכות כאילו מי ששם אותן לא ידע לסדר מיטה, ומי שם על המיטה את הכרבולית החומה שהייתה שייכת בכלל לספה בסלון? למיטב זכרוני השארתי את המיטה לא מוצעת, יכול להיות שנדב סידר אותה כשישן שם? אבל מה פתאום? בכל פעם שהוא הגיע לארץ הוא נסע ישר לבית של אימא שלו. הרמתי את הכרבולית הפרושה על המיטה וניערתי אותה כדי לקפל אותה כהלכה. נדף ממנה ריח מוזר של בושם שלא הכרתי, ומה שחמור יותר, בין קפליה מצאתי עטיפה של קונדום. מי השתמש פה בקונדום? נדב ואני הפסקנו עם קונדומים עוד בשנה הראשונה של הכרותינו, מה קורה פה לכל הרוחות?

המשכתי לארוז כמו אוטומט, ממלא קרטונים בסדינים וציפות בעוד מוחי הומה מחשבות וחשדות, מישהו עשה סקס במיטה שלנו וזה לא היה אני? אז מי זה יכול להיות? רק לי ולנדב היו מפתחות לדירה, אבל נדב היה באיטליה אז... אבל איך אני יודע אם הוא באמת היה באיטליה? יכול להיות שהוא חזר יום קודם, או טס יום אחרי שחשבתי שהוא כבר שם, ובמרווח הזמן שנשאר הוא ניצל את הדירה הריקה ו... לא! זה לא יכול להיות. לא נדב, נכון שמעולם לא ממש דיברנו על זה, ואף פעם לא הבטחנו אחד לשני נאמנות, אבל תמיד היה לי ברור מאליו שכל זמן שאנחנו זוג אנחנו לא עושים סקס עם אחרים, ואולי זה היה ברור מאליו רק לי? אז מה אם נדב תמיד בז לתרבות ההומואית המקובלת של סקס מהיר וחסר רגש? ושתמיד גינה את המרדף אחרי העונג הבא שגברים כה רבים מקדישים לו את זמנם?

הוא תמיד דיבר בשבח הזוגיות והנאמנות, ותמיד הכעיס אותו לגלות שעוד זוג ממכרינו נפרד ותמיד בגלל סיבה מטופשת. "הם כמו ילדים בחנות ממתקים, רצים מאחד לשני בלי לחשוב רגע על העתיד, נדמה להם שהם יישארו צעירים ויפים לנצח, כל מה שיש להם בראש זה חדר כושר ואטרף, והם לא רואים רחוק יותר מהמסיבה הבאה." היה מתמרמר, והנה גם הוא בוגד, נהנה לו מסקס גנוב עם אלוהים יודע מי בעוד אני מטפל באימא שלו, ובאימא של הילדים שלו, נשאר ער לילות שלמים כי הילדים שלו סובלים מכאבי אוזניים ומהקאות ומחום וכל שאר הצרות שבאות עם גידול תינוקות, חי כמו נזירה רק כדי שהוא יוכל לפתח קריירה ולהיות מפורסם וחשוב, וככה הוא מודה לי? מזדיין מאחורי הגב שלי במיטה המשותפת שלנו.

עד שנדב הגיע כבר הייתי מחומם כהוגן ורתחתי מכעס. הוא נכנס לדירה בעליזות, שמח ורגוע, והתפעל איך גמרתי לארוז כל כך מהר, "אתה כל כך חרוץ ומאורגן גילי, כל הכבוד לך חמוד." ניסה לחבק אותי ונדהם כשהדפתי אותו מעלי. "מה קרה?" שאל בתמימות, "אני מצטער שארזת לבד, אבל..."

"הנה, זה מה שקרה." הושטתי לו את העטיפה הקרועה של הקונדום, "מצאתי את זה על המיטה שלנו שאגב מסריחה מבושם שאני לא מכיר, מה שקרה נדב זה שמישהו זיין במיטה שלנו, וזה לא הייתי אני."

"גם אני לא." השיב נדב בלי להסגיר אפילו שמץ אשמה, "בוא נחשוב למי עוד יש מפתחות לדירה הזו."

"עד כמה שידוע לי רק לנו." עניתי בזעף.

"גם למר שוורצמן יש מפתח." אמר נדב, מתכוון לבעל הבית הקשיש שלנו.

"בחייך, אתה לא רוצה להגיד לי שמר שוורצמן שהוא, אם שכחת, יהודי דתי, מבוגר ולא בריא, הביא לפה מישהי." הפטרתי בזעף.

"אני לא יודע מי היה פה גיל," ענה נדב בקוצר רוח, "אבל מאוד לא מוצא חן בעיני שאתה ישר מאשים אותי."

"אבל את מי עוד אני יכול להאשים?" התפרצתי, "בזמן שאני תקוע בבית עם הילדים שלך, מחליף חיתולים, מטפל באימא שלך ובאימא של התינוקות שלך אתה מתרוצץ לך בכל העולם, נוסע וחוזר מתי שמתחשק לך, מה עוד אני יכול לחשוב?"

"אין לי מושג, אבל אני אומר לך שזה לא הייתי אני!" התפוצץ נדב בזעם נוראי, ופתאום היינו באמצע מריבה מכוערת, אומרים אחד לשני דברים איומים ומנסים להכאיב זה לזה ככל האפשר. מזל שמוביל החפצים היה דייקן כמו שרמי הבטיח והגיע בדיוק בזמן. ברגע שהוא התקשר ושאל אם אנחנו מוכנים הפסקנו לריב והתחלנו לגרור קופסאות קרטון למשאית שלו. המוביל בא עם עוזר, צעיר רחב כתפיים וחסון, ותוך רבע שעה פינינו את הדירה. "טוב, אני נוסע לרמות יצחק, ניפגש שם?" שאל המוביל, מעביר מבטים מודאגים ממני אל נדב שעמד זקוף ואטום פנים, מזוודתו הקטנה ניצבת לצידו.

"אין בעיות, אני מיד יוצא." הבטחתי, "להתראות."

המשאית יצאה לדרך, ושנינו נשארנו עומדים על המדרכה, מביטים זה בזה בשתיקה. "טוב, אז אני זז." אמר נדב בקרירות אדישה, והביט בי כאילו אני איזה זר שנקלע במקרה לדרכו, "הנה המפתחות שלי." נתן לי את הצרור שלו שפעם, מזמן, חיברתי למענו למחזיק מפתחות חמוד בצורת לב, "תדאג שהם יגיעו לשוורצמן." הורה לי ופנה לדרכו.

"אבל... אבל נדב..." נאחזתי בשולי שרוולו בניסיון לעכב אותו, "ומה אתנו?"

"אני לא יודע, אחרי שהתנפלת עלי בצורה כזו אני מרגיש שאני צריך פסק זמן למחשבה, אני מציע שננוח קצת אחד מהשני, ואחרי שנרגע נחליט מה עושים." הוא הרים את המזוודה שלו, "שיהיה לך בהצלחה בעבודה החדשה, אני אצור אתך קשר בעוד זמן מה." הפטיר ביובש והסתלק, משאיר אותי עם לב שבור ועיניים מלאות דמעות.

 

שלושת החודשים שבאו אחר כך היו הגרועים ביותר בחיי, גרועים יותר מהטירונות האומללה שצלחתי בקושי. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, להתגעגע אליו, לסבול מהעדרו, להצטער על הדרך המכוערת בה נפרדנו ולהתחרט מרות על הדברים המגעילים שאמרתי לו.

פעם ראשונה שהבנתי למה אומרים שאהבה זה כואב. הלב כאב לי נורא, למרות שחיצונית נראיתי לגמרי בסדר הרגשתי כאילו מישהו דרס אותי, וכמו אידיוט התאמצתי לשדר שהכל בסדר ואין בעיות.

למרות שבקושי הצלחתי לישון, והתקשיתי לאכול או לחשוב בהיגיון - ואולי בגלל שהתקשיתי לחשוב בהיגיון - דבקתי בעקשנות בתכניות שלי והלכתי לעבודה, מפגין התלהבות ומרץ כמו שהיה מצופה ממני למרות שכל מה שהתחשק לי לעשות היה להתכרבל במיטה וליילל. סידרתי את הדירה, בישלתי ארוחות שלא הצלחתי לאכול, וכל יומיים שלושה נסעתי לבקר את מירי והילדים, מספק להם שירותי שמרטף ומניח להם להתמסר להכנות לחתונה שלהם. התאומים היו הדבר היחיד שניחם אותי, ורק במחיצתם הוקל מעט כאב הלב שלי. מידי פעם ניסיתי ליצור קשר עם נדב שהתמיד לסנן אותי וסירב לדבר איתי. על המיילים והמסרונים שלי הוא היה עונה בקרירות מנומסת שדיכאה אותי עד עפר. הוא סירב לדון איתי על העתיד המשותף שלנו, התעלם מההתנצלויות המתרפסות שלי והסביר שוב ושוב שהוא עסוק מאוד ושהוא עוד לא החליט מה יקרה אתנו בעתיד.

חשבתי שאני מיטיב להסתיר את ליבי השבור, אבל מסתבר שטעיתי מירי חשה שמשהו לא בסדר איתי ויום אחד כשמצאה אותי יושב ובוהה בכוס הקפה שלי התיישבה מולי, ליטפה את זרועי ושאלה מה הבעיה. במקום להיות גבר גבר, לעשות פרצוף אדיש ולהגיד שהכל בסדר נשברתי וסיפרתי לה הכל. היא הקשיבה בשתיקה אוהדת, וגילתה לי שהיא שמה לב שגם נדב נשמע מדוכא וחסר התלהבות, ושהיא חושבת שגם הוא מתגעגע אלי מאוד. "נדב הבטיח להגיע לחתונה שלי ושל רמי, גם אתה מוזמן כמובן, אולי אז תוכלו להתפייס?" הציעה באופטימיות.

"אני כבר מפויס, אני רק רוצה שנהיה שוב יחד. בחיים לא האמנתי שאני מסוגל להתגעגע כל כך ולסבול כל כך מלב שבור, לא אכפת לי אם הוא הזדיין שם עם מישהו או לא, אני רק רוצה אותו חזרה."

"מאוד יפה מצידך, ולמען האמת אני מתקשה להאמין שנדב בגד בך ועוד בדירה שלכם, זה פשוט לא מתאים לנדב שאני מכירה, מצד שני מישהו כן היה שם, מעניין מי? אתה אומר שזה לא יכול להיות בעל הבית שלכם."

"אני ממש בספק שזה הוא, שוורצמן צריך להיות בן שמונים בערך, וכל מילה שנייה שלו זה ברוך השם ובעזרת השם... לא, אין מצב שזה הוא."

"אולי הבן שלו, לא אמרת שהוא התחתן לא מזמן, אולי הוא עשה עם ארוסתו פרומו קטן לפני החתונה?"

"אני בספק, גם הבן דתי כמו אבא שלו, אצלם אין פרומו, מחכים עד אחרי החופה."

"התמימות שלך ממש נוגעת ללב." הצטחקה מירי, נישקה את לחיי, והבטיחה לי שהכל יסתדר ובסוף יהיה טוב. 

נכתב על ידי , 22/3/2017 08:14   בקטגוריות הפוך  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-22/3/2017 15:46
 



8. הפוך


השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, לא שעה מוצלחת לפצוח בה במריבה, לא שיש שעה טובה לעסק מבאס כזה, אבל אם כבר לריב אז עדיף לא להתחיל בשעות המוקדמות של הבוקר ולהפסיד עוד שלוש שעות שינה מתוקה, ולכן החלטתי להיות נבון הפעם, להפעיל בגרות ושיקול דעת, ולזכור שיש לי ראיון עבודה הבוקר שעדיף להגיע אליו רגוע ורענן ופשוט לחזור למיטה ולנצל בתבונה את מה שנשאר מהלילה.

שכבתי לצידו של נדב, מתאמץ לרפות את שרירי ולשקוע בשינה, וכמובן שלא הצלחתי, שוב ושוב טחנתי במוחי את הטענות שצברתי כלפיו - הארוניות הממארת שלו שהוא ממשיך בה למרות שאימא שלו כבר יודעת, ההתרחקות שלו ממני ומילדיו עצמו ובשרו - ומילא אני או הקטנים שעוד לא יודעים מימינם ומשמאלם ויש להם די אנשים שמטפלים בהם באהבה - אבל מה עם אימא שלו שבריאותה מדרדרת עם הגיל? למה האישה הזו שהיו לה חיים כל כך קשים צריכה לעת זקנה לסמוך על זרים שיטפלו בה וידאגו לה בעוד הבן יקיר לה מתרוצץ לו באירופה, עושה לו שם וכסף ובקושי זוכר להתקשר לאימו פעם בשבוע? שכבתי פרקדן, מתמרמר לי בשקט ביני לביני בעודי בוהה בצללית החיוורת של החלון, ממתין לבוקר, ומבלי משים נרדמתי וישנתי שינה עמוקה וטובה עד שקולות ויכוח רמים העירו אותי. השעה הייתה כבר כמעט שמונה בבוקר, מאוחר מאוד למשכים קום כמוני, ומירי ונדב היו שרויים בעיצומו של ויכוח קולני בעוד רמי מתאמץ כמיטב יכולתו לפשר ולהרגיע אותם.

"אני לא מבינה למה אתה עושה חשבון לאיטלקים האלה? למה, מי הם ולמי אכפת מה הם חושבים?" טענה מירי ברוגז.

"הם המעסיקים שלי," השיב נדב בקול רם מידי, מה שרמז שעצביו מתוחים, "והם קתולים שמרנים שהולכים כל יום ראשון לכנסייה, הם לקחו סיכון גדול כשהחליטו להעסיק אותי לא רק כאדריכל אלא גם כמפקח על הפרויקט ו..."

"ומה זה קשור לזה שאתה הומו?" התפרצה מירי.

"מירי, את לא מבינה יותר מידי בעסקים, אבל תסמכי עלי, בפרויקט בסדר גודל כזה הכל קשור." התעצבן נדב.

"תפסיקו לצעוק, אתם מעירים את הקטנים." התערב רמי, והוסיף שצריך להעיר אותי כי בעוד שעה אני אמור לצאת לראיון.

"אני ער." קראתי ונחלצתי מהמיטה, "אפשר כוס קפה?"

"אני אכין לך." התנדב נדב וידעתי על פי טון קולו שהוא מתחרט שהרים את קולו על מירי ושהניח לחילוקי הדעות ביניהם להפוך לוויכוח.

התלבשתי בזריזות ובינתיים הקטנים התעוררו ומירי חשה אליהם, ורמי הכריז שהוא חייב לצאת מיד כי יש לו פגישה חשובה בעבודה. כשיצאתי מחדר השינה מגולח ולבוש בקפידה המטבח היה ריק מאנשים, רק נדב חיכה לי עם כוס קפה ופרוסת עוגת קישואים תוצרת בית שעליזה אפתה ביום שישי. "אתה לא אוכל ארוחת בוקר?" שאל, מביט בי נוגס בהנאה מהעוגה.

"לא, אני מתוח מידי, אני אוכל אחרי הריאיון, תגיד נדב, למה באמת לא סיפרת להם שאתה הומו ושמירי לא אשתך?"

הוא משך בכתפיו והשפיל מבט, ובמקום לענות צבט לו מעט מהעוגה שהייתה לחה ועמוסת צימוקים וחמוציות, וטעימה להפתיע בשביל עוגה אפויה מקישואים ומקמח מלא. "לא התכוונתי לרמות מישהו," הודה אחרי שבלע את מה שבפיו, "הם פשוט... העיתונאים שבאו לראיין אותי פשוט הניחו שאם יש לי תמונה של אישה ותינוקות שאני מספר שהם התאומים שלי מדובר באשתי, ולא רציתי להתחיל להסתבך ולספר שבעצם היא לא נשואה לי, ושאני חי עם גבר... לא תיארתי לעצמי שהשיחה אתם תתפרסם באינטרנט, הם תפסו אותי באמצע אתר הבניה, מסביב היו פועלים ומנהל העבודה שלי שהוא מין גבר גבר כזה בסגנון איטלקי שמרני, כולם שם מצטלבים כל הזמן ונורא מתפעלים מזה שנולדתי בארץ הקודש, הארץ שישו נולד בה, תמונות של אפיפיורים וכל מיני צלבים בכל מקום... הרגשתי שזה פשוט לא מתאים לדבר על... נו, אתה יודע... וזה גם ממש לא עסקם, אתה נורא כועס עלי גילי כי אני..." הוא הניח את כף ידו על זרועי, "זה לא קל בכלל לחיות במקום זר ולהתאמץ להוכיח את עצמך כל הזמן, לטייל באיטליה זה אולי כיף גדול, אבל לעבוד בה כשכולם מדברים איטלקית ומגמגמים בקושי באנגלית, ואף אחד לא באמת יודע מי אני, זה ממש לא קל ולא כיף כמו שכולם חושבים, אני מתגעגע אליך כל הזמן ופוחד שבסוף ימאס לך ממני, אני יודע שהפלתי עליך המון דברים, אבל אני הרי לא יכול לחתוך את עצמי לשניים, והזדמנות ענקית כמו שקיבלתי באיטליה אני בחיים לא אקבל שוב, אם אני אוותר על הפרויקט הזה אני אצטער על זה כל החיים, אתה מבין?"

"כן, אני מבין." אמרתי, ובאמת, כשראיתי את הדאגה בעיניו הבנתי והפסקתי לכעוס עליו, "אבל כמה זמן זה יימשך נדב, מתי תחזור כבר הביתה?

"זה תלוי באיטלקים, בעוד שלושה חודשים אני אגמור את העבודה על הפרויקט הנוכחי ואחר כך נראה, יש דיבורים על עוד פרויקטים, ואפילו על רילוקיישן, אבל עדיין מוקדם מידי לחשוב על זה."

"הבנתי." אמרתי וסיימתי בלגימה אחת את הקפה, "טוב, אני חייב לזוז, אני לא רוצה לאחר לריאיון. תהיה פה כשאני אחזור?"

"כן, בטח, אני טס רק מחר לפנות בוקר, שיהיה בהצלחה גיל."

"תודה." פניתי לדלת, הוא הלך אחרי ורגע לפני שיצאתי משך אותי אליו, חיבק בכוח והוסיף נשיקה, "אני אוהב אותך." לחש.

"גם אני." עניתי ויצאתי.

הריאיון היה הצלחה מסחררת, נוצר קליק מיידי ביני ובין המראיין, אחרי שיחה קלה עשינו סיבוב במפעל ששכן במבנה חדש ונקי מוקף עצי אורן ירוקים. חלונות גדולים הכניסו פנימה את הנוף הגלילי הירוק ואני לא ידעתי את נפשי מהתפעלות. איפה המקום המדהים הזה ומבנה התעשייה המרופט והאפלולי שעבדתי בו בעבר?

"כמה יפה פה, אני מרגיש כמו בבית מלון, המקום הזה פשוט מדהים." החמאתי לבן שיחי ששבע נחת מהתפעלותי והציג אותי בפני מי שעמד להיות הבוס שלי. לשמחת שנינו התברר שאנחנו מכירים עוד מהאוניברסיטה. למזלי הוא זכר אותי לטובה, הכריז שבלי עזרתי בסיכום הרצאות והכנת עבודות מעולם לא היה מקבל תואר שני, ובלי לבזבז יותר מידי זמן הכריז בביטחון שמבחינתו התקבלתי. השאר כבר היה סתם ענייני בירוקרטיה חסרי חשיבות - מילאתי טופס 101, הראו לי איפה פינת הקפה המפנקת, חדר האוכל והחנייה השמורה לעובדים ואחרי שהוחלט שאני מתחיל לעבוד בתחילת החודש שיגיע בעוד יומיים נסעתי הביתה שמח וטוב לב.

בדרך התקשרתי לרמי לבשר לו שיש לי עבודה, ולהודות לו על הטרחה שטרח עבורי. הוא בירך אותי במזל טוב לבבי, והדהים אותי כשהציע לי לעבור לגור בדירה שלו. "אם אני גר בלי שכר דירה עם עליזה ומירי, זה רק הוגן שאני אתן לכם בתמורה לגור בדירה שלי." אמר בפשטות.

"זו הצעה ממש נדיבה רמי, ואני ממש מודה לך, אבל אני חייב להתייעץ קודם עם נדב." הסתייגתי בזהירות.

"אני בטוח שהוא יסכים." פסק רמי באופטימיות, "וחוץ מזה, איזה ברירה יש לו, הרי אתם צריכים לפנות את הדירה שלכם בעוד שבועיים? תכניס לוויז את רחוב הנרקיסים ברמות יצחק, אני גר במספר שמונה, דירה חמש, המפתחות אצל השכנה, גברת וייס. היא אישה נחמדה, אמנם קצת קוקו ואת רוב הפנסיה שלה היא מוציאה על האכלת חתולים, אבל היא תכניס אותך ברצון לדירה. יש שם מקרר, מזגנים, מיטה זוגית ותנור אפייה, חסר רק סלון ומזרון בשביל המיטה, אם אתה צריך מובילים שיביאו לך מה שחסר רק תגיד אני מכיר מישהו אמין ולא יקרן."

"אתה ממש יעיל רמי." התפעלתי, "אני אביא את המזרון ואת הסלון מהדירה הישנה, המיטה שלנו לא שווה הרבה ואפשר להשאיר אותה, נשאר רק לקנות ארון כי בדירה הישנה היה ארון קיר ענקי."

"גם בדירה שלי יש ארון קיר בחדר השינה הראשי, ועוד אחד קטן יותר בחדר האורחים," הרגיע רמי, "ויש גם טלוויזיה ענקית שאין לי צורך בה, אתה מוזמן להשתמש בה." הוסיף בנדיבות.

"אחלה, המון תודה רמי." הודיתי לו מקרב לב, והחניתי את מכוניתי מול בלוק הדירות מספר שמונה. מבחוץ המקום נראה די סתמי, אבל אחרי שגברת וייס שקיבלה את פני בחמימות, מתייחסת אלי כאילו הייתי קרוב משפחה אהוב ויקר, הכניסה אותי לדירה נעתקה נשמתי מרוב התפעלות. בקיר המערבי של הסלון נקבעה דלת זכוכית גדולה שנפתחה למרפסת המשקיפה על הר הכרמל, והנוף היה פשוט מהמם. "איזה יופי." התפעלתי, ובו במקום החלטתי שאני מקבל את הצעתו הנדיבה של רמי ועובר לגור בדירה הנחמדה הזו. דירה לא גדולה במיוחד, אבל עם מטבח מרווח ונעים, שני חדרי שינה מוארים, והעיקר - המרפסת הקסומה עם הנוף המרהיב. זה אולי לא איטליה, אבל זה מספיק ודי בשבילי, החלטתי. צילמתי את הנוף מהמרפסת, את המטבח ואת חדרי השינה כדי להראות לנדב, ומרוצה מאוד מעצמי נסעתי הביתה לספר לו על היום המוצלח שעבר עלי.

 



נכתב על ידי , 20/3/2017 16:32   בקטגוריות הפוך  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-22/3/2017 08:19
 



7. הפוך


איך החזקתי מעמד זמן רב כל כך במצב המסובך והלא נעים הזה - גולה מביתי ומיטתי, ישן רוב הזמן לבד, בלי בן זוגי שנפגש איתי רק בסופי שבוע, ואם היה לי מזל גם באמצע השבוע, מטפל מצד אחד בתאומים בני יומם ובאימם שעדיין הייתה המומה מכובד המשימה שנחתה עליה, ומצד שני בסבתם החולה שהפכה כמעט בין לילה מאישה נמרצת ופעילה לקשישה חולנית וחסרת ביטחון?

החזקתי מעמד והפכתי את עצמי לעמוד התווך של משק הבית המוזר שלנו בזכות האהבה, לא אהבה לאבא של התאומים שכמעט ולא נכח בחיינו אלא אהבה לקטנים הללו שגדלו והתפתחו, והפכו במהירות מסחררת משני צרורות בכייניים נטולי שיניים וקירחים לבני אדם אמתיים, פעוטים אמנם, אבל בעלי נוכחות חזקה ואישיות מלבבת. בהתחלה הייתי צריך להפשיט אותם כדי לדעת מי הוא מי, אבל אחרי כמה שבועות, שחלפו במהירות מדהימה, כבר ידעתי בדיוק מי בוכה ומי צוחק, מי צמא ומי רעב, מי סובל מכאבים או אי נוחות, ומי סתם מציק בגלל שעמום או קושי להירדם. לכאורה הייתי סתם עוד מובטל שלא עושה שום דבר, אבל בפועל הייתי עסוק מבוקר עד לילה ובקושי היה לי זמן לנשום.

מפתיע כמה עבודה כרוכה בטיפול בתינוק ואיזה עניין קשה ומתיש הוא ניהול בית כהלכה. מזל שהיו שם עוד שני מבוגרים שעזרו לי. מירי התרכזה בעיקר בבישול, ועליזה לקחה על עצמה את עניין הכביסה והכנת הרשימות. היו לנו רשימות לכל נושא ובלעדיהן היינו מתברברים ושוכחים מה לקנות ולאן ללכת, ובסופו של דבר היינו גוועים ברעב או נשארים חלילה בלי חיתולים נקיים. אני, בתוקף היותי בעל רישיון נהיגה, הפכתי לשר החוץ המשפחתי, המוציא והמביא, הסוחב ומרים ומסדר, וגם הנציג המשפחתי לכל הסידורים עם המועצה ורשויות המדינה, ועל הדרך גם שר האוצר. את המימון קיבלנו מנדב, אבל את ההחלטות על מה להוציא את הכסף עשיתי בעצמי, מקפיד להתייעץ עם מירי ועליזה על כל הוצאה גדולה במיוחד. קנינו רדיאטור בטיחותי לחימום חדר הילדים, קנינו מיטות, עגלות, כסאות ילדים לרכב וכסאות ילדים לחדר האוכל, ואפילו שני נדנדות עריסה מדהימות שהרדימו את השניים כהרף עין - הוצאה גדולה אבל שווה כל גרוש. נדב לא מחה מעולם על הכספים שהוצאו, ואפילו עודד אותנו לבזבז את כספו על עצמנו ועל הילדים, וחסך מאיתנו רק דבר אחד שאי אפשר היה לקנות בכסף - את הנוכחות הפיזית שלו.

למרות שהוא הבטיח להגיע כל סוף שבוע לישון איתי הוא מצא לעיתים קרובות מידי סיבה מוצדקת וחשובה מאוד למה הוא לא יכול, וגם הניסיון שלו לבקר לפחות פעם אחת באמצע השבוע לא התממש כמעט. סיבות היו בשפע - הוא עבד קשה, היה עסוק, טס המון פעמים לחו"ל ותמיד היה מוצף עבודה. מנסיעותיו ברחבי העולם הוא שלח לנו שפע של בגדים יקרים ומפוארים מידי לתאומים ולאימם, ולפעמים גם לי ולאימא שלו. כל חודש הגיעו אלינו משלוחי צעצועים מיותרים שהתאומים היו צעירים מכדי ליהנות מהם, אבל אבא שישתעשע אתם, יחבק וינשק ויניח להם להכיר אותו לא היה.

אם מירי ועליזה תהו איך אני מסתדר כבר כמה חודשים כמעט בלי חיי מין הן שמרו את התהיות שלהן לעצמן, גם אני התפלאתי לפעמים איך אני לא מטפס על הקירות מרוב תסכול, והגעתי למסקנה שאני כנראה עסוק מידי ועייף מידי, או שאולי בגיל שלושים וקצת אני כבר מתחיל להיות כבר זקן מידי לכל העסק הזה של סקס. הנה, עובדה, גם מירי מסתדרת לא רע בלי בן זוג אמרתי לעצמי, ונדהמתי לגלות, כמה שבועות אחר כך, שמירי מצאה לה גבר שהתלהב ממנה ולא נרתע מגילה וממצבה המשפחתי המיוחד.

זה קרה אחרי שחופשת הלידה של מירי נגמרה והיא חזרה לעבודה בחצי משרה ובמקביל התחילה ללמוד נהיגה. היא לא כל כך רצתה, אבל אני התעקשתי שהיא חייבת כדי שתהפוך להיות עצמאית. מידי פעם הייתי מעיר כבדרך אגב שיום יבוא ולא אגור אתן יותר ואי אפשר לגדל שני ילדים בלי רכב צמוד. מירי השתכנעה ולתדהמת כולנו עברה את הטסט בפעם הראשונה, אפילו אני הייתי צריך שלוש טסטים כדי לקבל רישיון, ועל הדרך נהיה לה חבר. "אני צריך להגיד לך תודה שהתעקשת שמירי תעשה רישיון אחרת לא היינו נפגשים." אמר לי רמי ולחץ את ידי בחמימות.

"נפגשנו במכונית של המורה לנהיגה." הסבירה מירי, "לרמי היה שיעור אחרי והיינו אוספים אותו בדרך. מפה לשם התיידדנו והתחלנו לדבר, אחר כך נפגשנו לקפה, ואחר כך הלכנו יחד לסרט ואחר כך..." היא צחקקה כמו מתבגרת והסמיקה, ורמי חיבק אותה, מניח לה לטמון את פניה בכתפו הרחבה. למרות שהיה סטרייט מוחלט חיבבתי את רמי מאוד, הוא היה גרוש כבן חמישים, אבא לשלוש בנים בוגרים שאשתו החליטה, אחרי עשרים וחמש שנות נישואים, שהיא בעצם נמשכת לנשים. הם המשיכו לחיות ככה, כשהיא ישנה בנפרד ומנצלת כל רגע פנוי להיות עם החברה שלה, עד שבנם הצעיר השתחרר מהצבא, והחברה קיבלה משרת מרצה באוניברסיטת באר שבע. "מכרנו את הבית ונעשינו פתאום מיליונרים." הצטחק רמי, "התחלקנו ברכוש ובכסף חצי חצי, ונפרדנו כידידים." מיכה היה מנכ"ל במפעל במפרץ חיפה ואחרי הגירושים מאשתו החליט לפתוח דף חדש, קנה לעצמו דירה נחמדה בקריות, והלך ללמוד נהיגה. התפלאתי איך גבר בגילו ובעל משרה כל כך מכובדת ואחראית הצליח להתנהל עד היום בלי רישיון נהיגה, והוא הסביר לי שבעצם היה לו פעם רישיון נהיגה, אבל לפני כעשרים שנה הוא היה מעורב בתאונת דרכים חמורה. "יצאתי ממנה בחיים רק בגלל שיש לי יותר מזל משכל." הסביר בחיוך, "ומאז פחדתי לגעת בהגה, לעבודה הגעתי בהסעה ובשאר המקרים או שנסעתי במונית או שאשתי הסיעה אותי, אבל אחרי הגירושים הבנתי שאני צריך להפסיק עם הפינוק הזה, להתגבר על הפחדים ולנהוג שוב, וצדקתי, תראה באיזה פרס זכיתי." קרן לעברה של מירי שהתמוגגה מאושר.

"אני רוצה שתציע לרמי לבוא לגור אצל אימא שלך עם מירי והילדים וככה אני אוכל לחזור סוף סוף הביתה, לחיים שלי." תבעתי מנדב שהגיע לביקור אחרי שנעדר כמעט חודש מהארץ.

נדב אמר שהוא עייף ושאין לו חשק לדבר על העתיד, הוא רק רוצה סקס ולישון, אבל הכרתי כבר את התרגיל הזה והתעקשתי שקודם נדבר. "הקטנים כבר כמעט בני שנה, ולמרות שאני אוהב אותם מאוד אני חייב להתחיל לחיות כמו בן אדם מבוגר, הגיע הזמן שאני אתחיל להרוויח משכורת, לדבר עם אנשים בגילי, וגם להתחיל לעשות סקס יותר מפעם בחודש."

"פעם בחודש, אל תגזים," מחה נדב, "אנחנו נפגשים כמעט פעמיים בשבוע."

"לא, אנחנו לא!" התעצבנתי, "אני לא אתחיל להתחשבן אתך נדב, ואני גם לא מתכוון לחקור אותך מה אתה עושה כשאנחנו לא יחד, אבל די כבר, נמאס לי לחיות כמו נזירה. אמרת שהמגורים שלי פה זה עניין זמני עד שהכל יסתדר, והנה, הכל הסתדר, אימא שלך מרגישה יותר טוב, מירי מצאה בן זוג שמוכן לגור אתה ולעזור לה עם הקטנים שילכו בקרוב למשפחתון, ולי נגמרו כבר דמי האבטלה אני רוצה את החיים שלי בחזרה, אני לא מבקש ממך רשות, אני מודיע לך, רמי משך בכמה חוטים והפעיל קצת פרוטקציה וביום ראשון יש לי ראיון עבודה בחברה של איזה מכר שלו, ודי בטוח שיקבלו אותי לעבודה."

"איפה החברה הזו שאתה רוצה לעבוד בה?" התעניין נדב.

"ביוקנעם, בערך שעה ומשהו נסיעה מהדירה שלנו שאגב, אם אני לא טועה, החוזה שלנו עומד להסתיים עוד מעט, דיברת עם בעל הבית?"

"לא, אבל הוא שלח לי ווטסאפ שהוא לא רוצה לחדש את החוזה כי הוא מעביר את הדירה לבן שלו שסוף סוף ובשעה טובה מצא מישהי שמוכנה להתחתן איתו. אנחנו אמורים לפנות את הדירה בעוד חודשיים."

"מה? ממתי אתה יודע את זה?" נזעקתי.

"אה... הוא שלח לי את ההודעה כשהייתי בחו"ל, תן לי לבדוק מתי בדיוק." גישש נדב אחרי הנייד שלו.

חטפתי ממנו את המכשיר ובדקתי, מגלה בזעזוע שכבר שבועיים הוא יודע שבקרוב נהיה חסרי בית. "למה לא סיפרת לי מיד, ואם כבר מדברים על זה, מה בדיוק עשית כל כך הרבה זמן בחו"ל, ובאיזה חו"ל בדיוק היית?"

"אמרתי לך, הייתי באירופה." השיב נדב בחוסר רצון, ולקח ממני את הסמרטפון החדיש והיקר שלו.

"אירופה זה מקום גדול," ציינתי, "אני מבין שאתה אדריכל גדול וחשוב ועסוק מאוד, אבל..."

"אני ממש לא אוהב את הטון הגועלי הזה גיל." הפסיק נדב את נאומי.

"ואני ממש לא אוהב את מה שקרה ליחסים שלנו מאז שהחלטת להפוך לאבא, אני לא מבין למה עשית את כל המאמצים האלה, הרי אתה בקושי נמצא עם הילדים אז מה הטעם בזה?"

"הטעם הוא," אמר נדב בקול מאופק שרמז לי שהוא עושה מאמצים לא להתפרץ עלי בזעם, "להרוויח כסף כדי לבנות לילדים בסיס כלכלי מסודר, אני מסתובב בצרפת ובאיטליה כי יש שם פרויקטים חשובים מאוד שאני מתכנן, ושאני עומד להרוויח עליהם הון, וחבל שאתה לא מצליח להבין את זה."

"איך אני יכול להבין אם אתה כמעט אף פעם לא מדבר איתי, ואתה לא מסביר לי כלום?" התמרמרתי, "ולמה אתה חושב שכסף יפצה את הילדים על זה שהם גדלים בלי אבא?"

"בלי אבא, אל תגזים, אתה נמצא אתם כל הזמן, ועכשיו יש גם את הבחור הזה שנדבק למירי, הרמי הזה, ובעוד כמה חודשים, שנה גג, אני אהיה פנוי יותר ואז..." הוא התחיל לצחוק, "תראה איך התהפכנו, פעם חשבת שזה אידיוטי להפוך לאבא, ושאני משוגע שאני בכלל רוצה דבר כזה, ועכשיו אתה כועס עלי שאני לא אבא מספיק טוב, אתה שם לב שהתהפכת לגמרי גילי? נו, די כבר עם כל הדיבורים האלה, בוא אלי," משך אותי נדב לעברו, "המון זמן לא היינו יחד ואני מת לזיין כבר."

עדיין כעסתי עליו והדחף הראשוני שלי היה לדחות אותו, אבל גם אני הייתי חרמן ונמאס לי לדבר ולהתווכח, ולכן אמרתי לעצמי להפסיק להתנהג כמו פולנייה קטנונית, סתמתי את הפה והתמסרתי.

אחרי הסקס נרדמנו כמובן, אבל כמה שעות אחר כך התעוררתי מקול בכייה של דנה, ניגשתי אליה, החזרתי לה את המוצץ שנפל לה, כיסיתי אותה ופניתי לחזור למיטה, אבל בדרך לשם נפגשתי במירי ששאלה אותי בלחש אם יש לי כמה דקות לדבר אתה.

"מה, עכשיו?" העפתי מבט מהיר בשעון הקיר שהורה על השעה ארבע לפנות בוקר. היא משכה בכתפיה בהתנצלות והלכה למטבח ואני בעקבותיה, "קפה?" הציעה.

"בסדר." הסכמתי. מירי הדליקה את הקומקום החשמלי ונתנה לי את הטבלאט שלה, "תקרא את זה גילי." אמרה והתחילה להתעסק בהכנת הקפה.

על המסך הופיע מאמר באיטלקית שסיפר כמדומני על איזה פרויקט בניה מודרני וחדיש בעיר מילאנו, בהיתי בו בלי להבין, והתחלתי לגלול את המאמר עד שפניו של נדב הופיעו על המסך. מתחת לתמונתו הייתה תמונה של מירי יושבת על ספסל לפני הבית שלנו, אוחזת בידיה את התאומים. הם לבשו חליפות חורף תואמות שנדב שלח להם, של דנה בוורוד ושל חגי בכחול, ונראו חמודים להפליא. "תפעיל את הגוגל טרנסלייט." הורתה לי מירי. הפעלתי ולמרות התרגום העילג הצלחתי להבין שבכתבה מסופר על האדריכל הישראלי המוכשר שתכנן את השכונה החדשה, ושמירי והתאומים הם אשתו וילדיו הקטנים שמחכים לו בישראל. "הראיתי את המאמר לאחת הקליינטיות שלי שמדברת איטלקית, והיא תרגמה לי הכל כמו שצריך. רוב הכתבה היא על השכונה החדשה, אבל בסוף הם מראיינים את נדב  שמספר כמה הוא השתדל שהתכנון יהיה מודרני מצד אחד אבל לא יתנגש עם החלק העתיק יותר של העיר, ומתבכיין כמה קשה לו להיפרד לכל כך הרבה זמן מאשתו ומהילדים כדי לפקח מקרוב על הבניה, בשום מקום הוא לא מצוין שהוא הומו שחי עם גבר, ושאני בכלל לא אשתו, אני לא יודעת מה אתה מרגיש לגבי זה אבל אותי זה ממש מעצבן."

 



נכתב על ידי , 14/3/2017 19:25   בקטגוריות הפוך  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חזי ב-17/3/2017 15:46
 



6. הפוך


"מה חוץ לארץ?" מחיתי, "שכחת שעוד מעט מירי יולדת?"

"יש לה עוד שבועיים," הרגיע נדב, "ולידה ראשונה תמיד מאחרת, וחוץ מזה היא לא לבד, הרי אימא נמצאת אתה, וגם אתה תוכל לבוא לעזור אם יהיה צורך, אל תדאג, הכל יהיה בסדר."

"אני מקווה." סירבתי להיכנע לאופטימיות המדבקת שלו. הרגשתי שהוא נוטש אותי לבד במערכה וליבי היה כבד עלי.

"נו, אל תהיה לחוץ." מעך אותי אליו נדב בחיבוק, "זו רק נסיעת עבודה זריזה, עוד כמה ימים אני חוזר, מבטיח." אמר ונסע.

הכל יהיה בסדר, שיננתי לעצמי בדרך חזרה משדה התעופה, מנסה להתעודד, עד עכשיו הכל הלך נהדר, כל מה שנדב תכנן ורצה שיקרה באמת קרה, ובטח גם בעתיד הכל יסתדר, הבטחתי לעצמי בלי לדעת שהמזל הטוב שליווה אותנו עד עכשיו טס עם נדב לאירופה, משאיר אותי להתמודד עם צרורות של בעיות שנפלו עלי אחת אחרי השנייה.

זה התחיל עם עליזה שיום אחרי נסיעתו של נדב התחילה לסבול מכאבי גב איומים ופשוט לא הצליחה לקום מהמיטה. מירי המבוהלת הזעיקה אותי ושוב נאלצתי לקחת יום חופש (הבוס שלי ממש התעצבן הפעם) ולנסוע לעליזה שמרוב כאבים לא הצליחה אפילו לשבת במיטה.

"יכול להיות שיש לה דלקת בשלפוחית, היא בקושי מצליחה לעשות פיפי ויורד לה דם." גילתה לי מירי בלחש מבוהל.

"יורד לה דם, איפה?" שאלתי, די בטמטום, גורם למירי להסמיק מבושה.

"נו... משם... מלמטה." גמגמה המסכנה, אדומה כמו עגבנייה בשלה, "ויש לה חום וצמרמורות, משהו מאוד לא בסדר אתה, ולדעתי צריך להזמין אמבולנס."

"לא צריך," התערבה עליזה בגניחה, "שלא תעזו להזמין אמבולנס, זה עולה הון, ראיתי בטלוויזיה ב'הכל כלול'".

"זה עולה כסף רק אם לא מאשפזים אותך, או אם אין לך הפנייה מרופא." התווכחה מירי שצפתה באותה תכנית, "אני מתקשרת לרופא שייתן לך הפנייה למיון, הוא יכול לשלוח אותה למיון בפקס ואתה," פנתה אלי, "תתקשר למגן דוד אדום שישלחו אמבולנס."

התקשרתי להזעיק אמבולנס בעוד מירי מתארת בפני המזכירה הרפואית של הרופא את ייסוריה של עליזה. מגן דוד אדום אמרו שהם נורא מצטערים, אבל האמבולנס יחזור רק בעוד כמה שעות, ואולי כדאי שניסע ברכב פרטי למיון.

גם המזכירה הרפואית שלא הצליחה להשיג את הרופא שנעלם לאי שם חשבה שלא כדאי לחכות לאמבולנס. "אבל איך אני אקח אותה לאוטו? היא לא מסוגלת לזוז." יללתי.

"תקרא לשכנים, בטח יש לכם איזה שכן חזק שיכול לעזור." יעצה לי המזכירה הרפואית. 

מירי רצה לקרוא לאחד השכנים שלמרבה המזל היה בבית והביא כתגבורת את שני בניו המתבגרים, נערים צעירים וחסונים שנשאו את עליזה האומללה על כפיים והניחו אותה בעדינות במכוניתי. להפתעתי מירי התעקשה לנסוע איתי, מסרבת להישאר בבית.

"אתה לא תסתדר לבד." פסקה, מתעלמת מכרסה הענקית שהכבידה על תנועותיה והתיישבה במושב האחורי, תומכת בעדינות בעליזה שבקושי הצליחה לשבת מחמת הכאבים. "עזוב את מגרש החנייה," הורתה לי מירי, שומרת על קור רוח, "תיסע ישר לפתח של המיון, הנה, מכאן."

"אבל... אבל זו החנייה של האמבולנסים, אסור לעצור פה." גמגמתי.

"אם זה מקרה חרום מותר, הנה, תעצור פה." קפצה מירי מהמכונית, מנופפת לאיזה סניטר לא מגולח שהתבטל בכניסה למיון, "מהר, תביא אלונקה, היא לא יכולה ללכת!" צעקה.

למרבה ההפתעה הסניטר, מלווה במישהו שהיה כנראה רופא, הסיע אלינו אלונקה והשניים שלפו את עליזה מהמכונית, השכיבו אותה על האלונקה ואחרי בדיקה זריזה הסיעו אותה פנימה, מירי פוסעת לצידה, עלי פקדו להזיז משם בזריזות את מכוניתי.

שהינו שם כמה שעות, עליזה עברה המון בדיקות שארכו זמן רב מאוד ובסופו של דבר בישרו לנו שיש לה בעיה בכליות וזו הסיבה לכאבי הגב שלה. היא עברה דיאליזה ואחר כך עוד בדיקות. רק בערב, אחרי שעליזה אושפזה בפנימית ג', נסענו הביתה, עייפים ומרוטים.

הייתי כל כך עייף עד שלא היה לי כוח לחזור הביתה, החלטתי להישאר לישון אצל עליזה ולנסוע משם לעבודה, אבל בבוקר, בעוד אנחנו שותים קפה התחילו לרדת למירי המים.

"אבל זה מוקדם מידי!" צעקתי, בוהה בבהלה בשלולית המים שנקוותה בין רגליה היחפות של מירי.

"לך תביא את התיק מהארון בכניסה." הורתה לי מירי, "ותפרוש את המגבת הזו על המושב של המכונית, איפה התיק שלך והמפתחות? קדימה, בוא נלך, אה, רגע, שכחתי להשאיר אוכל לחתול."

"למי אכפת מהחתול? שידאג לעצמו?" התעצבנתי, אבל מירי סירבה לוותר, ולא יצאנו משם לפני שהחתול קיבל את האוכל שלו והיא הייתה בטוחה שיש לו קערת מים מלאה.

שוב ביליתי יום שלם בבית החולים, מתרוצץ בין עליזה שעדיין סבלה מכאבים והייתה מנומנמת וקצת מטושטשת, ובין מירי שהלידה שלה התקדמה באיטיות מדאיגה. בסופו של דבר הוחלט שהעוברים בסיכון וצריך ניתוח קיסרי. הקטנים הוכנסו מיד לפגיה, מירי התאשפזה במחלקת היולדות, ושוב חזרתי הביתה, מרוט ומותש, ומצאתי את החתול ממתין לי בעצבנות קצרת רוח על סף הדלת, מתלונן שנגמרו לו המים והוא מת מרעב.

האכלתי אותו שלחתי לנדב ווטסאפ עם תמונה של הפגים שוכבים בעריסות השקופות שלהם, הוספתי כיתוב "מזל טוב אבל'ה" ונרדמתי.

למחרת הגעתי סוף סוף לעבודה ושם חיכה לי הבוס בפרצוף חמוץ ונתן לי מכתב פיטורים, "אני צריך עובד שהעבודה אצלו במקום הראשון ולא בסוף סדר העדיפויות." הודיע לי בזעף. שתקתי, לא יודע מה להגיד, נכון שבגלל השיפוצים לקחתי המון ימי חופש כי נדב לא הרשה לעצמו להעדר מהעבודה מאז שנעשה שותף, וככה יצא שבעוד הוא מסתובב לו באיטליה וזוכה לכבוד ויקר כאדריכל צעיר ומוכשר אני הועפתי מהעבודה הרצינית הראשונה שלי.

נדב השתוקק לזכות להסיע את מירי ואת התאומים מבית החולים אבל בגלל שביתה פראית שפרצה בשדה התעופה ברומא הוא הגיע באיחור של יומיים ומירי עם התאומים כבר היו בבית, רק עליזה המסכנה נשארה לעוד בדיקות בבית החולים.

הייתי מדוכא כל כך מהפיטורים עד שלא התחשק לי לספר לו שאני מובטל, אספתי אותו משדה התעופה, נסענו קודם לבית החולים לבקר את עליזה שכבר סבלה פחות מכאבים, אבל הרופאים סירבו לשחרר אותה לפני שיידעו מה בדיוק הבעיה אצלה ואחר כך נסענו לראות את מירי והתאומים.

נדב היה מוקסם מהשניים, החזיק כל אחד מהם דקות ארוכות בחיקו, למד חיש מהר איך מחליפים חיתול ואפילו העז לנסות להלביש את הקטנה שהם החליטו לקרוא לה דנה. לבן הם החליטו לקרוא חגי והתפתח דיון ארוך אם לעשות לו ברית או לא. מירי הייתה מזועזעת מהרעיון שלבן שלה לא יעשו ברית ונדב ניסה לשכנע אותה שזה לא כל כך נורא ויש גם יתרונות בוויתור על ברית מילה. יש מקומות שברית מילה לתינוק כל כך קטן נחשב למעשה ברברי ומיותר התחיל להסביר, נבהל כשמירי פרצה בבכי ונכנע במהירות.

אחרי ההנקה התאומים נרדמו סוף סוף ומירי המותשת נרדמה גם היא ואז יכולנו להגיד זה לזה שלום כמו שצריך, להסתגר בחדר השינה הנטוש של עליזה, להתחבק להתנשק ולפרוק לחצים שהצטברו במשך השבוע.

רק אחר כך העזתי לספר לנדב שפיטרו אותי כי לקחתי יותר מידי ימי חופש ולא הייתי מרוכז בעבודה. "אני חושב שנצטרך לקחת למירי אופר שתעזור לה לפחות בשנה הראשונה כי אני חושב שאימא שלך חולה מידי בשביל לעזור, ואני אהיה עסוק בחיפוש עבודה, וגם אחרי שאמצא משהו אני לא אוכל לקחת שוב כל כך הרבה ימי חופש אחרת שוב יפטרו אותי."

"או שתוכל במקום זה להישאר פה ולעזור למירי ולאימא שלי." הפתיע אותי נדב.

"אתה רציני? מה פתאום שאני אהפוך למטפלת של אימא שלך ושל הילדים שלך? ואיפה אתה תהיה בזמן הזה?" התרסתי.

"אל תתרגז, תבין גילי, אני חייב לעבוד." ליטף נדב בעדינות את לחיי, "וגם אתה תוכל לחזור לעבודה אחרי שאימא שלי תבריא והקטנים יהיו יותר עצמאיים."

"באמת יפה מצידך שאתה מרשה לי לחזור לעבוד בעתיד, אבל זה לא עונה על השאלה שלי, איפה אתה תהיה כשאני אשאר פה ואטפל במשפחה שלך?"

"למה אתה מדבר ככה גילי?" הוכיח אותי נדב בקול רך, "הרי הסכמנו שאנחנו שותפים בעניין הזה של הילדים, לא הייתי נכנס לזה אם היית אומר שאתה לא בעסק."

"אני בעסק, אני בעסק, אבל למה דווקא אני צריך להפסיק לעבוד, ומה אתך?

"גם אני אעזור כמובן אני אבוא כל סוף שבוע ואולי גם באמצע השבוע אבל אני מרוויח פי שלוש יותר ממך ויש לי עבודה מעל הראש ואתה מובטל, נראה לך הגיוני שאני אפסיק לעבוד?"

"כן, אבל..."

"וחוץ מזה מדובר רק בעניין זמני גילי, עניין של כמה חודשים בסך הכל, תוכל לקבל דמי אבטלה בינתיים ועל הדרך לעזור למירי ולאימא שלי ואחרי שהמצב יתייצב אז..."

אחד הקטנים החל לילל והשני הצטרף, ומירי התעוררה וביקשה שמישהו יעזור לה לקום כי היא חייבת להשתין, "ושמישהו ישתיק כבר את הבכיין הזה!" צרחה, מיואשת.

משכתי על עצמי מכנסיים ורצתי אליה, בגלל הניתוח הקיסרי היא התקשתה לצאת מהמיטה ונעה באיטיות, גונחת מכאב. לתאומים לא היה אכפת שלאימא כואב, הם רצו את האוכל שלהם ומהר. נדב תמך במירי ועזר לה להתיישב על האסלה בעוד אני מגיש בקבוק לחגי ומנסה להרגיע בליטוף את דנה. בינתיים נדב הצטרף אלי והתחיל להאכיל את דנה שינקה בשקיקה מהבקבוק שלה. "היא אוכלת מהר מידי היא עוד תפלוט." לקחה ממנו מירי את התינוקת וניסתה לדחוף לפיה את פטמת שדה שנטפה חלב. דנה שהבקבוק נלקח ממנה פרצה בבכי וסירבה לינוק ומירי הפגועה החזירה אותה לנדב והתחילה להתייפח גם כן. הבכי של אימו ואחותו השפיעו על חגי שפרץ גם הוא בבכי.

"למה גם הוא בוכה?" שאל נדב בייאוש ונראה כאילו גם הוא עומד לפרוץ בבכי.

"הוא בוכה כי אימא שלו ואחותו בוכות ,אל תדאג, הכל יהיה בסדר, כולם להירגע ולהפסיק לבכות." פקדתי על החבורה, ולמרבה הפלא הם נענו לי ונרגעו.

"אתה רואה איזה השפעה טובה יש לך עליהם? מירי לא תוכל להסתדר בלעדיך." הכריז נדב ומירי אישרה שנכון, היא כאובה מאוד בגלל הניתוח, והיא לא תוכל להסתדר בלי עזרה ובעיקר עכשיו כשעליזה מאושפזת ומי יודע מתי היא תשתחרר, ובאיזה מצב.

"זה רק זמני, בקרוב הכל יסתדר ותוכל לחזור לעבוד בעבודה אמיתית." הבטיח לי נדב לפני שנסע למחרת בבוקר, מסתלק לו לעולם המבוגרים, משאיר אותי לטפל בתאומים הבכיינים שלו ובאימא המדוכדכת שלהם שהעדיפה לשכב במיטה ולישון במקום להחליף חיתולים ולהגיש מוצצים ובקבוקים כמו שאימא אמורה לעשות.

"היא סובלת קצת מדיכאון אחרי לידה." הסבירה לי עליזה שחזרה בשעה טובה הביתה, "זה קורה להרבה יולדות, בסוף זה יעבור, הנה, תן לי את דנה, אני אחזיק אותה עד שאתה תחתל את חגי." עליזה המסכנה, היא ניסתה לעזור כמיטב יכולתה, אבל מאז שהכליות שלה הפסיקו כמעט לתפקד היא נחלשה מאוד, והייתה מתעייפת מהר, רוב העבודה נפלה עלי וגם אחרי שמירי התאוששה וחזרה לעצמה עדיין הייתי עסוק מאוד בטיפול בתאומים ובסבתם החולה. רק לעיתים רחוקות מאוד היה לי די זמן וכוח לתהות איך זה קרה לי, איך התהפכו לי החיים בגלל סטוץ אחד מוצלח שהתפתח למערכת יחסים, ולמה מצאתי את עצמי תקוע בין חיתולים ומוצצים, מטפל בתינוקות ובסבתא, עובד כמו חמור, לא מרוויח גרוש ולא רואה מתי יסתיים העניין המתיש הזה.

 


נכתב על ידי , 10/3/2017 20:51   בקטגוריות הפוך  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-14/3/2017 21:10
 



לדף הבא
דפים:  

117,774
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ