לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

הכל סיפורים


סיפורים על גברים שאוהבים גברים
Avatarכינוי: 

גיל: 10

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2016

7. גופנפש


אינטימיות

יומיים אחרי שמייק אמר לי שהוא אוהב אותי הסעתי אותו לתחנת לב המפרץ כדי שיעלה על רכבת לשדה התעופה. למרות שרציתי הוא סירב להניח לי להסיע אותו בטענה שחבל על הזמן והכסף, על המנוע של הטרנטה שלי, וגם על הגב שלי שבטח יכאב אחרי נהיגה ארוכה כזו, וחוץ מזה אם אסיע אותו אני עלול להפסיד את הפלדנקרייז שלי ולזה הוא לא מוכן בשום פנים ואופן.

"אתה בטוח שיש לך די כסף?" שאלתי בעצבנות, "כי אם לא אז..."

"אני בטוח, ואם אני אצטרך יותר כסף אני אודיע לך, אל תדאג כל כך." הוציא מייק את מזוודתו הקטנה מתא המטען, "בוא הנה, תביא חיבוק." הושיט לי את זרועותיו. התחבקנו בקצרה ואחר כך הוא הדף אותי מעליו בעדינות, אמר לי שהוא נורא יתגעגע ושאני אשמור על עצמי והלך בלי להביט אחורה.

נסעתי ישר לפלדנקרייז, עצוב מאוד, ומצטער שלא היה לי אומץ לנשק אותו כמו שרציתי. לאט לאט התחלתי להבין למה הוא התכוון שזה לא קל להיות הומו, ובכל זאת לא עלה בדעתי אפילו לרגע להתחרט ולחזור לאחור.

"וואו, איזה השתפרות." החמיאה לי אסתר כשנכנסתי לסטודיו שלה בגב זקוף. "אם תמשיך ככה אני מעבירה אותך לעשות פלדנקרייז בקבוצה, בוא, תעלה על השולחן ונראה אם אתה יכול לשכב כבר על הבטן."

נשכבתי בזהירות על הבטן והודיתי שעדיין, לפעמים, בעיקר אם אני לחוץ או עצבני הגב מזכיר לי מחדש את קיומו, אבל סך הכל יש שיפור עצום והכל בזכותה.

אסתר קרנה מרוב שמחה ושאלה מתי עלמה חוזרת ואם קבענו כבר תאריך לחתונה?

"לא, לא קבענו." התהפכתי על צידי לפני שגבי יתכווץ שוב, "וכנראה שגם לא נקבע, אני מתכנן להיפרד ממנה מיד אחרי שהיא תחזור, וזה יקרה מתי שהוא בסוף השבוע, היא לא אמרה לי עדיין מתי היא טסה חזרה לארץ, וכל פעם שאני מנסה לברר היא מתחמקת."

"אני מבינה." אמרה אסתר אחרי שתיקה קצרה, "והייתי אומרת שאני מצטערת, אבל יש לי רושם שחלק מהשיפור במצב שלך הוא בגלל שהחלטת על ביטול החתונה, אני צודקת?"

"לגמרי." אישרתי, והתמסרתי לידיה החכמות שעשו פלאים בשרירי המכווצים.

"טוב, לא נורא, בחור צעיר ונחמד כמוך, בקרוב בטח תפגוש בחורה מתאימה יותר."

"כבר פגשתי, וזו לא בחורה, זה בחור." נפלטה האמת מפי בלי תכנון מוקדם. אסתר תמיד הצליחה איכשהו לגרום לי לספר על עצמי יותר מכפי שתכננתי, אולי בגלל שהיא אף פעם לא שפטה ולא האשימה אלא תמיד הקשיבה באהדה ושפעה סימפטיה.

היא שתקה שוב, מעכלת את דברי, ואז שאלה בזהירות, מתנצלת למפרע אם היא טועה, אם זה מייק, החבר שתמיד מסיע אותי ועוזר לי?

"כן, זה מייק, שקלת לפצוח בקריירה חדשה בתור מכונת אמת אסתר?"

היא הצטחקה קלות ואמרה שהיא מקווה שלא אפגע ברגשותיה של עלמה, וששנינו נצא בשלום מהפרידה.

"גם אני מקווה." אמרתי, ולהפתעתי, כבר למחרת בבוקר, קבלתי מסרון מעלמה ששאלה מתי נוח לי להגיע אליה לדירה. "מה לדירה? את כבר בארץ?" נדהמתי ומיד התקשרתי אליה.

"כן, אני כבר בארץ, הגעתי אתמול בלילה." השיבה עלמה בקול שקט, "אני יודעת שאתה מופתע, אבל בבקשה אורון, אני מאוד מבקשת שלא תקשה עלי יותר ופשוט תבוא, אנחנו חייבים לדבר."

גבי אותת לי שאני במתח, אבל למוד ניסיון בלעתי כדור נגד כאבים והגעתי לדירתה של עלמה כשאני זקוף ומחייך. "מה שלומך? למה לא התקשרת לפני הטיסה? הייתי בא לקחת אותך." ניסיתי לחבק אותה, אבל היא התחמקה בזריזות, וכל מה שהצלחתי לעשות היה לשתול נשיקה חטופה על לחיה. "מה קורה עלמה?" שאלתי, מביט סביבי בבלגן ששרר בדירתה - מזוודות פתוחות היו פזורות על הרצפה, מלאות למחצה בבגדים, ושני ארגזי קרטון ענקיים היו מלאים בספרים ובכלי בית. "מה זה הארגזים האלה? את עוברת דירה?" הבטתי בפליאה בעלמה שהייתה לבושה מכנסיים קצרים מרוטים, וטריקו דהוי, "את נראית עייפה." קבעתי.

"ואתה דווקא נראה טוב." השיבה עלמה וניסתה לחייך, "הגב בסדר אני רואה."

"כמעט בסדר, אני עדיין חייב להיזהר, אבל נראה לי שסך הכל אני די בריא." הכרזתי באופטימיות, וכמובן שהגב שלי היה חייב לגמול לי על שחצנותי, שרירי גבי וישבני התכווצו בחטף והיה עלי להיאחז במסעד הכיסא הסמוך, לקמר את גבי ולנשום עמוק כדי להתגבר על הכאב.

"אתה בסדר?" נבהלה עלמה.

"כן, זה רק... זה קורה לי לפעמים כשאני במתח." התנצלתי והתיישבתי באנחה, "נו, די כבר עלמה, מספיק להיות מנומס, תגידי לי מה קורה פה?"

עלמה התיישבה מולי ונשמה נשימה עמוקה, "אני אורזת." אמרה, "פגשתי באמסטרדם מישהו... פגשתי בחור אחד ש..."

"עזבי, הפרטים לא חשובים." הפסקתי אותה ומרגיש הרבה יותר טוב התרווחתי על הכיסא, "את אוהבת אותו?"

"כן, מאוד." פרח סומק ורדרד על לחייה, "הוא הבן של השותף של סבא וסבתא, "אני מכירה אותו מאז ששנינו היינו ילדים, אף פעם לא חשבתי עליו בצורה כזו, הוא בא לאסוף אותי משדה התעופה, וברגע שראינו אחד את השנייה... אם נפגעת אני מאוד מצטערת ומבקשת סליחה, אבל אני לא יכולה להתחתן אתך כשאני מרגישה ככה כלפיו."

"גם הוא אוהב אותך?" שאלתי.

היא הנהנה וחיוך קטן ומרוצה התפתל בזוויות שפתיה, "אתה נורא כועס עלי?" שאלה כשנזכרה עם מי היא מדברת.

"לא, למעשה אני מרגיש הקלה, אני מאוד מחבב אותך עלמה, ואני מקווה שתמיד נהיה חברים, אבל קשה להגיד שהיינו זוג מאוהב. אני מקווה שאיתו כן תשני כל לילה."

היא גיחכה, "כן, איתו כן."

"ומה עם התוכניות שלך ללמד היסטוריה?"

"אני אלמד בבית ספר יהודי באמסטרדם, אני מקווה שזה שאני חיה עם גוי לא יהיה בעיה."

"מה, הוא לא יהודי?" הופתעתי.

היא חייכה, חיוך ענקי הפעם, "יש להם במשפחה איזה סבתא רבה יהודייה, אבל דוד מגדיר את עצמו חסר דת ומתנגד לנישואים."

"ומה אומרים ההורים שלך, וסבא וסבתא?"

היא צחקה, "הם מזועזעים, אבל הם יתגברו, ואחרי שאני אלד הם ישכחו לגמרי שפעם הם לא סבלו את דוד, וגם אם לא, למי אכפת? הגיע הזמן שאני אחיה את החיים שלי."

"לגמרי." הסכמתי אתה, איחלתי לה חיים נפלאים והסתלקתי לדרכי, שמח וטוב לב.

עוד בדרך הביתה ניסיתי להשיג את מייק בווטסאפ אך לשווא, הוא לא ענה ולא קרא את ההודעה שהשארתי לו. במשך כל אותו יום בדקתי את הסמרטפון באובססיביות, מתאכזב כל פעם מחדש לגלות שהוי האפור ליד ההודעה שלי לא הפך לשני וי כחולים. קיללתי את עצמי שלא לקחתי ממנו את מספר הטלפון של האתר בו חפר, וכעסתי על מייק שנעלם לי פתאום.

למחרת התעוררתי במצב רוח נוראי. יכולתי לחשוב על המון סיבות לכך שמייק הפסיק להשתמש בספרטפון שלו, אולי גנבו לו אותו? אולי המכשיר התקלקל? אולי במקום בו הוא נמצא אין קליטה? אולי המטען שלו נעלם או התקלקל ונגמרה לו הבטרייה? סקרתי בראשי את כל התקלות שעלולות לשבש תקשורת שמבוססת על טלפון סלולרי ואף אחד מהן לא נשמעה לי משכנעת מספיק. אם הוא היה רוצה הוא היה יכול לפתור כל אחת מהבעיות, וגם אם נניח שהטלפון שלו לא תקין או נגנב בטח יש לאחרים טלפונים, מה, לא היו מרשים לו לעשות שיחה אחת לארץ? בטח שכן. הוא לא יוצר איתי קשר כי לא בא לו, זה ההסבר היחיד החלטתי אחרי לילה של נדודי שינה עצבניים. צלעתי בקושי למקלחת וניסיתי להפיג את הכאבים שהחליטו להתמקם דווקא בחלק הימני של עכוזי ולהקרין משם חיצי כאב לירכי במים חמים שלא כל כך עזרו. בסוף נכנעתי, לקחתי כדור נגד כאבים והלכתי לאכול, לא בגלל רעב, למעשה הייתה לי בחילה, אבל בגלל הכדור הייתי חייב לאכול משהו. כרסמתי בחוסר תאבון פריכיית כוסמת חסרת טעם, ואז סוף סוף הטלפון שלי צלצל ומייק היה בצד השני של הקו, מנסה להסביר למה הוא נעלם לכל כך הרבה זמן. הקו היה נוראי ושמעתי בערך כל מילה שלישית, הבנתי בקושי שיש אצלם הפסקת חשמל, שהקליטה גרועה מאוד, ושהוא נורא עסוק אבל הוא בסדר. ברקע שמעתי כל הזמן מישהו מדבר באנגלית אמריקאית וצוחק בעליזות מרגיזה, ואז השיחה נתקה.

מצב רוחי שהיה גרוע גם ככה התדרדר עוד יותר, אם היו לי עד אותו רגע ספקות הן נעלמו, ואחרי השיחה העלובה שהייתה לנו הייתי משוכנע שהוא פשוט עסוק מידי עם האקס הכריזמטי והעשיר שלו ואין לו ראש אלי, ולמה שיהיה לו? מי אני לעומת דוקטור עשיר ומבוסס, אמריקאי כמו מייק, בן אדם רציני וללא ספק מרשים ושווה? בעוד שאני סתם סטודנט לשעבר, מובטל, חצי נכה, תפרן, עם אנגלית דפוקה במבטא מזעזע וחסר כל ניסיון בסקס או בחיים בכלל?

כבר מזמן, מאז גיל ההתבגרות, לא חשבתי על עצמי מחשבות שליליות כאלה, וממש שנאתי את זה. מה עובר עלי? תהיתי בעודי מתארגן לקראת הביקור בבריכה, אורז מגבת ותחתונים נקיים ולובש את בגד הים שלי. אני מקנא הבנתי, קולט לפתע שאף פעם לא קינאתי קודם, לא לעלמה ובטח שלא לבחורות שהיו לפניה. כמה מהן אפילו ציינו את זה לטובה כשעשו לי את שיחת – זה לא אתה, זה אני.

רק עכשיו הבנתי מה הפריע לבנות הנחמדות ההן, עשיתי הכל כמו שצריך, אבל לא השקעתי שום רגש, הן לא הרגישו שבאמת אכפת לי ובצדק, באמת לא היה אכפת לי. יש לך בעיה עם אינטימיות אמרה לי בזמנו מישהי שהכרתי עוד בצבא, אז חשבתי שהיא סתם מקשקשת ומחפשת תירוצים, אבל כנראה שהיא צדקה, ומצד שני מה עוזר לי שהייתי הכי אינטימי שאפשר עם מייק? בתמורה הוא בוגד בי בלי בושה.

דמעות של רחמים עצמיים שנשבעתי עוד בנעורי לא להזיל מילאו את עיני ושוב חזרתי להרגיש כמו הילד המסכן והבודד שהייתי פעם, אבא בגרמניה עם החברה החדשה שלו, אימא באנגליה עם המאהב הנשוי שלה שאשתו מסרבת לתת לו גט, ואני לבד לגמרי, תקוע בפנימייה מסריחה בלי חברים ובלי משפחה.

כדי להתעודד קצת הלכתי להישקל וגיליתי שאני שוקל כבר שבעים ושלוש ק"ג, לבוש עדיין רק בגד ים הצצתי בעצמי בראי ומזה זמן רב הופתעתי לטובה מהדמות שנשקפה מולי. נראיתי ממש טוב, הכרס הקטנה שפיתחתי בזמן הלימודים נעלמה, מעטה השומן הקל שצברתי על עצמי מאז השחרור מהצבא התפוגג, בזכות התרגילים שעשיתי בבריכה ובפלדנקרייז פיתחתי קצת שרירים ונראיתי מעולה. איזה מזל שיש לי שער שחור, צפוף ומבריק ושמייק לקח אותי לספר שלו שעיצב מהסבך שגדל על ראשי תספורת מוצלחת, וכמה טוב שירשתי מהורי את תווי הפנים המוצלחים שלהם. יש לי עיניים חומות גדולות ויפות עם ריסים צפופים כמו לאימא, ולסת גברית מרובעת כמו לאבא. הם אמנם הורים מחורבנים, אבל לפחות הורישו לי גנים טובים, ושיניים בריאות ולבנות. אני אולי לא עשיר, ואף פעם לא אדבר אנגלית טובה באמת, אבל אני צעיר ובריא, ונראה לא רע בכלל, ואם מייק מעדיף את האקס שלו על פני זו הבעיה שלו, אני לא מתכנן לשבת בבית ולבכות, יש עוד גברים בעולם, ואם הוא יכול לבגוד גם אני יכול, החלטתי. זקרתי סנטר, מתחתי את שפתי בחיוך שמח, ויצאתי מהבית.

 

נכתב על ידי , 10/2/2016 11:47  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מוטי ב-10/2/2016 15:18
 



6. גופנפש


עלה נידף

בילינו יחד מערב יום חמישי עד למוצאי שבת, ורוב הזמן היינו מסטולים. עישנו יחד, ניסינו את כל התנוחות והשיטות לעשיית סקס בין שני גברים, דיברנו המון, צחקנו מכל דבר תחת השמש, אכלנו המון ג'אנק פוד, ובין לבין צפינו בערוץ הקומדיות בטלוויזיה והתנשקנו עד שהשפתיים שלנו התנפחו, ואז הגיע מוצאי שבת, הקאנביס נגמר לנו וגם האוכל אזל, ופתאום חשנו צורך לצאת מהמיטה, לראות אנשים אחרים ולנשום אוויר צח.

קמנו, התלבשנו, והלכנו לאכול במסעדה הקטנה החביבה עלינו במרכז הכרמל. בעוד אנחנו ממתינים למנות שהזמנו עיין מייק בסמרטפון שלו והשמיע קריאת הפתעה קטנה. "מה קרה?" נרכנתי לעברו בסקרנות.

"קיבלתי תשובה חיובית להשתתפות בחפירות בקפריסין, כמעט ששכחתי שפניתי אליהם, זה מתחיל בעוד שבוע והם ידאגו לנו למגורים ולאוכל, כל מה שאני צריך זה כרטיס טיסה."

"יש מצב שגם אני אצטרף?" שאלתי בלהיטות.

"אורון," הניח מייק את ידו על זרועי ופניו לבשו הבעת צער, "שכחת שעלמה חוזרת בעוד שלושה ימים? ואם כבר מדברים על עלמה, מה התוכניות שלך לגביה?"

"אה... אני... אני לא מתכנן להתחתן אתה, זה בטוח, לא איתה ולא עם אף אישה אחרת, אני רוצה... אתה יודע מה אני רוצה מייק?" חייכתי אליו, בטוח שהוא מבין אותי וכמעט בטוח שהוא רוצה בדיוק מה שאני רוצה.

"כן, אני יודע, אבל אורון... תשמע, אנחנו צריכים לדבר חמוד."

ליבי נפל בקרבי, ותאבוני פג, אבל המלצרית הופיעה עם מגש ענקי עמוס צלחות מהבילות עמוסות, פסטה בשבילי ודגים עם צ'יפס בשביל מייק, ואחריה השתרך עוד מלצר נושא בירה וכוסות, והשיחה נפסקה והתחדשה רק אחרי ששילמנו את החשבון ויצאנו החוצה.    

"נו, קדימה, תדבר." אמרתי בתוקפנות בעוד אנחנו משתרכים לעבר תחנת האוטובוס.

מייק נאנח, "אל תהיה כזה אורון," ביקש חרש, "הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לפגוע בך, אבל לצערי... אתה מבין, מי שסידר לי את העבודה בקפריסין זה קווין, האקס שלי, זה שבגללו עזבתי את ניו יורק, אחרי שנפגשתי אתך התחלתי להתגבר עליו ואז, שנה אחרי שפגשת את עלמה, הוא שוב יצר איתי קשר, ואפילו בא לבקר אותי בארץ..."

"קווין בא לבקר אותך בארץ?" נכנסתי לדבריו בחוסר נימוס, "מתי?" הופתעתי.

"בפסח האחרון, כשאתה ועלמה נסעתם לצימר ההוא... זוכר?"

"כן, היה מגעיל ומשעמם, היה חמסין נוראי והמון אבק, והתברר שעלמה שונאת ג'קוזי, בסוף חזרנו יום לפני הזמן ורבנו כל הדרך הביתה." נזכרתי, "אז תגיד, אתם בעצם שוב יחד, אתה בעצם בוגד בו כמו שאני בוגד בעלמה?"

"לא, מה פתאום," התרגז מייק, "זה מה שאתה חושב עלי?"

"אז לא הזדיינת איתו כשהוא ביקר פה?" ביקשתי להעמיד דברים על דיוקם.

מייק האדים, ספק מבושה ספק מכעס, "זה לא עסקך." אמר בזעם, "ובכלל אורון, כדאי שתדע שזה שלמדת למצוץ ולקבל בתחת לא אומר שאתה כבר הומו."

"אני כן." נעלבתי, "או שכבר שכחת מה עשינו כל סוף השבוע?"

"אתה פשוט לא מבין, אתה לא קולט שלעשות סקס עם גבר כשאתה מסטול זה עוד לא אומר כלום?"

"ואם אני אזדיין אתך בלי להיות מסטול זה כן נחשב?" התיישבתי על ספסל למרות שעוד לא הגענו לתחנה שלנו, אבל הגב התחיל שוב לכאוב לי ורגליי לא נשאו אותי.

מייק צנח לצידי והניח יד מפצירה על ברכי, "בוא לא נריב חמוד." הפציר, "ובבקשה, תפסיק להגיד את המילה המכוערת הזאת."

"איזה מילה? להזדיין? מצטער, אין מילה אחרת בעברית, אני לא יכול להגיד שישנו יחד כמו שאומרים באנגלית, הישנו יחד המופלץ הזה נשמע צבוע ואידיוטי."

"אני יודע." אמר מייק בעצב, "מצטער שאני כזה צבוע ומופלץ, אבל ככה אני."

"אתה לא יכול להגיד מופלץ על מישהו, אין לזה שום משמעות בעברית, אם כבר אתה יכול להגיד פלצן."

"שיהיה פלצן," ויתר מייק, "אבל העובדה היא אורון שלמרות כל הרגשות שלי אליך, ולמרות כל מה שעשינו, ואני מקווה שעוד נעשה בעתיד," התהדקה כפו על ברכי, "עוד לא סגרתי את העניינים עם קווין שעשה מאמץ ענקי לסדר לי את העבודה בקפריסין, ואל תשכח שהוא עומד לטוס כל הדרך מארצות הברית רק כדי לפגוש אותי... אני פשוט לא יכול להגיד לו שאני מצטער אבל שיניתי את דעתי ואני לא בא."

"למה לא? אם אני יכול להגיד את זה לעלמה ולבטל חתונה איתה, אתה בטח יכול לבטל עבודת קיץ של שלושה שבועות. תודה שאתה פשוט רוצה להיפגש עם קווין."

"טוב, אני מודה, אני רוצה לדבר איתו ולסגור אתו יפה את העניינים, ואני גם מאוד רוצה להשתתף בחפירות בקפריסין, למה, אתה לא?"

"כן, בטח, אבל אני לא בטוח שהגב שלי יעמוד במאמץ הזה, ואני בטח לא רוצה לראות אותך מתמזמז לי עם הקווין הזה שלך מול הפרצוף."

"אל תהיה דביל." נזף בי מייק, "ובכלל, קווין הוא לא טיפוס שמתמזמז, ובטח לא בציבור."

"אז איזה מין טיפוס הוא, ולמה בעצם נפרדתם?"

מייק נאנח ועצם את עיניו, היה ברור שאין לו חשק לדבר על קווין, אבל התעקשתי ונדנדתי, ובסוף הוא נכנע ודיבר, "הוא כבר דוקטור להיסטוריה, הוא בן שלושים ושמונה, יש לו ילד מידידה שלו, לסבית אחת שחיה במין קומונה כזו... הוא ממשפחה עשירה מאוד והוא לא יהודי, ומה שבאמת הרס אותי זה שהוא לא מאמין במונוגמיה. עזבתי אותו כי חשבתי שהוא בן זונה בוגד, וכל הדיבורים שלו על סגנון חיים הומואי זה סתם קשקוש כדי לסתום לי את הפה כשהוא מזדיין עם אחרים, אבל מאז עברו כמה שנים והבנתי שיש בזה משהו והוא בעצם צדק."

"אתה רציני?" נדהמתי, "אתה רוצה להגיד לי שאם בסוף, אחרי שאני אפרד מעלמה ואתה תגמור את החשבונות שלך עם הדוקטור העשיר שלך ונהיה זוג, בסוף אתה תבגוד בי?"

"או שאתה בי." הצטחק מייק במין זחיחות מרגיזה שהקפיצה אותי על רגלי.

"לך תזדיין מייק! אתה חתיכת מאנייק, לך לעזאזל!" צעקתי, ומאחר ולא יכולתי להתרחק משם בריצה כמו שהתחשק לי, הגב שלי לא אפשר זאת, נופפתי בידי למונית שעצרה למרבה המזל, וקפצתי לתוכה. "לרחוב אוסקר שינדלר." ביקשתי, ולמרבה כעסי קפץ גם מייק למונית וסגר אחריו את הדלת בחבטה, "גם אני." הכריז, מתעלם מהמבט הזועם שתקעתי בו.

חזרנו יחד הביתה והמשכנו לריב ולהתווכח עד שמייק עייף מכך וסתם לי את הפה בנשיקה שהפכה לסקס פרוע, כמעט אלים. "אני מצטער אם הכאבתי לך." אמר אחרי שגמרנו וצנחנו מתנשפים אחד לצד השני.

"זה בסדר, זה לא באמת כאב לי." התכרבלתי בזרועותיו, "אז מתי אתה נוסע?"

"לא יודע עדיין, אני צריך לקנות כרטיס, בעוד יום יומיים כנראה."

"אם חסר לך כסף אל תתבייש, תגיד."

הוא נישק את עורפי, "בסדר."

"אתה תחזור מייק?"

"כן, בטח. אל תדאג, אני נוסע רק לחודש, ואל תשכח שבספטמבר יש לי ראיון עבודה במכללת הגליל, ואם אני אתקבל אני רוצה לעשות אצלם תואר שני." הוא הידק את זרועותיו סביבי בכוח, "תבטיח לי להשגיח על עצמך אורון, אל תשכח להמשיך ללכת לפלדנקרייז ולבריכה הטיפולית, ותתכונן למועד ב' בטבע ונוף, אם לא תעשה את המבחן הזה לא תקבל תעודת חופר."

"אני יודע מייק, אל תדאג, אני יודע את החומר, לא הלכתי למועד א' בגלל שנורא כאב לי, אבל למדתי, ותודה שתרגמת לי את כל המאמרים באנגלית."

"בכייף," חייך מייק, "ואל תשכח לכתוב לי אחרי שתספר לעלמה."

"אל תדאג, אני לא אשכח, וגם אתה אל תשכח אותי בגלל הדוקטור העשיר שלך."

מייק גיחך, "אתה נורא חמוד כשאתה מקנא."

"אני לא מקנא," נעלבתי, "אני פשוט... טוב, אני כן מקנא, אבל ממש קצת, אתה לא מקנא לפעמים?"

"כן," הודה מייק, "גם אני מקנא, נורא התעצבנתי כשסיפרת לי על היפיוף עם העיניים הכחולות והשער השחור, בגלל זה שיקרתי וסיפרתי לך שהוא התנשק עם בלונדינית יפה, האמת היא שהוא רק נישק אותה על הלחי, והיא לא הייתה בכלל בלונדינית יפה, היא הייתה מבוגרת מאוד עם שערות לבנות, לדעתי היא הייתה סבתא שלו."

"אתה כזה טיפש," צחקתי, "אני אוהב אותך מייק."

"גם אני אוהב אותך אורון ו... אה... אל תכעס אבל אם אחרי שתפגוש את עלמה תחליט שבעצם אתה לא רוצה להיות הומו ושאתה מעדיף להמשיך עם התוכנית המקורית שלך ולהתחתן אתה אז אל תתחשב בי, תעשה את זה."

הסתובבתי ונעצתי בו מבט נדהם וכועס, "אתה רציני, למה אתה אומר דבר מטומטם כזה מייק? אם אתה לא רוצה להיות איתי תגיד ישר, למה אתה... לפעמים אני ממש לא מבין אותך."

"אני יודע אורון," ניסה מייק להרגיע, "אבל תאמין לי שאני אומר לך את זה רק בגלל שאני אוהב אותך ודואג לך."

"אתה רוצה שאני אתחתן עם אישה מרוב שאתה אוהב אותי? מה זה השטויות האלו?"

מייק נאנח, "אתה פשוט לא מבין אורון, אין לך מושג כמה זה קשה להיות הומו, כן, נכון, כשאתה צעיר ומאוהב זה כייף ונעים, אבל אף אחד לא נשאר צעיר לנצח, עם הזמן אתה כבר פחות יפה וחזק, ופתאום אתה רואה שלכולם יש ילדים ומשפחה וכולם נשואים ומסודרים, ורק אתה בודד כמו עלה שעף ברוח בלי שורשים, ככה אומרים את זה? עלה שעף ברוח?"

"אומרים עלה נידף." חיבקתי אותו, "ואני לא דואג, כל זמן שאתה אוהב אותי אני לא בודד, ואגב, אל תשכח שאפשר להיות בודד מאוד גם כשיש לך משפחה וילדים, וחוץ מזה, גם אנחנו נוכל להיות הורים אם נרצה. אתה חושב שתרצה להיות אבא פעם?"

"לא יודע." הודה מייק, "ואתה?"

"בטח שכן, אבל לא עכשיו, אולי בעוד כמה שנים, כשנהיה מסודרים יותר."

"בסדר, סיכמנו, לילה טוב אורון."

"לילה טוב מייק." 

נכתב על ידי , 7/2/2016 18:30  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-10/2/2016 14:00
 



5. גופנפש


הפעם הראשונה

מטבעי אני לא בן אדם ספונטני, אני אחד מאותם אנשים שאוהבים לתכנן הכל מראש ומעדיף לחשוב ולשקול את מעשי ודברי, וטוב שכך, כי כל פעם שנכנעתי לדחף האידיוטי להיות ספונטני ולהגיב בלי תכנון מוקדם הצטערתי על כך מאוד, והפעם הזאת לא הייתה שונה, בעצם היא הייתה גרועה יותר.

מייק לא הבין מה פשר החשפנות המביכה שלי ובמקום לנסות לברר למה כוונתי בהתנהגות המשונה הזו הוא העדיף להיעלב. "תפסיק! מה אתה עושה?" צעק עלי ומיהר לכסות אותי. "זה מה שאתה חושב עלי?" צרח ופניו האדימו מזעם, "שאני איזה שרמוטה שתקפוץ על כל זין, אפילו של סטרייט? אם אתה חרמן ומתגעגע לחברה שלך לך לזונה!"

"מה, על מה אתה מדבר מייק? זה בכלל לא..." ניסיתי להתגונן ולהסביר, אבל לא היה בזה טעם. מייק המשיך לצעוק עלי, הפעם באנגלית, ודיבר כל כך מהר שאת רוב דבריו לא הבנתי, ומה שכן הבנתי היה בעיקר קללות מאוד לא מחמיאות שהופנו אלי.

"מייק די, מספיק לצעוק." קמתי מהמיטה, "בכלל לא התכוונתי, בסך הכל רציתי ש..." תכננתי לנסות להסביר שאני לא איזה סוטה מגעיל אלא רק... אבל שרירי גבי וישבני התכווצו פתאום בצורה איומה ונפלתי חזרה על המיטה, משכתי את ברכי אל בטני, מתקפל לתוך עצמי ומילל מכאב.

מייק הפסיק לצעוק עלי והביא לי בקבוק אופטלגין וכוס מים.

"תודה." התנשפתי, הרמתי בקושי את ראשי ולגמתי מהבקבוק שתי לגימות בריאות, ואחר כך את כל המים.

"השתגעת?" נזף בי מייק, "גמרת כמעט את כל הבקבוק, אתה רוצה להרוג את עצמך?"

"תרגיע, זה רק אופטלגין." צנחתי חזרה לשכיבה, חושב ביני לבין עצמי שמוות זה בעצם רעיון לא רע ולפחות הוא יפטור אותי מכל הסבל הזה, אבל המצב היה מתוח מספיק והעדפתי לשמור את הרעיון הזה לעצמי.

אתה יודע שרק בארץ עוד משתמשים באופטלגין? בארצות הברית הרעל הזה כבר מזמן לא חוקי." התיישב מייק לצידי.

"כן מייק, אני יודע, אמרת לי את זה כבר מאה פעם." רטנתי, "אבל זה הדבר היחיד שבאמת עוזר נגד ההתכווצויות האיומות האלה."

"כן, אני יודע, מצטער שצעקתי עליך, אבל פשוט הפתעת אותי, אם רק היית יודע כמה זמן חלמתי ש... עזוב, לא חשוב."

"מה לא חשוב, על מה חלמת?"

"עליך כמובן." התעצבן מייק שוב, "אתה כזה דביל אורון, אני לא מאמין שהיה לי קראש על דביל כמוך."

"היה לך קראש עלי?" נדהמתי, "אתה בטוח? איך זה שאף פעם לא הרגשתי את זה?"

"כי אתה סטרייט דביל, מה פתאום עשית לי מין חשפנות כזו? בשביל מה זה היה טוב? עד שהתגברתי עליך אתה פתאום..." הוא הניד את ידו בתנועת ביטול ועיווה את פניו בשאט נפש.

"אני באמת מצטער, היה לי נורא קשה לדבר על מה שעובר עלי, ובגלל זה ניסיתי להראות לך במעשים, ובסוף רק הרסתי הכל ועכשיו אתה שונא אותי."

"נו, די לילל כמו הומו, תפסיק עם זה, ואני ממש לא שונא אותך."

"אז מה אתה מרגיש כלפי?"

"מה זאת אומרת, מה זו השאלה המפגרת הזו? אני שמח שאנחנו חברים והכל, אבל התגברתי על הקראש כלפיך, ומעכשיו אני מתכנן להפסיק להתאהב בסטרייטים."

"ומה אם אני בעצם לא כל כך סטרייט?" שאלתי חרש.

"איך זה יכול להיות? יש לך חברה ואם שכחת, אתם מתכננים להתחתן, עכשיו נזכרת שאתה בעצם הומו? מאיפה בא לך הרעיון המטומטם הזה?"

"לא יודע." הודיתי בנמיכות רוח, "אבל היום, בבריכה הטיפולית, ראיתי בחור אחד יפה כמו פסל יווני ופתאום... ואחר כך נגעת בי ונעשיתי נורא חרמן ו..."

"אם אתה מתכוון לבחור היפה עם השערות השחורות והעיניים הכחולות אז תשכח ממנו," נכנס מייק לדברי, מפסיק בחוסר התחשבות את הווידוי שלי, "הוא הגיע עם בלונדינית מהממת, ולפני שהוא יצא מהמכונית הם התנשקו איזה רבע שעה." הוא חייך חיוך מריר, "מקווה שלא שברתי לך את הלב." קנטר אותי.

"אל תהיה טמבל, מה לי ולו? אני לא מכיר אותו והוא לא מעניין אותי בכלל, רק שהוא ממש בחור יפה ובפעם הראשונה בחיי שמתי לב לאיך שגבר אחר נראה, ואחר כך, כשנגעת בי אז פתאום... אני חושב שהכל בגלל אסתר, המורה לפלדנקרייז, אני מרגיש שהשתניתי מאז שהיא התחילה לטפל בי."

"בגלל הפלדנקרייז?" לטש בי מייק מבט, ספק מופתע ספק מלגלג, " אתה רוצה להגיד שהפלדנקרייז עשה ממך הומו?" חייך בלעג, "זה נשמע לך הגיוני?"

"לא, אבל גם זה שמרגע שעלמה החליטה שאנחנו מאורסים יש לי כאבי גב נוראיים גם לא נשמע לי הגיוני, ועובדה שככה זה."

"תגיד אורון," רכן מייק לעברי, מביט בעיני, "אתה בכלל אוהב אותה, את עלמה? איך תרגיש אם נגיד היא תחליט פתאום להיפרד ממך?"

"הקלה." עניתי מיד, מפתיע את עצמי מהקלות שבה נפלטה התשובה מפי, "אבל אם אתה תכעס עלי ולא תרצה להיות יותר חבר שלי אני... אני ארגיש זוועה."

מייק שתק והמשיך להביט בי, ואחרי שתיקה ממושכת ליטף את לחיי בעדינות בקצות אצבעותיו, אמר שאני בטח עייף מאוד, ואולי כדאי שאני אנוח קצת והסתלק, סוגר מאחוריו את הדלת בשקט. 

זהו, עכשיו איבדתי אותו חשבתי לעצמי, אבל לא ידעתי מה לעשות בנדון, ואם בכלל יש משהו שאפשר לעשות, ובין כה וכה הרגשתי מותש ואחוז בחילה, ובעיקר נורא עייף – התכווצויות השרירים הללו סחטו ממני את כל המיץ. ואולי באמת חטפתי הרעלת אופטלגין שתהרוג אותי... זה יכול להיות פתרון די טוב לכל הבעיות שלי, מי שמת לא סובל מכאבים, לא מתענה ומתלבט ולא מודאג אם הוא הומו או סטרייט, ומי אוהב אותו ואת מי הוא אוהב, ומה יהיה בסופו, הוא כבר הגיע לסוף וכל הדאגות שלו נגמרו. שקעתי בנמנום והמחשבה האחרונה שעלתה במוחי, מעלה חיוך קל על שפתיי, הייתה – אשרי גוסס אני.

כשהתעוררתי כשעתיים אחר כך השמש כבר שקעה, והחדר היה חשוך למחצה, וכמו תמיד אחרי שינה התקשיתי מאוד לחזור ולהתניע את עצמי. השינה הייתה מקשיחה את שרירי וכל תנועה עלתה לי בכאבים ובמאמץ, ואם לא הייתי צריך להשתין בטח הייתי ממשיך לשכב, אבל השלפוחית המלאה לחצה, ולכן התגלגלתי באנחה מתוך המיטה וכשאני נאחז בכיסא ובמשקוף דידיתי לשירותים הצמודים לחדר השינה שלי. תוספת המחיר ששילמתי לבעל הבית על השימוש בחדר השינה הראשי בעל האסלה והמקלחת הפרטיים הייתה שווה כל גרוש. אחרי שהשתנתי נתמכתי במרפקי השחוקים על השיש, צחצחתי שיניים ושטפתי פנים, ואחר כך שאלתי את עצמי אם כדאי לעשות את המאמץ ולהגיע למטבח כדי לאכול משהו, או שאולי חבל על המאמץ ועדיף לחזור למיטה? ואז נפתחה הדלת ומייק הופיע, מגלגל לפניו את עגלת ההגשה עמוסה באוכל ובשתייה.

"איך אתה מרגיש אורון?" חייך אלי, והדליק את האור הקטן, "בא לך לאכול משהו?"

"כן, תודה, בכיף." עניתי והרבה יותר רגוע חזרתי לשבת על המיטה.

הוא הגיש לי תה מנטה ממותק בדבש, וטוסט עם גבינה צהובה, ואחרי שסיימתי שלף להפתעתי קופסה קטנה מעץ, הוציא ממנה מין מכשיר מתכתי קטן ומשונה ושקיק שהכיל מעין טבק. "מה זה? מה אתה עושה?" רכנתי להיטיב לראות.

"זה מכשיר לגלגול סיגריות." ענה מייק, "והטבק הזה הוא קאנביס רפואי שקיבלתי מחבר ותיק שלי," הוא הציץ לעברי בחיוך, "תפסיק להיראות מודאג כל כך, אני יודע שאתה לא מעשן, גם אני הפסקתי לעשן כבר מזמן, אבל עישון זו הדרך הכי טובה ופשוטה לצרוך קאנביס."

"אני לא בטוח שאני מעוניין, גם כי זה לא חוקי, וגם כי זה מסוכן, וחוץ מזה אני לא יודע לעשן."

"זה לא מסוכן," מחה מייק, "מקסימום זה לא יעזור לך, אתה לא חושב שכדאי לך לנסות, אולי זה דווקא כן יעזור לך?"

"אבל אמרתי לך שאני לא יודע לעשן."

"אני אלמד אותך, זה ממש קל, וקאנביס גם לא מזיק לריאות כמו טבק רגיל."

"אבל מה אם אני אתחרפן פתאום ו... ו... לא יודע, אני אעשה פראנואיד או סתם משוגע? שמעתי שזה עלול לקרות לפעמים."

"כן, אבל זה ממש נדיר ולא סביר שהכמות הקטנה שהבאתי תזיק לך, אני בטוח שהאופטלגין הרבה יותר גרוע, ואם הוא לא הזיק לך אז הקאנביס קטן עליך." סובב מייק ידית קטנה שהזדקרה מהמכשיר שחרק קצת, ופלט מתוכו סיגריה דקיקה.

מייק שלף מצית, תקע את הסיגריה בין שפתי, הצית אותה ופקד עלי לשאוף את העשן ולפלוט אותו חזרה. בעוד אני מתנסה בשאיפת העשן בעל הריח המוזר, קצת נחנק, קצת משתעל, וסך הכל מרגיש הרפתקני ונועז, ודי נהנה מהאומץ שלי ואחר כך מתחושת הקלילות המוזרה שפשטה בגופי, הוא הדליק את הרדיו על 'קול המוזיקה' וחייך כשצלילי מוזיקה קלאסית לא מוכרת התפשטו בחלל החדר. "בטהובן," אמר בסיפוק, והפעיל את המכשיר לגלגול סיגריות, מפיק מתוכו עוד סיגריה אחת, "הולך מצוין עם עשב." פסק והדליק אותה לעצמו.

"איך אתה מרגיש?" שאל אחרי שסיימנו לעשן את הסיגריות עד תום, משתמשים בכוס התה הריקה שלי כבמאפרה.

"משונה, אבל משונה טוב, אני מרגיש כמו בלון הליום חמוד." צחקקתי, מתפלא איזה שטויות יוצאות מפי.

מייק צחקק גם כן, "בוא הנה בלון חמוד." אמר באנגלית, הסיר את משקפיו ועבר מהכיסא עליו ישב לשבת לצידי על המיטה, חיבק אותי ונישק אותי על פי נשיקה עמוקה ומסעירה, נשיקה גברית עם זיפים וידיים חזקות שאחזו בי בחוזקה, משכיבות אותי על המיטה.

מובן שהתנשקתי כבר בעבר עם מספר בנות, וגם עם עלמה התנשקתי לא מעט, בעיקר בהתחלה, וזה היה די נחמד, מחרמן אפילו מידי פעם, אבל אף פעם לא הרגשתי ככה, חשתי את הנשיקה שלו מקצה ראשי עד קצות אצבעות רגלי. מצד אחד הרגשתי כאילו יצאתי מתוך גופי ואני משקיף על עצמי מלמעלה, ועם זאת חשתי ער וחי כמו שלא חשתי מעולם, ובעיקר הייתי חרמן מאוד, חרמן עד איבוד שליטה על עצמי, וכשמייק רכן מעלי, משך ממני את תחתוניי ולקח את אברי בפיו איבדתי את זה לגמרי. צעקתי וגנחתי ופרפרתי תחת ידיו החמות, וכמובן ששכחתי שיש קונדומים בעולם, בקושי זכרתי את שמי ומי אני בכלל.

רגע לפני שגמרתי בפיו הוא אחז באשכי ולחץ בבוהנו על המקום הרגיש והפועם בין אשכי לפי הטבעת שלי, מונע ממני לגמור. "עוד לא." פקד עלי בסמכותיות, וכאילו לא מצץ רק לפני רגע את הזין שלי הניח את פיו על פי, נשכב עלי ושוב נישק אותי כשהוא מועך את הזין הזקוף שלו אל זה שלי, והתחכך בי בחוזקה. "אני גומר." הזהיר אותי בקול מתנשם.

"גם אני." השבתי, גנחתי בקול שלא ידעתי שאני מסוגל להפיק מתוכי, וגמרתי מיד אחריו. המשכנו לשכב חבוקים, רועדים אחד כנגד השני, ורק כשהוא ניתק ממני לבסוף ונשכב לצידי קלטתי שהגב כבר לא כואב לי יותר.

נכתב על ידי , 5/2/2016 13:17  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שמוליק ב-10/2/2016 12:51
 



4. גופנפש


וואטסו

הבריכה הייתה עגולה, כחולה, מהבילה ומוקפת דק עץ כהה. אחרי שלבשתי בגד ים במלתחה נכנסתי לשטח הבריכה שהיה מכוסה סביב סביב בקירות ותקרה שקופים מפלקסיגלס. על דק העץ היו פזורים ספסלים וכסאות, ועל הכל חלש בודהא אבן שמן ועליז שמעליו היה תלוי שעון קיר ענקי. בתוך הבריכה היו ארבע נשים בבגדי ים, שתיים מבוגרות ושתיים צעירות. המבוגרות היו מטופלות, והצעירות היו המטפלות. "תיכנס, תתרגל למים." הציעה לי אחת מהצעירות בחיוך, "אני מיד מתפנה אליך."

אט ואט ובזהירות ירדתי במדרגות מתכת כסופות לתוך המים החמימים, ושחיתי קצת לפה ולשם, מופתע לגלות שאני עדיין זוכר איך שוחים. כמה דקות אחר כך נפרדו המטופלות מהמטפלות שלהן בחיבוקים ונשיקות ויצאו למלתחה. המטפלת שיועדה לי, צעירות שמנמונת בעלת חיוך רחב וקול ילדותי שהציגה את עצמה כנופר שאלה מה שלומי, ואיך אני מרגיש, ומה כואב לי?

אחרי שהתלוננתי שכואב לי הגב התחתון והודיתי שהכאב מקרין גם לישבן ולירכיים היא נתנה לי לוח קלקר קטן להיתמך בו, והורתה לי לחצות את הבריכה כשאני אוחז בידיי הפשוטות קדימה בלוח. על פי הוראותיה חציתי את הבריכה הלוך ושוב, פעם כשאני מפגיש את הברך עם המרפק הנגדי, ופעם כשאני מתכופף ומנסה לגעת בכף ידי בכף הרגל הנגדית. זה היה מעייף למדי ואחרי רבע שעה הייתי סחוט.

נופר לימדה אותי איך להיתלות על שולי הבריכה, להבליט את ישבני ולמתוח את שרירי גבי ורגלי, ואחר כך ביקשה ממני להישען לאחור ולשכב פרקדן על המים כשראשי נסמך על מצוף גלילי שנקרא ספגטי. היא נעמדה לידי, ערסלה אותי בזרועותיה כתינוק בזרועות אימו והחלה לטייל איתי הלוך ושוב ברחבי הבריכה, מנענעת אותי במין ריקוד איטי בתנועות סיבוביות רכות ומהפנטות. בהתחלה נבהלתי וחשתי קצת אי נוחות בגלל המים שהרטיבו את ראשי ושערי, אבל אחרי דקה נרגעתי, עצמתי עיניים והנחתי לעצמי להתרפות במים החמימים ולהתמכר לתנועה האיטית ולמוזיקה ההודית המונוטונית שהדהדה בתוך המים. איבדתי תחושה של זמן והייתי מוכן לשוט לי ככה כל היום אבל לצערי זה לא קרה.

"זהו, גמרנו להיום." השיטה אותי נופר אל שולי הבריכה, "איך היה, נהנית?"

"כן, היה כיף, בעיקר החלק השני."

"זה נקרא וואטסו," הסבירה נופר, "זה מין שיאצו מים, אני מקווה שעכשיו כואב לך פחות."

"הרבה פחות." אמרתי, מופתע, "למען האמת, במים שכחתי בכלל שכואב לי."

"נהדר." האירה לי נופר פנים, ופתאום נפתחה הדלת של המלתחה ודעתה הוסחה, "או, הנה ניסן הגיע, דייקן כמו תמיד." קראה בשמחה והטיבה את שערותיה המקורזלות בגנדרנות. גם המטפלת השנייה שסיימה זה עתה את הטיפול ועגנה את המטופלת הקשישה שלה לדופן הבריכה חייכה חיוך רחב ונופפה לעבר מישהו שנכנס זה עתה.

הסתובבתי, סקרן לראות מי הוא אותו ניסן, וקפאתי במקומי בתדהמה, לרגע חשבתי שאחד מהפסלים היווניים הנהדרים שהתפעלתי מהם תמיד קם לתחיה והופיע פתאום לפני. הוא היה כל כך יפה ומושלם. גבר צעיר, חטוב וחינני, גופו דק ושרירי, פניו הסגלגלים נאים וגבריים, עורו בהיר, שערו שחור משחור ועיניו כחולות ומאירות. בהיתי בו בעודי מדשדש לאיטי לעבר המדרגות, ואחר כך עולה בהן אט אט, נפרד בצער מהליטוף החמים של המים לטובת האוויר הקריר יותר, מרגיש כבד ומגושם ככל שעליתי כלפי מעלה. ניסן שהמתין עד שאצא ירד למטה אל המים בעוד אני עוקב אחריו במבטי, מתפעל מיופים המושלם של עורפו וגבו. אחרי שגופו של ניסן נבלע לגמרי במים נאלצתי לחזור למלתחה. נרגש ומבולבל ויתרתי על מקלחת, יצאתי מבגד הים הרטוב, התנגבתי בזריזות, משכתי על עצמי את בגדי ושירכתי את דרכי, עייף ורעב למכונית. מייק פתח למעני את הדלת ולקח ממני את תרמילי, "איך היה? נהנית?" שאל בחביבות, "אתה נראה קצת חיוור." הוסיף.

"היה כיף, אבל אני מותש." אמרתי בקצרה, והוספתי שאם הוא נעלב מהשיחה הקודמת שלנו אני מתנצל ולא התכוונתי.

"אני יודע, ואתה ממש לא צריך להתנצל, מי שלא היה בסדר זה אני." נחפז מייק להגיד ונגע בברכי במעין ליטוף חטוף.

"שטויות, היית בסדר גמור. אתה הבן אדם הכי נחמד והכי טוב שאני מכיר." פסקתי ואחר כך השענתי את ראשי על המסעד, עצמתי עיניים וחשבתי על ניסן המושלם, ומה זה אומר עלי שפתאום אני מתרגש ונפעם מיופיו של גבר, ונשאר אדיש לגמרי לנוכחותה ולמגעה של צעירה חמודה כמו נופר ששהתה לצידי במים כשהיא לבושה בבגד ים בלבד.

שני השותפים שלנו חזרו מהביקור בבית, והדירה הייתה מלאה אנשים שהסתובבו בסלון ובמטבח, צחקו ודיברו והשמיעו מוזיקה. הם היו ממש נחמדים, שמחו לקראתי, שאלו מה שלומי והזמינו אותי ואת מייק לשתות אתם.

"מצטער, אני נורא עייף, אני הולך לישון." התנצלתי ופרשתי לחדרי. התרסקתי על המיטה ורק אז נזכרתי שלא התקלחתי ואני בטח מסריח מכלור, והאמת שאני קצת רעב, בעוד אני מתלבט אם לקום ולקחת לי משהו לאכול נפתחה הדלת ומייק הציץ פנימה, "אתה בסדר?" שאל, "אתה לא רוצה לאכול משהו ואולי להתקלח?"

"האמת שכן אבל בטח אין מים חמים."

"יש, הדלקתי בוילר לפני שיצאנו, ואם בא לך יש גם מרק חם."

"נהדר, אתה גדול מהחיים מייק, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיך." ניסיתי לקום, אבל כמו תמיד זה כאב, וכל מה שהצלחתי לעשות זה לשבת בקצה המיטה ולגנוח.

"אל תזוז, שב ותירגע, אני מיד חוזר." נעלם מייק לדקה ומיד שב, נושא מגש עם צלחת מרק מהבילה. הוא משך כיסא, הניח עליו את המגש, והתיישב מולי, מביט בסיפוק איך אני שואב בזריזות את תוכן הצלחת החם והטעים.

"מרק מצוין, אני מרגיש יותר טוב עכשיו." ניסיתי לקום, אבל ראשי הסתחרר פתאום וכמעט שנפלתי. מייק זינק אלי ואחז בי, כורך את ידיו סביבי ומצמיד אותי אליו.

משום מה גופי הבוגדני שהחליט לבלבל אותי לגמרי היום הגיב למגעו בזקפה עצבנית שהביכה אותי מאוד. "מייק," ניסיתי להדוף אותי ממני, "עזוב אותי, אני... אני חייב להתרחץ."

"אבל... אבל... אתה בטוח?" הופתע מייק מהתגובה המשונה שלי, "רוצה שאני אקח אותך למקלחת?" הציע.

"בשום פנים ואופן לא!" הטחתי במייק המסכן, שנפגע עד עמקי נשמתו.

"תעשה מה שאתה רוצה." אמר בקרירות נעלבת, לקח את המגש והסתלק, משאיר אותי לבד. רק אחרי שהוא הסתלק הבנתי איזה חמור הייתי ועד כמה העלבתי אותו.

הוא בטח חושב שאני מתנהג ככה בגלל שגיליתי שהוא הומו, אבל זה לא נכון, זה בגלל שאני... אני מה? מה עובר עלי פתאום? ולמה עומד לי כל פעם שאני חושב על ניסן היפה, או כשמייק שאני מכיר שנים נוגע בי? מה קרה לי? נעשיתי הומו פתאום? לא, זה לא יכול להיות, זה סתם... אני רק... רק מה? מה קורה לי?

ראשי כמעט התפוצץ מכל המחשבות האלה, הייתי חייב לדבר עם מישהו, להתייעץ, לשפוך את הלב, לקבל חיבוק מנחם, ולהישען על כתף תומכת, הייתי חייב את מייק. התכרבלתי חזרה במיטתי, שלפתי את הנייד שלי והתקשרתי אליו, הוא לא ענה. הוא מסנן אותי, הבנתי בבהלה, ומשהו כבד וקר שקע בתחתית קיבתי, מכאיב ומדכא אותי. בלית ברירה סימסתי לו בבהילות, "מייק, אני יודע מה אתה חושב ואתה טועה, זה בכלל לא בגללך! זה בגללי, אני חייב לדבר אתך, תתקשר אלי בבקשה, אל תכעס עלי, בבקשה, תן לי להסביר לך."

דקה אחרי ששלחתי את המסרון מייק נכנס, "מה אתה רוצה שוב?" שאל בטון גועלי שמעולם לא שמעתי אותו מפנה כלפי אף אחד, ובטח לא כלפי. זה ממש כאב.

"בחייך מייק," התחננתי, "אל תהיה כזה, שב רגע ותן לי להסביר."

"מה יש להסביר, הכל ברור."

"ממש לא, אתה פשוט לא מבין, אתה בטח חושב שדחפתי אותך מעלי בגלל שגיליתי שאתה הומו, וזה ממש לא נכון, זה בגלל ש... שהתביישתי."

"התביישת כי אתה יודע שאני הומו, ואתה בטח חושב שמי יודע מה יקרה אם אני אראה אותך פתאום ערום, אבל אתה שוכח שראיתי אותך ערום מאה פעם ולא קרה כלום, וגם הפעם לא היה קורה שום דבר." הוכיח אותי מייק.

"אני יודע מייק." עניתי בשפלות רוח, "הבעיה היא ש... אני לא יכול להסביר כשאתה מתנהג ככה."

"איך ככה?" המשיך מייק לעמוד ליד הדלת ולהביט בי במבט קר.

"כמו שאתה מתנהג עכשיו, עומד רחוק ממני ועושה פרצוף גועלי כזה, די, תפסיק, בוא שב לידי." הושטתי אליו את ידי, "בבקשה..." הפצרתי.

הוא ניגש קרוב יותר,  אבל המשיך לעמוד עד שהושטתי את ידי, אחזתי בזרועו ומשכתי אותו אל המיטה, "נו, שב כבר!" פקדתי עליו.

מייק התיישב, אבל נשאר מסויג וקפוא סבר.

"מייק," ניסיתי לאחוז בידו שוב, אבל הוא משך אותה ממני בזריזות ושילב את ידיו על חזהו, "מה אתה רוצה?" שאל בגסות.

"אני רוצה להסביר, אבל קשה לי נורא וגם... גם... תגיד מייק, מתי הבנת שאתה הומו?"

"מה?" הופתע מייק מהשינוי בנושא השיחה, "למה אתה רוצה לדעת?"

"אני אסביר לך אחר כך, בבקשה, תספר לי."

הוא נאנח, הפסיק לשלב ידיים בנוקשות והתרפה מעט, "תמיד הרגשתי שאני שונה מאחרים, שאני אחר, אבל התאמצתי מאוד להסתיר את זה, קיוויתי שאם אני אתנהג כמו כל הבנים האחרים ההרגשה הזו תעלם, ולפעמים היא באמת נעלמה, היו שנים שכמעט שכחתי ממנה עד שיום אחד, קצת אחרי הבר מצווה שלי, התאהבתי בעוזר המאמן שלנו שהיה תלמיד בתיכון, ואז הבנתי.

"מה זאת אומרת התאהבת? מה הרגשת?"

"הרגשתי מה שמרגישים כשמתאהבים, הוא נראה לי יפה וסקסי ומושך, רציתי להיות אתו כל הזמן, ואה..." מייק נע מעט באי נוחות, "כל פעם שהייתי לידו עמד לי." הסמיק טיפה.

"עמד לך ככה?" הפשלתי את השמיכה שכיסתה את פלג גופי התחתון וחשפתי את הזקפה שלי שהקימה אוהל גדול בתחתוניי. 

נכתב על ידי , 3/2/2016 09:39  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב.הנדל ב-4/2/2016 13:29
 





111,785
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , גאווה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לב.הנדל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ב.הנדל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ