לפעמים אני מרבה לסמן לעצמי את הקווים האדומים.

הם אלו שקושרים אותי להיות משהו אחר, פחות אורטל ממה שאני יכולה להיות.

אני חייבת להפסיק עם זה. לצאת מהמסגרת שחונקת.

אני צריכה להפסיק להשוות, לחשוב יותר מידי, להגדיר דברים, ללכת על פי המוסכמות.

קשה לפעול על פי רגשות, תחושות, על פי האני

בלי לחשוב על ההשלכות....... אבל אני פשוט חייבת.

ואם מישהו ישאר לחבק, לפחות זה יהיה אמיתי.

אחרי כל השיחות הטיפשיות שלנו,

אחרי כל הצעקות אחד על השנייה,

 אחרי כל זה שאני שופטת אותך פעם אחר פעם

כועסת ושומרת בלב, ואתה בכלל לא יודע.

מחכה שמשהו יקרה, או שלא יקרה דבר, לא משנה כבר. אני פתאום רואה ניצוצות של כל מה שניסית להגיד לי כל השנים בי.

היושר, הצניעות, האמת, לא להיות צרת עין.

כל מה שתמיד אמרת לי, כל השנים דאגת להטמיע בי את זה.

סבלנות. "הפזיזות מן השטן".

תמיד אמרת לי שבסבלנות, וברוגע אני אוכל להשיג הכל. ויהיה לי הכל. אני רק צריכה סבלנות.

כן לימדת אותי, הרבה, לימדת אותי הרבה דברים שבן אדם צריך.

כמה שאני שומרת על מרחק, מבדילה את עצמי ממך, חושבת שאני יותר צודקת, ויותר יודעת, למרות שאני רק בת 19....

למרות הכל, לקחתי ממך את הדברים האלו שכבר הספקתי לשכוח מרב שאנחנו בקשר.

כי השיח, הוא כבר לא חינוכי.

כי השיח נעלם.

עם דמעות בעיניים, אני מתגעגעת...אבא

ומרגישה ברת מזל.

בדיוק כשהזזתי את הוילון ופתחתי את החלון..

סוף סוף נגמר הגשם.

לגביי הקיץ,

שיביא רק שיגשוג, והרבה אושר.

אני רוצה עיניים מאושרות.