לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

מאחורי הצלילים


"רַק מִי שְמִשׁתַּנֶּה, נִשְׁאַר לִי קָרוֹב" (ניטשה)
Avatarכינוי: 

בת: 36





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2017


נכתב באיום הסגירה הראשוני, 1.4.2014. היה טוב לדעת שהבלוג כאן למקרה ש... 

אבל כבר לא. נשתמע ברשתות החברתיות - בפנים גלויות ומוכרות 

 

סכנת הסגירה של ישראבלוג הביאה אותי (ואני מניחה שרבים מחברי הבלוגרים בהווה ו/או בעבר) לקרוא את הבלוג שלי אחורה.

מאז שהפסקתי לכתוב עשיתי את זה מדי פעם - מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה, ולפעמים - סתם קטגוריות נבחרות או פוסטים נקודתיים.

תמיד זה היה מלווה במבט נוסטלגי למדי. איזו תקופה מיוחדת, כמה מרגש היה וכו'.

וזה נכון, זאת באמת הייתה תקופה מיוחדת. עם המון גילויים חדשים והמון אנשים חדשים (שרובם המכריע, דרך אגב, נעלם כמעט לגמרי מחיי, כנראה שלא במקרה)

אבל הקריאה הנוכחית, אולי בגלל שהיא נבעה מאיזה "אוי לא, לאן ילכו כל הזכרונות האלו", העלתה בי, לצד הנוסטלגיה, רגש אחר ובעיקר תהיות - למה הייתי כ"כ עצובה וקשה אז?

או שלא הייתי ורק כתבתי ככה? המון מצוקה עולה מתוך הפוסטים שלי אז, המון קושי.

ולא שהיום החיים שלי הם איזה פיקניק, אבל השגרה שלי, בסך הכל - חיובית לגמרי.

אבל זה נראה כאילו הייתי תקועה אז באיזו נקודת מבט קשה ואומללה. למרות שאני יודעת שזה לא לגמרי נכון - כי היו אז המון בילויים, והמון חברות, והמון צחוקים. ועדיין - מה שנשאר לי מהתקופה הזאת זה המון טקסטים קשים ועצובים (לצד כאלו שפחות)

ונראה לי שזה אומר המון גם על בלוגרים אחרים.

נראה לי שבניגוד לפייסבוק, שם בדרך כלל הפרסונה שאנחנו מציגים היא נהדרת יותר וטובה יותר מהשגרה היומיומית שלנו, כתיבה אישית, בבלוג, מוציאה החוצה את כל מה שקשה וכואב לעומת המציאות היומיומית שלנו.

כי בפייסבוק - למי יש כוח לקרוא טקסט ארוך ונוקב על כמה קשה לי בחיים, ולא משנה מה הסיבה. קשה לעשות "Like" לכאב של מישהו אחר, אז אנשים מדלגים.

ובבלוג - מה, אני אוציא פוסט על המסיבה שיצאתי אליה אתמול? סתם? בלי סיבה מיוחדת? הרי זה משעמם. כדי שיקראו אותי צריכה להיות לי אמירה, צריך להיות שם משהו מעניין.

זאת דווקא פתיחה טובה לחודש אביב של כתיבה. קצת ארס פואטי, לא? לכתוב על כתיבה. גם שם היו לי כמה פוסטים כאלו. תמיד תהיתי מאיפה הצורך הזה לכתוב מגיע אצלי.

מצד אחד - אני אוהבת מילים. לקרוא אותן, לדייק בניסוח שלהן, להבין אותן. מצד שני - החיים שלי הם רגילים ופשוטים - איזו בשורה כבר יכולה להיות לי כדי שאני אכתוב אותה.

ומעבר לזה - הכתיבה בבלוג לא נועדה באמת בשבילי. או בעצם, לא רק בשבילי. היא נועדה גם לתגובות - לדיאלוג עם הקוראים, לדעת שאכפת למישהו, שמישהו מגיב ואומר לי מה הוא חושב.

ואם אני נזכרת באמת בהתחלת הכתיבה, היא לגמרי הגיעה מתוך המקום של בדידות. כמו הרבה דברים שעשיתי באותו אביב-קיץ. רציתי להרגיש חלק ממשהו, רציתי להיות חלק מאיזה חבורה שהחיים שלה נראו לי מעניינים יותר ועשירים יותר. רציתי, כמו תמיד, להיות "מקובלת"

הבלוג חסר לי לפעמים. היכולת הזאת לכתוב משהו באנונימיות (טוב, אנונימיות בערך. מתישהו כבר הכרתי כמעט את כל הקוראים שלי ומתוך דחפים לא ברורים גם שלחתי לינקים לחברים ומשפחה), אבל היום אני לא באמת חושבת שהבלוג הוא התרפיה שאני צריכה ורוצה. לכתוב כן. שירים, הלוואי. אבל "סתם" בלוג אישי - כנראה שלא.


נכתב על ידי , 12/12/2017 09:35  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לlabyrinth אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על labyrinth ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ