לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Story Of My Life


"...כל סוף הוא התחלה חדשה, העצב הוא סימן שבקרוב תבוא שמחה, אני לא במרוץ ולא במלחמה, הראש בעננים רגליים על האדמה..."

Avatarכינוי: 

בת: 20

ICQ: 234972923 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2013    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2013

כשהשכל והרגש מתנגשים.


פעם 3.

החלטנו שחותכים כי אי אפשר ככה.

בפעמיים הראשונות זאת הייתה אני, והיום פשוט התחלנו לדבר על זה.

*כן התפללתי די הרבה שאחד המשפטים שיצא לך מהפה יהיו "אני הולך להיפרד ממנה".*

אנחנו לא ידידים, בוא נודה באמת-אמרתי לך.

התווכחת איתי קצת על זה, לפי דעתי לחינם...

הרבה יש בנינו משהו. ולא, אנחנו לא בקשר.

יש בנינו אהבה. חיבור שקרה לי עם מישו אחד לפניך וזה הכל. וזה היה הרבה יותר אינטסיבי.

היום דיברנו בצהריים, נפגשנו לסיבוב בפארק.

כל סיפור שני היה על חברה שלך, על זה כבר למדתי להבליג.

אבל הבנתי שאתה ילד. פשוט ככה.

מהאלו שעושים שטויות, תעודת בגרות חלקית.

אני לא מזלזלת בך, חס וחלילה, אבל אתה לא מסוג האנשים שהייתי יוצאת איתם.

כן קרה החיבור וכן היה מה שהיה אבל בזה זה מסתכם.

היום התחלנו לדבר קצת על המצפון, על איך אפשר..

אמרתי לך שאני לא הייתי מסוגלת.

נכון, זה קרה בדיוק בזמן שלו, אבל שיהיה לי חבר שנתיים וחצי,

אני לא אתנשק במכוון עם גבר כמה פעמים ויהיה ככה בקשר צמוד.

תחייה עם המצפון שלך, אני עם שלי.

אני יודעת שמגיע לי מישהו הרבה יותר טוב.

נימאס לי לצאת כל שני וחמישי עם מישהו אחר, לשלול בגלל המראה,

ולא להפסיק לחפש בעיניים.

אני צריכה לשחרר. מבחינתי ראש של צבא עכשיו.

אני הולכת למחוק אותך עוד מעט, להשאיר רק את המספר טלפון.

בוואטס אפ לא צריך כלום. להיכנס ולקרוא הכל זה מזוכיסיטי.

אני לא יודעת איך חתכנו את זה עכשיו. ואני שמחה שזה קרה.

הייתי צריכה את זה. זה לא בריא, פשוט ככה.

אמרנו כבר שאנחנו משוגעים.

התלבטנו היום מה לעשות בהמשך הערב.

הרגש אמר להמשיך והשכל צעק להפסיק.

לא ראיתי את זה קורה, חשבתי אולי רק אם אני אצא לקצונה אז הקשר יפסק קצת.

פתאום גם בכלל לא בא לי קצונה.

אני חושבת על השחרור ורואה מה מחכה לי בחוץ.

לא שאני סובלת, אבל אולי לא צריך לצאת הזה.

אני לא רוצה סתם לפתוח פה, אבל אני מפחדת מזה..

צעד צעד.

עד אז אני אפרד ממך ואגיד לך תודה שהיית חלק מהחיים שלי 3 חודשים.

בניהם, חודש וחצי מאוד אינטיסיבי. מי היה מאמין שזה יקרה כל השאר.

הפעם, כשזה נגמר, הייתי הכי רגועה שיש.

חייכתי, קרצתי, "הכל טוב"-כמו שאתה אומר.

ואז עליתי במדרגות, הדמעות עלו ביחד איתן, עמדתי מול המראה וירדו 2 דמעות.

2 דמעות ראשונות ואחרונות על הסיטואציה הזו ובכלל.

אני פשוט לא אתעסק בך, לא משנה מה.

אני אהיה מספיק חזקה כדי לחזור להתעסק בצבא, להשקיע זמן בחברות, וכל השאר רק להנות.

 

היית מקסים, חברה שלך באמת זכתה.

אבל רק שתדע, שזה עמד לי על קצה הלשון ולא אמרתי לך את זה כי לא היה לי נעים.

אחרי שנתיים וחצי, כל זמן אחר, אם באמת יש אהבה, לא סוטים לצדדים.

אתה עוד ילד, בן 19, אני מאמינה שתיפרד ממנה עוד כמה חודשים כי תבין שמשהו לא הולך.

שאם פתאום חוששים עם מי היא מסתובבת, ואתה בכלל עושה דברים אחרים,

האהבה התערערה.

אני בטוחה שאתה אוהב אותה, אבל לא עד כדי כך-כי תיראה מה קרה.

בלי יותר מידי חפירות, אני רק אאחל לך בהצלחה.

 

שבת שלום :]

רוני-שיוצאת לדרך חדשה.

נכתב על ידי , 29/6/2013 02:08  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ארץ קטנה עם שפם ב-18/12/2013 17:15
 



אני לא יכול איתך, באמת אני לא מסוגל. את מטריפה אותי, את משגעת אותי.


אז ניקח חודשיים אחורה. הגעתי לבקו"ם לקלוט מחזור חיילים, וכרגיל-זה התעכב. החלטנו ללכת לשבת קצת במזגן,


בתוך שרשרת החיול. ואז ראיתי אותך. יושב על אזרחי, מחכה...אחרי כל התהליך של הקליטה,


כבר הייתי על האוטובוס, מתחילה להקריא שמות ומסבירה לכולכם מה יקרה עכשיו.


עוברת שם שם, ואז נתקלת בשם שלך. אומרת למ"מ שלי שאני רוצה אותך בצוות שלי. לא יודעת למה..


ניראת לי פלפל כזה, וידעתי שיהיה מאתגר.


הגענו לבסיס, הייתי באמת אצלי בצוות, וכבר יום למחרת עשו שוב חלוקה לצוותים.


מתוך ח' ענקית, המפ' עוברת על כל צוות, מקריאה את החיילים.


ואז היה תורי. מתחילה להקריא את השמות, ואז הגיע השם שלך.


התכופפת קצת לראות מי אני וראיתי אותך צוחק. כן, השתדלתי להסתיר את החיוך שלי.


ומפה התחילו 5 שבועות ארוכים איתך. אין ספק שהיית המועדף שלי.


כולם ידעו עד כמה שאני אוהבת אותך, וכמה שאני מוכנה להילחם בשבילך, כי הסיפור חיים שלך היה לא פשוט.


בשבוע וחצי הראשון רק צחקת, נהנת, ואז הגיע רגע השבירה. מחוץ לחדר אוכל ניגשת אלי ושאלת אם אתה יכול לדבר איתי.


לא ראיתי אותך ככה רציני מאז ההתחלה. ואז התחלת לבכות...סיפרת לי מה עובר עליך, מה קורה בבית, ואני ממש כעסתי עליך


שרק עכשיו אתה בא ומספר. מפה ואילך התחלתי לדאוג לך כמה שיותר. וככה עברו להם 5 שבועות.


היית מצחיק אותי כל פעם מחדש, אתה ועוד מישהו מהצוות. הייתם צמד-חמד.


לעמוד מול שניכם היה לי הדבר הכי קשה. לא מפסיקים לצחוק ולהצחיק. 


באחת מהפעמים שבכית, ישבנו במקום עם נוף מדהים, ורק דיברנו. הייתי הכי רצינית שאני יכולה,


ואתה ממש התפרקת. בסוף השיחה אני אומרת לך עם חיוך קטן: "אז הכל בסדר עכשיו?"


"כן המפקדת, תודה רבה...".


ביום ההשבעה הכנתי לך כומתה עם משפט יפה שכזה, וכשהבאתי לך אותה שנינו כל כך התרגשנו.


עמדנו שם לבד, מסתכלים אחד לשני בעיניים ועוד שנייה בוכים.


אני הרגשתי את הדמעות עוד שנייה יוצאות, ואתה כבר עם העיניים האדומות שלך.


הלכתי רגע הצידה וחזרתי. רק הודית לי, שוב שוב ושוב.


הלכת, והתחלתי קצת לבכות..באמת התרגשתי וגם הייתי עצובה שכל זה נגמר. חזרת שוב ואמרת לי: 


"רק אל תבכי, בבקשה...הכל בסדר, באמת.".


ביום שהלכתם עשית לי איזה משהו באינסטגרם, אז על הדרך נכנסתי לאינסטגרם שלך.


ואז ראיתי שיש לך חברה. וכן, הלב שלי נשבר. לכולם אמרתי שזה ממש לא מעניין אותי,


שיהיה לכם בכיף, ובתוך תוכי רציתי לבכות.


זה לא הגיוני מה שאני מרגישה, בכל זאת-היית חייל שלי.


ביום שלישי כבר, כמה ימים אחרי סוף הטירונות סימסת לי "חג שמח מלא בלבן".


החזרתי אסמס ממש קטן, ומשם התחלנו לדבר עוד קצת.


כבר בחמישי יצאת עם ההוא מהצוות, והתקשרתם אלי. מה שלומי, איך עובר החופש...


ואז קיבלת אומץ ושאלת אם אני רוצה להיפגש במוצ"ש.


והלב קפץ לי. "כן, בכיף".


לא האמנתי על עצמי...ובאמת, ניפגשנו במוצ"ש, ובאותו ערב שמעתי כמה דברים עליך.


כל הערב היית נבוך, בקושי דיברת. ואני רק עקצתי אותך. ככה אתה משקר? כן, גם אני יודעת להחזיר.


כשחזרתי הביתה, כבר סימסת לי "אני חייב להגיד לך משהו..ממש לא נעים לי. חכי, אני בא לכיוון שלך".


"הכל בסדר, אל תדאג. תחזור הביתה."


המשכנו לדבר עוד קצת באסמסים, ואז כבר התקשרת :"די כמה אפשר אסמסים? אמרתי נתקשר..."


20 דקות של שיחה, אלוהים יודע על מה.


מפה והלאה, התחילו שבועיים ארוכים של שיחות יומיומיות, אסמסים...


שיחה, שתיים ביום, של 20/30 דקות, ולפעמים גם שעה.


היינו צוחקים כל כך הרבה, שכבר כאבה לי הבטן. "אני לא יכול איתך, אני פשוט מדבר ומחייך."


באחת מהפעמים אמרת לי: "אני עולה במדרגות במיוחד בשבילך ולא במעלית כדי שהשיחה לא תתנתק".


דברים כאלה קטנים קונים אותי.


ואז הגיע הסופ"ש הראשון.


"את יודעת שלא נוכל לדבר בשישבת, כן?"


שיחקתי אותה ראש קטן, למרות שידעתי שזה בגלל חברה שלך...


"מה למה?" עניתי לך. "רגע, חברה שלך בסופש הזה בבית?"


"כן...".


אחרי הסופש הזה, העברנו עוד שבוע שלם של שיחות, צחוקים בלתי נגמרים ופשוט כיף.


קבענו להיפגש בשישי, לאכול משהו.


וככה יצאנו שהעברנו 4.5 שעות ביחד. דיברנו ודיברנו ודיברנו...


כשנפרדנו אמרת לי שאפילו לא הבאתי לך חיבוק כשנפגשנו.


" נו מה, בכוח להקשות עלי? אתה יודע שאני מתביישת..."


"טוב בסדר, לא רוצה לא צריך". ייסורי המצפון האלה שלך גרמו לי אחר כך להביא לך 3 חיבוקים!


בחיבוק האחרון הבאת לי נשיקה בצמוד לשפתיים.


אני חושבת לעצמי שלא, לא יכול להיות..זה בטח קרה בטעות. לבנאדם יש חברה, הוא יודע מה הוא עושה.


הם חברים כבר שנתיים וחצי, הוא לא יתן לזה לקרות.


דיברנו עוד ועוד באסמסים, אמרת לי שאתה הולך לבית-כנסת בזכותי, וכבר אז שלחת לי איזה סמיילי עם לב.


"טוב, כניראה שהוא מתנהג ככה עם כל הידידות." חשבתי לעצמי...מפגרת משהו.


בערב עוד שיחת טלפון שאמרת לי "את יודעת שלא ניפגש עכשיו חודש?"


"כן, חשבתי על זה גם..."


"בא לך לעשות משהו קטן היום בערב? רק אם את רוצה..."


"סבבה, אבל אני באמת עייפה, אז משהו בקטנה ונחזור..."


"אין בעיה, אני בא לאסוף אותך עוד מעט".


חיפשנו איפה לשבת, ובסוף מצאנו את עצמנו יושבים מול הים, 2 כיסאות, ורק מדברים.


שמת את היד שלך על הרגל שלי וביקשת שאשחק לך בשיער.


"נו מה, אתה רציני?" שאלתי. "כולה תעשי לי נעימי בראש, מה הבעיה?" אמרת לי.


לא עברו יותר מ-10 דקות שאמרת לי איזה משהו, ענית לך ב "כן, בטח", ואז התקרבת אלי...


וכן, היית ממש קרוב אלי. ענית לי ב"כן בטח".


הלב דפק לי. ואז התקרבת ונישקת אותי. כמה שניות ואז זזת אחורה.


בחיים שלי לא הייתי כזה בשוק. "מה עשית? מה עשית? אתה נורמלי? מה אתה עושה?!


יש לך חברה אתה זוכר את זה?! "


"אני לא יכול איתך, באמת אני לא מסוגל. את מטריפה אותי. את משגעת אותי."


"מה הקשר?! יש לך חברה! שנתיים וחצי לא הולכות ברגל!"


"בסדר, קורה." אמרת לי.


"קורה?! אין, אתה לא נורמלי. באמת. לא עושים דברים כאלה!"


קמנו והחלטנו שאנחנו חוזרים.


"טוב את רוצה לאכול גלידה? כדי שנירגע קצת..."


חיפשנו איזה מקום, וחצי מהדרך אתה מנסה לנשק אותי.


"די, אתה באמת לא נורמלי...אי אפשר ככה."


"את מטריפה אותי, זה לא נורמלי..."


שאלתי אותך "מה תעשה אם זה יקרה לך שוב?"


"זה לא...כבר שנתיים וחצי שאני עם חברה שלי, ואני יכול להבטיח לך שאני לא אכיר עוד מישהי כמוך. את מיוחדת".


סיימנו את הערב בסביבות 4, חזרתי הביתה...


"אני אדבר איתך ב-5 בצהרייים, טוב?"


כבר ב-3 וחצי סימסת לי, התחלנו לדבר.


אמרתי לך מה קורה לי והמשכנו לדבר עוד קצת.


מפה לשם שוב נפגשנו בערב. לפני זה אמרתי לך להבטיח לי שכלום לא קורה היום בלילה. באמת שכלום.


"בסדר". ואני כמו סתומה מאמינה.


שוב נסענו לאכול גלידה בערב, וקרה איזה קטע עם המוכר בחנות גלידה.


שילמת על שנינו ואני ממש התכווחתי.


"מה אתם לא חברים?" שאל המוכר.


מסתכלים אחד על השני, ואומרים לו "לא".


"איך אתה לא חבר שלה? תיראה איזה יפה היא..."


הסתכלת עלי, ואמרת "כן..."


"ואיך את לא חברה שלו?" "כי לא, פשוט לא". ככה עניתי לו.


התחלנו לאכול ותוך כדי לנסוע. שוב ניסית לנשק אותי ואני עוד שנייה מרביצה לך.


" מה אתה עושה? מה?!"


ואז התקרבת ואמרת לי : "את יודעת טוב מאוד איך אני מרגיש ואני גם יודעת מה את מרגישה. אז תפסיקי כבר עם זה."


עצרנו בסוף באיזה מקום, ושוב דיברנו.


אחרי כמה זמן אמרתי לך שהגיע הזמן שנחזור. ומפה והלאה התחלתי לבכות.


אמרתי לך שאי אפשר להמשיך ככה וכדי שנפסיק לדבר. וזה שבר אותי. פשוט ככה.


כל הדרך חזרה שנינו יושבים באוטו, שותקים, ואני רק בוכה..אתה מחזיק לי את היד ובין לבין מנגב לי את הדמעות.


"את לא יוצאת מהאוטו ככה בוכה, לא מעניין אותי. את רוצה לשתות משהו? שנעצור באיזה מקום?"


"לא די, בוא נחזור כבר הביתה..."


הגענו, דיברנו וסיפרת לי מה קרה מהזווית שלך. איך שהכל התחיל בטירונות, שאמרת שתהפוך את העולם כדי שאני אהיה המפקדת שלך, וכמה שאהבת אותי. עוד כמה מילים והחלטנו שזהו. הבאתי לך נשיקה על הלחי, באתי לצאת מהאוטו, והבאת לי נשיקה קטנה בפה.


"תגידי לי שהגעת הביתה..."


חיכית עד שאעלה הביתה ורק אז נסעת.


התקשרת אחר כך, לוודא שהכל בסדר, ואמרתי לך שכן, אל תדאג.


"תיהי חזקה, טוב?" אמרת לי.


שמעתי את זה והתעצבנתי...בטח אתה אומר לי להיותחזקה שאתה חוזר לחברה שלך!


הלכתי לישון חצי בוכה, כי ידעתי שזהו.


כבר למחרת ברכבת מצאתי את עצמי בוכה. כמו ילדה קטנה. נזכרת בכל מה שהיה ובוכה.


פוגשת חברה טובה ברכבת, מספרת לה מה היה, ותוך כדי בוכה.


ואז סימסת לי.


"פגשתי את חברה שלך, היא מסרה לך ד"ש."


והינה, שוב התחלנו לדבר...שבוע שלם של שיחות. באותו ערב כבר אמרתי לך שאני לא מסוגלת שלא נדבר.


זה שובר אותי, ואני לא יכולה...


"גם אני, אני פשוט לא רוצה לפגוע בך."


מפה לשם ברביעי הצעת לי שניפגש למחרת, שאתה תחזור מהאימון.


אני לא מאמינה על עצמי, אבל הסכמתי.


הגעת, ישבנו מתחת לבית שלי, עם מרחק כמו שצריך אחד מהשני.


כמה פעמים הסתכלת עלי ואז לקחת נשימה עמוקה ואמרת לי "אני לא מסוגל באמת. את משגעת אותי. אני עוצר את עצמי."


עשינו עוד סיבוב קטן, ותוך כדי אני שואלת אותך "מה אתה רוצה ממני?"


"מה את רוצה ממני?" אתה שואל בחזרה. בתוך תוכי אני אומרת "אותך! תפרד כבר מהחברה הזאת שלך..."


"את יודעת, אח שלי אמר לי דבר נכון-תזהר שלא תשתגע."


"אתה בדרך לשם..."


"אני כבר השתגעתי!".


ואז אתה אומר לי: "הוא אמר לי,זה מהצוות, שבסוף אנחנו עוד נהיה ביחד, אתה תראה..."


הגענו לאוטו שלך, והמשכנו לדבר עוד קצת.


"אתה יודע שאי אפשר שנמשיך ככה?" אמרתי לך.


"למה לא? אנחנו ידידים..." אמרת לי.


"כן ממש, על מי אתה עובד?" עניתי לך.


"כן, אני אומר את זה ומשקר" אמרת לי.


ביקשת חיבוק קטן, רק חיבוק. "מה ידידים לא נותנים חיבוק?" אמרת לי.


"אתה משהו אתה...זה ממש לא בסדר".


וכן, שוב התנשקנו, בפעם האחרונה.


תוך כדי אתה אומר לי "מה היית עושה במקומי?"


"לא היית מגיעה למצב הזה".


"כן גמאני לא חשבתי שאני אגיע למצב הזה..דיברנו על זה פעם כמה חברים מהטירונות, אם יהיה אפשר לבגוד. 


ואני אמרתי שאין מצב שזה יקרה לי. אני לא אתן לזה לקרות. אבל...אני לא יכול איתך."


עוד כמה מילים ונפרדנו. שוב הודית לי, והדמעות עלו לי.


"די, בבקשה, תלך...אני לא יכולה ככה."


"טוב, רק אל תיבכי."


כבר למחרת שקמתי, הדבר הראשון שראיתי בטלויזיה, ישר הציגו מישהו והוא אמר שקוראים לו *****. בדיוק כמוך.


כן, צירוף מקרים מטורף.


וזהו, ככה זה נגמר...3 שבועות באמת הזויים שאמרנו שהם היו באמת כמו סרט.


דברים כאלה לא קורים במציאות, רק בטלנובלות.


והינה, זה קרה לנו.


 


אני יודעת שתוך כמה שבועות אני כבר אשכח אותך. עכשיו קצת קשה, אבל זה יעבור לי.


אני מאחלת לך רק הצלחה, ושתהנה עם חברה שלך.


היא באמת זכתה במישהו כמוך, אז תדאג לה ותשמור עליה.


אני יודעת שאני אראה אותך עוד חודש וחצי אבל עד אז אני מקווה שזה יעבור לי.

 

 

10/6/12- 3:39

היינו בהופעה של אייל גולן וממש נהננו

סיפרנו לו על הדרך את מה שקרה  והוא היה קצת בשוק.

בדרך חזרה היא התקשרה ורק אחר כך  הבנתי שסימסת לה שאתה ישן

ואנחנו באמצע איילון על אי תנועה.

"אתה לא נשמע רדום..."

"מה את לא מאמינה לי?"

"אתה באמת לא נישמע רדום..."

"אל תאמיני מה אני אגיד לך..."

אתה  אוהב אותי? מאוד מאוד. חיים שלי את.

 

ואני שמעתי את זה והדמעות עלו לי לגרון.

במזל הן עברו תוך כמה שניות אבל שאלת למה אני בוכה.

לא אני לא...

 

ואת האמת?שמעתי אותך אומר לה את זה וקנאתי וגם נשברתי.

גילויי האהבה האלו לא עושים לי טוב.

גם לי יש חלק בזה...אבל אני ל מסוגלת.

נישאר ידידים.

נכתב על ידי , 8/6/2013 08:56  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ארץ קטנה עם שפם ב-8/6/2013 11:01
 





26,940
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל. Miss Independent אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על . Miss Independent ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ