לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Story Of My Life


"...כל סוף הוא התחלה חדשה, העצב הוא סימן שבקרוב תבוא שמחה, אני לא במרוץ ולא במלחמה, הראש בעננים רגליים על האדמה..."

Avatarכינוי: 

בת: 21

ICQ: 234972923 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2014

ואני עדיין מחכה שתחזור.


אתה יודע גל,

מאז שנפלת אי שם בקרב בעזה בבית חנון לפני כמה שבועות,

כל יום אני נזכרת בך..

כל יום אני קוראת קצת באינטרנט עליך,

נכנסת שוב לפייסבוק שלך.

חוזרת הביתה, וישר אבא שלי מספר משהו עליך.

אני עדיין לא מאמינה.

ביום ראשון הבא נעלה לקבר שלך לציון 30.

ואני חושבת על זה, שהכאב אצלי יעבור...

אבל אצל פנינה ואלי, לינוי ובן-המשפחה הקרובה שלך, הוא תמיד יהיה שם.

ואיך הם יתמודדו? ומה הם יעשו?

איך החיים יותר חזקים מהכל?

 

להגיד לך את האמת, זה לא שאני כועסת עליך שנכנסת ורצית להילחם.

הרי זה התאמנת כל השירות שלך.

אני כועסת על המדינה שהכריחה אותנו להגיע למצב כזה.

שאנו צריכים לאבד מטובי בנינו כדי לחיות כאן בשלום.

שבנות הזוג של החיילים האלו צריכות להבין שעוד שבועיים הן לא יתחתנו

עם אהוב ליבם, אהבת חייהם.

ולמה, למה חברה שלך צריכה לחיות ככה עכשיו? עם חור ענק בלב.

 

אפשר שתחזור בבקשה?

רק לכמה רגעים..

 

אתה יודע, חלמתי עליך...

הגעתי למקום כלשהו, עם המשפחה, והכנו משהו לכבודך.

ופתאום, אני קולטת גם אותך בין האנשים.

רגע, אתה לא מת?

"אבא, תיראה! גל חי!"

אני מנסה להגיד את זה לאבא שלי, אבל הקול לא יוצא לי.

כניראה שאם לא הצלחתי להגיד את זה, כניראה שאתה לא חי...

 

אתה יודע כמה חיילים נהרגו? וכמה כאב לכולנו..

לכל העם זה.

אבל כולנו נמשיך..והכאב ישאר רק עם המשפחות.

 

ואני עוברת מנושא לנושא, כי אני לא מוצאת את עצמי.

אני נזכרת ביום שבת, שאמא שלי באה אלינו לחדר ואמרה לנו את זה.

ואני שומעת את אבא שלי בוכה מהסלון,

חברים שלו מגיעים אליו.

ואנחנו הולכות לבית כנסת כי בדיוק הייתה שבת חתן, ואי אפשר שלא ללכת.

ואז ישר אחרי אנחנו נוסעים לחלון.

ואני רואה את אחיך עוד על חצי ב', חזר בדיוק עכשיו מעזה כי הודיעו לו.

ואמא שלך יושבת למעלה בשוק.

ואחותך מסתובבת.

ואבא שלך מדבר עם כל מיני אנשים.

ואחיך מגיע ומחבק את חברה שלך, שבוכה..וכולם מסתכלים. וכולם כואבים.

ואני לא קולטת.

ולמחרת ההלוויה. ושבוע שבעה. וקידוש ביום שישי בערב למשפחה המצומצמת.

ואני נמצאת בכל הדברים האלו.

ואני עדיין מחכה שתחזור.

אז בבקשה, אתה יכול לחזור כבר?

נכתב על ידי , 18/8/2014 10:27  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ארץ קטנה עם שפם ב-24/8/2014 18:19
 



אז ראיתי אותו.


ראיתי אותך.

ואני עדיין לא מאמינה שזה קרה.

 

אתמול, בסביבות השעה 15:00, התקשרתי אליך לשאול מה נישמע.

מאז שהטלפון איתך במבצע הזה,

אני לא מפסיקה לסמס כמה שאפשר, להתקשר כל כמה שעות.

אז אתמול, בשיחה קטנה, שאלתי אם אפשר לבקר.

פעם שעברה ששאלתי, אמרת שלא, וגם הפעם ציפיתי לתשובה כזו.

ואז אמרת שכן. ההורים שלך נוסעים אליך.

ואני עונה לך: מה?! איך לא אמרת לי קודם? אני חייבת לבוא.

-אבל אין לך תכניות אחרות?

-כן, היו לי תכניות, אבל כבר נפגשתי עם חברות בבוקר, והמסעדה בערב תדחה לפעם אחרת.

-אוקי, אני אדבר עם אמא שלי וניראה.

 

כבר בשעה 16:00 הייתי ביבנה אצל ההורים שלך, וב-17:00 כבר ראיתי אותך.

ואני עדיין לא מאמינה.

הגענו לשם, ואני רואה אותך. חיבוק קטן ונשיקה עם הלחיים.

ואתה אוכל מקדונלדס ומסתכל עלי.

"נו יפשלי, אוכל...לא רוצה קצת?"

לא לא, זה בסדר.

רק הסתכלתי עליך, כמה שאפשר.

רציתי לעצור הכל ורק להסתכל עליך לכל הזמן הזה.

תוך כדי אתה מספר על מה שקורה שם בפנים, על שבוע של לחימה קשה עם תנאים לא תנאים.

ואני שומעת את זה ומתמוגגת.

איזה אמיץ אתה, ממש גיבור. אני לא מאמינה שאני שומעת את זה מהבנאדם שלפני חודש וחצי

דיבר אלי בקול חלש ולחש לי שהוא אוהב אותי. כמה עדין הוא וכמה לוחם הוא בשטח.

סיימת לאכול ונגשת לשבת לידי.

קצת חיבוקים ונשיקה קטנטנה על השפתיים.

מחזיקה לך חזק חזק את הידיים, לא מוכנה לעזוב.

"בקמן, אתה בא איתנו ב-18:20? יש לי אוטו חזרה לתוך הבסיס."

ענית לו שכן.

ואני מסתכלת על השעון ורואה 18:00.

עוד 20 דקות של אושר.

מביאה לך את השקית שהכנתי אצל סבתא שלי עם כמה עוגיות, סבונים, מסטיקים ושוקולד.

ומכתב שכתבתי בכמה דקות..

נפרדת ממך עם דמעות בעיניים.

מסתמסים אחרי זה.

כמה כוח כל אחת נתן לשני.

כמה אנחנו מחכים כבר לראות אחד את השני.

"בקרוב יפשלי אל תדאגי, אני ממש מקווה שסופש הבא זה יקרה".

אני אחכה לך..אמרתי לך את זה.

כמה שצריך. העיקר שתחזור.

אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי בחיים ורק מחכה בע"ה שנבנה את החיים שלנו ביחד.

 

אז שבוע טוב ושקט עם בשורות טובות.

נכתב על ידי , 3/8/2014 10:22  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ארץ קטנה עם שפם ב-9/8/2014 23:10
 





27,327
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל. Miss Independent אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על . Miss Independent ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ