בכיפה סגולה ושתי ציציות

הצדיק הכפרי:

יאשק רועה צאן, הוא גר בכפר קטן.
הוא כבר בן שלוש עשרה, אבל לא יודע לקרוא.
הרבי מנסה ללמד את יאשק לקרוא "שמע ישראל",
אבל ליאשק קשה ללמוד.
התפילה של יאשק היא בלב.
התפילה שלו יוצאת מהלב החוצה בשריקה.
יאשק יודע שהקב"ה מבין את התפילה שלו.
יאשק שורק, רק כאשר הוא רוצה להתפלל.

עוד מעט ראש השנה.
לכבוד ראש השנה, קנתה אמא ליאשק בגדים חדשים,
נעלים חדשות וכובע חדש.

הגיע ראש השנה.
בבית הכנסת יש הרבה אנשים, גדולים  וקטנים.
הם  לובשים  בגדים  לבנים.
החזן עומד על יד ארון הקודש ומתפלל בקול:
"מי  יחיה ומי  ימות".
האנשים  מתפללים  ובוכים.

יאשק עומד על יד הדלת של בית הכנסת. הוא מקשיב לתפילה.
יאשק מחזיק ביד את הסידור שאבא נתן לו.
פתאום, יאשק רץ על יד החזן.
הסידור שלו נופל, אבל הוא לא מרגיש.
יאשק מסתכל על כל האנשים, שמתפללים בבית הכנסת.
גם הוא רוצה להתפלל.
יאשק מרים את הסידור שלו, הוא פותח אותו ומתחיל לקרוא לאט:
"א-ל  מ-ל-ך  נ-א-מ-ן"

אבל זאת לא התפילה שהוא רוצה להתפלל.
יאשק לא מבין את המילים האלה.
התפילה הזאת היא לא תפילה שיוצאת מהלב שלו.
יאשק שם את האצבעות שלו בפה...
ושריקה חזקה עוברת בבית הכנסת.
כל המתפללים שואלים:
"מי זה? מה זה? מי שורק בבית הכנסת?"
פתאום  פונה הרב הקדוש אל האנשים  ושואל:
"איפה הצדיק, שהתפילה שלו נכנסה לשמים?"
"איפה הצדיק, שנתן לתפילות שלנו לעבור?"
אבל הצדיק כבר לא היה בבית הכנסת.
הוא ברח משם.
הוא רץ אל הכפר שלו.

(מעובד ומקוצר על פי הסיפור של שלום אש)

מה מוסר ההשכל פה...?