לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


העולם - הוא שילוב של מה שאנו רוצים שיהיה ומה שהיה קודם. הוא אמביוולנטי והפכפך ואנו רואים לרוב את מה שאנו רוצים לראות. גם אני אמביוולנטי. אני אבוד ובעל מטרה, אני שמח עצוב מוכשר ואפס. דבר אחד אני לא, לא מוותר. מוזמנים לקרוא עליי מנסה לשנות את העולם.

Avatarכינוי:  ArcticRost

בן: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2014

עופרת יצוקה, צוק איתן. אז היום. ואני.


יום שבת הייתי בצפון. ליד החרמון. אצל אחותי.

ואני מקבל טלפון. מהמפקד.

הוקפצנו. תהיה עד שתיים בבסיס.

זה היה בשתיים עשרה נראה לי. ואני אומר לו ומגחך... אני ליד החרמון.

אז הוא אמר לי להגיע עד הלילה.

נסענו הביתה. התארגנתי. אבא הסיע אותי לתל אביב לאוטובוס לצפון. ואני שקט לי. הלחץ שיש לי מושקט עם כך שאני יודע שיש זמן עד שיגיע הלא נודע. יש את האוטובוס. ואז אני מגיע לבסיס. הכל בסדר.

ואני מגיע לבסיס. אני לא לגמרי מבין מה קורה. אני גם לא לגמרי זוכר.

אני כן זוכר שאחרי לא הרבה זמן הלכתי לישון. בשק שינה, באוהל על רצפת בטון וקר. לא ישנתי טוב.

ובאמצא הלילה הגיעו אוטובוסים.

ועלינו עליהם וישנו והמשכנו.

הגענו לבסיס ליד עזה. 200 - 300 מטר ממנה.

האור התחיל לעלות. כולם עייפים. אבל מה אני יודע מהם. אני עייף. ואבוד. מסתכל לשם, לא מכיר. שם עץ ומעבר לחלק אחר בבסיס שאני לא מכיר. שם יש גדר גבוהה וחסינת רקטות. בשמיים מטוסי סילון. מותירים שובל עשן... שלימים יותירו גם בי שובלים. כמו אדוות גלים. מחלקים שכפצים וקסדות וההוראה להסתובב איתם כל הזמן. לידנו מרחב מוגן. ולפני כל דבר אחר השתמשנו בו לראשונה. צבע אדום. לא הייתי לחוץ מדי. ולא מבוהל. רק אבוד. רק לא מבין ש... חיים או מוות. זה נראה לי כמו משחק כשאני חושב על כך לאחור. לא יקרה כלום, אבל צריך להיכנס. לעשות מה שצריך לעשות. אז אני בפנים. מתרגש מאיזשהו אקשן. מחוויה אחרת מסגנון חיים אחר.

הייתי אחראי שם על המחסן. היה לנו ציוד להחליף לחיילים. לא נראה לי הגיוני אבל אולי היה לנו גם נשק ספייר למקרה הצורך להחליף שם לאנשים. כשאני חושב על זה אני מניח שגם לי יש נשק. הגדוד עושה את שלו, עובר תדריכים. המפקדה במרחב מוגן. ובאה הודעה ממחלקת ת''ש או תפקיד אחר כלשהו. כל מי שהוא בן יחיד למשפחתו יכול לחזור הביתה. המפקד שלי אמר לי שאני יכול ללכת. אני אמרתי לו שאני לא הולך. הגדוד שלי פה ופה אני צריך להיות.
והיו צבעים אדומים. גם בלילה.

אבל שם כל כך קרוב לעזה הצבע אדום לא לגמרי מהימן. לעתים הטיל נופל עוד לפני הצבע אדום. והחדרים לא ממוגנים. יום אחד אני מתעורר לצבע אדום וחושב עד שאנעל משהו ואקח נשק זה כבר הסוף שלי. אז פשוט המשכתי לישון.

היו ערבים של גשם סגול. שזה צבע אדום מתמשך ולא מוגדר. היה ערב אני זוכר כמה פעמים צבע אדום לפני שהכריזו גשם סגול. אז נשארנו במרחב. ונשארנו ונשארנו. נכנס הלילה ולא מחזלשים. אי אפשר עדיין לצאת. אז יצאתי, עם הרבה אחרים, להביא שק שינה ולישון במרחב המוגן. כשחזרתי אחרי כמה דקות או אולי למרחב מוגן שקרוב יותר לחדרי - כבר לא היה מקום לישון על הרצפה. אז ישנתי על מדרגה מבטון.

וציירתי. וכתבתי. ואכלתי בעיקר אבוקדו. האוכל שם היה מגעיל.

עליתי מדי פעם לגבעה, לעמדה. ושאלתי מה שלום הצוער ששמר. והיה יום שהפציצו בעזה והרבה מאיתנו עמדנו שם וראינו את המסוקים משגרים פצצות וחלקים מעזה מתפוצצים. ושיגורים מעזה למקומות אחרים.

באחד הערבים הפעילו סרט במרחב מוגן. הרספים הביאו טלוויזיה והיה איזה סרט גרוע. שאחריו הלכתי לישון במרחב מוגן אחר. והיו קולות נפץ. ורעש. ובכיתי. וכתבתי. וחשבתי. ונזכרתי שאני ילד. בן עשרים. במלחמה. מוגן. לא מוגן. איך הגעתי לפה?

וצהריים אחד עברתי במרחב המוגן. כי זה שם. ולא היה מה לעשות. היו שם שלושה צוערים. וקצינת החינוך. הם הכינו קפה שחור. הציעו לי. ולקחתי. זו לא הפעם הראשונה ששתיתי קפה שחור. אבל הפעם הראשונה שאהבתי את זה.

 

שתי אנקדוטות נותרו לי משם. לפני סוף השבוע המפקד שוב אמר לי אפשר לצאת הביתה ככה וככה. אמרתי לו שאני נשאר עם הגדוד. אותה סיבה. אם צריכים אותי אני אהיה שם. 

והסיום... בדרך הביתה אני לא יודע למה עברתי בשכונה. אצל ידידה שלי, לולא. עליתי במדרגות הבניין שלה. והיא פתחה את הדלת ואני התחלתי לבכות... כמה דקות לא יכולתי להפסיק לבכות...

 

מה אני יכול להגיד על זה עכשיו? שלוש וחצי שנים אחרי?

זה לא יאומן. כשהייתי שם, פעלתי. אתה במצב, אתה חי, אתה ממשיך, אתה מתפקד.

רק כשחזרתי הבנתי. גם כן עד היום לא הבנתי לחלוטין.

כשאני רואה טיל. כשאני רואה יירוט זה מכניס אותי חזק ל... למציאות. המציאות היא קשה. זורמת. במהירות. לא תמיד אפשר להתכונן אליה.

 

אתמול בערב הייתי אצל בחורה מהעבודה לארוחת ערב. מאוד נחמד. ואחרי האוכל ראינו טלוויזיה והמבצע והטילים. הייתה אזעקה במרחב 162 ועלינו לגג לראות את היירוט בדרך להרצליה.

וזה נראה אמיתי. מהיר. מרגש. זה כמו סרט שפתאום גולש לך למציאות.

כל מה שהולך זה כמו גל גדול שלא ציפיתי לו והרטיב לי את כל הדברים. והגל הזה מקרב את עזה או את שטח כיסוי הטילים אליי. אי אז, הייתי שבועיים תחת משהו מאוד מוגדר. בבחינת היה ונגמר. ועכשיו זה... חוזר... לא נגמר. לא ברור מתי ייגמר.

 

ונעזוב את זה שלדעתי המבצע הזה צריך להמשיך. הרבה הרבה זמן קדימה. עם כניסה קרקעית רחבה. עם אבידות ונפגעים. אני מצטער אבל לדעתי רק זה ייתן לנו את הפיתרון לטווח ארוך.

ונעזוב גם את כל ההערכות הפסיכולוגיות והניתוח שאפשר לעשות על ההתנהגות שלהם ואיך לפתור ושאפשר לפתור.

מה שמזכיר לי את החזון שלי של לשנות.

זה הכל מבולבל. קצת.

 

מה שנותר איתי. חזק. איתי. זה הקפה השחור. ושובל מטוסי הסילון של אותו בוקר.

נכתבו על זה כמה שירים. ומצאתי את היומן בו נכתבו עוד כמה קטעים בנושא. אבל זה אולי מחר.

שיהיה בסדר.

ויהיה בסדר.

תישארו מוגנים. אתם הקוראים ואלו שלא קוראים.

וכל החפים מפשע מהצד שלנו ומהצד השני.

 

הדבר הכי חשוב שאני ארצה שתיקחו מהפוסט - זה את ההבחנה הבאה...
אלו לא כל הערבים. רק המיעוט הקיצוני.

אלון. 

נכתב על ידי ArcticRost , 13/7/2014 00:06  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





31,094
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לArcticRost אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ArcticRost ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ