לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


העולם - הוא שילוב של מה שאנו רוצים שיהיה ומה שהיה קודם. הוא אמביוולנטי והפכפך ואנו רואים לרוב את מה שאנו רוצים לראות. גם אני אמביוולנטי. אני אבוד ובעל מטרה, אני שמח עצוב מוכשר ואפס. דבר אחד אני לא, לא מוותר. מוזמנים לקרוא עליי מנסה לשנות את העולם.

Avatarכינוי:  ArcticRost

בן: 26





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2015    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2015

היצורה שחיה איתי בגופי


ככה היא מרגישה לי. שותפה. פעילה מאוד. חלק ממני ולצדי ונושמת עם כל נשימה שלי.
היא זזה בתוכי גולשת מצד לצד. היו ימים שהיא הכאיבה אבל בימים האחרונים היא גדלה ולעתים משחקת עם הלב שלי או יושבת עליו. או מנדנדת את הבטן שלי. או מחבקת בלילות או כואבת. היא מעלה בי זיכרונות היא מביאה לי חלומות.

היא האהבה שלי. היא חלק ממני. אבל אני לא חושב שהיא בשליטתי. היא משוחררת.

 

האם אני אוהב את הבחור הזה? כן.

האם אני מאוהב בו? נראה לי שכן!

האם זה יכול להיות אמיתי? אנחנו הרבה זמן לא בקשר כל כך.

אבל זה מרגיש אמיתי. וחזרנו לדבר. והוא אמר שהוא שמח לראות אותי. ואני אשן אצלו ונטייל ביחד. והוא אמר שהוא רוצה אותי רק לעצמו...

וזה חמוד ומרגש ומשמח.

ואני תוהה האם אני נאחז. הייתי נוסע לאשראם אם היה זמן.

 

וזה הזכיר לי את החלום...

שהכרתי את אהבתי חיי. וחיינו ביחד. הוא הכיר אותי לפרטים הקטנים. החלפנו עבודות כל רגע והיינו העוגן אחד של השני.

ויום אחד הוא הבין שחיי אינם מה שהם אמורים להיות. שהעבודה שלי לא התאימה לי. והוא פשוט לקח אותי ממנה וגאל אותי.

ויום אחד באתי לאסוף אותו מהרכבת. ומישהו דקר אותו. והוא מת לי בידיים.

ואני תוהה לרגע מי אני. ומי החלום. ומה מערכת היחסים בינינו.

 

נכון. זה מקסיקו. וזה הוא. וזה אני וזאת מיש.

אבל דברים מתבלבלים לי.

והצעיף שלו לא נגמר לי. בהחלט אחד הצעיפים הקשים שעשיתי.

לילה טוב!

נירג'

נכתב על ידי ArcticRost , 28/6/2015 03:22  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שלום למנתח


יש לי תחושה.

שאחרי שאני צופה בתכנית הזו, זה כאילו לבשתי בגדי מנתחים. ושם את המסיכה דרכה נושמים. ונכנס למוד אחר.

לחדר אחר במוח. ואני שקט יותר. אני חד יותר.

 

יש את השירים האלו שמתנגנים... לדוגמה שירי בלאקפילד.

מבחינתי הם שירי סוף העולם. שירים של לילה. שירים של סוף ושל התחלה חדשה.

במקרה הזה אלו גם שירים של אילת...

אני זוכר איך ירדתי מהאוטובוס. לרוח חמה. וכמו מצלמה שעושה זום אין. נחתה עליי ההכרה שאני עושה את זה, שאני לבד, שאני אמיץ, שאני במקום חדש והכל יכול לקרות.

ואני טס למקסיקו.

קניתי כרטיס. יש כרטיס.

 

ואני לא אחזיק את זה יותר.

אני רוצה שמה שהיה בין אהלן לביני יחזור, וימשיך, ויהיה הפי אוור אפטר... וסביר שזה לא מה שיקרה. אני חושב שאני ישראלי בליבי ונשמתי. אבל מי יודע.

ואני חושב שהוא מקסיקני בליבו, אבל מי יודע.

טוב לא צריך לחשוב. וגם לא צריך להיות סגור על מה שאני רוצה כי. מי יודע מה יקרה.

כרגע אלך לשירותים ואז אלך לישון.

 

לא מנתחים עכשיו.

אה כן. זה היה האנטומיה של גריי. שוב פרק ראשון. עונה ראשונה. וואו.

נכתב על ידי ArcticRost , 17/6/2015 03:37  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Anjana ב-14/7/2015 16:34
 



אהבה צריכה לפתוח.


ראיתי אותו. בחור רזה לא מיוחד בחולצה לבנה ומכנסיים ארוכים.

לא תכננתי. לא התכוונתי. כך יצא שדיברנו. ושהמשכנו לדבר. ושעברנו למיטה העגולה עם הנוף למדבר והיה לי קר והתנשקנו.

ולמה אני עדיין שם? אני לא יכול לעזוב את זה אני לא רוצה לעזוב את זה.

טוב מה שמשאיר את זה פתוח בי זאת הנסיעה למקסיקו.

וזה לא יהיה אותו הדבר וזה לא אמור להיות אותו הדבר.

הדבר היחיד שזה יתן - זה יתן... מה זה ייתן? האם אני מחפש מה זה ייתן?

אני רוצה לראות אותו. לטייל יהיה נחמד. לאכול לראות עולם להכיר שפה.

ולמה בימים אלו זה רק סוגר אותי?

אני לא רוצה לדבר עם בחורים. לא רוצה לצאת לא רוצה.

אני בהולד. כאילו רק מקסיקו חשובה. כאילו רק הוא חשוב.

חשוב ולא חשוב כי בסופו של דבר. אין פה כלום. ויש כל כך הרבה.

 

הרגש שלי הוא ברור. אני אוהב ואני רוצה.

המציאות גם כן ברורה. אין פה כלום. לא זה לא נכון. הרגש שלי הוא לא מחשבות שלי. אולי מחשבות שחשבתי בעבר והביאו לרגש של היום אבל הרגש הזה הוא אמיתי כרגע.

 

בכל מקרה יש שתי אופציות. 

יש את לעזוב את זה להישאר בחיי ולעשות מה שבא שזה כרגע ממש ממש כלום.

ויש את הללכת עד הסוף ללכת לרוץ לקפוץ להשתגע.

ואני רוצה לבחור באופציה השנייה. אבל כל כך קשה. אם אני לא קם בבוקר... היום עובר ולא מתחשק לי כלום ובשביל מה עבודה ובשביל מה לאכול.

אבל זה אני זה החיים שלי זה מה שאני רוצה. וזה לא בא בקלות. זה המאבק.

 

ואותו בחור רזה ולא מיוחד. הוא כזה חתיך. איך שאני זוכר אותו. חתיך. וכל כך מיוחד.

פאק. התיירים האלה.

וללכת לישון זה קשה ושהוא לא פה זה קצת עצוב.

 

אוהב.

נכתב על ידי ArcticRost , 14/6/2015 02:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

31,372
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לArcticRost אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ArcticRost ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ