לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


ישנם רגעים שבהם מצבו של הגוף אינו חשוב כי הנפש על ברכיה. ויקטור הוגו.

כינוי:  Superchick

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2010

חיים טובים


אני מאכזבת את עצמי יותר מידי. פעם, עוד היה אכפת לי מלימודים. על כל ציון מתחת ל-80 היו לי רגשות אשמה, והמשך היום שלי כבר לא היה אותו הדבר כמו לפני קבלת הציון המזעזע. ועוד ההורים שמחכים לי בבית....יראו 75-60 ויתאכזבו ממני. ולא רק יתאכזבו הם גם ישמיעו לי את המנגינה הישנה והידועה. את כישלון.

אז מה אני יכולה לעשות אם כל מה שיש לי בראש זה אוכל? נון סטופ אני חושבת על אוכל 24/7. קשה לי להתרכז בלימודים והעניין שלי בבית הספר הלך וירד. 3 שעות מתמתיקה? 4 יחידות? על הזין שלי אני רוצה ללכת הביתה. לא, לא אכפת לי מהבגרות של הסוף שנה. ולא, גם לא מהבגרות מהשנה שעברה שאני צריכה להשלים. אם הייתי לומדת הייתי יכולה להיות תלמידה מצויינת. אבל אני לא. אני לא שואפת למצוינות. אני בסוף אמצא את עצמי באיזה סופר, שואלת לקוחות אם יש להם כרטיס מועדון.

אני שמה בראש סדר העדיפויות את המשקל שלי , והמראה. נשמע שטחי רצח נכון? אבל זה ככה. לא תוכלו לשנות אותי.

אני  מעדיפה להראות טוב ולהיות רזה ולהיכשל בלימודים. טוב מה שסביר להניח לא יקרה כי כשאני אהיה רזה הכול יסתדר לי. החיים שלי יהיו מושלמים.

נכתב על ידי Superchick , 16/4/2010 15:15  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שלום לך רעב


כמובן שאחרי זמן רב של בליסות וסטיות מן התפריט המוכר והארור אני חוזרת לדיאטה שלי ואני רעבה.

פעם הייתי נהנית ממנו, מתענגת על כל קרקור צורם, על כל דקירה בבטן. "הגוף שלי נלחם בי. אבל אני אנצח".

היום הרעב הזה מעצבן אותי. אני יודעת הרי מה הבסיס שלו. מציאת נחמה דרך אוכל. אני עצובה ורע לי ובא לי לגמור את כל המקרר, אבל אני לא אעשה את זה. אני לא עושה את זה לעצמי. מספיק חרא בחיים. מספיק גועל נפש ושנאה עצמית. אני מתקלחת בעיניים עצומות מעל 3 שנים.ובאמת שנמאס לי. היום אצל הפסיכולוגית דיברנו על הרצון שלי באמת לצאת מזה. כלומר, היא דיברה ואני נלחמתי בעייפות שלי מהכדורים בבוקר.( הוסיפו לי כדור חדש ועדיין לא התרגלתי אליו .) היא אמרה לי , שאני לא באמת רוצה לצאת ואשכרה ניתחה לי את האישיות, וזה באמת אחד הדברים הכי שנואים בעולם ובאמת שהתאפקתי מלהתפרץ עליה. יש לה מזל שהחינוך שקיבלתי מונע זאת ממני. אני אדבר בכנות עכשיו. אני מתביישת להבריא. מחשבה מטומטמת נכון? אז תשמעו משהו עוד יותר מטומטם: אני חושבת שאם אני אחלים אז זה כיאלו שלא חליתי מעולם באמת, שלא הייתי חולה מספיק. כי מי שיוצא מזה...לא באמת סבל מזה. ואוהו כמה אני סובלת. כמובן שזה לא נכון אבל זה בראש שלי כל הזמן. כמה בולגריות כותבות על ההחלמה שלהן אחרי שנים של סבל והתמודדות. שנים של מלחמה. כמה בנות מהמחלקה שהכרתי שעכשיו חיות חיים בריאים וטובים. ואני בשלי. מתביישת להחלים. אבל גם אם לא הייתי מתביישת והייתי נחושה בדעתי לצאת מזה אני מאמינה שאני לא אצליח. קודם כל אין לי שום דבר חוץ מזה. זה מרכז חיי. וכשזה יעלם? מה ישאר ממני? אני אהיה עוד יותר ריקה ממה שאני עכשיו. ואני ריקה מתוכן לגמרי. יש לי רק דבר אחד בראש וזה אוכל. וכל מה שנלווה אליו. באישפוז הראשון באמת שרציתי להחלים. לפחות בהתחלה. על היומנים שלי הייתי כותבת : גוף בריא בנשמה בריאה. משהו כזה. אני אפילו לא זוכרת את הסלוגן. מזה רציתי לחיות..להיפטר מכל החרא שהייתי בו. אבל כמובן שזה לא נמשך הרבה זמן. ולאט לאט כל הרצון הלך ונעלם. התחלתי להתרגל לעובדה שאני אחיה כך לנצח והאמת? הרופאים טוענים בדיוק כמוני. שאני חולה כרונית. שזה ישאר שם. שזה לא ילך. אבל למרות זאת הם מוסיפים שתמיד יש סיכוי קטן ואני הבנן אדם שיכול לעזור לעצמי. אבל אין לי כוח לנסות וליפול. אני נכשלת בכל דבר בחיים שלי ואני לא רוצה להיכשל יותר נמאס לי. אז שישאר כבר ככה. התרגלתי לחיות ככה וכמה שזה עצוב נשמע זאת היא האמת.

התרגלתי לסבול. אני מכורה לסבל. כל דבר טוב שקורה לי אני מחכה לחרא, לנפילה שמצפה לי. מצפה לזה בכיליון עיניים.

" נו איפה הסבל שלי? מתי הוא כבר יבוא? "

 

נכתב על ידי Superchick , 15/4/2010 14:05  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSuperchick אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Superchick ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ