לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Let It Be


all you need is love...

Avatarכינוי:  Chappy

בת: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2018    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2018

הסרט הערבי שלי.


כמה זמן שרציתי לכתוב את הפוסט הזה.

כשבוע ימים שאני חושבת עליו,

פעמיים כתבתי אותו אך לפני שלחצתי על פרסום הוא פשוט נמחק.

 


אז למה אני רוצה לכתוב אותו?

אולי כי אני מפחדת לשכוח אותך וכדרך החיים... אני מתחילה פשוט לשכוח.

אז אולי רק כך אזכור לי אותך - כפי שהייתי רוצה לזכור.

נורא קשה למצוא אהבה בימינו.. ככל שעובר כל יום על הפלנטה אני פשוט יודעת.

יוכלו לעבור מולנו מיליון פרצופים אבל רק אחד מכולם יגע בנו.

אבל לעולם לא התעסקתי בזה ביום יום שלי - כי למדתי להיות לבד, אהבתי את זה והכי מכול אהבתי ועודני 

אוהבת את עצמי.

אחרי כל הנסיונות בחיים שלי, אני לא אשקר. אני מפחדת מאהבה... אבל אין מישהי שהייתה רוצה אותה יותר ממני

אהבה.. לא מסובכת מידי, טהורה ככול האפשר, חברות טובה והמון הבנה.

אז אחרי המון זמן...שהייתי תקועה על אחד שנעצר השעון בפעם הראשונה שהסתכלתי לו בעיניים

אחרי שלמדתי לשחרר... עם הזמן משהו אחר שם התבשל

ממש מתחת לאף שלי.. לאט לאט ובזהירות.. כל פעם קצת - הצלחת לעניין אותי.

מפעם לפעם עוד קצת.. עוד מילה פה ועוד מילה שם

וכל כך הרבה זמן לא חוויתי. כל כך הרבה חשבתי.. וחשבתי.. כי אסור.

אסור לי להיכנס לשם.

ובכל זאת! בכל זאת נכנסתי. נכנעתי. אני לעולם לא שופטת אדם - לא על סמך דתו,לא מינו ולא מוצאו.

וברגע שנכנסתי...ציפיתי להיכנס לים הרגוע וקיבלתי ממך הוריקן.

הוריקן של רגשות שלא היו שם. הרבה זמן.

לפני שישה ימים עבר חודש מהרגע שישבנו שם בספסל מול הים. חודש מאז שזה נגמר.

לפני מספר ימים הלכתי שוב פעם לשוק... איפה שהיינו ביחד

שנים לא שהייתי בשוק, אבל איתך הייתי.

ואז הייתי שוב פעם אחרי שזה נגמר.. והשוק היה כל כך קר ואפור בלעדייך.

הדרכים היו מוכרות כאילו הלכנו בהן ביחד רק אתמול.

החיוכים שפיזרתי שם יחד איתך כבר לא היו. הזיכרונות נשארו.

החל מהרגע שיצאנו מהגלידה והתחבקנו עד שהרגע שתפסת לי את הפנים ונישקת אותי לראשונה

ידיים כל כך גדולות ונשיקה כל כך עדינה.

שמהרגע שהיא קרתה - לא הפסקנו להתנשק.

הרגשתי כל כך נוח איתך.. מהתחלה. הרגיש לי כל כך טבעי שכשהייתי איתך.. לא חשבתי על משהו אחר מלבד מה שיש לנו

עכשיו בזה הרגע שזה קורה.

אבל כשלא היית לידי.. עדיין לא נתת לי להרגיש לבד.

היית שם בבוקר כשקמתי להגיד לי בוקר טוב, באמצע היום היית שם להגיד שאתה מתגעגע אליי,

מתגעגע לריח שלי, היית רוצה לשמוע אותי לפחות פעם ביום בטלפון לדעת איך היום שלי עובר ומה עובר עליי ולפני שהנחת את הראש במיטה 

תמיד היית שם להגיד לי לילה טוב. הדגשת שאבוי לגבר שיעז לגעת בשערה מראשי כי אוי ואבוי למישהו שיגע במשהו ששייך לו.

התרגלתי אלייך. איך אפשר לא להתרגל לתשומת לב הזו שלא הייתה כל כך הרבה זמן?

כל הזמן ישבנו מול הים... התנשקנו בהתחלה מול הים,

כשבאת בסוף היום הנחתי את הראש שלי על החזה שלך מול הים,

כל התהיות שלי לגבייך בשיחה איתך היו מול הים,

מול הים חלמנו.. שתחזור ותמצא איזו דירה, רצית לתת לי מפתח.

חלמנו לטוס יחד ואולי אפילו להזדקן לנצח.

הציפיות כנראה הרגו אותנו יותר מאהבה עצמה.

הכל היה ורוד מידי.. לפעמים הרגשתי שאני בענן שאני לא רוצה לרדת ממנו.

לראות אותך ב6 בבוקר ולהעמיד פנים שאנחנו סתם 'חברים'.. ואחרי זה לראות אותך בערב ולקפוץ עלייך.

איך שהיית מסתכל עליי בעיניים שלך,

אז כשישבנו בפאב ולא הפסקנו לצחוק,

אפילו טיפה התווכחנו ואחרי שנייה התנשקנו,

כשהיה לי קר בסרט וחיממת אותי,

חיכית, היית סבלני כלפיי.

כשנשמעתי רע בקול שלי - ידעת להגיד שאתה מכיר אותי ואתה יודע שמשהו לא בסדר כי אתה מכיר אותי.

כשהסתכלת לי בעיניים ואמרת שאתה אוהב אותן כי הן טובות.

אולי אני לא אשכח איך שגרמת לי להרגיש. כמו שאני לא שוכחת אחרים בגלל מה שגרמו לי להרגיש.

אולי למדתי ממך שיעור או שניים על אהבה, על דת.

בתוך תוכי ידעתי מעומק הלב שזה בלתי אפשרי, שאולי כרגע אני לא רואה את עצמי שם איתך

לא במאבק ולא במלחמה. הבנתי מעומק ליבי עבור איזה דברים אני אתפשר.

נכון... תמיד האמנתי ואני עדיין מאמינה - לבחור תמיד באהבה!

ויש מכשולים באהבה, אבל אלו לא מכשולים שהייתי בנויה עבורם , אתה היית כבר מוכן לקרב.

קשה לפשפש בזכרונות.

אני לא אשכח את היום ההוא שלא ידעתי איך להיות קרה אלייך ורק רצית שנעשה משהו

ואני רציתי רק שנדבר,כבר שירדת מהאופנוע והסתכלת עליי אמרת לי שהמבט שלי מוזר

ולא ידעתי, לא ידעתי איך להתמודד.

כי אני כבר יומיים לפני בוכה עלייך ללא הפסקה.

אתה בטח יושב עכשיו איפשהו בים ביפו ותוהה אם כואב לי עלייך ואתה בטח חושב שלא

שהמשכתי הלאה... איי חביבי כמה שאתה טועה אם אתה חושב כך.

ישבנו שם בספסל במתיחות מול הים ולא ידעתי איך להגיד לך את זה, לא רציתי להגיד את זה.

כבר יומיים שלא היה לי אוויר, שהרגשתי שלקחו לי את כל האוויר, שהרגשתי מועקה כל כך גדולה בלב 

שהלב שלי עומד למות מהמחשבה שלא תהיה שם יותר. הרסת אותי אלבי.

אולי אני לא אבין איך הצלחתי לחוש ככה. אני עדיין לא מבינה.

עם כל הרגש שלי במהלך דרכי החיים עם בני אדם.. היה קשה לי מאד לפצוח בבכי מול בני אדם

ואלו שפצחתי מולם בבכי היו מעטים. אבל זה קרה איתך למרבה ההפתעה.

הסברתי לך... הסברתי לך שאנחנו לא מסכימים. ההתפשרות שלך לא מספיקה לי.

אני לא רואה את החיים שלי ככה חצויים. לא רואה איך נסתדר מלאים בשנאה - אני לא יודעת להתמודד עם זה.

רק מלחשוב על ההשלכות נהייתה לי חלחלה.

מנגד לא יכולתי לדמיין איך מחר אני קמה בבוקר ואתה לא שם יותר.

ואתה לא רצית להשפיע מידי אבל ניסית להסביר שנוכל להסתדר.

שההחלטה היא שלי.

שאתה אוהב, שאני חשובה לך מאד ואתה מעריך אותי ולכן לא תשפיע על ההחלטה שלי.

אז ירדו לי דמעות כי לא יכולתי.. הרגשתי שאני חנוקה בגרון, הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ והגוף שלי לא עומד בזה יותר

אז לקחת אותי אלייך וחיבקת אותי והנחתי לך את הראש על הכתף

הרמתי את העיניים שלי ונתקלתי בעיניים שלך כל כך מבולבלות מסתכלות עליי בצער והזזת אותן.

וכל הדרך חיבקתי אותך ולא עזבתי וניסית להסית אותי מהמחשבה אבל לא הפסקתי למשוך את האף ורציתי להתפרץ בבכי כל כך חזק.

כשירדתי מהאופנוע שאלתי בוכייה למה אתה מוותר עליי? הדגשת שאתה בחיים לא מוותר אתה נותן לי להחליט.

הוספת שאתה עדיין כאן,אבל שלא יהיה מאוחר מידי ושהכל מכתוב.

נישקתי אותך בראש ובפה והלכתי.

לא הצלחתי לישון ושכן נרדמתי בכיתי מתוך שינה, בכיתי לכרית מוצפת בדמעות

ציחצחתי שיניים בוכה.

נסעתי ברכב עם דמעות לא פוסקות וכאב לב שלא ניתן לתארו במילים.

אמרתי לך שהלכתי נגד הלב שלי, אמרתי לכולם.

ואף פעם לא הלכתי נגדו. לא הייתה לי ברירה.

מספר ימים שלא יכולתי להשלים עם העובדה שאתה לא פה.. כשלתי במבחנים,לא הצלחתי להתרכז בכלום

הפסקתי לעשות מה שאני אוהבת.. דעכתי. הרגשתי כמו כוכב שפתאום נפל. שאין לי לפעמים סיבה לקום בבוקר.

לא הצלחתי לישון בלילות וכשישנתי קמתי בבהלה כי נזכרתי שאתה לא כאן יותר.

הייתי רואה אותך אחכ ובתוכי הלב מתכווץ. מצד אחד אני רואה אותך ואתה עצוב וקשה לי. מצד שני שמחתי שאתה עדיין פה

עדיין לא רחוק ממני.

המבטים שלנו בעיניים הסגירו הכל.. הסתכלתי עלייך וראיתי הכל כמו מספיק שהסתכלת עליי כדי להבין שאני עדיין שם

שאני עדיין אוהבת. באחד מהימים אפילו עברת מולי הבאת לי חיבוק חזק ונשיקה בלחי כי לא יכלת להתאפק.

אחרי שבוע הסברתי לך את המצב... שלא הייתה לי אפילו אופציה לחשוב.

זה היה אולטימטום. אמרתי לעצמי שלפחות ניסיתי לפחות ניסיתי להילחם שזה יקרה

אבל במציאות שלנו כאן - זה לא יכול לקרות.

אנחנו שני עולמות שונים וכל אחד רואה את העתיד שלו בצורה קצת אחרת.

ידעתי שאני לא מסוגלת לחיות את המציאות שמצפה לי. אני לא רוצה להחביא אותך מאף אחד.

וזו המציאות שקשה לי להשלים איתה... זה לא יקרה. מה שציפינו אתה מבין?

הכל התפוצץ לי בפנים. אף פעם לא קמתי והלכתי מבן אדם שאני אוהבת ושהוא אוהב אותי.

שאלת אותי אם אנחנו אוהבים אחד את השני אז למה?

גם אני שאלתי את הים, את הירח והכוכבים שראו אותנו ביחד - למה?

הרי הים נתן לי אותך ולקח לי אותך.

כל כך הרבה פעמים הלכתי לשם שוב אחרי שזה נגמר.. ושאלתי המון שאלות.

מה זה הטירוף הזה שהרגשנו? מה זה היה? למה זה נגמר?

ולמה החיים חייבים להיות ככה... לפעמים לא הוגנים.

אבל תמו לי כבר השאלות ואולי אני לא אצטרך לכעוס על הים יותר.

כי אני זו שקמתי והלכתי, אני זו שחווה את הרגשת הפספוס שמה היה אילו היינו מתקדמים עוד קדימה בקשר

מה היינו יכולים להיות האחד בשביל השני?

לא יכולנו להתנתק לרגע. כבר ראינו את עצמנו ישנים ביחד ולא נפרדים - וזה פשוט לא קרה ולא יקרה.

אני לא יודעת מה אתה חש, אני יודעת שקשה לך אני מרגישה מרחוק.

ההתנתקות בעצמה היא בשלבים.

כי אנחנו עדיין מחפשים אחד את השני.

אולי נאחזת בתקווה כולשהי שאני אולי אחזור - אבל אני לא יכולה לחזור. אם היינו ממשיכים - לא הייתי יוצאת מזה לעולם.

שלא תחשוב שלא כואב לי, שלא תחשוב שאני מצטערת שלא נלחמתי עלייך כמו שאני נלחמת על כל דבר

כי כל דבר שאני רוצה אני משיגה אבל זה בלתי אפשרי במקרה הזה.

אני עדיין לא יודעת אם ההחלטה שקיבלתי היא הנכונה.

אבל הראש שלי וההיגיון אומרים שזה מה שצריך לקרות

כי הרי מה שצריך לקרות קורה לא? ואם זה צריך לקרות זה יקרה בכל מחיר.

אהבה היא לא זו שכואבת , היא יפה.

מאז שזה נגמר היקום יזכור להביא לי כל דבר כדי שלא אשכח אותך.

השירים בערבית ברדיו, השם שלך או כל דבר אחר שיזכיר לי שאתה שם.

אז לא.. מרפי, היקום וכל הטבע.. לא שכחתי.

והיי גם אתה, אם אתה חושב שהמשכתי הלאה - אני מנסה.

אבל זה לא קל לי שתדע.

לא שוכחים מישהו שנגע לך בלב בקלות שכזו.

לא שוכחים מישהו שאפילו מעט אוהבים... במהירות שכזו.

אתה עוד שם. אני עוד חושבת עלייך מידי פעם. כן, אתה אפילו חסר לי.

אולי לא תצחיק אותי יותר או לפחות לא בתקופה הקרובה.

אולי המבט האחרון שהבטנו אחד לשנייה בעיניים יהיה חרוט לי בזיכרון עוד חודש, עוד חודשיים ואלוקים יודע עד מתי.

אבל אני מקווה שבחרתי נכון, מקווה שאתה מבין אותי.

מקווה שאתה יודע שלא השאירו לי ברירה אחרת.

סליחה אלוקים. אני מקווה שעמדתי במבחן.

אני יודעת שאני נבחנת פה.

נתת לי לבחור בין שני דברים קשים - ויתרתי על האהבה בשביל לשמור על העקרונות שלי.

תיתן לי אהבה חדשה ואם לא... אם תחזיר לי מישהו אחר.

תתקן אותנו.

אל תעשה לנו קשה.

כאבתי מספיק...

אמרתי לך שישבנו מול הים שאני מפחדת שתשבור לי את הלב אמרת שלא תשבור

לא שברת - אני זו ששברתי לעצמי. אני זו שניפצתי אותו לרסיסים

אני!! אני זאת שפחדתי עליו כל כך.. אני זאת שהייתה עם כל כך הרבה חומות על מנת לא להרגיש

כי שזה נגמר זה כל כך חותך ומרסק.

מצד שני אומרים שאולי כדאי להרגיש מאשר להיות קר ולא להרגיש כלל.

אבל ראבק, כואב לי.

כואב לי שפיספסתי את הקסם שהיה שם בנינו.

פחות כואב מהשבוע הראשון או השבועיים הראשונים אבל החץ עדיין בתוך הלב ולפעמים הוא קצת מסתובב.

אז כמו כל דבר זה יגליד בחזרה, כי הרי אין דרך אחרת.

כמה שהראש מבין שצריך להתקדם קדימה... ללב נורא קשה לעכל את הידיעה וההתחבטות היא נוראית בפני עצמה.

אבל אנחנו כאן ומכאן אנחנו נמשיך.

אני בטוחה שאזכר בך אולי שאעבור ביפו,או בשוק או בשיר שאשמע ברדיו... ואתה תהיה חלק מהזכרונות המתוקים שלי.

כנראה שלתמיד.


 


"זוכרת, פעם נגד הזרם חתרנו
ונסחפנו שיכורים מאהבה
ואחרי שחלמנו ועפנו לשמים
התעוררנו שבורים באדמה"


 




 


זו תקופה קשה בשבילי.

דווקא עכשיו בפריחתה של שנה חדשה אני מרגישה כמו ורד שנבל.

הכל נפל והכל כל כך שונה.

כאילו הכל ירד לטימיון וקשה מאד לעלות בחזרה למעלה. כל הצרות באו כמו חבילת מתנה לחגים.

אבל אני יודעת שלא אתן לעצמי לשקוע. אולי הירידה היא לצורך עלייה.

אין מה לעשות אלא להיאחז דווקא בטוב.

יש ימים שאני מרגישה שחרב עליי העולם ויש ימים שלא אפסיק לצחוק לרגע דל.

עכשיו כשאני שוב בלבד שלי... אני אשכח מהכל ואתעסק בעצמי

וזה יגליד - זה יגליד מעצמו. 

כמו שקמתי אחרי כל נפילה.

נסעתי לים המלח ראשונה לחיי וחברתי אמרה לי

את תראי את תכנסי לים וכל הפצעים הפתוחים שלך יגלידו.

אז שאלתי אם הים הזה מרפא את כל הפצעים הפתוחים

אם גם את אלו שבלב

אז היא אמרה - לא את אלה דווקא לא...

אז הבנתי.. שהם אכן יגלידו מעצמם.

כנראה שעם מספיק זמן ורצון...

נכתב על ידי Chappy , 29/9/2018 17:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



11,818
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מתוסבכים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לChappy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Chappy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ