לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  רביב דרוקר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2011

כמה הערות על היום הקשה ביותר של המחאה (עד עכשיו):


 1. זה טוב. זה טוב שהמחאה נתקלת גם בקשיים ובביקורת ולא רק בתקשורת מחבקת ואוהבת. אם זו מחאה אותנטית וחזקה, היא תדע להתגבר על הביקורת ולהמשיך הלאה. אם אלו באמת כמה מפונקים מתל אביב, שהתאגדו עם כמה אנרכיסטיים ונעזרו בהפנינג הרגיל של קיץ בשדרות רוטשילד, אז באמת שלא מגיע להם שום פרס נוסף על מה שקיבלו.

 

2. מסיבת העיתונאים אתמול הייתה טעות גדולה. זו טעות להושיב את מארגני המחאה ליד שולחן וליצור תחושה שאלו המנהיגים שלכם. כוחה של המחאה הוא בפיזור שלה, בתוהו ובוהו, בהיעדר מנהיגים, באוסף קבוצות שונות שפועלות ביחד, עם מכנה משותף והרבה הבדלים. ברגע ששמים 4 אנשים ליד שולחן, מול מצלמות, אז הרבה אחרים אומרים – אוהו, זה נהיה אישי, קרדום לחפור בו, פה אני לא רוצה להיות. נכון, גם לפני כן, כל האנשים האלה התראיינו, אבל זה דבר אחד לראות ראיון על הדרך עם מישהו שכתוב לו מתחת "אחד מיוזמי המחאה" וזה דבר אחר שעושים מסיבת עיתונאים ומקנים לה מראה מסודר. לכאורה, ניואנס, אבל ניואנס חשוב, במיוחד כשכל מוקדי הכוח במדינה מנסים להרוג את המחאה הזאת, לפני שתחליש אותם.

 

3. אברי גלעד אמר אתמול ב"מילה האחרונה" שהוא מבולבל. מצד אחד, הוא בעד. מצד שני, הוא גילה שאחד מיוזמי המחאה היה בחד"ש והשני בבל"ד והשלישי אלוהים יודע איפה. אברי, אני לא רוצה להוסיף לבלבול, אבל זה כל כך, כל כך לא חשוב מאיפה כל אחד מהם בא. בכלל, זה לא ממש משנה מי התחיל בזה. הלך לה קלף לדפני ליף ולשאר חבריה, אבל זה לא הופך אותם למנהיגי המחאה הזאת ובכלל, זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה המסר. האם ייתכן שאברי גלעד, שכל חייו הטיף בדיוק למסרים הללו של ההפגנות, המסרים על השלטון הרקוב והפסיבי, היעדר השקיפות, הרוב הדומם והרמוס, האם ייתכן שהוא עומד מהצד בזמן שזה קורה? זה לא האברי גלעד שאני מכיר.

 

4. תקציב אפס – כן, צריך לנסח מטרות קונקרטיות למחאה, אבל לא, הן לא צריכות להיות עוד גרוש פה ועוד ירידה של 5% שם. זה צריך להיות גדול יותר, לאתגר את השיטה כולה. למשל, להגיד לממשלה – בואי תלכי על תקציב אפס. התקציב הוא מסמך המדיניות הכי חשוב. זה ברור. כל עוד הוא נבנה בצורה שבה הוא נבנה, אין סיכוי לשינוי אמיתי בסדרי העדיפויות. היום הוא נבנה בשיטת הטייס האוטומטי. מה זה אומר? שלוקחים את תקציב השנה שעברה, משאירים אותו בדיוק אותו הדבר, מעדכנים אותו בהתאם למדד ושאר שינויים אוטומטיים (מספר אנשים, תוחלת חיים) ואז משנים בפינצטה כמה סעיפים, עוד קצת לפה, קצת פחות לשם וזהו. תקציב אפס אומר – להתחיל מהתחלה. אין יותר נחלות בטאבו לאף אחד. בואו נחליט ביחד כמה באמת אנחנו רוצים לתת לחינוך, בריאות, רווחה ובטחון. בואו נעשה מזה חגיגה דמוקרטית של דיונים מרתוניים, שמשודרים בערוץ הכנסת. שיבואו כולם וידברו. זה ייקח חודשים ארוכים, זה יהיה מייגע וייכנס לפינות של הפינות. יהיה קשה מאוד לעשות מזה תקציב שעובר בכנסת, אבל אם תהיה מחויבות אמיתית לתהליך ואם הגרעין הקשה של המחאה יסכים להישאר חודשים ברחובות, אז אפשר לעשות את זה. בדרך, יעלו על השולחן כל בורות השומן שאף אחד לא רוצה לגעת בהם – מערכת הביטחון, ההתנחלויות, החרדים, היטלי הייבוא. יהיו ויכוחים נוראיים, המחאה תיקרע לשניים, יהיה בלגאן, אבל אולי זה יחייב את המערכת הפוליטית שלנו סוף סוף לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן ולהפסיק להגיד – טוב, אין ברירה, הקואליציה קראה לי להצביע, לא הייתה לי ברירה.

נכתב על ידי רביב דרוקר , 1/8/2011 13:05  
2044 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , תקשורת ומדיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרביב דרוקר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רביב דרוקר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ