לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  רביב דרוקר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2009

דודו טופז וצו איסור הפרסום


האם כלי התקשורת המרכזיים היו מפרסמים תמונה של אריאל שרון במצבו כיום? האם היינו מפרסמים ידיעה על רומן בהסכמה של ראש הממשלה מחוץ לנישואין (למען הסר ספק, זו שאלה תיאורטית, אין מאחוריה שום מידע והיא לא קשורה לראש הממשלה הזה. באמת שלא).

 

פרשת דודו טופז הוכיחה, בעיניי, משהו מאוד חשוב. יש סוג של סיפורים, שהם כל כך מעניינים את הציבור שאין דרך למנוע את פרסומם. שום צו, צנזורה או בימ"ש לא יוכלו למנוע את שידורם. זה נשמע בהתחלה קצת מובן מאליו, אבל המשמעות האמיתית מרחיקת לכת. המשמעות היא שבסיפורים מסויימים, גם אם אין עניין ציבורי לגיטימי, גם אם זה מפר צו או שיקול בטחוני, גם אם זה הורס חקירה, הסיפור יתפרסם.

יש מתאם ישר בין רמת העניין של הציבור לרמת החשיפה. אם אדם מסוים מאוד מעניין את הציבור (ראש ממשלה, מלך הרייטינג), רמת החשיפה שלו תהיה מקסימלית. היא תגיע למקומות רכילותיים-אישיים, שאין להם שום לגיטימציה ציבורית. אין שום סיבה לגיטימית להראות תמונה של אריאל שרון במצבו היום. גלעד עדין, מנכ"ל חדשות 10 לשעבר ואני נהגנו לנהל ויכוח בעניין הזה. הוא אמר שכמנכ"ל לא ישדר תמונה כזו. אני אמרתי, שלא רק שהוא ישדר, הוא גם יפתח את המהדורה איתה. יכול מאוד להיות שהוא לא ישדר ראשון. הוא חולש על כלי תקשורת מכובד ולא יוכל להצדיק את הפרסום, אבל מייד אחרי שאנחנו לא נשדר, איזה אתר אינטרנט קטן יפרסם. משם זה ימצא את הדרך לכל הרשת. בערב תשדר אחת המהדורות ידיעה בסגנון "משפחת שרון זועמת על פרסום תמונתו של אריאל שרון". בתוך הכתבה יראו, כמובן, את התמונה. לחילופין, אנחנו נדווח על הכשל באבטחה של ביה"ח תל השומר, שאפשר את צילום החולה והפרת פרטיותו. שערורייה.

אתם אומרים צביעות? בסדר. ולא תסתכלו בתמונה, נכון? ולא תשלחו אותה במייל לכל רשימת התפוצה שלכם?

כנ"ל לגבי רומן בהסכמה של ראש ממשלה. בוא נניח שהוא רווק או אלמן (כמו שרון). אין שום הצדקה לפרסום. אין סכנת סחיטה ולא שאלה של "אם הוא לא נאמן לאישתו, איך יהיה נאמן למדינה?". בכל זאת, זה יתפרסם. אחד מכלי התקשורת הגדולים יצטט (רק בתנאי שיש הוכחות מוצקות. וידוי של האישה, תמונות) את אתר האינטרנט וינהל ויכוח האם זה ראוי לפרסם. לחילופין, נמצא שהוא השתמש במשאבי המדינה כדי לאפשר את הרומן. מאבטחים, מעון רה"מ. בקיצור, זה יתפרסם. חבל לכם על הזמן.

 

לפני כ 11 שנה נערך דיון מלומד בצמרת ה"וושינגטון פוסט". לעיתון הגיע מידע על הרומן של הנשיא קלינטון עם מוניקה לוינסקי. בשלב הזה, לא הייתה עדות שקר, לא היה שום קולב לתלות עליו את הפרסום. בכירי העיתון התלבטו והתחבטו וקיבלו את ההחלטה העיתונאית הנכונה - לא לפרסם. נו, עזר להם? הפרשה התפרסמה באתר אינטרנט וזלגה במהירות לכלי התקשורת הגדולים, שלא יכולים להרשות לעצמם לאבד את הקהל שלהם. והוושינגטון פוסט? הם עסקו בפרשה בקדחנות, כמובן.

 

מה אני רוצה לומר?

א. הדיון המקובל בשאלת ה"ראוי לפרסום" איבד את הרלוונטיות שלו. אנחנו נוהגים להגיד שפרסומים רלוונטיים רק כשיש "עניין ציבורי" ומגדירים "עניין ציבורי" באופן שאינו כולל עניינים פרטיים או רכילותיים. אנחנו נוהגים להחיל (בצדק) עוצמת חשיפה מוגברת על אישי ציבור. העמדתם לבחירה יוצרת לנו מרחב גדול יותר, אבל כל זה כבר קצת מיושן, אם אנחנו אוהבים את זה או לא. יש דמויות שמאוד מעניינות את הציבור (דודו טופז, בר רפאלי), למרות שלא העמידו את עצמם לבחירה ואנחנו עדיין פולשים לפרטיותם בלי חשבון ומצדיקים את זה לעצמנו בכך שהם גם נהנים מהפרסום (מה שנכון, אבל אף אחד לא סגר איתם עיסקה).

 

ב. מרחב התימרון של עיתונאים הוא הרבה יותר קטן ממה שהציבור נוהג לייחס להם. לא פעם אני שומע תגובות מאנשים שאם רק אנחנו, העיתונאים, נעשה כך או אחרת, הכל ישתנה. האמת היא שבהרבה מאוד מקרים, כולל הנושא הזה, מרחב התמרון שלנו מאוד קטן. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו לא רוצים לפרסם ראשונים, לסובב מעט את כפתור הווליום, כשאנחנו מפרסמים וכו'. לא הרבה יותר מזה.

 

ועכשיו למקרה דודו טופז.

היה צו איסור פרסום. אסור היה לפרסם שהוא חשוד. זו עבירה פלילית לפרסם את זה. בכל זאת, העניין התפרסם בשורה של כלי תקשורת מרכזיים. למה? רמת העניין בידיעה הייתה כל כך גבוהה, שאי אפשר היה לעצור את זה. הלבינו את הפרסום דרך המילה "שמועות" ודרך הכחשתו הפתטית של טופז, אבל פרסמו. ומי שלא פרסם, מצטער על זה היום. לא יינקטו שום סנקציות נגד המפרסמים ואף אחד לא יזכור לו שהוא קיים את הצו.

עוד יותר מעניין - מי, שכנראה, דאג לפרסום זו המשטרה. אותה משטרה שביקשה את הצו, שאמורה הייתה להעניש את המפרסמים, היא המשטרה שהדליפה לעיתונאים את החשד כלפי טופז. הם עשו את זה משיקול חקירתי נכון. להלחיץ את טופז ולגרום לו לעשות טעויות. זה, כנראה, הצליח להם. בדרך הם הראו, שגם הם מבינים שברמה הזאת של עניין, העיתונאים לא יקיימו את הצו ויפרסמו.

 

על שאלה אחת אין לי תשובה - איך מגדירים את הגבול הזה? מתי נושא הופך להיות כל כך מעניין, שעובדת פרסומו הופכת להיות כמעט עובדת טבע. אני לא יודע אם מישהו יכול לקבוע את הגבול ובכלל, אם יש חשיבות לגבול הזה. אני כן יודע שכאשר מישהו מעביר לי פיסת מידע, שגורמת לי להעביר מיידית סמסים לחברים טובים עם המידע, אז כנראה שהגבול הזה נחצה.   

נכתב על ידי רביב דרוקר , 1/6/2009 22:31  
159 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , תקשורת ומדיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרביב דרוקר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רביב דרוקר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ